הארכת חיים מלאכותית - בקשה

פסק דין 1. המבקשים שבפני עתרו, כל אחד מהם בתובענה נפרדת, בבקשה להצהיר מבעוד מועד על זכותם, לבל יוארכו חייהם באופן מלאכותי, אם וכאשר יזקקו לסיוע נשימתי מתמיד. נציגת היועץ המשפטי מתנגדת לשתי העתירות ונימקה התנגדותה בכתבי תשובה מפורטים ומנומקים שהגישה לבית המשפט. מכיוון שמדובר בשתי עתירות זהות, הוריתי על איחוד הדיון בהן בהסכמת ב"כ הצדדים. 2. שני המבקשים לקו, לפני מספר שנים, במחלת נוון שרירים הידועה בשם A.L.S.. על פי חוות דעת רפואיות שצורפו לבקשתם, מחלתם היא סופנית וחשוכת מרפא. המבקשת (בה"פ 933/02) מרותקת כיום למיטה או לכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה בפעילות היומיומית. עם זאת היא צלולה לחלוטין מבחינה קוגנטיבית, יוצרת קשר עם הסביבה, אך מתקשה בדיבור. מחוות דעתו של הרופא שטיפל בה, ד"ר י. רוזן, עולה כי כיום היא נושמת בכוחות עצמה אם כי היא נזקקת לתמיכה נשימתית עם מנשם. מצבו של המבקש (בה.פ. 924/02) דומה. הוא מרותק לכסא גלגלים וכך הופיע באולם בית המשפט בעת הדיון בבקשתו. הוא מתקשה בדיבור אך הבנתו צלולה ויכלתו הקוגנטיבית לא נפגעה כלל. פרופ' קרסו, אשר טיפל במבקש, קבע בחוות דעת שהוגשה מטעמו, כי שרירי ארבעת הגפיים משותקים למעשה בדרגות שונות. כך גם שרירי בית הבליעה ושרירי הנשימה ההולכים ונחלשים עם התקדמות המחלה. שני המבקשים הצהירו במפורש, כי בשלב זה רצונם להמשיך את חייהם על אף הקשיים ההולכים ומתגברים בתפקודם היום יומי. עם זאת הם מתנגדים לטיפול מתמיד במכשיר הנשמה ועל כן מבקשים הם מבית המשפט את ההצהרה המבוקשת. 3. בעתירה בה דנתי לפני כשנה (בה.פ. 778/01), דחיתי בקשה דומה של מבקשת צעירה שלקתה באותה מחלה, אשר פנתה לבית המשפט בטרם נזקקה לאישפוז או לטיפול נשימתי מתמיד. הנסיבות בהקשר הענייני בכל שלושת המקרים זהות או דומות ועל כן הנימוקים והטעמים שהביאו אותי לדחיית הבקשה שם, ואשר חלקם צוטט בתגובתה של ב"כ המשיב, יפים גם למקרים שבפני ואין מקום לחזור ולפרטם שוב. שני המבקשים שבפני הצהירו, כאמור על רצונם להמשיך את חייהם בשלב זה על אף הקשיים בתפקוד. חששם או דאגתם היא מפני העתיד, שמא יחוברו הם למכונת הנשמה מלאכותית באופן מתמיד בניגוד לרצונם. הבהרתי בהחלטתי בה.פ. 778/01 הנ"ל כי כיום, לאור הפסיקות של בתי המשפט וחוזר מנכ"ל משרד הבריאות (מס' 2/96), אין עוד מקום לחששות מעין אלה. רצונם ובקשתם של המבקשים ושל חולים אחרים הנמצאים, או ימצאו בעתיד, במצבים דומים, שלא להתחבר למכונת הנשמה באופן מתמיד ורצוף, רצון זה יכובד. כך חזרה והצהירה ב"כ המשיב במהלך הדיון וזו גם המדיניות הנקוטה בידי בתי המשפט. תנוח, איפוא, דעתם של המבקשים. רצונם שלא להתחבר למכונת הנשמה או להתנתק ממנה יכובד. חייהם לא יוארכו באופן מלאכותי בניגוד לרצונם ואל להם להיות מוטרדים בענין זה. עם זאת אין מקום בשלב זה לצווים שיפוטיים שיורו לרופאים, או יתירו להם, לנתק, או להמנע מחיבור המבקשים, או מי מהם, למכונת הנשמה. משהונחו הרופאים, הן ע"י בתי המשפט והן ע"י חוזר המנכ"ל (מספר 2/96) לכבד את רצונו של החולה הסופני ולהמנע מהארכה מלאכותית של חייו, בניגוד לרצונו, רשאים ואף חייבים הם - הרופאים - לפעול ברוח זו על פי שיקול דעתם ומיטב הכרתם המקצועית ובלבד שישוכנעו כי אכן הם פועלים על פי רצון החולה ובקשתו (ראה ההנחיות בחוזר המנכ"ל). 4. חששם של המבקשים שמא ימנע מהם, בשלב הסופני של מחלתם, להביע את רצונם ולשטוח בפני הרופאים את בקשתם, בשל המגבלות הפיסיות בהן יהיו נתונים (קשיים בדיבור, בנשימה ובהנעת אבריהם) אינו במקומו שכן, וכאמור בהחלטתי בה.פ. 778/01, יש בידי הרופאים הכלים וההנחיות המתאימות על מנת להבין את בקשותיו ורצונותיו האמיתיים של החולה להמנע מהארכת חייו באופן מלאכותי, בכל רגע נתון, אם כאלה יובעו על ידו, אף אם הוא נתון במגבלות גופניות חמורות ונמנעת ממנו היכולת לתקשר עם הרופאים בדרך המקובלת. אף פרופ' קרסו שתמך את בקשת המבקש (בה.פ. 924/02) בחוות דעת מטעמו סבור כי: "אני מאמין, שבכל שלב משלבי המחלה הסופיים ניתן יהיה לתקשר ולקבל את הסכמתו ורצונו, מעין אשרור נוסף לבקשתו לא להאריך את חייו באופן מלאכותי". והוא מבהיר: "מנסיון העבר גם כשיש שיתוק מלא ניתן לתקשר עם חולי A.L.S בעזרת מצמוצי עיניים". הנה כי כן רואים אנו כי אף לדעת רופאי המבקשים לא יווצר מצב, גם לא בעתיד, שבו ימנע מהחולה להביע בקשתו ורצונו להמנע מהארכת חיים מלאכותית, אם יהיה בכך צורך. אין, איפוא, מקום עוד לפניות מעין אלה לבתי המשפט. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת הנ"ל, צווים שיפוטיים "הצופים פני עתיד" לא יועילו במקרים מעין אלה ולא יקדמו את עניינו של החולה, מעבר לצעדים שינקטו הרופאים והטיפול שיעניקו לו עם התקדמות המחלה. 5. אמנם כן, היו מקרים בודדים בעבר בהם נעתרו בתי המשפט, ואף אני בכלל זה, לבקשות דומות, אך זאת בנסיבות שונות לחלוטין: החולה היה מחובר למכונת הנשמה באופן מתמיד וסיכוייו להנתק ממנה, על פי דעת הרופאים היו אפסיים, או לא היו קיימים כלל. מצבו מבחינה רפואית ותפקודית היה סופני לחלוטין. אין זה המקרה שבפני. המבקשים חיים בהכרה מלאה והם אף מבקשים במפורש להמשיך עדיין את חייהם. "טעם החיים" טרם סר מהם והם עדיין מפיקים מהם תועלת והנאה במידה כזו או אחרת. במקרים כאלה אין מקום ליתן צווים הצהרתיים לגבי העתיד מהטעמים שפורטו בהחלטתי הנ"ל. בל תוטרד, איפוא, מנוחתם ושלוותם של המבקשים. רשאים הם, ואף זכאים, לחיות את שארית ימיהם "במעט שקט נפשי ומעט שלווה" כפי שביקש המבקש בפנייתו הכתובה לבית המשפט. הרופאים ימלאו את בקשתם ויקיימו את רצונם בהגיע העת לכך, אף בלא הצהרה מפורשת או "היתר" מטעם בית המשפט, אשר כאמור, אין בו עוד צורך, ודאי לא בשלב זה של המחלה. 6. בטרם אחתום דברי אביע משאלה: מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו בסוגיה נכבדה ופרובלמטית זו ויקבע, בדרך של חקיקה, כללים והנחיות ברורות, על מנת למנוע פניות חוזרות ונשנות לבתי המשפט בעניינים אלה. ראויה סוגיה זו להסדר חקיקתי ברור ומפורש. כפי שנמסר לי במהלך הדיון, תלויה ועומדת הצעת חוק בענין זה. אם כך, מן הראוי לזרז את הליך החקיקה ולהשלימו בהקדם. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקשים בשתי הבקשות. אי הארכת חיים / המתת חסד