לידת עכוז או ניתוח קיסרי - תביעת רשלנות רפואית בלידה

להלן פסק דין בנושא לידת עכוז או ניתוח קיסרי - תביעת רשלנות רפואית בלידה: א. זו תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, שהגיש התובע נגד הנתבע, ביה"ח בו נולד (להלן - ביה"ח). ב. הרקע העובדתי: 1. ביום 15.12.1970, לפני השעה 7:00 בבוקר, הגיעה אם התובע (להלן - האם), כשהתובע ברחמה, והיא מלווה באבי התובע (להלן - האב, וביחד - ההורים) לביה"ח, כשהיא סובלת מדימום. 2. האם נבדקה ע"י שני רופאים, ד"ר זלצברגר וד"ר קליין, ומשהתברר כי התובע מונח ברחמה בתנוחה רוחבית, ואינו מוכן ללידה טבעית, נשלח האב לקופ"ח, כדי שיביא התחייבות לכיסוי הוצאות ניתוח קיסרי. 3. הרישום הראשון בגיליון הלידה (ת2/ג) הוא מהשעה 8:30. מעדות האם עולה כי ד"ר צור, קיבלה את הטיפול בה. 4. מגיליון הלידה עולה כי כבר בשעה 9:00 זוהה כי התובע מצוי במצג עכוז. 5. בשלב כלשהו, החליטו הרופאים לזנוח את האופציה של ניתוח קיסרי, וליילד את התובע בלידה נרתיקית. 6. התובע נולד לבסוף בשעה 15:00 לערך, בלידת עכוז, לאחר שבוצע חתך חיץ (Episiotomy), ולאחר שהאם קיבלה אוקסיטוצין לזירוז הלידה כעולה מרשימות המילד (ת2/ה). במהלך חילוצו נחבל התובע. החבלה גרמה לשיתוק ע"ש Erb. עוד עולה מגיליון הלידה כי התובע סבל מאספיקציה (תשניק) "די חזקה". הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בתחום המיילדות. התובע הגיש חוו"ד של פרופ' שר מיום 10.5.96 (ת1/), וחוו"ד משלימה מיום 9.10.98 (ת1/א). ביה"ח הגיש חוו"ד של פרופ' כספי מיום 19.3.98 (נ2/). מטעם התובע העידו פרופ' שר, האם והאב. מטעם ביה"ח העידו פרופ' כספי, והגברת דוד, חשבת השכר בביה"ח, שהגישה את תעודותיה של ד"ר צור ז"ל. ג. טענות הצדדים: טענות התובע ב"כ התובע טוען כי דלות הרישומים הרפואיים באשר למהלך הלידה, כדוגמת אי ציון סוג מצג העכוז, והמחסור המוחלט ברישום השיקולים שהנחו את הצוות הרפואי של ביה"ח בקבלת ההחלטות, מהווים נזק ראייתי, ומעבירים אל שכמו של ביה"ח את הנטל להראות שלא התרשל, ושעובדיו נהגו במיומנות. עוד טוען הוא שלא ניתן כל הסבר להורי התובע באשר לסכנות הצפויות לאם ולעובר, ובאשר לדרכי הטיפול האפשריות. אי מתן ההסברים עולה גם, לטענת ב"כ התובע, כדי תקיפה. הן ביחס לחוסר ברישום והן ביחס לאי מתן הסברים, טוען ב"כ התובע כי אין נפקות לטענה שזה היה הנוהג בשנות ה70-. לטענתו יש קשר סיבתי מוכח בין ההחלטה לבצע לידה נרתיקית ובין הנזק, ובנוסף, לו היו ההורים מקבלים הסבר אודות הגישות החלופיות, ייתכן והיו בוחרים בניתוח קיסרי. ביה"ח נושא באחריות שילוחית למעשי עובדיו, ובאחריות ישירה לנהלים הבלתי ראויים ששררו בו. לבסוף מבקש ב"כ התובע להעביר את נטל הראיה אל כתפי ביה"ח גם באמצעות הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - הפקודה). טענות ביה"ח התביעה הוגשה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, שהחלה להיספר מיום הולדתו ה18- של התובע (בסה"כ - 25 שנה פחות יום). ביה"ח טוען כי השיהוי הרב בהגשת התביעה נעשה שלא בתום לב, וגרם לנזק ראייתי לביה"ח, שאינו יכול להעיד את עדי המפתח מבחינתו - ד"ר צור שקיבלה את הלידה, וד"ר זלצברגר, המנהל הרפואי של ביה"ח באותה עת, אשר גם בדק את האם עם הגיעה לביה"ח - באשר אלה עברו מן העולם. לטענת ב"כ ביה"ח, ביום האירוע לא היו בביה"ח לידות נוספות. במהלך הלידה עצמה נכחו בחדר הלידה שלושה גניקולוגים מיומנים, ושיקול דעתם באשר לברירה בין ניתוח ללידה נרתיקית תאם את המקובל באותה עת, ונעשה תוך מעקב אחר התפתחות הלידה. באותה תקופה לא היה מקובל לבצע ניתוח קיסרי, והוא נחשב לפרוצדורה המסכנת את היולדת. השיתוק ע"ש Erb הוא תוצאה אופיינית של חילוץ בלידת עכוז, ואין בכך כדי להעיד על התרשלות כלשהי, או על חוסר במיומנות. ד"ר צור עצמה עבדה בביה"ח, שהוא עצמו מתמחה במיילדות, תקופה של 17 שנה לפני המקרה, מתוכן 8 שנים כמומחית בתחום המיילדות והגינקולוגיה. באשר לרישומים הרפואיים טוען ב"כ ביה"ח כי רמת הרישום הייתה מספקת, וכי למצג המדויק של העכוז הייתה באותה תקופה משמעות מועטה לגבי ההחלטה על ניתוח קיסרי. הוא מבקש לדחות את הטענה לפי סעיף 41 לפקודה, מן הטעם שבנסיבות העניין לא מתקיים התנאי השלישי של הכלל. ככלל מבקש ב"כ ביה"ח להעדיף את חוו"ד פרופ' כספי, המתבססת על הרישומים הרפואיים בלבד, על פני זו של פרופ' שר, המתבססת על עדות האם שנמסרה 25 שנה לאחר האירוע, וסובלת, לטענתו, מפגמים רבים. לגופו של עניין אין מחלוקת כי התובע ניזוק, ואין גם מחלוקת שניזוק כתוצאה מחילוצו בשעת הלידה. המחלוקת בין הצדדים נטושה בשתי שאלות: האחת - האם בנסיבות המקרה התרשלו רופאי ביה"ח בבחירה בדרך של לידה נרתיקית, ולא בדרך של ניתוח קיסרי? השניה - האם חילוצו של התובע נעשה במיומנות או שמא ברשלנות? ד. העברת נטל הראיה: ב"כ התובע מבקש, כאמור, להעביר את הנטל להראות, שלא הייתה רשלנות, אל כתפי ביה"ח, באמצעות כללים משפטיים שונים, החורגים מן הכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה. להלן נבחן כל חריג לגופו. הדבר מעיד על עצמו סעיף 41 לפקודה קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." נקודת המוצא של כלל זה היא הוודאות בהתרחשות הנזק, לעומת אי הוודאות באשר לנסיבות הגרימה. בכוחו של הכלל להעביר גם את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיות (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229; ע"א 42/87 קופת אשראי וחסכון נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422, 427). הסעיף מכתיב שלושה תנאים להתקיימות הכלל: תנאי אי הידיעה של התובע, תנאי שליטת הנתבע בנכס, ותנאי המסקנה המסתברת. שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו. התובע עצמו ודאי שלא יכול היה לדעת את מערכת השיקולים בבחירת דרך הטיפול או את הטכניקה לחילוץ ילוד בלידת עכוז - ולצורך העניין, גם לא הוריו. תנאי השליטה בנכס הורחב בפסיקה, שהסתפקה בכך שהנכס נגרם בתוך בית החולים כיחידה גיאוגרפית (ע"א 206/89 רז נ' בית חולים אלישע בע"מ, פ"ד מז (3) 805, 819). הקושי העיקרי הוא בהתקיימותו של התנאי השלישי. לעניין האפשרות של ניתוח קיסרי, המומחים מסכימים שבעת האירוע לא הייתה חלופה זו מקובלת כפי שהיא היום. אדרבא, ניתוח קיסרי נחשב אז בר סיכון לאם עם סכנת תמותה מוחשית. פרופ' שר, שחיווה דעתו מטעם התובע, מודה בחוות הדעת המשלימה שדווקא בשל עובדה זו, היו המיילדים מיומנים אז יותר מאשר היום בקבלת לידות עכוז. בנוסף לא הוצגו ראיות על נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להכריע את הכף לכיוון של ניתוח קיסרי - התובע נולד במשקל לא גבוה, בלידה שלישית, האם הייתה אז בת 34 בלבד. גם הטענה בדבר דימום חזק מתבססת על עדותה הסובייקטיבית של האם, ואינה נתמכת ברישום הרפואי. לא ניתן לומר, אם כן, כי החלטת הצוות הרפואי של ביה"ח היא בלתי סבירה על פניה. לעניין הטענה בדבר יילוד רשלני, מסתמך ב"כ התובע על עמדת פרופ' שר, לפיה העובדה שהפגיעה נגרמה בלידה שהיא שלישית עבור האם מרמזת על יילוד קשה ביותר, ומכך הוא מסיק גם שמדובר ביילוד לא מיומן. לעומתו חיווה דעתו פרופ' כספי, שכיחות הפגיעות העובריות בלידות עכוז הייתה גבוהה מאוד, ובחילוצים קשים הייתה זו נחלתם של כל המיילדים. לא הובאה גם כל ראיה כאילו ד"ר צור, שקיבלה את הלידה, הייתה רופאה בלתי מיומנת בלידות עכוז. אדרבא, ד"ר צור עבדה בביה"ח המתמחה במיילדות במשך 17 שנים לפני האירוע, ושני המומחים חיוו דעתם שקבלת מצג עכוז בלידה נרתיקית הייתה פרוצדורה נפוצה באותם זמנים הרבה יותר מאשר היום. לא נראה, אם כן, שהנסיבות מתיישבות יותר עם מסקנה של התרשלות. התנאי השלישי לא מתקיים, ואין מקום להעביר את נטל השכנוע אל כתפי ביה"ח על בסיס זה. החוסר בתרשומת: הכלל שנקבע בפסיקה קובע כי מקום שצריך לבצע רישום רפואי והוא לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יעבור נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט (3) 253, 260). ב"כ התובע מבקש להסתמך על כלל זה בתארו את הרישום בגיליון הלידה (ת2/ג) כלקוי וחסר. בראשית הדברים חשוב לציין כי ההלכה שנקבעה מתייחסת למקרה בו לא נעשה רישום כלל. עיון בגיליון הלידה מראה תמונה שונה: גיליון הלידה נראה מפורט למדי. הוא מציג את פרטי האם והאב, את תאריך ושעת הכניסה לביה"ח. את שעת הלידה. עוד מצוינת העובדה שהשליה יצאה מאליה, שבוצע חתך חיץ (Episiotomy) שנתפר ע"י ד"ר צור, שהתינוק זכר ונולד חי, ושהוא סבל מאספיקציה (תשניק) די חזקה. מהלך הלידה מתועד בארבע נקודות זמן, כאשר יש התייחסות לאיכות הצירים, לרוחב הפתיחה ולמצג העובר, שזוהה החל מהשעה 9:00 כעכוז. בסיכום מהלך הלידה נכתב שהיולדת קיבלה גלוקוז בטפטוף, וכן אוקסיטוצין (לזירוז הלידה), ללא ציון שעה. ברשימות המילד (ת2/ה) צוין כי התובע "נולד במצג עכוז. חרחורים לחים משני הצדדים", וכי הוא סובל משיתוק ע"ש Erb בצד שמאל. לא סומן אורך חתך החיץ שבוצע, ואין פירוט לסוג של מצג העכוז, וגם אין עמודה שמיועדת לפירוט שכזה. לדעת המומחים משני הצדדים, רישום זה אינו מפורט דיו בסטנדרטים הנהוגים כיום. יחד עם זאת, זה היה סטנדרט הרישום בשנת 1970. פרופ' כספי העיד כי באותה תקופה נהגו לרשום רק את האירועים החריגים, ולא את השגרתיים. ב"כ התובע טוען כי העובדה שהכל נהגו ע"פ סטנדרט ירוד לא יכולה להוות צידוק לאי הרישום, המהווה נזק ראייתי לתובע, באשר נמנעת ממנו האפשרות להצביע על שיקולים לקויים של צוות ביה"ח, משאלה כלל לא נרשמו. נראה כי שני הפרטים המהותיים היחידים החסרים בגיליון הלידה הם השיקול בדבר ניתוח קיסרי, וסוג מצג העכוז. אכן התרשמתי כי היה מקום לרשום שיקול כזה - אלא שלענייננו אין לכך כל נפקות, שכן ההורים עצמם העידו כי בשלב הראשון הייתה נטייה לבצע ניתוח קיסרי, והאב אף נשלח לקופ"ח להביא התחייבות לכיסוי עלות הניתוח, כך שאין ספק שאופציה זו נשקלה, ונזנחה לטובת לידה נרתיקית. באשר לאי רישום סוג מצג העכוז המדויק, לא נשמעה טענה כאילו היה בכך כדי להשפיע על השיקול לביצוע היילוד בניתוח קיסרי או בלידה נרתיקית. טוען פרופ' שר כי יש לפירוט ברישום המצג נפקות באשר לטכניקה שתיבחר לחילוץ. לעומתו טוען פרופ' כספי כי לסוג המצג הייתה אז חשיבות מועטה. המיילדים נהגו לבחור את טכניקת היילוד על פי מיומנותם. לאור הרישום המפורט למדי, ולנוכח עמדות המומחים, לא נראה לי שלתובע נגרם נזק כתוצאה מחוסרים אלה או אחרים ברישום, במובן זה שתימנע ממנו היכולת להוכיח התרשלות אם הייתה. ה. עוולת הרשלנות: משלא הצליח התובע להעביר את נטל השכנוע או את נטל הראיה אל שכמו של ביה"ח, עליו הנטל לשכנע בצדקת תביעתו ולהוכיחה. התביעה בעילה של רשלנות רפואית מוגשת במסלול עוולת הרשלנות. לביסוסה של עוולה זו נדרשת התקיימותם של מספר יסודות: קיומה של חובת זהירות, הפרה או אי מילויה של חובה זו, נזק שנגרם לתובע, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. אם לא התקיים אחד מן היסודות, לא הוכחה העוולה. אין ספק כי על רופא המטפל ביולדת מוטלת חובת זהירות, התקפה הן כלפיה והן כלפי העובר שבבטנה. אלא שאין מדובר באחריות בלתי מוגבלת. בפסיקה נקבע כי "אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת, ולא כל מקרה של אי-הצלחה יש לייחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור" (ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712, 722; וראו גם המובאות שם). קנה המידה בו נמדדת פעולתו של רופא הוא הסטנדרט של הרופא הסביר בנסיבות המקרה (ע"א 13/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה (2) 142). באשר לעצם הבחירה בין החלופות של ניתוח קיסרי או לידה נרתיקית, ולטיב הביצוע של החילוץ, משלא הצליח ב"כ התובע להוכיח, כי המסקנה שצוות ביה"ח לא נקט זהירות סבירה מסתברת יותר מהמסקנה שהצוות נקט זהירות סבירה (כפי שקבעתי לעיל ביחס לכלל של הדבר המעיד על עצמו), הרי שוודאי לא עמד בנטל לשכנע בדבר הרשלנות הנטענת. האם העלתה בעדותה טענה, לפיה לא ניתן לה כל הסבר באשר לחלופות העומדות בפני הצוות הרפואי בבחירה בין ניתוח קיסרי ללידה נרתיקית. טענה זו דינה להידחות ממספר טעמים. ראשית, במישור הראייתי, כל שיש לנו להסתמך עליו הוא עדותה של האם, אודות מה שנאמר או שלא נאמר לה לפני יותר מ28- שנה - לעדות מעין זו יש להתייחס מלכתחילה בזהירות. ניתן אמנם לומר כי מחד גיסא העדר הרישום בדבר הסברים כלשהם שניתנו לאם צריך לפעול לחובתו של ביה"ח. אלא שמאידך גיסא, כפי שנאמר לעיל, הגשת התביעה 25 שנה פחות יום לאחר האירוע, כאשר הרופאים המעורבים בלידה כבר הלכו לבית עולמם, וגם אם חיו לא היה סיכוי רב שיזכרו את השתלשלות האירועים, מנעה מביה"ח להציג גרסה עובדתית משלו להשתלשלות האירועים. לפיכך יש לומר שאנו מצויים בנקודת איזון, שאינה מאפשרת ליחס לעדות האם בעניין ההסברים משקל מכריע. מעבר לכך, גם לו התקבלה גרסת האם, לפיה לא הוסברו לה החלופות, יש לבחון את משמעות ההסברים לאור הנסיבות. מדובר בשלב בו היולדת נתונה בצירים, ובוודאי גם נרגשת ומתוחה אף יותר מהרגיל, לנוכח מצג העכוז. במקרה כזה, קשה להניח שהיה באפשרותם של ההורים לקבל "החלטה אישית מושכלת", מעין זו שאליה מתייחס פסה"ד בע"א 2781/93 (דעקה נ' בית החולים "כרמל", תק-על 99 (3) 574, 579), אליו מפנה ב"כ התובע. סבירה יותר בעיני המסקנה - לאור חוות דעת המומחים משני הצדדים, באשר לסכנות שהיו צפויות בניתוח קיסרי הן לאם והן לוולד - שההורים היו נשמעים להמלצת הצוות הרפואי, שבחר בלידה נרתיקית. כך, למעשה, לא מתקיים גם היסוד של קשר סיבתי בין ההתרשלות, לכאורה, לנזק. כיוון שכך, אני דוחה את התביעה על בסיס עוולת הרשלנות. ו. אי מתן הסברים - עוולת התקיפה: ב"כ התובע טוען כי אי מתן הסברים עולה גם כדי תקיפה, עוולה לפי סעיף 23 לפקודה. כאמור, לא שוכנעתי כי לא ניתן כל הסבר. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם בפסה"ד בעניין דעקה הנ"ל, עליו מסתמך ב"כ התובע, הביעה כב' השופטת ביניש, בפסקה 6 סיפא לפסק דינה, עמדה לפיה: "את החלת עוולת התקיפה בגין מתן טיפול רפואי נשאיר גם אנו לאותם מקרים קיצוניים בהם הטיפול הרפואי ניתן בעל כורחו של החולה, או למקרים שבהם הטיפול היה שונה במהותו מהטיפול לו הסכים, או כאשר לא נמסר כלל מידע על מהות הטיפול או על תוצאתו הבלתי נמנעת" (ההדגשות הוספו). לא זה המקרה שלפנינו. במקרה דנן מדובר בברירה בין שתי דרכי יילוד ברורות ומוכרות - לידה נרתיקית או ניתוח קיסרי. לא ניתן גם לומר שהנזק שנגרם עקב היילוד בלידת עכוז הנו בלתי נמנע. המומחים העידו כי בחלק מן המקרים נגרם נזק, אך לא בכולם. לייחוס עוולת תקיפה, שהיא בעלת נפקות גם במישור הפלילי, ראוי לדרוש מידת הוכחה גבוהה יותר מזו המקובלת במשפט אזרחי (ראו י' קדמי על הראיות (מהד' משולבת ומעודכנת, תשנ"ט, חלק שלישי) מעמ' 1316 ואילך, והמובאות שם). התובע לא הרים נטל זה, לא לעניין הפרת חובת הזהירות, ולא לעניין הקשר הסיבתי, כפי שנאמר לעיל בעניין עוולת הרשלנות. לפיכך אני דוחה את התביעה גם על יסוד עוולת התקיפה. ז. סוף דבר: התובע לא הצליח להעביר את נטל השכנוע אל כתפי ביה"ח, ולא עמד בעצמו בנטל לשכנע שהנזק שנגרם לו בלידה הוא תוצאה של רשלנות או של תקיפה מצדם של עובדי ביה"ח. התביעה נדחית. התובע ישלם לביה"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000₪ בתוספת מע"מ כחוק. ניתוחלידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות