כריתת אשך - סרטן האשכים

פסק דין 1. נושא פסק דין זה הוא תביעת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף כמפורט בסעיף 11 לכתב-התביעה וסעיפים 83-79 לסיכומי ב"כ התובע מחמת רשלנות רפואית של רופאי הנתבעת, מפעילת בית החולים "הדסה" שבו טופל התובע (להלן: בית-החולים), כמתואר בסעיף 7 לכתב התביעה בעקבותיה, התנוון האשך השמאלי של התובע (להלן: האשך) מחמת היותו מחוץ לכיס האשכים (להלן: הכיס) ובוצעה כריתת אשך ב5/94-, מחשש התפתחות סרטנית. פרטי הרשלנות העיקריים להם טוען התובע הם כי רופאי בית-החולים: לא אבחנו מבעוד מועד את האשך כאשך הנמצא בדרך כלל מחוץ לכיס - באזור המפשעתי או מעליו - והטעון קיבוע מוקדם לשם מניעת ניוונו; לא ביצעו את המעקב הדרוש אחר השינויים באשך, לא ביצעו את הבדיקות הדרושות לאבחון מוקדם ולא הדריכו את הורי התובע למעקב כנ"ל; לא התייעצו עם מומחי אורולוגיה בקשר לאבחון וטיפול ולא ניהלו רישומים נאותים של מהלך הטיפול. הנתבעת מכחישה את פרטי הרשלנות המיוחסים לרופאי בית-החולים וטוענת כי רופאיה פעלו לפי כללי הרפואה המקובלים בעת שטיפלו בתובע, אבחונם את האשך כאשך נייד שמרבית הזמן נמצא בכיס היה אבחון נכון, למעשה התובע סבל מתופעת אשך "העולה" מכיס האשכים למעלה המפשעה, בעקבות התבגרות וגדילה מגיל 13 ואילך. באשר לנזק טוען התובע בסיכומי בא כוחו כי מגיעים לו פיצויים לפי שכר ממוצע בגין נזק לא ממוני עקב: נכות רפואית של 34%; בגין כאב וסבל ופגיעה בפוריות מחמת אבדן האשך; ועקב סיעוד, ניידות והפסד כושר השתכרות של 24%. הנתבעת טוענת בסיכומי בא-כוחה, כי אם הוכחה אחריותה, לא הוכח קשר סיבתי בין האחריות לנזק מחמת התהוות ניוון האשך תוך השנתיים הראשונות לחיי התובע והעדר כל ראייה כי פוריותו נגרעה עקב הכריתה ולחילופין, מגיעים לתובע פיצויים רק בגין נזק לא ממוני לנכות של 5% בסך של 70,000 ש"ח, שכן לא הוכח כי כריתת האשך גרמה לנכות פסיכיאטרית כלשהי. 2. אין לכאורה מחלוקת בין הצדדים והמומחים הרפואיים - כולל החוקרים מחברי ת2/ - ת4/ ו-נ1/ - נ5/ - בקשר לעובדות דלהלן העולות בין היתר מהרשומות הרפואיות הכלולות בנ3/ תוך הקדמת מספר הגדרות מונחים רפואיים כפי שעולות מהראיות שהוגשו: (א) הגדרות השריר הקאומסטרי - הוא שריר העוטף את כלי הדם וחבל הזרע המובילים לאשכים, המתכווץ בעת גירוי חיצוני כולל קור ופחד וגורם עקב זאת להעלאת האשך מכיסו לעבר תעלת המפשעה. עם גדילת האשך פעילותו של השריר נחלשת. הגוברנבקלום - מיתר המצוי בכיס שתפקידו לנווט את מסלול תנועתו של האשך למקומו בכיס (להלן - הנווט). האשך הטמיר או הנעלם (הקריפטורקידי) - הוא אשך שלא ירד לשק האשכים ונותר ממוקם במרבית הזמן בתעלת המפשעה (להלן: התעלה) או בחלל הצפק ולא ניתן בדרך כלל להורידו לתחתית הכיס בלחיצה חיצונית או על ידי הרדמה באופן שישאר - ולו זמנית - בתחתית הכיס. האשך האקטופי - הוא אשך הנמצא מחוץ לכיס האשכים ולתעלה, דהיינו: מחוץ למסלולו הרגיל בעיקר מחמת פעילות לקויה של הנווט. אשך זה מתמקם באזורים שונים סביב לכיס ולתעלה, שלא במסלול הירידה לכיס. האשך הנייד (הרברטרקטילי) - הוא אשך הנתון במצבי פעילות יתר של השריר הקרמסטרי בכיווץ וגם בהרפיה והוא נע בין הכיס לבין התעלה, כאשר רוב הזמן - בהעדר מצבי גירוי וברגיעה מצוי בתחתית הכיס ועם החלשות השריר מחמת גדילה בנפח ובמשקל האשך, יקבע במקומו בתחתית הכיס. האשך "העולה" או "הנסוג" (Gliding או Ascending) - הוא אשך שנמצא עד גיל 12-3 בכיסו והופך עם ההתבגרות והגדילה בין גיל 13 לגיל 16 לאשך טמיר הממוקם סמוך לשער הכניסה לכיס, שהוא השק המפשעתי השטחי (להלן: S.I.P.) וניתן להורידו ידנית בבדיקה חיצונית למעלה הכיס, אך הוא חוזר מעצמו למקומו. קיבוע האשך (ארכיפקסיה) - הוא ניתוח שבו מבוצעת קשירת האשך לתחתית הכיס כדי למנוע את עלייתו לתעלה ומחוצה לה קרי: לאזורים בהם הטמפרטורה שבה ימצא האשך תהא גבוהה מזו שבה נמצא אשך במקומו הטבעי בכיס, עובדה המסכנת את פוריותו וחיוניותו של האשך. (ב) העובדות א. התובע נולד ב10.12.79- בבית החולים ובגליון היילוד (נ20/3/) לא נרשם שום ממצא חריג בסעיף "איברי המין". ב. ביום 5.7.81 הובא התובע על-ידי הוריו למחלקת הילדים בשל שלשולים והקאות, ובמסגרת בדיקה מקפת שנערכה לו רשם הרופא הבודק בגליון החולה (נ78/3/): "אברי המין - אשכים עדיין לא בסקרוטום" (קרי: הכיס). מחלתו של התובע טופלה והוא שוחרר ב6.7.81-, כאשר בסיכום מחלתו לא צויין מיקום האשכים כנ"ל (ראה (נ76/3/). ג. ביום 2.8.81 לפי גליון מחלה של מרפאת ילדים בביה"ח, נבדק התובע על-ידי רופא המחלקה בקשר לחום גבוה וזה ציון כי: "אשכים - בתעלה. (מעט: רטרקטיליים!)". ד. ביום 4.11.81 נבדק התובע על-ידי רופא מרפאת ילדים בביה"ח בעקבות תלונה של בטן תפוחה וברישום הרפואי אין איזכור התופעה הנ"ל בס"ק ג' (נ11/3/). ה. ביום 14.11.82 נכתב על-ידי רופא בית-החולים - כנראה ממרפאת ילדים - כי אובחן בתובע: Lt. Ectopic testicle והוא הופנה למחלקת כירורגיית ילדים. ו. ביום 27.12.82 נרשם על-ידי רופא המחלקה הכירורגית בגליון (נ71/3/): "... מהלך המחלה (נ62/3/) מפי ההורים: בלידה שמו לב כי האשך לא נמצא בסקרוטון: ובבדיקה: "גניטאליה - האשך השמאלי נמצא (כך במקור אצ"ב) במפשעה השמאלית Left Ectopic testicle". ז. ביום 28.12.82 במחלקה כירורגית בוצעה על-ידי ע"ה 2, פרופ' חליל אבו דאלו רופא כירורג, בדיקה של התובע כדי לאשש אבחנת אשך אקטופי שמאלי וזאת על ידי הרדמה תוך קנית וכאשר בעקבותיה "האשך השמאלי נימוש בשק האשכים", כפי שציין ע"ה 2 בפרטיכל הניתוח (נ67/3/) מבלי לבצע ניתוח קיבוע - האשך, תוך ציון מסקנה זו במילים: "אין צורך בהתערבות ניתוחית". פרטיכל זה, בא לידי ביטוי בגליון סיכום המחלה מ31.3.83- בו צוין, כי התובע הופנה לניתוח אשך טמיר משמאל" - קרי קיבועו - ו"בבדיקתו נמצא כי אשך שמאלי נמוש במפשעה שמאלית", אך כאשר נבדק בהרדמה כללית נמצאו האשכים בכיס. לפיכך לא נמצא צורך בניתוח (נ64/3/). בסיכום המחלה כנ"ל או בכל תרשומת אחרת, אין כל הנחייה להורי התובע, ביחס למעקב אחר האשך השמאלי. ח. ביום 21.7.83 הובא התובע לביקורת למרפאת כירורגית ילדים ונמצא בבדיקה כי שני האשכים נמצאים במקומם "ומפותחים היטב" (נ12/3/). ט. ביום 13.2.84 - כשהתובע היה בן 4 ו2- חודשים, נבדק התובע על-ידי המרפאה למחלות ילדים בביה"ח, בקשר לשיעול וחום ורופא בית-החולים ד"ר שניידרמן מציין בדו"ח הבדיקה (נ3/3/) כי: הגניטליה - ב.מ.פ (= בלי ממצא פתולוגי). י. ביום 4.7.93 נבדק התובע על-ידי ע"ה 3 ד"ר ד' וינר אורולוג במחלקה אורולוגית של ביה"ח אשר ציין את תוצאות הבדיקה תחת הרדמה כנ"ל בס"ק ז. בהוסיפו בסימן שאלה: L. Retractile וכי: "L. Testis can be brought to mid. Scrotun not to Bottom" והאשך הוא "Slightly Smaller", כאשר בעדותו מציין כי הגודל היה "אולי" קטן (עמוד 56). בעקבות אבחון זה הזמין הרופא את התובע לבדיקה על-ידי דר' לנדאו - מומחה לאורולוגיה של ילדים - חצי שנה לאחר מכן, אך התובע בא לבדיקה באיחור, ב17.5.94-, ונבדק על-ידי דר' לנדאו, שמצא כי "האשך השמאלי נמצא במפשעה" וכי "ניתן להורידו לשק אך מיד חוזר למפשעה" ולכן הוגדר כאשך רטרטקיאלי (נייד), תוך ציון כי האשך קטן באופן משמעותי מהאשך הימני, עובדה המעוררת חשד של ניוון מבחינת הפוריות ואפשרות של התהוות גידול ממאיר בו ולכן הציע לבצע ניתוח שבו תילקח רקמה מהאשך כדי לבדוק את מצבו אם אכן אטרופי (מניוון) - יכרת ואם תקין - יקבע (נ3-2/3/). יא. בעקבות בדיקה זו אושפז התובע ב22.9.94- במחלקה לאורולוגיה של בית-החולים לשם ביצוע ניתוח כאמור, כאשר בגליון מהלך המחלה צוין כי היה במעקב עד גיל 6 ומאז חדל וב25.9.94- בוצע בתובע ניתוח כאמור שבו נמצא כי: האשך השמאלי קטן יותר, דהיינו: 30 מ"מ לעומת 45 מ"מ של הימני, ומצוי "מחוץ לתעלה (אקטופי)", נלקחה ממנו רקמה לבדיקה ונמצא כי האשך אטרופי ללא תאי זרע ולאחר שניתן היה להביאו רק עד לחלקו העליון ביותר של הכיס, נכרת, ובמקומו הותקנה פרוטזה בכיס השמאלי והאשך הימני קובע למקומו (נ44/3/) כמפורט בסיכום מחלה (נ42/3/) - להלן: הניתוח. 3. הצדדים חלוקים בעניין אחריות בשאלות דלהלן: א. האם ביום 23.12.82, לא היה יסוד למסקנת הבודק (פרופ' ח' אבו-דאלו) כי האשך הוא "נייד" כגירסת הנתבעת, בעוד שהמסקנה הנכונה היתה כי האשך, היה בגדר אשך "טמיר" כגירסת התובע? ב. גם אם היה יסוד למסקנה כי האשך נייד, האם נכון היה לקבע את האשך כגירסת התובע, אם לאו כגירסת הנתבעת? ג. האם נכון היה להורות על מעקב אחר פעילות האשך ולפקח על כך כגירסת התובע, אם לאו כגירסת הנתבעת? ד. האם המעקב כנ"ל היה מוביל לתוצאה שונה כגירסת התובע אם לאו כגירסת הנתבעת? ה. האם ביום 4.7.93 נכון היה כי התובע יופנה לניתוח קיבוע האשך כגירסת התובע אם לאו כגירסת הנתבעת? ו. האם היה בקיבוע ב7/93- כדי להציל את האשך כגירסת התובע אם לאו כגירסת הנתבעת? 4. א. התובע מסתמך לצורך קביעת אחריות הנתבעת, כולל הקשר הסיבתי שבין זו לבין הנזק הנ"ל, על הראיות דלהלן: (א. 1) חוות דעתו וחקירתו של ד"ר מ. פרט (ראה ת2/) התובע סבל מאשך טמיר שאובחן כאשך אקטופי כבר ב1981- ורופאי בית-החולים שגו מספר שגיאות בקשר לטיפולם באשך זה, בכך ש:. (א) אבחנו את האשך כנייד (ולא טמיר), שכן ניתן היה להורדה לכיסו רק לאחר הרדמה בעוד שלצורך אבחון אשך נייד די בבדיקה קלינית או על-ידי השרייה במים חמים, מה גם שהרדמה לעיתים מובילה גם אשך אקטופי או טמיר לכיס ולא נעשתה ב12/81- השוואה בין הגודל של שני האשכים דבר שהיה בה כדי ללמד - אם היה מתברר שהאשך קטן יותר מרעהו - כי האשך אינו מצוי רוב הזמן בכיסו, מה גם שבכל מקרה יש לקבע כל אשך נייד, מחמת הימצאו לעיתים מחוץ לכיסו. (ב) בעקבות בדיקת 12/82 ובדיקת 7/83 נמנעו מלהורות על מעקב אחר מיקום האשך וגודלו ולא הדריכו את הורי התובע בקשר לכך, בעוד שהיה עליהם לדעת כי אשך נייד עשוי להיות מצוי מחוץ לכיסו במשך רוב הזמן ועקב כך לפתח סימני ניוון. (ג) לא ביררו עם הורי התובע בעת בדיקת התובע ב7/93- מה היה מיקומו השכיח של האשך מאז 1983 ומשנמצא כי הוא מחוץ לכיסו וכי ניתן להורידו רק עד מחצית הכיס והוא קטן מהימני, לא הורו על קיבועו המידי ובכך להפסיק את המשך ניוונו. (ד) כרתו את האשך ב9/94- בעוד שהיה עליהם לקובעו ובכך להצילו כאשך הורמונאלי, על אף אבדן פוריותו. (ה) לא השתמשו לצורך אבחנותיהם בבדיקות עזר כגון במכשיר הדמיה כל שהוא שהיה בו כדי לגלות את ההפרש בין גודל שני האשכים וקיום גידול באשך (כגון C.T., MRI או U.S.) וגרמו לתובע נזק ראייתי על-ידי אי רישום אנמנזה או ביצוע בדיקות כנ"ל, כולל מדידת גודל האשך. (ו) כריתת האשך פוגעת בפוריות התובע ולכן זכאי הוא לפיצוי על בסיס נכות של 20%. (א. 2) עדות ע"ה 2 פרופ' חליל אבו דאלו לפיה מעבר לגיל 3, אם קיים ספק ביחס למיקומו השכיח של האשך, דהיינו אם הוא אשך טמיר או נייד, יש לעקוב אחריו בבדיקות חוזרות (עמוד 52). (א. 3) עדות האם, ע"ת 3 א' מוחה לפיה פרופ' אבו דאלו אמר לה אחר בדיקת התובע תחת הרדמה, כי הוא הוריד את האשך למקומו ולכן החליט שלא לקבעו. כן העידה כי הכיס היה מכווץ במשך כל השנים והיה קטן מהשני וכאשר הופנה ב1993- לבדיקה אורולוגית בביה"ח, הרגיע אותה ע"ה 3, אך היא עמדה על בדיקת מומחה. באשר למצב התובע, אחר הניתוח - הוא הפך להיות רגזן ורק הצבא הרגיעו. ב. הנתבעת מסתמכת לצורך דחיית אחריותה על הראיות דלהלן: (ב.1) חוות דעתו וחקירתו של ע"ה 1 י' וינוגרד (נ7/). (א) האשך שנכרת היה "אשך עולה", לאחר שכל שלוש האפשרויות האחרות נפסלו על-ידי המומחה, קרי, היות האשך:- 1) אשך טמיר - כיוון שהורד בהרדמה לכיסו. 2) אשך אקטופי - כיוון שלא נמצא מחוץ למסלול התעלה. 3) אשך נייד - על אף שעד גיל 13 האשך היה מוגדר כנייד ובסופו של דבר התנוון ולא התיישב סופית בכיסו עם ההתבגרות, כפי שהיה צפוי, ממילא האבחנה ב12/1982-, היתה נכונה עד 1993. (ב) על אף הקושי בהגדרת אשך כנייד, לצורך אבחון זה די היה בבדיקות קליניות של האשך, כאשר ההרדמה היא שיטה מקובלת לאבחון טיבו של האשך "במקרים שהם בעייתיים" (עמוד 30), ולא היתה דרושה כל בדיקת עזר לצורך אבחון של אשך טמיר או אקטופי שלא ירד לעולם לכיס, כפי שארע באשך. ואכן בבדיקת 7/83 נמצא האשך במקומו מפותח כרעהו. (ג) משאובחן האשך כנייד ב12/82- לא היה צורך להזהיר את ההורים מפני אפשרות של שינויו לאשך "עולה", שכן אשך נייד הוא אשך נורמאלי, שאינו דורש מעקב, והוא נמצא רוב הזמן בכיסו עד להתבגרותו הסופית בו, עקב כובדו והחלשות השריר הקרמסטרי העוטף אותו. (ד) אין משמעות לשינויים בגודל האשך בגיל 13, כי זוהי תקופת ההתפתחות המינית, שבה יכול להיווצר מצב בו אשך קטן ב20%- מרעהו וממילא לא דרושה בדיקת אולטרה-סאונד, שבה ניתן לברר מהו גודל האשך בוודאות של 40% ובדיקות אלו אינן משמעותיות. (ה) יתכן וניתן היה להימנע מכריתת האשך אם התובע היה מתייצב לבדיקת ד"ר לנדאו - אליו הופנה על-ידי ע"ה 3 - כעבור חצי שנה ולא כעבור 10 וחצי חודשים אך למעשה כבר ב7/93-, האשך - בהיותו אשך "עולה" - היה כבר מנוון מבחינת פוריות כדין אשך טמיר שייצור תאי זרע בו בגיל 13 פחות מאפס אחוז ואף הורמונאלית היה פורה בשיעור 30% - 40% בלבד. ברם, לאור סיכון התפתחות תאים סרטניים בו, מומלץ לכורתו. (ו) באשר לפוריות אשך טמיר - זאת תיפגע רק כעבור מספר שנים (ראה עמוד 44-43). (ז) כריתת האשך אינה פוגעת בתפקוד המיני, לאור פוריות האשך הימני. ב.2. עדות רופא, ע"ה 2, דר' אבו-דאלו, לפיה: אובחן האשך כאשך נייד ב12/82- ולאחר הרדמה. ב.3. עדות ע"ה 3 - דר' ד' וינר, לפיה: בעת בדיקת האשך ב7/93-, הוגדר על ידו כאשך נייד בסימן שאלה שכן לא הגיע לתחתית הכיס ונותר באמצעיתו, בהסבירו שהתובע נדחה לבדיקה על-ידי אורולוג לילדים רק כעבור חצי שנה, שכן בגילו סביר היה להניח כי פוריותו כבר נפגעה ועל כן בהעדר חשד לגידול שלא אובחן במישוש, לא היתה דחיפות בהתערבות ניתוחית (עמוד 55 ו57-). ג. שני הצדדים מסתמכים בסיכומיהם על חלקים מחוות דעתו וחקירתו של דר' י' רמון - מומחה בית-המשפט, לפיה: (א) האשך שנכרת היה אשך טמיר, או אקטופי - שלדעת המומחה הינם מושגים חופפים - שהתמקם בתעלה השאחה הנמוכה, הS.I.P.-, שהוא מיקום שכיח של האשך הטמיר (להלן: ה-S.I.P.), ומחמת מיקום נמוך זה גם במנוחה או בהרדמה ניתן היה להורידו לתחתית הכיס, ולהותירו זמנית שם, כאשר עם ההתבגרות, חוזר האשך למקומו בS.I.P-. לפיכך הרופאים שאבחנו את האשך, כנייד ב12/82-, לא התרשלו באבחנתם השגויה ובהימנעותם מקיבועו. (ב) לא דרוש כל מעקב אחר אשך נייד וגודלו הקטן יותר ביחס לאשך השני, אינו קשור למיקומו או לתהליך ניוון שהחל בו (עמוד 84-82). (ג) אם קיימת התלבטות באבחון בין אשך נייד לטמיר, יש לעקוב אחר האשך בבדיקות חוזרות (עמוד 83). (ד) בדיקת U.S. של אשך אינה אמינה ביחס לילדים ואין שימוש בC.T.- לשם זיהוי מיקום האשך. (ה) ספק אם לעובדת החום שבה נמצא האשך יש השפעה על פוריות האשך והתפתחותו. (ו) ילד עם אשך טמיר או אקטופי חייב להיות במעקב לצורך אבחון של גידול סרטני. (ז) כיום מקובל לבצע ניתוח קיבוע מחמת ספק בזיהוי אשך כנייד או כטמיר ורק תוך השנתיים הראשונות, אך בעבר אחוז ניתוח קיבוע אשך נייד מחמת ספק שהוא טמיר הגיע ל2/3-, על אף שניתוח מיותר מסכן את פוריות האשך לא פחות מהשארתו במקומו (עמוד 91 ו97-). (ח) הפוריות באשך האקטופי או הטמיר הוא בגובה 54% - 56%, ומכל מקום ניתוח קיבוע לאחר השנה השניה לא ישפר את הפוריות (עמוד 92) שכבר נפגעה כאשר רק ב40%-25%- מהמקרים, יוגדר האשך כמסוגל לייצר תאי זרע, ולכן גם אם האשך היה מקובע ב12/82-, לא היה בכך כדי להבטיח יכולת ייצור זרע. מכל מקום, אין בהעדר אשך, כדי לפגוע בפוריות, בהשוואה לאוכלוסייה עם שני אשכים. (ט) כריתת האשך ב1994- היתה דרושה כדי למנוע סיכון של התפתחות גידול ממאיר באשך, אם היה מקובע. 5. על יסוד האמור בסעיף 2 וחלק מהראיות הנ"ל בסעיף 4 כולל ספרות מקצועית תומכת ת3/ - ת4/ ונ2/ - נ6/, ולאור הערכת הראיות בסעיף 6 להלן, הוכח לכאורה - בנוסף לעובדות המוסכמות - כי:- א. אבחנת האשך כאשך נייד על-ידי ע"ה 2, דר' אבו דאלו, ב12/82- היתה מוטעית, שכן האשך היה אשך טמיר שהתמקם בתעלה באיזור הSIP-, קרוב לשער כיס ובמיקום שכזה גם תנאי הרדמה או רוגע היו מביאים אותו לתחתית הכיס כמו אשך נייד. ב. בניגוד לנוהל הרפואי התקין: עובר לבדיקת האשך תחת הרדמה שבוצעה ב12/82-: לא נרשמו ממצאי בדיקה עובר לניתוח; לא צוין דבר ביחס לגודל האשכים, כאשר ההפרש ביניהם משמש סימן לתהליך ניווני המתרחש בדרך כלל, כאשר הוא טמיר או אקטופי וזאת מחמת הימצאו בטמפרטורה סביבתית חמה מידי עבורו - להבדיל מטמפרטורת כיס האשכים הדרושה להתפתחותו. ג. לנוכח הרישומים הרפואיים, שהיו אמורים להיות בפני ע"ה 2 דר' אבו דאלו, כולל סיפור ההורים (קרי: אנמנזה) כפי שנרשם ב27.12.82- בגליון מהלך המחלה (נ65/3/) ולפיהם הוגדר האשך כאשך אקטופי שאינו נמצא בכיס האשכים, ולאור האפשרות כי גם אשך טמיר הנמצא בתעלה או בSIP-, עשוי לרדת בתנאי הרדמה לתחתית הכיס ולאור הקושי שבאבחון האשך, אם כנייד או כטמיר, שלאורו בוצע כ2/3- ממקרים אלו קיבוע מחמת ספק - טעה ע"ה 2 בהימנעותו:- (1) מלקבל מהורי התובע מידע ביחס לאשך מעת לידת התובע ועד 12/82; (2) מלבדוק בדיקה קלינית את התובע; (3) מלהיוועץ באורולוג עובר לאבחנת האשך כנייד; (4) מלהשוות בין גודל האשכים ולבצע בדיקת C.T. שהיה בה כדי לברר את הפרש הגודל; (5) ממעקב אחר האשך בעקבות אבחונו כנייד, ממתן הוראות מעקב להוריו של התובע, תוך הפניית תשומת לבם לאפשרות ניוון האשך, אם לא ימצא במרבית הזמן בכיס האשכים. ד. בהעדר מעקב, יעוץ ובדיקות כנ"ל בסעיף ג', טעה ע"ה 2 בהימנעותו מלקבע את האשך כמקובל באותה תקופה במקרי ספק, תוך ביצוע בדיקת פוריות אגב הקיבוע. ה. על אף הימצאות האשך בכיס האשכים בבדיקות שבוצעו ב7/83- וב2/84-, רופאי בית-החולים נמנעו בטעות מלהורות על המשך מעקב אחר מקום הימצא האשך במשך רוב שעות היום, כאשר בפועל, כעדות האם, האשך היה קטן מרעהו ובמיוחד לאחר החלשות פעילות השריר הקרמסטרי האחראי לניוד האשך וכאשר הישארות האשך מחוץ לכיס, מחייבת קיבוע. ו. לנוכח מיקום האשך ב7/93- במפשעה, ואפשרות הורדתו רק עד אמצע הכיס ולאור העבר של התובע, טעה ע"ה 3 דר' וינר בכך ש: (1) לא חקר את התובע ואת הוריו ביחס למיקום האשך מאז 1984; (2) לא ביצע בדיקות של גודל האשך בהשוואה לרעהו, כולל מדידות ובדיקות C.T.; (3) לא ביצע מיד ניתוח קיבוע של האשך תוך בדיקת פוריות או לא הורה על כך; (4) דחה את בדיקת התובע ל6- חודשים, כאשר תוך תקופה זו התהליך הניווני של האשך התעצם, תוך צמצום גודלו ביחס לאשך הימני שהגיע לכ30%- פחות. (5) נמנע מלהזהיר את הורי התובע כי איחור בבדיקה ובניתוח בעקבותיה, עלול לגרום להתפתחות ניוונית מתקדמת שתגרור העדר מוחלט של יכולת ייצור זרע, ולכן אין לזקוף לחובת התובע את התייצבותו לבדיקת המומחה דר' לנדאו רק ב5/94-. ז. קיבוע מוקדם של האשך ב12/82- ואפילו ב7/93-, היה מאפשר פוריות כלשהי, בגבול של 25% - 50% כאשר גם מרקמת אשך שאינו מסוגל לייצר תאי זרע, ניתן להפיק תאי זרע להריון. 6. הערכת ראיות ומסקנות (לענין אחריות) א. מחדלי רופאי בית-החולים בשנים 1981 - 1984 (1) לאור הרישומים הרפואיים החלקיים מ4.7.81-, 2.8.81, 14.11.82 - שאינם כוללים אנמנזה ופרטי בדיקה - והרישום בגליון המחלה מ27.12.82- (נ3/65/), לפיהם הוגדר האשך כאקטופי או טמיר, ובהעדר בדיקה של גודל האשך בהשוואה לימיני, התרשל ע"ה 2, בהגדירו את האשך שבתנאי הרדמה ניתן היה להורידו לכיסו - כלשון סיכום המחלה (נ3/64/) - כאשך נייד. דוחה אני את קביעתו הנחרצת של פרופ' י' וינוגרד כי במקרי אבחון בעייתי של אשך - אם נייד או טמיר - די בירידה או בהורדה של האשך לתחתית הכיס, כדי להגידרו כאשך נייד וכי אשך טמיר או אקטופי לעולם לא ירד לכיסו גם בתנאי הרדמה. על פני קביעה זו מעדיף אני את חוות דעתו של דר' מ. פרט הנתמכת בחלק מחוות דעתו של דר' י' רמון, לפיה: "... כשקיים שחרור של שרירים האשך האקטופי לעתים קרובות מאוד יורד בחזרה לשך האשכים..." "... כל אשך שהוא לא נמצא גבוה מאד, בהרדמה כללית הוא יורד לתוך שק האשכים" (פרט, עמוד 13). ובלשון חוות-דעתו של ד"ר י' רמון: "... במצב של טמירות אשכים מינימאלית בה האשך ממוקם בתוך תעלה מפשעתית שטחית נמוכה (היא כS.I.P- - אב"ז) ניתן בבדיקה במנוחה או בהרדמה להביא את האשך שבשק האקטופי אל חלקו התחתון של שק האשכים ולא לזהות מיקום אקטופי" הוא אשר ארע במקרה דנן וממילא אין גם ללמוד מהימצאות האשכים בכיס הבדיקות 7/83 ו2/84-, כי האשך לא היה טמיר, שכן בתנאי רגיעה הוא עשוי לרדת לכיס, והרי "סופו מעיד על תחילתו", שכן ב9/94- נמצא כי האשך היה אשך אקטופי. פרופ' י. וינוגרד מסביר את שינוי אופיו של האשך מ"נייד" שהתמקם כאשך תקין בכיס עד גיל ההתבגרות בגיל 16-13 לאשך "עולה", עקב שינוי גדילה והתארכות כלי הדם וחבל הזרע, שהגיע למיקום אקטופי אך אפשרות זו נדירה ביותר ותופעותיה הספורות משולבות עם מצבי שבר (הרניה) כמוכח מ-נ6/. גם בענין זה מעדיף אני את חוות דעתם של דר' מ. פרט ודר' י' רמון, לפיה עליית האשך, לא ארעה בגיל ההתבגרות, אלא האשך היה מצוי במרבית הזמן במעלה התעלה או בS.I.P- וזוהי הסיבה העיקרית לניוונו. (2) ער אני לנוכחותה של שיטה מקובלת, כי ניתן לאבחן אשך שאינו נמצא כל העת בכיסו באמצעות בדיקת הרדמה וכי האשך שהורד לתחתית הכיס ונותר שם דינו כאשך נייד, שהוא אשך תקין ואין לעקוב אחריו אך לעומתה קיימת שיטה הגורסת שהגדרת האשך כנייד - וממילא תקין - מותנית בהיותו בעל גודל נורמאלי ובהימצאו בכיס האשכים במרבית הזמן. אינני סבור שיש סתירה בין השיטות, שכן גם לפי השיטה הראשונה, תנאי מכללא לאבחון האשך כנייד הוא ברור קודם בליווי בדיקות עזר, איפה מצוי האשך במרבית הזמן ומהו גודל האשך, שכן אם תוצאות הבירור והבדיקות תעלינה כי האשך נמצא מחוץ לכיסו מרבית הזמן וגודלו קטן באופן משמעותי מ"רעהו" - שהוא מסימניו הבולטים של ניוון האשך עקב הימצאו בטמפרטורה המסכנת את פוריותו - לא די בהורדתו לכיסו בתנאי הרדמה לשם איבחונו כנייד, ובמיוחד כאשר בפני הבודק מונחות הערכות של רופאים אחרים כבמקרה דנן לפיהן האשך אינו נייד. לפיכך היה על ע"ה 2 להיוועץ עם אורולוג ולבדוק אם יש הבדל בין שני האשכים ואם כן מהו שיעורו וזאת באמצעות מדידה וC.T.-, שגם לפי דברי פרופ' י' וינוגרד מהווה בדיקה מהימנה ביחס לאשך נייד בשיעור 60%-50% (עמוד 30). פרופ' י' וינוגרד מעיד כי להבדלים קטנים בגודל האשך, בהפרש של עד 20% אין משמעות, אך דבריו אמורים בקשר לגיל ההתבגרות בין 12-13 (ראה עמוד 37 ו38-) ולא לגיל 3, כאשר בגיל זה בדיקה רצינית - ולא די באמצעות "חרוזים" - מחייבת שימוש בכלי עזר. בהקשר זה לא מקובלות עלי לחלוטין קביעותיו של דר' י' רמון כי: גודל האשך אינו נובע ממיקומו (עמוד 84); לא מקובל לפרט את גודל האשך לפני ההתבגרות (עמוד 80); הגישה של השפעת הטמפרטורה על פוריות האשך והתפתחותו התקינה היא מסופקת (עמוד 90) - כאשר אין מחלוקת בענין זה בין מומחי הצדדים כולל ע"ה 2 (בעמוד 50) וכפי שמוכח מהספרות המקצועית שהוגשה (ראה לדוגמא נ1/, עמוד 249). (3) ע"ה 2 היה חייב להיות מודע לנוהג לפיו במקרי ספק בין מצב ניידות לטמירות, יש לקבע את האשך, על מנת להגן על פוריותו והורמונאליותו, וזאת כמוכח גם מהנוהג לפיו 2/3 מניתוחים אלו אינם דרושים. בהעדר כל ברור בדיקה או מעקב, על אף הורדת האשך בתנאי הרדמה, ע"ה 2 היה אמור להגיע למסקנה כי בפניו אשך מסופק וממילא היה עליו לקבעו. (4) ע"ה 2 גם לא היה זהיר באבחון המיידי של האשך כנייד, מבלי לעקוב אחריו מספר שעות, שמא יחזור למקומו כדין אשך טמיר ומבלי לברר ולבדוק מהם תולדותיו, שכן אילו היה עושה כן סביר להניח כי היה מעמיד בספק את אבחנתו ומקבע את האשך, כפי שבעצמו מודה בעדותו: "רצוי שמגיל 18 חודש עד גיל 3 שנים, כולם יעברו ניתוח קיבוע של האשך בתקופה הזאת - אם מעבר לגיל 3 יש לנו ספקות... ממשיכים לעקוב אחריו" (עמוד 52). וכאשר הוא משיב לשאלה אם במקרה דנן כאשר מצא את האשך במקומו (בתנאי הרדמה) היה מורה על מעקב לאחר כחודש וחצי משיב: "הייתי אומר לבוא למעקב" (שם, עמוד 53), אך הוראות אלו לא נרשמו בסיכום המחלה. אך גם אם הן נאמרו, והתובע הובא לבדיקה לאחר כ7- חודשים ב7/83- ונמצאו אצלו אשכים "מפותחים היטב" כנ"ל, אין בכך כדי להצדיק את ההימנעות מהמשך מעקב, כולל על-ידי הוריו לפחות עד לסיום פעילות השריר הקרמסטרי, כאשר העד מודה שאם מגלים בשלב מאוחר יותר כי האשך הוא אקטופי או טמיר "רצוי לבצע את הניתוח לפני גיל 11-10 שנה" (עמוד 54). אך כאמור, במקרה דנן, לא היה כל מעקב אחר האשך מ12/82- עד 5/93, מחמת העדר הוראות מעקב הן ע"י ע"ה 2 והן על-ידי רופאי בית-החולים שבדקו את התובע ב7/83- וב2/84-. (5) ברם, גם אם היה סביר להגדיר את האשך כנייד ועל כן לא היתה התרשלות בהגדרת האשך ככזה 12/82 - ע"ה 2 לא נזהר בהימנעותו מלהורות על הבאת התובע לבדיקות במרפאה ובמיוחד על מעקב של ההורים אחר מיקום הרגיל של האשך ועל גודלו, ובמיוחד כאשר היה עליו לדעת כי מגיל 7 ואילך אשך נייד אמור להימצא בתחתית הכיס, עם החלשות השריר הקרימסטרי האחראי לעלייתו וגדילתו ולכן אם החל מגיל זה האשך לא ימצא מרבית הזמן בכיסו, למרות צמצום פעילות השריר, סימן הוא כי האשך אינו נייד, אלא טמיר, ובחור שכזה, נתון בסכנת ניוון, כפי שבעצמו מודה מכללא בהגיבו לקביעה לפיה: "אשך נייד לא נמצא בסביבה הטבעית שלו בטמפרטורה הרצויה להתפתחותו... כי: "לא נמצא אולי כל הזמן, אבל אם הוא נמצא רוב הזמן בשק האשכים, אז הוא נמצא בסביבה הטובה להתפתחותו" (עמוד 50). (6) אם האשך היה מקובע כבר ב12/82- או בגיל 11-10 שנה, סביר להניח כי עדיין היה פורה מבחינת זרע אף כי בהיקף מוקטן, אך די בו כדי להוליד, מבלי להיזקק לכריתה. אומנם הפגיעה בפוריות האשך הטמיר או האקטופי מתרחשת בדרך כלל, תוך השנתיים הראשונות של היילוד אך בהעדר קיבוע ובדיקות פוריות ב12/1982-, לפי כלל העברת נטל הראייה, אם נגרם "נזק ראייתי" כבמקרה דנן, ההנחה היא שפוריותו של האשך לא היתה נפגעת במלואה אם היה מקובע, מאובחן ומטופל והאשך לא היה נכרת (ראה בנדון לדוגמא ע"א 2245/91, פ"ד מ"ט (3) 2, 709, וע"א 788/89, פ"ד מ"ו (1) 712). אוסיף שהנתבעת גם לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה מכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין) כפי שבא לידי ביטוי בע"א 206/89, פ"ד מ"ז עמוד 805. ב. מחדלי ע"ה 3, דר' ד' וינר ורופאי בית-החולים ב1993/4- (1) על אף שמוסכם על כל המומחים הרפואיים, כי ככלל אשך טמיר שהגיע לגיל 13 - כבמקרה דנן - אינו מייצר תאי זרע, מקובלת עלי גישתו של דר' מ' פרט, לפיה מקום שהאשך הטמיר נמצא קרוב לכיס קיימת אפשרות כי לא אבדה לחלוטין פוריותו. במקרה דנן, אף כי בעת שהאשך נותח ב9/94-, נמצא כי היה אקטופי ורחוק מכיסו ולא ניתן היה לקבעו, קיימת האפשרות, כי ב7/93- עת שהתובע נבדק על-ידי דר' ד' וינר, עדיין כשיר היה לייצר תאי זרע כלשהם וניתן היה לקבעו שכן היה קטן מהימני רק מעט (slightly), כרשומת העד, וניתן היה למקמו בבדיקה קלינית עד לאמצע הכיס., אך דר' ד' וינר, בניגוד למצופה מרופא מומחה סביר, לא ברר עם התובע באיזה מקום נמצא האשך בדרך כלל ובעזרת מדידה ובדיקות מיפוי והדמיה לא ברר בכמה קטן האשך בהשוואה לימיני ועל אף שבגיל ההתבגרות עשויים להיווצר שינוי גודל עד 20% (בעמוד 38) - אם היה מוודא ב7/93- כי אין הפרש מהותי בין האשכים כהתרשמותו, היה עליו לנסות להציל את האשך על ידי ניתוח תוך בדיקת מצב ניוון ונוכחות אפשרות של גידול סרטני ולאור התוצאות, לקבע את האשך. אך ע"ה 3 כלל לא העלה על דעתו - למרות עברו של התובע - כי האשך שהוגדר על ידו בסימן שאלה כנייד! שניתן להורידו עד לאמצע הכיס, עדיין פורה, כדבריו בחקירתו: "בגיל שלו הוא היה 13 או 13 וחצי, אם יש נזק, הנזק נגרם וזה סופי בגיל כזה אז להוריד את האשך באותו זמן לא יעזור לפוריות. אז לא היה משהו דחוף..." (עמוד 55). אך הנכון הוא שהיתה דחיפות בהתערבות ניתוחית כדי לנסות להציל את האשך - כדעתו של דר' מ' פרט ומכל מקום משהסתפק ע"ה 3 בהפניית התובע לדר' לנדאו, עליו היה להזהיר את התובע לעקוב אחר האשך ולהופיע לשם כך במרפאה בתדירות לבדיקת מצבו וכי העדר מעקב עלול לסכל כל אפשרות של הצלת האשך אם היה מתברר כי אינו מנוון לחלוטין והרי גם פרופ' וינוגרד, על אף דעתו הנחרצת בהשלמת חוות דעתו לפיה בגיל 13 אשך טמיר עובר על פי רוב ניוון מלא, מודה כי רק "לאחר שנים" אשך שלא נמצא במקומו יכול לאבד פוריותו (ראה עמוד 93-4), כאשר לשיטתו האשך היה במקומו - ולו כנייד - עד גיל 12-13!! בהעדר כל אזהרה כנ"ל, התובע והוריו לא ייחסו חשיבות לדחיית מועד בדיקת התובע על-ידי דר' לנדאו, שכן לא הודגשה בפניהם חשיבות זו. (2) לאור כל האמור, הימנעותו של דר' וינר כנ"ל גרמה לתובע "נזק ראייתי" של העדר אפשרות הוכחת מצב האשך ומיקומו ב7/93- כאשר ההנחה היא כי עדיין היה במידת מה פורה וניתן לקיבוע מכלי לכורתו, בעוד שהנתבעת לא הוכיחה כי בדיקתו של דר' וינר, איבחונו והמלצתו, היו בגדר מתחם הסבירות הרפואית. ג. אשם תורם באשר לטענה בדבר מחדלי הורי התובע והתובע שלא עקבו אחר מיקום האשך וגודלו במשך כ9- שנים, אינני סבור כי יש להטיל עליהם אשם תורם עקב כך שכן: לא הונחו לעקוב אחר האשך; לא הודרכו כיצד לעקוב אחריו ולא הוזהרו מהסיכון הצפוי לאשך אם ימצא מרבית הזמן מחוץ לכיסו וגודלו קטן מהאשך הימני. האם ע"ת 3 אמנם הבחינה בהפרש שבין האשכים כעדותה האמינה, אך לא עשתה דבר בנדון, שכן הן בבדיקת ההרדמה של 12/82 והן בבדיקות 7/83, ו2/84- לא הופנתה תשומת לבה לחשיבות הגודל. הוא הדין בקשר לטענה כי התובע לא בא לבדיקה על-ידי דר' לנדאו ב1/94 אלא רק ב5/94 כפי שנדרש על-ידי ע"ה 3. גם בעניין זה לא הופנתה תשומת לב התובע והוריו לחשיבות הזמן מה גם שע"ה 3 סבר כי בגילו של התובע הנזק לאשך כבר נגרם ולכן גם לא דאג לבדיקתו על-ידי אורולוג לילדים אחר, לפני שובו של דר' לנדאו. ד. המסקנה לאור כל האמור לעיל, הנתבעת אחראית בעקבות המחדלים הרשלניים (המצטברים) של רופאיה לפיצוי התובע עקב כריתת אשכו השמאלי, ללא כל אשם תורם. 7. גובה הנזק א. המחלוקות (1) בתחום הרפואי - טוען התובע כי נגרמו לו 20% נכות עקב כריתת האשך בהסתמך על חוות דעתו של דר' מ' פרט ו20%- נכות נפשית עקב ניורווזה פוסט טראומטית, על יסוד חוות דעתו של דר' ד' מאיר ולכן במשקולל, הכריתה גרמה לנכות של 34%, בעוד שהנתבעת סבורה, כי לא נגרמה לתובע כל נכות נפשית ולחלופין נגרמה לו נכות בשיעור 5%, כפי שקבעה המומחית מטעם בית-המשפט, דר' רחל בלומנרוזן. (2) בתחום הנזק הלא ממוני - טוען התובע כי מגיע לו 150,000 ש"ח בצירוף 60,000 ש"ח בגין הפגיעה ביכולת פוריותו בעוד שהנתבעת טוענת כי לא נפגעה היכולת הפוריות וכי מכל מקום היתה נמוכה ביותר כבר אחר שנתיים ולכן מגיע לו לכל היותר סה"כ 70,000 ש"ח. (3) בתחום אבדן כושר ההשתכרות - טוען התובע כי מגיע לו פיצוי המבוסס על 24% נכות תפקודית - בעיקר מחמת הפגיעה הנפשית - ועל עבודה עד גיל 65, על יסוד של 6,846 ש"ח שהוא השכר הממוצע במשק לחודש לפי מקדם היוון של 29376, השווה ל487,659- ש"ח ואילו הנתבעת טוענת כי לא מגיע לתובע כל פיצוי על חשבון ראש נזק זה, שכן לא הוכח כי נכותו של התובע - גם אם סובל מ5%- נכות נפשית - תגרום להפסד בכושר השתכרותו. (4) בתחום הניידות ועזרת הזולת לאור סעוד התובע והסעתו לבית חולים בשנת 1982 ו1994- - מגיע לו לטענתו פיצוי על דרך אומדן בסך 30,000 ש"ח בעוד שהנתבעת סבורה כי לא מגיע לו דבר. ב. ההכרעה (1) הנכות הרפואית אין לכאורה מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נגרמה הנכות הרפואית בגין כריתת האשך בגובה 20%, שהיא גם דרגת הנכות לפי סעיף 24 (3) לטבלת הנכויות שבתוספת תקנות הביטוח הלאומי לנפגעי עבודה (להלן - טבלת הנכויות). באשר לנכות הנפשית של התובע מעדיף אני את חוות דעתה השקולה של דר' רחל בלומנזון, שנקבעה כמומחית על-ידי בית-המשפט, כולל חקירתה לפיה נכותו הנפשית של התובע הועמדה על 5%, התואמת את דרגת הנכות הקבועה בסעיף 34 ב' שבטבלת הנכויות, על פני חוות דעתו - כולל חקירתו - של דר' דניאל מאיר, לפיה העמיד את נכות התובע על 20% התואמת את סעיף 34 ג' לטבלת הנכויות. הנימוקים לדחיית חוות דעתו של דר' ד' מאיר הם בין היתר כדלהלן: (א) סימני הניורוזה הפוסט טראומאטית עקב הפגיעה בדימוי הגוף אחר ניתוח הכריתה (להלן - הניתוח) שנמצאו על-ידי דר' מאיר התייחסו רק לתקופת לימודיו ועד לגיוסו של התובע לצבא וכמוכח מתעודות בית-הספר מלפני הניתוח ואחריו (ת1/ א'-ח'), וכפי שגם מעידה אימו של התובע בהשיבה בח"נ לשאלה עד מתי הוא לא היה הילד שהכירה (מלפני הניתוח): "עד הצבא. רק הצבא הרגיע אותו, כשקיבלו אותו לגולני..." (עמוד 19) כאשר בפועל חזר לפעילות הספורטיבית האהובה עליו כבר מספר חודשים אחרי הניתוח (עמוד 4) וגם מבחינה חברתית לתובע יש חברים (שם). (ב) דר' ד' מאיר לא מצא שום סימנים אוביקטיבים לפגיעה נפשית לאחר גיוסו של התובע, ולפני כן באו אלו לידי ביטוי בירידה בלימודים ותו לא, בעוד שדיווחים על התפרצויות היו מוגבלים למספר חודשים אחר הניתוח (עמוד 6-5). (ג) דר' מאיר מזכיר בעדותו העדר ריכוז של התובע בבדיקתו, אך לא ציין זאת בחוות-דעתו וכאשר נשאל על רישומי בדיקתו השיב "לא מצאתי את הרישום" (עמוד 6). (ד) הסיבה העיקרית לקביעת נכות צמיתה בשיעור 20% על-ידי דר' מאיר היא עקב התעסקותו החוזרת של התובע בגופו (עמוד 7-6) אך התעסקות זו אינה תחליף לסייגים אוביקטיבים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, כאמור בסעיף 34 ג' לטבלת הנכויות. כאמור, מקובלת עלי חוות דעתה של דר' רחל בלומנזון לפיה הניתוח "יכול להסביר את העובדה שהשקעתו בלימודים הלכה וירדה... וכן את ביישנותו היתרה עם נשים הנוגדת את יכולותיו החברתיות הטובות בדרך כלל" כאשר "תגובות אלו עלולות להביא לאי הגשמת הפוטנציאל הלימודי הטוב שלו לטווח ארוך וכן לקשיים ביצירת קשר עם בנות המין השני" (עמוד 6 לחוות הדעת). אך יחד עם זאת, הנזק מבחינת כושר הלימודים הוא מזערי כתשובת המומחים בחקירתה הנגדית, לפיה הערכתה הנ"ל נכונה לגבי תקופת ההתבגרות ו"לא לאחר כך"! וכי התובע מסוגל לרכוש בתקופה מאוחרת יותר השכלה שלא נרכשה על ידו בתקופת ההתבגרות עקב האירוע כדבריה (בעמוד 66): "מניסיוני הרבה נערים בגיל ההתבגרות לא לומדים ולאחר מכן פורצים קדימה לומדים טוב והולכים לאוניברסיטה". מקובלת עלי אבחנת המומחית כי התובע אינו סובל מהפרעה בתר חבלתית (עמוד 66), להבדיל מ"התעסקות" - קרי: התרכזות - בחשש אבדן פוריות (שם) אך הואיל וקיימת אפשרות, כי זו תשפיע על כושר העבודה בצירוף האמור לעיל בקשר ליכולת לימודים לטווח ארוך וקשר עם נשים - זכאי התובע לנכות צמיתה של 5%, בניגוד לחוות דעתה וחקירתה של דר' מטראני (ע"ה 4). ער אני לכך כי התובע לא העיד, אך אין בכך כדי לבטל את הערכת נכותו כנ"ל כטענת הנתבעת בדומה להעדר עדות של תובע קטין כן הוא במקרה דנן ולכן די לצורך הערכה פסיכיאטרית כמודע העובדתי שהובא בפני המומחית גם, אם לא הוכח בראיות קבילות. לאור כל האמור לעיל הנכות הרפואית הכוללת של התובע מסתכמת - לאחר שקלול - ב24%-. (2) נזק לא ממוני לאור כל האמור לעיל, הואיל והנכות הרפואית בגין כריתת האשך נקבעה בין היתר עקב הסיכון שבאובדן מלא של הפוריות אם יאבד גם האשך השני או יתנוון ובהתחשב בין היתר באפשרות, בהסתברות גבוהה, כדעת פרופ' י' וינוגרד ו' רמון - כי גם אם האשך היה מקובע ב12/82-, סבל כבר מניוון שהיה מוביל לכריתתו - אז או מאוחר יותר - מחמת העדר פוריות וחשש להיווצרות גידול ממאיר בו, מעמיד אני את הפיצוי בראש נזק זה על סך 75,000 ש"ח, הכולל כאמור את מרכיב צמצום יכולת הפוריות ואת סבל התובע הכרוך באשפוז, בניתוח ובתוצאותיו, כמתואר לעיל. (3) אבדן כושר ההשתכרות לאור האמור לעל בס"ק (1), על אף שמאז גיוסו של התובע לפני כשנתיים מתפקד הוא כחייל קרבי מן השורה ואין כל ראייה על תפקוד לקוי, לאור האפשרות כי כושר השתכרותו של התובע נפגע במידת מה עקב הניתוח, כדבריה של מומחית בית משפט בסוף חקירתה, מעמיד אני את הפיצוי בראש נזק זה בדרך אומדן על סך של 75,000 ש"ח. (4) ניידות ועזרת הזולת בשנים 1992 - 1994 ביחס לראש נזק זה לא הובאו כל ראיות, אך הואיל ואילו קיבוע האשך היה מתבצע ב1982- והיה מתייתר הניתוח ב1994-, שהיה כרוך, בין היתר, באשפוז של 7 ימים ומסתמא בסיעוד של מספר שבועות לאחריו והסעה לביקורות - זכאי התובע לפיצוי מה בראש נזק זה שאני מעמיד אותו על דרך אומדן ע"ס של 10,000 ש"ח, נכון להיום. 8. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 160,000 ש"ח צמוד למדד ונושא ריבית מהיום בצירוף הוצאות המשפט משוערכות להיום, אך למעט הפרש האגרות שבין אגרת התביעה על הסכום הנ"ל אילו הוגשה בבית משפט השלום ולבין האגרה החלה על הגשת התביעה כפי שהוגשה בבית משפט זה, שיחול על התובע. כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר-טרחה עו"ד בשיעור 20% מהסכומים הנ"ל בסעיף 7 בס"ק (2), (3) ו-(4) בצירוף מע"מ כדין. אשכיםרפואהסרטן