ניתוח גב פריצת דיסק - סיכונים

פסק דין אדם שעבר ניתוח גב בחוליות בגלל פריצת דיסק בגב טען שנותר עם הפרעות בסוגרים, הוא סבל מעצירות, מדליפת שתן, מחולשה בכף הרגל ובאצבעות הרגל, והוא נזקק למכשיר המונע צניחת כף הרגל השמאלית (תופעה שיתוקית) או קב הליכה. עוד טוען התובע, כי הוא סובל מאין- אונות. כמו כן הוא סובל מאפליפסיה, ממנה, לטענתו, לא סבל קודם לכן. להלן פסק הדין: 1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע טוען, כי נזקים אלה נגרמו לו עקב ניתוח רשלני, אשר בוצע על ידי רופאים מטעמה של הנתבעת, וכי על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו אלה. רקע עובדתי, שאינו שנוי במחלוקת: 2. להלן מספר פרטים על התובע: התובע הוא יליד 1946. הוא נשוי פעם שניה ואב ל6- ילדים. התובע הוכשר בזמנו, בהיותו תלמיד, להיות נגר. לאחר שסיים את שירותו הצבאי, עבד, בין היתר, בבית מלון כאיש אחזקה. בשנת 1977 סבל התובע מהתמוטטות נפשית, שהתבטאה במצב דכאוני. בעקבות מצבו זה, יצא התובע לפנסיה מוקדמת, ומאז הוא מקבל פנסיה ממבטחים. לאחר מכן עבד התובע בעבודות שונות. בשנת 1981 היתה לו חנות לממכר מזרונים, ולאחר שהחנות לא הצליחה, הוא הפך, לטענתו, להיות רוכל, המוכר סחורתו, בגדים, מתוך כלי רכבו. 3. במשך שנים, מאז 1967, סבל התובע מכאבי גב תחתון והוא טופל בטיפול שמרני על ידי רופאים מטעמה של הנתבעת. הטיפולים כללו טיפול תרופתי, טיפולי פיזיאוטרפיה והתקנת מחוך גבס בתקופה סמוכה לפני הניתוח. במהלך 1990 אובחן התובע על ידי רופאיו כסובל מפריצת דיסק בין חולייתי (חוליותL5-S1). הוא הופנה לבית החולים "כרמל" בחיפה לטיפול. הרופאים החליטו לנתחו בחוליה S1-L5. התובע אושפז במחלקה האורטופדית של בית החולים. לאחר בדיקות במחלקה, הוא הוזמן לניתוח אלקטיבי, וביום 10/10/90 נותח בגבו בהרדמה כללית (להלן - "הניתוח הראשון"). הניתוח בוצע על ידי דר' וייסמן, שגם מסר עדות מטעם הנתבעת. בסמוך לאחר הניתוח, סבל התובע מפרכוסים והתכווצויות. נקבע, כי התובע סבל מהתקף אפילפטי. מכיוון שהתובע המשיך לסבול מכאבים בגבו, הוא פנה ליעוץ בבית חולים "רמב"ם" ובבית החולים "הדסה". נאמר לו, כי הכאבים בגבו הם בגלל אבן בכליות . האבן רוסקה בטיפול בבית החולים "הדסה". התובע המשיך לסבול מכאבים ומצבו הלך והתדרדר. לאחר סדרת בדיקות עלה, כי הוא סובל מפריצת דיסק חוזרת בין אותן החוליות, וכי דיסק זה גרם ללחץ בסמוך לחוליה 5L/. התובע עבר ביום 11/5/93 ניתוח נוסף (להלן - "הניתוח השני") באותן החוליות, בהן בוצע הניתוח הראשון. הניתוח השני בוצע בבית החולים "שיבא". לאחר ניתוח זה, נותר התובע עם הפרעות בסוגרים, הוא סבל מעצירות, מדליפת שתן, מחולשה בכף הרגל ובאצבעות הרגל, והוא נזקק למכשיר המונע צניחת כף הרגל השמאלית (תופעה שיתוקית) או קב הליכה. עוד טוען התובע, כי הוא סובל מאין- אונות. כמו כן הוא סובל מאפליפסיה, ממנה, לטענתו, לא סבל קודם לכן. טענות הצדדים: 4. התובע טען, כי הנזקים לבריאותו, כפי שתוארו לעיל, נגרמו לו בשל הניתוח הראשון בבית החולים "כרמל" וכי חובת ההוכחה חלה על הנתבעת על פי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", שהניתוח לא היה רשלני. לחילופין טען התובע, כי הוכח שהניתוח היה רשלני. עוד טען התובע, וטענתו זאת איננה מופיעה בכתב התביעה, כי בניתוח הראשון לא הוסברו לו הסיכונים שבניתוח, וכי אם היה יודע עליהם, הוא לא היה מסכים לעבור את הניתוח. התובע טען, כי הוא סבל במשך שנים מכאבים בגבו ובמותניו, שבאו וחלפו לאחר טיפול שמרני. ההחלטה לנתחו, לעמדתו, ניתנה לאחר בדיקה שטחית ואבחון חסר ולקוי. רשלנות הרופאים נמשכה גם בעת הניתוח, שכן הניתוח גרם לו לנזק נוירולוגי, פגיעה במערכות עצביות, שהלך והחמיר עם הזמן, עד שנאלץ לעבור ניתוח שני בבית החולים "שיבא" בתל-השומר, כאשר גם לאחר ניתוח זה, הוא נותר נכה בנכות תפקודית מלאה. 5. בשאלת האחריות לנזקיו של התובע, עמדו לפני שתי חוות דעת מטעם התובע ושתי חוות דעת מטעם הנתבעת. פרופ' גרושקביץ, מומחה בתחום הנוירולוגיה, נתן חוות דעת לתובע בתחום זה. עיקריה של חוות דעתו היו כדלקמן: הממצאים אצל התובע לפני הניתוח הראשון לא הצדיקו ניתוח, ולכן עצם ההחלטה לבצע את הניתוח הראשון היתה רשלנית. עוד סבר פרופ' גרושקביץ, כי הניתוח הראשון נעשה ברשלנות, כיוון שלא נעשתה בו כריתה מלאה של הדיסק, והפתיחה של "האנולוס פברוזיס" (מעטפת הדיסק), כאשר נכרת רק חלקו של הדיסק, גרמה לפריצת חומר של דיסק בצד הניתוח ולהופעת התיסמונת הנוירולוגית אשר לא הייתה קיימת לפני הניתוח. כן טען פרופ' גרושקביץ, כי על אף שהתובע נבדק לאחר הניתוח הראשון על ידי רופאיה של הנתבעת בבית החולים כרמל, הם לא ביצעו בדיקות הולמות, ו"ניתן היה למנוע את הסיבוכים שלאחריה אילו נעשו מיד עם החמרת מצבו של הנ"ל בדיקות לגילוי סיבת הסבל מיד לאחר הניתוח הראשון". 6. דר' ורדי, מומחה בתחום האורולוגיה, שנתן חוות דעת לתובע, סבר שלאחר הניתוח הראשון הופיעו אצל התובע "הפרעות קשות" בדרכי השתן, שכללו תופעה של דחיפות במתן השתן ודליפת שתן לא רצונית. התובע נפגע, על פי חוות הדעת של דר' ורדי, פגיעה עצבית בדרכי השתן התחתונות. כמו כן ציין דר' ורדי, כי "קיימת פגיעה בתפקודו המיני שהוכחה כפגיעה אורגנית", ולעמדתו היא תוצאה של הפגיעה בניתוח הראשון. 7. פרופ' רייכנטל, מומחה בתחום הנוירולוגיה, נתן חוות דעת לנתבעת. עיקריה של חוות דעתו בשאלת האחריות היו כדלקמן: ההחלטה לנתח לפני הניתוח הראשון היתה החלטה נכונה, מקצועית, שלא היתה בה כל רשלנות. הניתוח הראשון, על אף שאין מחלוקת כי לא נכרת בו כל הדיסק, נעשה במיומנות ועל פי אסכולה, אחת משתיים, שהיתה מקובלת בעת הניתוח, שאין הכרח להוציא את כל הדיסק, אלא את חלקו הבולט או הלוחץ על העצב, כאשר מטרת הוצאת החלק הבולט, היא שחרור העצב. עוד סבר פרופ' רייכנטל, כי לאחר הניתוח הראשון לא חלה הרעה במצבו של התובע. היא חלה לאחר פריצת הדיסק הנוספת בסמוך לניתוח השני. כמו כן טען פרופ' רייכנטל, שלאחר הניתוח השני נוצרה "רקמת הצטלקויות גדולה שהקיפה את שק העצבים משמאל עם משיכתו לכוון פתח הניתוחי". התגובה הצלקתית היא עקב זיהום של חידקי גארם, שהופיע מספר ימים לאחר הניתוח השני. לגבי קביעותיו של דר' ורדי, שההפרעה במתן השתן נובעת מהניתוח הראשון, קבע פרופ' רייכנטל, כי לאחר הניתוח הראשון, לא היו תלונות על הפרעות במתן שתן. מכאן שלא הניתוח הראשון הוא שגרם להפרעות אלה, אלא, כאמור, ההפרעות בשתן הן בשל גלישת הדיסק לאחר הניתוח הראשון, גלישה שהביאה לניתוח השני. 8. לתובע נותרה נכות קשה למדי: על פי חוות הדעת של הרופאים מטעמו מסתכמת נכותו המשוקללת עקב הניתוח ב67.7%-. פרופ' גרושקביץ הסכים, שיש לייחס 10% מתוכם למצבו הרפואי הקודם, כך שנכותו הכוללת על פי חוות הדעת של המומחים מטעמו של התובע, הם 57.7%. על פי חוות הדעת מטעם הנתבעת, נכותו המשוקללת של התובע היא 42.4%. 9. המל"ל קבע לתובע נכות של 80%, והוא מקבל קצבת נכות וכן קצבת שירותים מיוחדים. 10. אוסיף, כי התובע חולה במחלות נוספות, שאינן קשורות לתאונה: הוא סובל גם מסכרת, מכיב פפטי, מגלאוקומה בעיניו, מדכאון בתחום הפסיכיאטרי ומלחץ דם גבוה. 11. השאלות העיקריות, שעמדו במחלוקת בין הצדדים במשפט זה היו כדלקמן: א. האם החלטתם של הרופאים לנתח את התובע בשנת 1990 (הניתוח הראשון) היתה מוטעית ורשלנית. ב. האם הניתוח עצמו נעשה ברשלנות, אשר גרמה לנזקיו של התובע. ג. האם לא נתנו לתובע הסברים על הסיכונים שבניתוח, לרבות על כך, שבניתוח הראשון לא יכרת כל הדיסק וכי חומר דיסק, שלא נכרת, עלול לפרוץ וכתוצאה מכך ייחשף התובע לסיכונים ואף יזדקק לניתוח נוסף לכריתת חומר הדיסק, שנותר לאחר הניתוח הראשון. ד. אם הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע, כולם או מקצתם, מהו סכום הפיצויים שעליה לשאת בהם. האם ההחלטה לנתח את התובע היתה מוטעית ורשלנית. 12. התובע טוען, כי בשל הסיכון שבניתוחים בעמוד השדרה, התגבשה בספרות הרפואית ובפרקטיקה גישה שמרנית לפיה, יש להמנע, ככל האפשר מהתערבות כירורגית בעמוד השדרה. הוברר, כך טען בא-כוחו של התובע, כי בניתוח של כריתת הדיסק כשלעצמו, וניתן להבין מדבריו כי אין מחלוקת שגם ללא רשלנות, עלול מקום הפצע עקב הניתוח להצטלק, כפי שגם קרה בניתוח השני (ראה סיכומיו של התובע בעמ' 9 סעיף א1). על פי גישה זאת, יש, לעמדת התובע, לתת זכות בכורה לטיפול השמרני. גם פרופ' רייכנטל מסכים, כי בדרך כלל מוטב לנסות קודם כל טיפול שמרני. ניתוח לא מוצלח עלול לגרום לפגיעות עצביות נוירולוגיות, לרבות בגפיים ובמערכת הזיקפה והשתן (פרופ' רייכנטל בעדותו בעמ' 63-65 לפ'). 13. לעמדתו של התובע, התרשלו רופאיה של הנתבעת בבית החולים "כרמל", כאשר החליטו לנתח אותו. התובע מסתמך על חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ. פרופ' גרושקביץ מסר בעדותו כי מאות מקרים של חולים עם כאבים סובייקטיביים מגיעים למחלקתו והוא אינו ממליץ על ניתוח גב, שיש בו סיכון. לעמדתו, לא היה מקום לנתח את התובע. כדי להמליץ על החלופה של ניתוח, צריכים להתקיים מספר סימנים אצל החולה: תסמונת של לחץ על עצבים המתבטאת בחולשה או שיתוק של כף הרגל, השוק או הירך . תסמונת נוספת של דלדול שרירים, חוסר החזרי, הפרעות בתחושות בכלי דם ועוד (עמ' 28 לפ'). בין שני המומחים, פרופ' רייכנטל ופרופ' גרושקביץ, היתה הסכמה כי כאשר יש סימנים כמו תסמונת גב הסוס, שהיא תסמונת נוירולוגית של שיתוקים, צניחת כף הרגל, הפרעות במתן שתן, או חוסר שליטה על סוגרים, ברור כי קיימת אינדיקציה דחופה לניתוח (עמ' 67 לפ', שו' 14-20). 14. כאמור, סבל התובע מכאבי גב קשים, מאז 1967. כאבים אלה הקרינו לרגל שמאל: "אני לא עובד. סבלתי כ23- שנים לפני הניתוח מכאבי גב שהקרינו לרגל שמאל" (עמ' 17 לפ' , מש' 7). 15. לתובע נערכה סריקה טומוגרפית (C.T) בשנת 1989. נמצא בה "בלט קל של דיסק בין חוליות S1-L5”. אחר כך, בשנת 1990, חזר התובע ופנה לבית החולים כרמל עקב כאבים חזקים בגבו, והוא אושפז בין 26/9/90 ועד 28/9/90. 16. על פי מכתב של בי"ח "כרמל" מיום 28/9/90 (ת1/ג), שהורה על הזמנתו של התובע לניתוח אלקטיבי, נכתב שהתובע סובל מ"כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל.. מצב כללי טוב.. לסג (+) ב40 משמאל, ירידה בתחושה". במסמך זה הוזמן החולה לניתוח, שמועדו נקבע ליום 10/10/90. באנמנזה לפני הניתוח, מיום 26/9/90 (בתיק רפואי, ת/נ/א) נכתב כי "לסג חיובי 40 משמאל. ירידה בתחושה א.ש ירידה באכילס משמאל". 17. לעמדתו של פרופ' גרושקביץ, לא היה לחץ של הדיסק על "שורשים עצביים וסאסקורדוראלי (הנמצאים בתוך קרומים" (עמ' 28 לפ'). התסמונות, שתוארו במסמך מיום 28/9/90, לא הצדיקו, לדעת פרופ' גרושקביץ, את ביצוע הניתוח. 18. התובע התייצב ביום 9/10/99 לאשפוז לצורך ביצוע הניתוח. בסיכום המחלה נכתב כי: "בן 44 התקבל אלקטיבי בשל בקע דיסק L5-S1 אשר מזה שנים רבות סובל מכאבי גב תחתון... בCT מזה מס' חודשים אובחן בקע דיסק L5-S1 ... בבדיקה בקבלתו מצב כללי טוב.. ללא חסר נוירולוגי" (מוצג ת1/). 19. כאמור, התסמונות המתוארות במסמכים אלה, לא הצדיקו לדעת פרופ' גרושקביץ את הניתוח. טענתו היא, שלא נמצאו סימנים אוביקטיביים בתחום הנוירולוגיה או האורטופדיה, ולא היתה, לכן, הצדקה לניתוח. עוד טען פרופ' גרושקביץ, כי החולה לא נבדק אישית על ידי המנתח, דר' ויסמן, אלא על ידי דר' מרקוביץ, אחד הרופאים במחלקה, וכי התובע, בשל העובדה, שאשתו עבדה בבית החולים כרמל, קיבל "טיפול פרוזדורי". גם עובדות אלה מראות, לדעת פרופ' גרושקביץ, על בדיקות רשלניות לפני ההחלטה לנתח את התובע, והן תומכות בעמדתו, שההחלטה לנתח את התובע היתה רשלנית. 20. פרופ' רייכנטל סבור לעומת זאת, כי היתה הצדקה לבצע את הניתוח, שכן היו לתובע מספר תסמונות, שהצדיקו את ביצועו: התובע סבל מכאבים חזקים בגבו במשך כ25- שנים, והטיפול השמרני לא עזר. טיפול זה כלל גם אמצעים חריגים כמו חגורת גבס בסמוך לפני הניתוח. אצל התובע נמצא בקע דיסק. כמו כן נמצא אצלו לסג חיובי של 40% מצד שמאל, ירידה בכוח גס EHC משמאל וירידה בעקב אכילס משמאל. אצל התובע החלו לפני הניתוח חולשות ורגישויות ברגל שמאל. עוד סבור פרופ' רייכנטל כי הממצאים בניתוח, כאשר הוצא חומר דיסק מנוון של 8 סמ"ק (ועל הכמות הנכונה יש ויכוח בין הצדדים, עליו אעמוד להלן), ונמצא שהעצב היה לבן ולחוץ, הצדיקו, גם בדיעבד, את ביצוע הניתוח. פרופ' רייכנטל העיד (עמ' 66 לפ'), שאם התעלה בחוליות צרה, אזי גם דיסק קטן שפורץ אל תוכה עלול לגרום לסימנים ונזקים נוירולוגים. באותה תקופה היו מכשירי ה- C.T במצב התחלתי מבחינת פיתוחם ושכלולם. מכשירי ה- M.R.I לא היו ידועים (עמ' 67). לפיכך, היתה חשיבות גדולה להתרשמותו של הרופא מהחולה ומכאביו וכן לשאלה, אם הטיפול השמרני נכשל. כאמור, מצא פרופ' רייכנטל שאצל התובע, נכשל הטיפול השמרני הממושך, היו לו כאבים עזים, והיתה החמרה של תופעה נוירולוגית של זרמים לאורך הרגל השמאלית וכן חולשה בכח גס. 21. בדו"ח הניתוח (נ7/) נכתב, כי "נראה השורש S-1 LEFT לחוץ ולבן ע"י בליטה LEFT S-1 L-5 PROTUDED DISC בוצע דיסקוטומיה ... והשורש נשאר חופשי". פרופ' רייכנטל כתב בחוות דעתו (נ8/), כי הניתוח השיג את מטרתו. הניתוח חשף את הרווח שבין החוליה המתנית החמישית לסקראלית הראשונה מצד שמאל. "שורש העצב העושה דרכו משך העצבים דרך המרוחים הבינחולתיים אל רגלו השמאלית, נמצא לחוץ ובעל גוון חוור מהרגיל עקב בליטת הדיסקוס שמתחתיו. כמו כן נמצא בלט גרמי (OSTEOPHYT) שתרם להגברת הלחץ. הדיסקוס והאוסטיאופיט נכרתו. לאחר כריתתם נמצא שורש העצב הנדון חופשי. תשובה הסטולוגית של הפאתולוג, אכן אישרה כי החומר שנשלח כלל "קטעים מריקמת דיסקוס מנוונת". 22. מבין שתי חוות הדעת, העדפתי לעניין השאלה שבמחלוקת בפרק זה של פסק דיני, את חוות דעתו של פרופ' רייכנטל. מקבלת אני את עמדתו, כי הבדיקה הקלינית של החולה על ידי רופאו, היא בעלת משקל, וכי התרשמותו של הרופא מכאביו של החולה, הם אינדיקטור חשוב, במיוחד בתקופה בה נותח התובע, 1990, כאשר עדיין לא היו מכשירי M.R.I, וגם מכשירי ה-C.T היו מדגם ראשוני, והיה מקום לתת משקל חשוב לתלונותיו של החולה, כמו לעובדה, שהטיפול השמרני מיצה את עצמו ללא תוצאות. כן היה מקום לקחת בחשבון את רצונו של החולה, שסבל כאבים ונואש מהטיפול השמרני, לעבור ניתוח. גם פרופ' גרושקביץ אינו מכחיש כי כאביו של חולה הם תסמונת חשובה, כשבאים להחליט אם לנתח: פרופ' גרושקביץ הודה בחקירתו הנגדית, לאחר שנטען לפניו, כי התובע סבל מזה 25 שנים מכאבים חזקים בגב שהקרינו לרגל שמאל, שעובדה זאת "זה תוספת יוקר" (עמ' 34 לפ'), משום שלהרגשתו של החולה יש חשיבות רבה. פרופ' גרושקביץ הסכים, כמו כן, כי בדיקה קלינית היא מאוד חשובה (עמ' 33 לפ'). 23. כשנתבקש פרופ' גרושקביץ להתייחס לתעודה רפואית של חדר המיון כשבוע לפני הניתוח, מיום 26/9/90, בה נרשם, כי לתובע היתה "ירידה בכח גס של בוהן רגל שמאל" (עמ' 29), שהוא סימן לפגיעה נוירולוגית עקב הדיסק, אמר, כי "פשוט עקב כאבים הוא נמנע לעשות את הכיפוף בכח מלא" (עמ' 29 מש' 7). לעמדתי לא ניתן לקבל טענתו זאת של פרופ' גרושקביץ, שנאמרה על דרך ההשערה ללא ביסוס עובדתי. התובע לא טען בעדותו, שהוא יכול היה לבצע את הכיפוף בכח מלא, אולם בשל כאביו הוא נמנע לבצעו על אף בקשת הרופא הבודק. אין סיבה לקבוע, כי הבדיקה בחדר המיון לא נעשתה במיומנות רק על מנת להתאים את העובדות לתיזה של פרופ' גרושקביץ. כמו כן אישר פרופ' גרושקביץ, כי לסג חיובי הוא כאב, המראה שיש רגישות ולחץ על העצב (עמ' 32 לפ' מש' 10). פרופ' גרושקביץ הוסיף, כי הפרסטזיות (הפרעות בתחושה) ברגל שמאל, הן הפרעות מינימאליות. אפילו אלה הפרעות מינימאליות, הרי, כגירסתו של פרופ' רייכנטל, המקובלת עלי, הן מראות על חסר נוירולוגי הנובע מהלחץ של הדיסק על העצב. פרופ' גרושקביץ טוען גם, לדעתי ללא בסיס עובדתי, כי הכתוב בדוח הניתוח שהיה שורש לחוץ ושהוא שוחרר, אינו נכון. זה נכתב לדעתו, בדיעבד, כדי להצדיק את הניתוח (עמ' 37 ו38-). אין זאת אלא השערה, שאין לה, כאמור, כל ביסוס עובדתי. כמו כן לא נראו לי דבריו של פרופ' גרושקביץ, כי מאחר שהתובע סבל במשך שנים רבות מכאבים, הוא למד לחיות אתם, ועדיף היה שלא לנתחו במצב זה. יש להדגיש כי התובע חתם על הסכמה לניתוח. אינני סבורה שהתובע היה מסכים לניתוח אלמלא סבל מכאבים חזקים והגיע למסקנה, שעדיף לקחת סיכון מסויים ולא להמשיך ולסבול. 24. כאמור, נטען, כי הבדיקות שהתובע נבדק לפני הנתוח היו בדיקות שטחיות, כיוון שאשתו עבדה בבי"ח, והרופאים בדקו אותו "בדיקות מסדרון". עוד נטען, כי העובדה, שדר' ויסמן, שניתח את התובע לא בדק אותו לפני הניתוח, מראה על החלטה רשלנית לנתח את התובע. אינני מקבלת טענות אלה. לא האמנתי לתובע, כי הבדיקות שנעשו לו היו רשלניות. אם קיבל יחס מיוחד בשל עבודתה של אשתו בבית החולים, אין מקום להניח כי יחס זה התבטא דווקא בטיפול רשלני. דר' וייסמן מסר בעדותו, כי הוא ראה את התובע יחד עם כל הצוות במחלקה, כפי שהיה נהוג לפני כל ניתוח, כאשר כל הצוות רואה את החולה, וההחלטה לנתח מתקבלת על ידי כל הצוות לרבות ראש המחלקה (עמ' 87 לפ'). לא נמצא מסמך שבו מופיעה ההתייעצות, עליה העיד דר' וייסמן, אולם דר' וייסמן עמד על דעתו, כי אכן היתה התייעצות של הצוות, כפי שהיה נהוג לעשות בכל ניתוח. דר' וייסמן הוסיף כי הוא החליט לנתח עקב כאביו החזקים של התובע (עמ' 62 לפ'). בנסיבות אלה אינני רואה פגם בבדיקות של התובע לפני הניתוח, אפילו נבדק התובע לפני הניתוח על ידי רופא אחר, דר' מרקוביץ, מה גם שההחלטה לנתח נבדקה ע"י הצוות הרפואי ומה גם שהיא אושרה בדיעבד על ידי פרופ' רייכנטל, אשר חוות דעתו לעניין זה מקובלת עלי. 25. פרופ' גרושקביץ טען גם, כי לא היה מקום לנתח את התובע בשל מצבו הפסיכיאטרי: "... אם יש לו בעיות פסיכיאטריות לא חושבים רק שבע פעמים על ניתוח, במיוחד שמדובר על סימנים קלים, אלא חושבים 70 פעם" (עמ' 35 לפ' מש' 16). לא עמדה לפני תשתית ראייתית כדי לקבוע, שמצבו הנפשי של התובע היה כזה, שלא היה מקום להאמין לו לגבי תלונותיו על כאבים או על מצבו הבריאותי בזמן שנעשתה ההחלטה לנתחו. 26. בא-כוחו של התובע הציג לפני, פניה בכתב (ת21/) של פרופ' רייכנטל אל עו"ד וייס, בא-כוחה של הנתבעת, שבה כתב פרופ' רייכנטל, כי: "מתשובת הCT הטרום ניתוחי משנת 1989 עולה כי למעט בלט דיסק קטן בעמוד שדרה מותני, לא היה ב-CT כל ממצא אחר, דבר המחזק את טיעוניו של פרופ' גרושקביץ כי לא היה צורך בניתוח כלל". לעמדתו של התובע, יש במכתב זה הוכחה על כך שפרופ' רייכנטל הסכים לדבריו של פרופ' גרושקביץ. פרופ' רייכנטל הסביר לגבי המכתב, כי "זה היה בבדיקה מאוד התחלתית, כשלא הכרתי מספיק את התיק ועו"ד וייס שאל מה דעתי לגבי הניסיונות להגן על המקרה הזה ואז כתבתי מהסתכלות ראשונית, עוד לפני שנכנסתי לעובי הקורה האם אני מוכן לקחת תיק זה ולתת על זה חוו"ד ולצורך לימוד הנושא, ביקשתי מספר מסמכים. אז לא ידעתי שיש תופעות נוירולוגיות ועוד לא נכנסתי לכל הנושא (ת21/ שהוצא מתיק ת/נ/א)" (עמ' 79 לפ' מש' 29). מקובל עלי הסברו זה של פרופ' רייכנטל, על אף שהוא נכתב לאחר שפרופ' רייכנטל בדק את התובע. במכתבו זה ביקש פרופ' רייכנטל פרטים נוספים, כמו את תיקיו של התובע במרפאות, את הערותיו של דר' וייסמן ואת המסמכים הבאים לאמת את רישומיו של הרופא המטפל, לפיו התובע סובל מנכות פסיכיאטרית של 100%. סה"כ העולה ממכתב זה הוא רצונו של פרופ' רייכנטל לבדוק אם גירסת הנתבעת עומדת, ואינני סבורה, שיש בגישה זאת כדי לפגוע באמינותה של חוות דעתו של פרופ' רייכנטל. 27. לסיכום השאלה שהצבתי לעצמי בראש פרק זה, אני קובעת, כי לא שוכנעתי, שההחלטה לנתח את התובע היתה החלטה רשלנית. האם הניתוח היה רשלני: 28. התובע טוען כי הניתוח הראשון היה רשלני, הן משום שהוא לא הביא להקלת מכאוביו וגרם להרעת מצבו, עד להופעת תופעות של אי שליטה על הסוגרים ושיתוק ברגלו (FOOT DROP) והן מכיוון שבניתוח זה לא נכרת כל הדיסק וכתוצאה מכך מצבו התדרדר, הוא נאלץ לעבור את הניתוח השני, ונגרמו לו הנזקים, אשר בגינם הוא תובע פיצויים. 29. אפתח בטענה, כי הרופאים שניתחו את התובע התרשלו בכך שלא כרתו את כל הדיסק. אין מחלוקת כי בניתוח הראשון נכרת חלק מהדיסק ואלו בניתוח השני הוצא עוד חלק מאותו הדיסק, כאשר הפעם מדובר היה בחלק גדול למדי, של 3 סמ"ק. שני המומחים, ופרופ' גרושקביץ ופרופ' רייכנטל הסכימו, כי דיסק אינו גדל מחדש, אולם, אם נשארת חתיכה ממנו, הוא עלול לגלוש שוב אל מחוץ לחוליות וללחוץ שוב על מערכת עצבית. כן יתכן, שמקום הניתוח יצטלק, ואז החולה עלול לסבול מכאבים ומהפרעות נוירולוגיות כתוצאה מהלחץ על העצב, עד לצורך בניתוח חדש. 30. פרופ' גרושקביץ סבר, כי הניתוח היה רשלני, כיוון שלא הוצא כל חומר הדיסק, מה שאיפשר אחר כך את פריצתו שוב לאותו מקום בו נותח התובע. לענין זה הוא העיד כי: "ש. הדיסק הגדול הזה היה קיים בעת הניתוח בבי"ח כרמל ת. נכון, אבל הוא היה בין שתי חוליות ולא בחוץ. על-מנת להוציא את החלק של הדיסק הראשון, היה צריך לחתוך בצורת מעטפה, הרי שהדיסק, שהוא ג'ל נמצא בתוך המעטפה. בניתוח הראשון פתחו את המעטפה, היה קל מאוד לחומר להתפרץ החוצה. בשנת 90 לא היו כל סימנים של דיסקוסים" (פרופ' גרושקביץ בעמ' 36). לפי חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ, משנפתחה מעטפת הדיסק, חומר הדיסק פרץ לעבר השורשים העצביים והביא לנזקים נוירולוגיים קשים ביותר. לדעת פרופ' גרושקביץ היה צריך לגרד עוד בניתוח הראשון את כל הדיסק באזור הבין חוליתי ולהוציא הכל בשלמות. השארתו של חלק מהדיסק, סיכנה את התובע בכך שהיה בהחלט צפוי, שהג'ל הנותר יגלוש כלפי חוץ לחוליות, כאשר המעטפת נפרצה. 31. דר' וייסמן הסביר, כי לא מוציאים את החלק שנמצא בפריפריה ותומך בחוליות. הם הוציאו בניתוח את כל היתר (עמ' 87 לפ', מש' 2). הוא הוציא את: "כל מה שנחוץ כדי לשחרר את השורש. ש. מה היה נחוץ באותו מקרה. ת. להוציא הכל. מדובר למעשה בסמנטיקה שהרי, מה שמוציאים את הכל זה את החלק המרכזי של הדיסק ואי אפשר להוציא את הפריפריה שהיא תומכת בחוליות ואותה לא מוציאים אף פעם" (עמ' 86 ו87- לפ'). 32. פרופ' רייכנטל, כתב כי: "לשיטתנו, אכן היה קיים בבי"ח כרמל דיסק שבלט ולחץ על העצב שכאמור לעיל את הקטע הבולט כרתו וזו שיטה מקובלת וידועה. הגישה אל החומר הדיסקאלי המצוי בין החוליות ואינו לוחץ על העצבים שונה אצל המנתחים השונים. יש הטוענים כי חייבים לכרות את כולו ויש אחרים הגורסים כי יש לכרות רק את הקטע הלוחץ וכך עשו הרופאים המטפלים בו בביה"ח כרמל. בכך פעלו רופאי ביה"ח כרמל לפי אחת משתי הגישות המקובלות". עוד הוסיף פרופ' רייכנטל (בחוות דעתו המשלימה, נ/8/א, כי: "לשאלת נפח הדיסקוס הבינחולתי ....הנפח הכולל של דיסקוס בינחוליתי בגובה הנידון נע בגבולות של כ-6- 7 סמ"ק. הספרות הנוירוכירורגית התלבטה בשאלה של כמות החומר הדיסקאלי שיש לכרות. קיימות המלצות לכריתות מינימליות, קרי רק הקטע הבולט ואז מדובר בנפח של כסנטימטר מעוקב אחד עד כאחד וחצי סמ"ק לערך. (, 229-2301995CLINICAL NEUROSURGERY ) לעומת קבוצות המצדדות בכריתה מירבית היכולה להגיע לכ5 סמ"ק (MALIS." (PERSONAL COMMUNICATION כיום, מספר שנים לאחר הניתוח הנידון הגיעה הקהילה הנוירוכירוגית למסקנה כי כריתה נכבדת (GENEROUS) עדיפה". על פי הבדיקה ההסיטולוגית הוצאו 8 סמ"ק של חומר דיסקאלי בניתוח של התובע. פרופ' גרושקביץ טען כי בין 60% ל40%- מחומר זה הם מים שהחומר ספג במבחנה. גם אם נכונה טענה זאת, הרי נכרת בין 2 סמ"ק לבין 3.2 סמ"ק וזוהי, לעמדתו של פרופ' רייכנטל, כריתה מכובדת וניכרת. בניתוח השני, נכרת כ3- סמ"ק חומר. 33. פרופ' גורשקביץ הכחיש שהיתה קיימת אסכולה שהמליצה על כריתה מינימליסטית של החלק הבולט בלבד. לעמדתו כבר משנות ה50- של המאה שעברה, הדעה השולטת היא, שיש להוציא את כל חומר הדיסק. 34. יש להדגיש כי, בשאלה אם היתה התרשלות רפואית, הקובעות הן הדעות ששררו בעת הניתוח. עמד על כך בימ"ש בע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 172: "החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (וראה גם ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא ואח', טרם פורסם). 35. לאחר ששקלתי את שתי הדיעות בעניין שאלה קרדינאלית זאת, סבורה אני כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח, שבעת הניתוח היתה קיימת אסכולה מוכרת, שהעדיפה את הכריתה המינימליסטית וכי המנתח, בעת שניתח את התובע, שקל את שתי האסכולות, ובחר במודעות באסכולה שנראתה לו עדיפה באותה עת. ברע"א 2027/94 קליג' נגד קצין התגמולים, פ"ד נ(1) עמ' 529, נדונה השאלה, מתי יש לראות בדיעה מסויימת כאסכולה: שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים" (שם בעמ' 537). 36. בנסיבות שלפני, כאשר פרופ' גרושקביץ, מטעמו של התובע, טען לרשלנות בכך שלא נכרת כל חומר הדיסק, כאשר דעתו היא, שדרך טיפולית זו היתה השולטת באותה תקופה, כאשר אין מחלוקת שהיא השולטת היום, וכן כאשר דרך טיפולית זו נראית הגיונית, שכן אין היא מסכנת את המנותח בהזדקקות לניתוח נוסף או לנזקים נוירולוגיים עקב גלישת דיסק - קמה החובה על הנתבעת לתת הסבר מדוע לא נכרת החלק של הדיסק, שלאחר הניתוח הראשון חזר ופרץ. לא די היה, לעמדתי, לטעון בחוות הדעת של פרופ' רייכטנל, באופן סתמי למדי, כי היתה קיימת דעה, שלא דגלה בכריתת כל הדיסק אלא הסתפקה בכריתה חלקית, בדרך כלל של החלק שגלש. פרופ' רייכנטל לא הבהיר מה היתה הדרך הנהוגה בארץ באותו מועד וקל וחומר שלא עשה כך לגבי הדרך הטיפולית הנהוגה בבית החולים כרמל. אוסיף, כי לא מצאתי הסברים בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל מדוע סברה האסכולה, לה הוא טוען, שניתן להסתפק בכריתה חלקית של הדיסק. לדעתי, על הנתבעת להוכיח את קיומה של אסכולה, כיוון שטענה זאת נטענה על ידה וכיוון שלכאורה, אין כל הסבר הגיוני לכך שלא יוצא כל חומר הדיסק, שהשארתו עלולה לגרום למנותח נזק בריאותי (ולא נטען כי המדובר בחלק שלא הגיעו אליו או בשל היותו "כרוך" על העצב וגירודו במקום זה עלול לסכן את החולה, נמנע הרופא במודע מלהמשיך ולגרד על מנת להוציאו). 37. אולם אפילו היתה אסכולה כזאת, על המנתח לשקול אם לבחור בה מתוך השתיים, שהיו קיימות. במקרה שלפנינו, לא נעשה רישום מדוע בחר המנתח באסכולה אחת או באחרת. לא ניתן לכן לבדוק, אם החלטתו היתה סבירה ומיומנת בנסיבות המקרה. על פי ההלכה שאי שמירה על רישומים רפואיים או אי רישום פרטים רלוונטיים על מהלך הטיפול, עשויים בנסיבות מתאימות להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול קיומה של התרשלות, יש מקום להעביר את נטל השכנוע אל המשיבה (וראה ע"א 4426/98 איאד חוסיין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(3) 481, ע"א 8151/98, ביאטריס שטרנברג נ' דר' צ'צ'ני' ואח', (ניתן ביום 4/11/2001, וטרם פורסם) וע"א 6330/96 בנגר נ' ביה"ח הלל יפה, פ"ד נב (1), 145, בעמ' 157) המשיבה לא הצליחה להראות כי לאחר שיקול ובחינה החליט המנתח להסתפק בגירוד חלק בלבד של חומר הג'ל והחליט שלא לגרד את כולו, ולא ניתן לכן לבדוק אם שיקוליו לא היו רשלניים. בנסיבות אלה, דעתי היא, שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי עובדיה לא התרשלו. בע"א 30556/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא ואח' (טרם פורסם), נכתב: "...מכאן שנכון היה להכריע את הכף לזכות המשיב, רק אם היה מוכח כי ההחלטה ליילד את המערער בלידה וגינלית, היתה תוצאה של הפעלת שיקול דעת שהוביל להכרעה בין שתי דרכי טיפול אפשריות; ולהיפך, אם עניין זה לא הוכח, כי אז צריך להוסיף ולתהות אם המשיב לא חטא ברשלנות שמקורה אחר". (סעיף 13 לפסק הדין). והשופט ממשיך וכותב בעניין רועי שטרן: "בחינת שיקוליו של הצוות הרפואי לבצע לידה וגינלית אפשרית בשתי דרכים, האחת, על ידי עיון ברישומים שביצע הצוות, ולחלופין או בנוסף, על ידי העדתם של אלה אשר נמנו על אותו הצוות" (סעיף 14 לפסק הדין). במקרה שלפני, דר' וייסמן לא זכר את המקרה עצמו, אלא הסתמך על הרישומים. הוא לא נתן הסבר מדוע בחר לכרות רק חלק מהדיסק ומה היו הסיכונים בדרך האלטרנטיבית, שלכאורה מונעת סיכונים בהחלט צפויים של גלישת החומר שנותר והזדקקות לניתוח נוסף. לא ניתן היה לבדוק שיקוליו אלה של דר' וייסמן על פי דו"ח הניתוח, ולא הוכח התהליך של הפעלת שיקול דעת ובחירה בין האלטרנטיבות השונות. לפיכך דעתי היא, שיש להסיק, כי הפעולה של הוצאת חלק מהדיסק, היתה פעולה מוטעית ורשלנית, והנתבעת חבה לפצות את התובע בגין כל נזקיו, אשר נגרמו לו עקב מעשה או מחדל רשלניים אלה. האם בנוסף להשארת הדיסק היה הניתוח רשלני. 38. בא-כוחו המלומד של התובע, ניסה בסיכומיו המפורטים, לשכנע כי נכותו של התובע נגרמה בניתוח הראשון. על אף שהוא לא אמר את הדברים "ברחל בתך הקטנה" עולה, כי כוונתו היא, שהיתה פגיעה במערכת העצבית בזמן הניתוח. פרופ' רייכנטל חיווה דעתו, כי לאחר הניתוח לא הורע מצבו של התובע, וכי תלונות ראשונות של פגיעה נוירולוגית (שיתוק ואי שליטה מלאה על סוגרים) הופיעה מאוחר הרבה יותר. בדיקת M.R.I. מיום 16/1/92, לא הראתה ממצא של גלישת הדיסק. פרופ' רייכנטל קובע, ואני מסכימה לחוות דעתו זאת, שאין בבדיקה עדות על פריצת דיסק מחודשת. משמע מכאן, כי פריצת הדיסק אירעה מאוחר יותר. השינויים הנוירולוגיים התרחשו רק בסמוך לאישפוזו של התובע, לקראת הניתוח השני. 39. פרט לכך, שחלק גדול מהחומר של הדיסק הושאר בין החוליות של התובע, ללא הסבר מתקבל על הדעת, לא מצאתי כל פגם אחר בניתוח. כך למשל, אין ראיות, כי העצב נפגע בניתוח, שכן התופעות של אובדן שתן או נזקים ניורולוגיים הופיעו הרבה לאחר הניתוח. גם פרופ' גרושקביץ, אינו טוען, כי הניתוח הראשון בוצע ברשלנות, אם כי הוא טוען שלא יכול היה לבדוק זאת, כיוון שדו"ח הניתוח הוא שטחי, לעמדתו. "ש. לגבי המיומנות והזהירות בהן בוצע הניתוח, אתה לא יכול לנקוט עמדה. ת. נכון ... "ש. לך אין איניקציה שהניתוח לא בוצע במהימנות ובזהירות. ת. אני לא יכול לענות על שאלה זו, כיוון שדו"ח ניתוח שנכתב על ידי מנתח הוא שטחי מאד... ש. לגבי המיומנות והזהירות בהן בוצע הניתוח, אתה לא יכול לנקוט עמדה. ת. נכון" (עמ' 31 מש' 20). 40. פרופ' רייכנטל סבר, כי מצבו של המערער, הפגיעה בעצב ובעקבות כך בסוגרים, נגרם על ידי ההצטלקויות שנותרו במקום הניתוח לאחר הניתוח השני. הצטלקויות אלה נגרמו לתובע עקב זיהום של חיידקים במקום הפצע, מיד לאחר הניתוח השני. לדעתי, אבחנה זאת של פרופ' רייכנטל היא נכונה: בדיקת M.R.I מיום 22/9/93, 4 חודשים לאחר הניתוח השני, הדגימה שינוי "צלקתי גדול אך מקיף את השק התקאלי בחלקו השמאלי וגורם למשיכתו כלפי שמאל ולאחור .. קיימת מעורבות בצלקת של השורשים S1-L5". 41. אולם, משקבעתי, כי רופאיה של הנתבעת התרשלו בביצוע הניתוח הראשון בכך שלא הוציאו את כל הדיסק, וזאת מבלי שיהיה רישום על שיקול דעת שלא להוציא את כל הדיסק, הרי, על פי מבחן הציפיות המשפטית, היה על הרופאים לצפות, שהתובע עלול להזדקק לניתוח נוסף. כמו כן, אין ההצטלקות שקרתה בניתוח השני, מנתקת את הקשר הסיבתי. גם הצטלקות עקב זיהום או עקב מיומנות לקויה בניתוח, שהתובע נאלץ לבצע עקב ההתרשלות בניתוח השני, היתה בתחום הציפיה של הרופאים מטעמה של הנתבעת (ראה על מבחן הציפיות, בין היתר, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1), 113, 125). הדבר מדבר בעד עצמו: 42. מאחר שקבעתי, כי הסיבה לנכויותיו של התובע היא גלישת הדיסק לאחר הניתוח הראשון והצטלקויות לאחר הניתוח השני, הרי אין מקום לדון בטענתו של התובע, כי נטל השכנוע מוטל על הנתבעת להראות שרופאיה לא התרשלו במהלך הניתוח הראשון. על הטוען להפעלתו של הכלל, להוכיח שלושה תנאים: הראשון, שלתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. תנאי זה לא נתקיים במקרה שלפנינו כיוון ששוכנעתי כי הנזקים של התובע נגרמו כיוון שהושארה אצלו רקמת דיסק שלא הוצאה והיא שגרמה לסבל ומאוחר יותר לניתוח השני, אשר גרם להצטלקויות שלחצו על העצב וגרמו לנכות, ממנה סובל התובע היום (ראה ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז(2) 674 וכן ע"א 8151/98 שטרנברג נ' דר' צ'ציק, בסעיף 18 של פסק-הדין, אשר טרם פורסם). התנאי השני הוא, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו של הנתבע, תנאי שהתקיים במקרה שלפנינו, והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. גם תנאי זה לא התקיים, כיוון שנזק שנגרם למנותחי גב, אינו מראה בהכרח על התרשלות בניתוח. כך יתכן, שמקום הניתוח הצטלק והוא לוחץ או פוגע, לכן, בעצב או שהתעלה הוצרה. הטענה שלא הוסבר לתובע על הסיכונים שבניתוח הראשון: 43. התובע טען, שלא הוסבר לו לפני הניתוח הראשון, על הסיכונים שיש בנתוח מעין זה. למעשה הדיון בטענה זאת התייתר משקבעתי, כי הנזק לתובע נגרם עקב המחדל שבהשארת חלק גדול מהדיסק בניתוח הראשון, ההכרח לעבור את הניתוח השני וככל הנראה גם עקב ההצטלקויות לאחר הניתוח השני, אולם אתייחס בקצרה גם לטענה זאת. הרקע הנורמטיבי: 44. ההלכה הפסוקה מורה שיש לגלות לחולה "את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול... באימוץ אמת מידה זו נדחתה אמת המידה הרווחת בפסיקה האמריקנית, שבה ניתן משקל מכריע לפרקטיקה הרפואית המקובלת.. והאינטרסים של הפרט המקבל את הטיפול הועמדו במרכז... (ע"א 3108/91 רייבי נ' דר' ק. וייגל ואח' פ"ד מז(2) 497, 509, וראה גם בע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' ביה"ח לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, 182). גם מידע על הבחירה בשיטת ניתוח זאת ולא אחרת צריך ונדרש להיות מובא לפני החולה (ע"א (ת"א) 3585/98 פלונית נ' קופת חולים כללית, טרם פורסם, למיטב ידיעתי). אי מתן הסכמה מדעת, עלול לבסס שתי עילות בנזיקין: תקיפה ורשלנות (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית ואח' נ' מוטי סולן (טרם פורסם, למיטב ידיעתי). אולם, כדי להצליח בטענתו זאת, היה על התובע להקים לפני בימ"ש קמא רקע עובדתי: מה הוסבר לו לפני הניתוח. הנתבעת טענה, כי התובע העלה טענתו זאת, של התרשלות במתן ההסברים על הסיכונים שבניתוח, רק בסיכומיו. הצדק עמה. לא הונחה תשתית ראייתית לטענה זאת. התובע כן חתם על טופס הסכמה לניתוח. בהעדר עדות מטעמו של התובע על כך שלא ניתנו לו הסברים על הניתוח ועל הסיכון שבניתוח, אין מקום לקבל את הטענה, שנטענה רק בסיכומיו, שאילו ניתנו לו הסברים, הוא לא היה מסכים לניתוח, או שהיה דורש, שיוסר כל החומר של הדיסק. נזקיו של התובע: הנכויות של התובע: 45. לתובע נכות קשה למדי: פרופ' גרושקביץ קבע, כי נותרה לתובע נכות משוקללת לצמיתות של 42.4% (20% לפי סעיף 32(4)(א)III (לתקנות המל"ל), 20% בגין חולשה של פלקסיה ואקסטנסיה של כף רגל שמאל לפי תקנה 32(5)(א)III של תקנות המל"ל ו20%- בגין הגבלה קלה של כיפוף עמ"ש המותני לפי סעיף 37(7)(א) של תקנות המל"ל. סה"כ 43.6% נכות משוקללת. פרופ' גרושקביץ מודה, שיתכן שהתובע סבל מנכות של 10% בשל מצב גבו עוד לפני הניתוח (עמ' 37 מש' 11). מכאן, שניתן להניח, כי גם לעמדתו, כפי שהיא גם עמדתו של פרופ' רייכנטל, הנכות הכוללת בתחום הנוירולוגיה, שיש לייחס לתאונה, היא של 33.6%. דר' ורדי קבע, כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בתחום האורולוגי של 44% נכות (20% בגין פגיעה בדרכי השתן, ו30%- בגין פגיעה בתפקוד המיני). סה"כ הסתכמה הנכות הצמיתה של התובע, על פי חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעמו, ב67.7%-, ולאחר הפחתה של 10% נכות בתחום הנוירולוגי, תעמוד נכותו הכוללת על 57.7%. 46. פרופ' רייכנטל קבע, כי לתובע נותרו 36% נכות. הוא הסכים עם הנכויות שקבע פרופ' גרושקביץ, למעט המוגבלות בעמ"ש המותני. פרופ' רייכנטל לא מצא מוגבלות בעמוד השדרה המותני. דר' קידר, מומחה בתחום האורולוגיה, שנתן חוות דעת לנתבעת, קבע בחוות דעתו, כי לתובע יש נכות של 10% בגין הפרעה בתפקוד כיס השתן והסוגרים. דר' קידר אינו קושר את הנכות לניתוח הראשון. דר' קידר אינו מסכים עם דר' ורדי, שנותרה לתובע נכות בתחום המיני, או שהיא קשורה לניתוח הראשון. סה"כ הנכות המשוקללת, שנקבעה על ידי מומחי הנתבעת, היא בשיעור של 42.4%. 47. התובע טען, כי הוא סובל מהגבלה בעמ"ש, מחולשה ברגל שמאל, הוא נזקק למכשיר נגד צניחת כף רגל שמאל, יש לו בעיות בסגר האנלי והפרעה ביציאות וכן הפרעה בשליטה על השתן. השתן בורח לו לפעמים, וההתראה מהרגע שהוא חש שהוא זקוק ליתן שתן ועד ליציאה לא רצונית של השתן, קצרה מאוד. עוד טוען התובע, כי הוא סובל מאינאונות. המל"ל קבע לו 80% נכות כללית. כמו"כ הוא מוגבל, לטענתו, בניידותו. משרד התחבורה אישר לו נהיגה על רכב פרטי אוטומטי עם הגה כח. התובע טוען כי אינו יכול להרים משא ולא להתכופף. 48. הנכות בגין האפילפסיה. אקדים ואקבע, כי לא הונחה לפני תשתית של חוות דעת של מומחים, אשר תאפשר לי לקבוע, אם הנכות הנובעת ממחלת האפילפסיה, שההתקף הראשון שלה הופיע, לטענת התובע, בסמוך לאחר הניתוח בעודו מאושפז בבית החולים, בחדר ההתאוששות, נובעת בשל מעשה או מחדל רשלניים של עובדיה של הנתבעת. בישיבת ביהמ"ש מיום 9/3/98 הודיע בא כוחו של התובע, כי הוא יגיש חוות דעת רפואית, לפיה יש קשר סיבתי בין התקפי האפילפסיה לבין התרשלותם של עובדיה של הנתבעת בעת הניתוח, אולם חוות דעת כזאת לא הוגשה. גם מעדותו של פרופ' גרושקביץ, שכאמור, מסר חוות דעת מטעמו של התובע, לא עולה אישור לטענה, כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם עקב מחלת האפילפסיה. פרופ' גרושקביץ העיד לעניין זה כדלקמן: "ש. התקף הפרכוסים איננה תולדה של הניתוח בביה"ח כרמל? ת. נכון. אני קובע שאת התופעה של התקף אפליפסיה לא קשורה לניתוח עמוד השדרה, אבל יש גם הרדמה ואני לא יודע אם היא גרמה" (עמ' 37 מש' 14). אוסיף, כי התובע לא הביא חוות דעת רפואית, לא רק בשאלת הגורם למחלת האפליפסיה, אלא גם לגבי שיעור נכותו עקב מחלה זאת, ונראה כי הוא זנח טענתו, שמחלת האפילפסיה נגרמה על ידי רופאיה של הנתבעת בעת הניתוח הראשון. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי לא הוכח לפני שמחלת האפילפיסיה, בה לקה התובע, נגרמה לו על ידי מעשה או מחדל רשלניים כלשהם של עובדיה של הנתבעת בעת הניתוח או לאחריו. 49. הנכות בתחום האורולוגי: בתחום האורולוגי עמדו לפני, כאמור, חוות דעת של דר' ורדי מטעם התובע, אשר קבע כי לתובע נותרו 20% נכות עקב הפרעות במתן השתן, וחוות דעת של דר' ורדי, אשר קבע, כי לתובע נותרו 10% נכות בתחום זה. מבין שתי חוות הדעת העדפתי את חוות דעתו של דר' קידר. התובע עשה עלי רושם של אדם המפריז בתיאור נזקיו במטרה לקבל פיצויים. בנסיבות אלה עדיפה בעיני קביעתו של דר' קידר, שיש להעמיד את נכותו של התובע על 10%. 50. הנכות בתחום המיני: דר' ורדי קבע, כי לתובע 30% נכות עקב אין-אונות. דר' קידר קבע, כי אין לתובע נכות בתחום זה: "באשר לתיפקוד המיני, יש לציין שתלונה זו לא הועלתה אלא לאחרונה, בגיל בו חלה ירידה בתיפקוד המיני, בכלל אכלוסית הגברים והיא שכיחה עוד יותר כאשר מדובר בחולה סכרת המטופל תרופתית ביתר לחץ דם. המצב הנפשי, הסכרת ויתר לחץ הדם ומגוון התרופות שהוא מקבל עקב בעיות אלה הופך את בדיקת הזיקפה הלילית לבלתי רלבנטית. כל אחד מהגורמים האלה עלול לפגוע בתפקוד המיני, אולם למרות כל האמור לעיל מסר הנבדק כי הוא מסוגל בכל זאת לקיים יחסי מין בתדירות של שבועיים- שלושה". אמנם, הבדיקה האורודינמית והבדיקה של מעבדת השינה הראו שלתובע אין זיקפה בשל פגם אורגני, אולם דר' קידר סבר, שגילו של התובע, הפרעותיו בתחום הנפשי, מהן הוא סובל מזה כ12- שנים, הסכרת ויתר לחץ הדם, בגינם הוא מטופל בטיפול תרופתי, הגורם לירידה בזיקפה, הם שגרמו לירידה בתפקוד המיני, אם כי לא לאין-אונות מוחלטת, שהרי התובע אמר לפרופ' רייכנטל, כי הוא מקיים יחסי מין מדי שבועיים שלושה. מבין שתי הקביעות של שני המומחים, עדיפה בעיני קביעתו של דר' קידר. סבורה אני שהתובע הגזים לפני דר' ורדי בתיאור נכותו בתחום זה ושחלק ניכר מנכותו בתחום זה לא ניגרם עקב הניתוחים. מוכנה אני להניח, על דרך הזהירות היתרה, שגם הניתוחים תרמו במידת מה לירידה בתפקודו המיני. אני מעמידה את תרומת הניתוחים למצבו של התובע בתחום זה על 10% נכות. 51. הנכות בתחום הנוירולוגי והאורטופדי: מקבלת אני את שיעור הנכויות, שקבע פרופ' גרושקביץ, למעט הנכות עקב מוגבלותו של התובע בעמ"ש המותני, בהפחתה של 10% משיעור הנכות בגין מצבו הבריאותי הקודם. לעניין נכותו עקב המגבלות בעמ"ש מותני, לא שוכנעתי, כי מוגבלותו של התובע מגיעה ל 20%- כפי שקבע פרופ' גרושקביץ, ואני מעמידה אותה על 10% נכות. 52. נכותו המשוקללת של התובע, תהיה אם כן 55.96%, ובעיגול כלפי מעלה, 56% (בתחום הנוירולוגי :20% לפי סעיף 32(4)(א)III לתקנות המל"ל, 20% בגין חולשה של פלקסיה ואקסטנסיה של כף רגל שמאל לפי תקנה 32(5)(א)III של תקנות המל"ל, 10% בגין הגבלה קלה של כיפוף עמ"ש המותני לפי סעיף 37(7)(א) של תקנות המל"ל. 10% בגין בריחת שתן, ו- 10% בגין ירידה באונות, ובהפחתה של 10% בגין מצב קודם). 53. אני קובעת את ניכותו התיפקודית של התובע על 40%: הירידה בתפקוד המיני על רקע היותו חולה במחלה נפשית של דיכאון בלא קשר לניתוחים, אינה משפיעה על נכותו התפקודית. גם הניכות הנובעת מאי שליטה חלקית על השתן, איננה, בהכרח, משפיעה על תפקודו. 54. נזק לא ממוני: בהתחשב בנכותו, אני מעמידה את הפיצויים בגין כאב וסבל על הסכום של 150,000 ₪. 55. השתכרויותיו של התובע לפני הניתוח: התובע סבל מבעיות של סכרת וגלאוקומה בשתי עיניו וכן מכיב פפטי. בעת גירושיו מאשתו סבל מהתמוטטות נפשית ודיכאון. לטענתו השתקם כליל. לטענתו הפסיק כליל לעבוד, ונכותו התפקודית היא בשעור של 100%. הוא גם מטופל בכדורים נגד אפילפסיה וסובל מסחרחורות. כאמור, עבר התובע מיד לאחר שחרורו מצה"ל הכשרה מקצועית לנגרות מטעם משרד העבודה. אחר כך, בין השנים 1970-1972, עבד התובע כאזרח עובד צה"ל. בין השנים 1972-1977 עבד התובע כאיש אחזקה במלון שולמית. בשנת 1977 עבר התמוטטות נפשית ויצא לפנסיה מוקדמת. אחר כך, עד 1981, עבד בבית החולים "שושנת הכרמל". החל מ- 1981 היתה לו חנות של מזרונים וריהוט קל, חנות שלא הניבה רווחים, ואחר כך היה, לטענתו, רוכל, המוכר בגדים מתוך רכבו. 56. התובע לא הביא ראיות כלשהן על השתכרויותיו בשנים האחרונות. הוא טען, כי הוא לא דיווח למס הכנסה או למע"מ על השתכרויותיו. אינני מאמינה לתובע, כי עבד כרוכל. על פי התעודות הרפואיות שבתיק נקבעו לתובע בעבר ניכויות בשיעור של 100% בגין מצב פסיכיאטרי דכאוני, שלא איפשר לו לעבוד (וראה מכתב שחרור של בי"ח כרמל מיום 24/6/92 של דר' מירקין, המצורף לתצהירו של התובע. הוא הדין במכתב של דר' גולדהמר מיום 26/6/91). יש לזכור, כי התובע יצא לגימלאות עקב מצבו הבריאותי עוד בשנת 1977 ומאז הוא מקבל פנסיה ממבטחים. התובע לא הביא כל ראיה שהיא, שהוא עבד כרוכל או ראיה כלשהי על השתכרויות (פרט לגימלאות המל"ל) בתקופה שקדמה לניתוח. סבורה אני, שהתובע לא התמיד בעבודתו, והשתכרותו, אם בכלל, היתה בסכומים מזעריים ובהפסקות. יש לזכור גם, שמחלותיו האחרות מגבילות מאוד את יכולתו לעבוד. זאת ועוד: אם עבד התובע קודם לניתוחים כרוכל, אינני סבורה שנכויותיו כיום מונעות ממנו להמשיך להתפרנס כרוכל או בעבודות קלות אחרות כמו שומר או מוכר בחנות, כאשר גם אם יעבוד בהן, יהיו השתכרויותיו מינימליות ולסרוגין בשל נכויותיו האחרות. התובע טען כי יש להעמיד את השתכרותו בעבר על הסכום של 4000 ₪ לחודש (וראה סיכומיו של התובע).כאמור, התובע לא הביא כל ראיה על השתכרויות בכלל וקל וחומר על השתכרויות בסכום זה. 57. אני קובעת את אובדן השתכרויותיו לעבר בגין נכויותיו, שקבעתי כי נגרמו כתוצאה מהתרשלות רופאיו בניתוח הראשון, על הסכום של 800 ₪ לחודש, ובסה"כ החל מינואר 1991 ובתוספת הפרשי הצמדה מתקופה זאת, יהיה הפסד השתכרותו לעבר 249,525 ₪ ובעיגול כלפי מעלה - 250,000 ₪. 58. השתכרויות בעתיד: מאותה סיבה אני קובעת, כי הפגיעה ביכולת ההשתכרות שלו לגבי העתיד, איננה עולה על כ- 1,000 ₪ לחודש. על כן, יעמוד אובדן השתכרויותיו לעתיד, לפי 1,000 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 65 ולפי מקדם היוון של 94.5453, על סך 94,545 ₪. 59. עזרת צד ג': התובע לא הביא ראיות על כך שהוציא סכומים לעזרת צד ג' לגבי העבר, אולם מקבלת אני את טענתו, כי נעזר על ידי בני משפחתו לאחר הניתוח הראשון ולאחר הניתוח השני. כמו כן, מקבלת אני את טענתו כי הוא נזקק מדי פעם לעזרת אשתו, בהתחשב בכך שהוא גורר רגל. אני מעמידה את הפיצויי תחת נזק זה לעבר על הסכום של 40,000 ₪ (הסכום כולל הפרשי הצמדה). לגבי העתיד, התובע לא יוכל לעזור בעבודות הבית, והוא יזדקק לעזרה בעבודות כמו תיקונים קלים בבית, נשיאת משאות וכיוצב', ואני מעמידה את הפיצויים בראש נזק זה על הסכום של 35,000 ₪ להיום. 60. הוצאות נסיעה: התובע טען כי הוא נאלץ בעבר לנסוע לרופאים ולטיפולים. התובע בקש כי יפסקו לו 1,250 ₪ לחודש. לא נטען על ידי התובע, כי לפני התאונה לא היה לו רכב. ההגבלה היחידה שנקבעה על ידי משרד התחבורה בשל מצבו הרפואי של התובע, היתה שהוא הוגבל לנסיעה על רכב שיש בו תיבת הילוכים אוטומטית והגה כח. יש להניח כי התובע ממילא השתמש ברכבו, וכי ייאלץ לנסוע בו במידה קלה יותר מאשר אלמלא ניכויותיו (בזמננו, רוב האנשים נוסעים ברכבם אפילו למרחקים קצרים), וכמו כן רוב כלי הרכב היום הם עם תיבת הילוכים אוטומטיים. בנסיבות אלה, יש לדעתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי לעבר ולעתיד של 50,000 ₪. 61. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע הוא חבר קופת חולים. רוב הוצאותיו הרפואיות, אם לא כולן, יכוסו על ידי המל"ל. בנסיבות אלה, ניתן להניח כי הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל השירותים, שקופות החולים מעניקות לחבריהן, אינן עולות על 20,000 ₪, וזהו הסכום, שאני פוסקת לתובע תחת ראש נזק זה (והסכום כולל הוצאות לעבר ולעתיד). 62. ניכויי המל"ל. הוגשה חוות דעת של אקוטאר לפיה ניכויי המל"ל הם 466,064 ₪ ליום 10/1/98. סכום זה משוערך להיום יהיה 469,565 ₪. אולם יש להתחשב כי קצבאות אלה הן עבור 100% נכות וקצבת שירותים נוספת בשיעור של 50%, שנקבעו לתובע על ידי המל"ל, כאשר לא הובא לפני מידע על ידי הנתבעת עבור אלה מחלות ונכויות משולמות הגימלאות. נטל השכנוע לגבי הסכומים, שיש להפחית בגין תשלומי המל"ל הוא על הנתבעת. משלא הביאה הנתבעת ראיות מספקות לעניין זה, מקבלת אני את טענתו של התובע, שיש לנכות רק את מחצית הגימלאות ובסך הכל 234,782 ש"ח . 63. לפני שחתמתי על פסק דיני, התברר לי כי תיק השופט בתיק חסר, על אף שבזמן כתיבת פסק הדין, עמד התיק לפני. ביקשתי, על מנת לעשות את ההגהות על פסק הדין, מב"כ התובע, להגיש לי את הפרוטוקול של תיק השופט. הפרוטוקול אכן נשלח ללשכתי. הצדדים מתבקשים לשחזר את תיק השופט (ללא תיק המוצגים אשר נמצא בתיק). 64. לסיכום: זהו ריכוז סכומי הפיצויים שאני פוסקת לתובע: (א) כאב וסבל 150,000.- ₪ (ב) הפסדי השתכרויות לעבר 250,000.- ₪ (ג) הפסדי השתכרויות לעתיד 94,545.- ₪ (ד) עזרת צד ג' לעבר 40,000.- ₪ (ה) עזרת צד ג' לעתיד 35,000.- ₪ (ו) הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 50,000.- ₪ (ז) הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 20,000.- ₪ 639,545.- ₪ הפחתה של תגמולי המל"ל: 234,782.- ₪ סה"כ 404,763.- ₪ 65. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 404,763 ש"ח בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום. כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ. ההוצאות ישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הוצאתן ושכ"ט עו"ד מהיום. ניתוחעמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבפריצת דיסק