1. לפני בקשה למעצרה עד תום ההליכים של המשיבה–הנאשמת. 2. נגד המשיבה הוגש כתב-אישום בגין ריגול חמור (מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה) וריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה) – עבירות על סעיפים 113(ב) ו- 113(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). 3. המשיבה הינה צעירה ישראלית, ילידת 1987, אשר שירתה בצה"ל מאוגוסט 2005 עד יוני 2007. כיום היא עיתונאית באתר וואלה (Walla) סטודנטית להיסטוריה ופילוסופיה. על-פי עובדות כתב האישום, המשיבה שירתה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד המרכז. מאפריל 2006 היתה עוזר רל"ש האלוף. במסגרת תפקידה נחשפה למצגות ולמסמכים מסווגים רבים ברמות סיווג ביטחוני שונות, לרבות "סודי" ו"סודי ביותר". המשיבה אגרה בתיקיה מיוחדת את המסמכים והמצגות, ובסמוך לשחרורה מצה"ל העתיקה אותם באמצעות אחר לשני דיסקים: דיסק למסמכים ודיסק למצגות. את דיסק המסמכים לקחה לביתה (בהמשך התברר כי דיסק המצגות נעלם ולא אותר עד היום. המשיבה, לטענתה, לא זוכרת מה עשתה בדיסק, אם השאירה אותו בצבא, אם לקחה אותו לביתה או אם זרקה אותו). את דיסק המסמכים העתיקה למחשב הנייד שלה. דיסק זה בלבד כלל בתוכו כ- 2,000(!) מסמכים, שרובם סודרו בתיקיות שונות וחלקם הוחזקו כמסמכים נפרדים. מתוך הללו היו מסמכים מסווגים כסודי יותר, כסודי, והשאר שמור, מוגבל, אישי ובלמ"ס. בקיץ 2008 הציעה המשיבה את המסמכים לעיתונאי העובד ב"ידיעות אחרונות", אך הדבר לא יצא לפועל. בספטמבר 2008 מסרה המשיבה לעיתונאי העובד בעיתון "הארץ" חלק מן המסמכים, אותם העתיקה ממחשֵבהּ, מדובר במאות מסמכים, בסיווג סודי ביותר, סודי וסיווגים אחרים. בנוסף לכך, שוחחה המשיבה מספר פעמים עם העיתונאי ונתנה לו הבהרות על שמות מבצעים ויעדים, קודים של מבצעים, תאריכים וכד'. בעזרת המסמכים והמידע פירסם העיתונאי מספר כתבות בעיתון. המדינה מייחסת למשיבה את איסוף המסמכים, הוצאתם מרשות הצבא, החזקתם, מסירתם ומסירת המידע, בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. 4. את הבקשה למעצר עד תום ההליכים מבססת המדינה, הן על קיומה של תשתית ראייתית לכאורה והן על קיומה של עילת מעצר: א. התשתית הראייתית מבוססת על הודאותיה המלאות של המשיבה בכל עובדות כתב האישום; על מחשֵבהּ עליו נמצאו כל המסמכים; על חוות-דעת של אמ"ן בדבר מהות המסמכים, הסכנה בחשיפתם, הפגיעה בביטחון המדינה והנזק שעלול להיגרם מהחזקתם ומסירתם לאנשים בלתי-מוסמכים. ב. עילת המעצר מבוססת על הוראות סעיף 21(א)(1), על פיסקאותיו השונות, בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). המשיבה מואשמת: (1) בעבירה שדינה מאסר עולם (סעיף 21(א)(1)(ג)(1)); (2) בעבירת ביטחון, כאמור בסעיף 35(ב) לחוק המעצרים (סעיף 21 (א)(1)(ג)(2)); (3) כן קיים חשש ממשי שהמשיבה תסכן את ביטחון המדינה לאור המידע הסודי הרב שצברה (סעיף 21(א)(1)(ב)); (4) וכן קיים יסוד סביר לחשש, כי תנסה להימלט מן הדין לאור חומרת העבירות המיוחסות לה (סעיף 21(א)(1)(א)). 5. בא-כוח המשיבה אינו חולק כי יש "ראיות לאשמה ... בוודאי שיש אשמה", אך לדעתו, "השאלה כרגע היא שאלת הסיכון והחומרה והמעצר שנובע מהם" (עמ' 12 לפרוטוקול). המשיבה פעלה בנאיביות ובתום-לב, משום שסברה שמתבצעים פשעי מלחמה וצריך להביאם לידיעת הציבור. בלשכת אלוף הפיקוד היה מחדל רבתי באבטחת המידע. המשיבה לא היתה עצורה כלל, מעצרה אף לא נתבקש והיא לא הובאה לבית המשפט, אלא שוחררה מיד בתום חקירתה הראשונה ל"מעצר בית", בבית אמה, בערבות האם בלבד, וזהו מעמדה עד היום. אין כל טענה על הפרת התנאי או יסוד סביר לחשד כלשהו בכיוון זה. המשיבה שיתפה פעולה מייד ומסרה את כל המסמכים שהחזיקה (וגם מחשבה נמצא בידי המשטרה). בשל חלוף הזמן, אפשר להניח כי היא אינה זוכרת כבר את תוכנם של המסמכים. 6. בטרם אמשיך בדיון, ראוי להתייחס בשלב זה לסדרי אבטחת המידע בלשכת אלוף פיקוד המרכז, בתקופת הרלוונטית, כפי שנלמד מחומר החקירה והטיעונים. נדהמתי מן המחדל הבלתי-נתפס וסדרי אבטחת המידע הלקויים והרשלניים. נראה לי, שגם באי-כוח הצדדים שותפים לתדהמה זו. המשיבה שימשה כעוזרת רל"ש האלוף בלשכה, לאחר שהודחה מקורס קצינות, לדבריה, בשל אי-היותה "מערכתית" מספיק. היא לא עברה, לדבריה, שום תחקיר ביטחוני, "לא נבדק מיהי, מה מכריה, מה דעותיה, מה השקפת עולמה" (עמ' 10 לפרוטוקול). אף-על-פי-כן היתה לה נגישות לכל המסמכים המסווגים והסודיים ביותר, והיתה לה הרשאה גם למחשב המסווג בלשכה, עליו עבדה יום יום, וממנו העתיקה בלחיצת עכבר את המסמכים הסודיים למחשב לא מסווג, שהיה קשור גם למדפסת ואפשר היה להדפיס את המסמכים. לפני שחרורה ביקשה מאחת הפקידות בלשכה לצרוב לה על-גבי דיסקים את כל החומר שאספה. איש לא שאל שאלות ולא התעניין מדוע היא זקוקה לקבצים של חומר סודי על דיסקים לפני שחרורה. המשיבה עצמה הגדירה את הלשכה כ"לשכה ביזיונית מבחינת ביטחון מידע. זה היה פשוט חוסר ... הפקרות כל מה שהיה שם מבחינת מסמכים ביטחוניים ..."(מ/97). ברם, אינני שותף לדעתו של הסניגור, כי העובדה שמעשיה של המשיבה היו כה קלים לביצוע, "כמו להדק מסמך, כמו להכניס מסמך מתיק לתיק" – משליכה על ההתייחסות לחומרת המעשים. נכון שהיא לא נאלצה לחדור בפעולת קומנדו נועזת למחלקה סודית בצבא, לגזור במגזרי-תיל חוטי-תיל ולזחול למרכז הפיקוד, כשפתו הציורית של הסניגור; היא כבר היתה שם, שירתה ב"מחלקה הסודית", ולא היתה זקוקה למגזרי-תיל. היא הפרה את אמון הצבא ואת אמון מפקדיה. אם הסניגור כיוון לכלל התלמודי "לאו עכבְּרָא גנב חוּרא גנב" (גיטין מה), אין הוא מקובל עלי בנסיבות הענין. 7. כאמור, אין מחלוקת לגבי עובדות כתב האישום, היינו – יסודות האקטוס ריאוס. לא יכולה להיות גם מחלוקת, לאור הודעותיה והודאותיה של המשיבה, בדבר קיום יסוד המודעות לטיב ההתנהגות ולנסיבות. אשר ליסוד הכוונה לפגוע בביטחון המדינה – זו יכולה, כידוע, בעבירות נשוא תיק זה, להיות מוסקת גם מן הנסיבות. לא מדובר בעבירה תוצאתית. די ברמה גבוהה של הסתברות בדבר התרחשות התוצאה, שהיא שוות-ערך לרצון ממשי להשיג את התוצאה. כן ניתן להיעזר בחזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו. 8. הסברי המשיבה מתייחסים, למעשה, למניעיה. את פניותיה לעיתונאים הסבירה בכך ש"היו היבטים בפעילות צה"ל בשטחים שחשבתי שיש להביא לידיעת הציבור. שצרבתי את החומרים חשבתי שבמבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי-מלחמה, סולחים להם. ... אני לא הצלחתי לשנות מספיק מהדברים שהיה חשוב לי לשנות בעת שירותי בצבא, וחשבתי שלחשוף אותם יביא לשינוי, לכן היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים ..." (ת/3). המשיבה לא הסבירה כיצד ניסתה, בתפקידה כפקידה ובדרגתה כרב"ט, להביא לשינוי של פעילות צה"ל בשטחים. עוד הסבירה המשיבה, כי לא חשבה שיש בכך סכנה לביטחון המדינה, משום שהניחה שהעיתונאי "לא יתמקד בדקויות של הפעילות המבצעית, אלא בעקרונות ובמדיניות שעמדו מאחורי ההחלטות של האלוף ושל קציני המטה". בהמשך הסבירה גם, כי פנתה לעיתונאים ישראלים, משום שהניחה "שהצנזורה לא תאפשר פרסום של חומרים שיש בהם סיווג גבוה במיוחד או סכנה בפרסומם" (ת/3א). לגבי כוונתה בעת איסוף המסמכים בתקופת שירותה אמרה, כי עשתה זאת "במחשבה שאם וכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שבצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עדויות שאוכל להציגם" (ת/3א). המשיבה לא הסבירה את מקור מומחיותה בסוגיה המאד מסובכת של הגדרת "פשע מלחמה" במשפט הבינלאומי ודיני המלחמה. 9. כדי להביא לידיעת הציבור "מספר היבטים" בפעולות צה"ל בשטחים או לחקור את "פשעי המלחמה" בשטחים, אין צורך לאסוף ולגנוב מצה"ל אלפי מסמכים מסווגים, העוסקים במגוון תחומי הפעילות, התכנון והאימונים של הצבא, לרבות תוכניות שונות למבצעים צבאיים, סיכומי-דיונים שונים בצה"ל, פריסת כוחות צה"ל, כולל סדר כוחות הצבא, סיכומי-תחקירים בצה"ל, הערכות מצב של צה"ל, יעדים שונים של צה"ל, מסמכים הדנים בשיטות איסוף המודיעין ועוד. גורם חוץ שיחקור את "פשעי המלחמה" של צה"ל, שיקבל, בבוא היום, את המסמכים הללו, אפילו ממניעי משיבה, הוא, עוזריו וצוותו בוודאי אינם מוסמכים להיחשף לסודות צה"ל ואינם אמונים בשמירתם. גם אין צורך להעביר לעיתונאי מאות מסמכים, ללא מיון ובקרה. 10. המשיבה הודתה כי מחשבה אינו מוגן. היא גם לא התעניינה היכן ואיך יחזיק העיתונאי את המסמכים הללו, ולמי תהיה גישה אליהם. היא התייחסה בזלזול לשמירתם ולחשיבות אבטחת תוכנם. עובדה היא, כי אחד הדיסקים נעלם ומי יודע היכן הוא מתגלגל ואם הגיע לידי מישהו. היא הודתה גם, כי ידועה לה השיטה לפיה עיתונאים עוקפים את הצנזורה על-ידי הדלפת מידע לאמצעי-תקשורת בחו"ל, אותם יוכלו לצטט (המשיבה עצמה עוסקת בעיתונות). 11. לאור הוראות סעיף 21(א) לחוק המעצרים, מתקיימת עילת-מעצר, באשר החוק מניח בענייננו, חזקה כי מתקיימת עילת המעצר האמורה בס"ק (ג), היינו "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה". החזקה ניתנת לסתירה. הנטל לסתירתה מוטל על המשיבה. 12. הסניגור מצביע על העובדה, כי על אף דבריה של המשיבה, לפיהם אספה את המסמכים כדי להציגם לפני מי שיחקור את פשעי המלחמה של ישראל – היא לא העבירה, ולא נקטה כל פעולה להעביר מסמכים לידי ועדת גולדסטון. כמו-כן, חלפה שנה מאז שחרורה מצה"ל ועד מסירת המסמכים לעיתונאי "הארץ", כאשר המשיבה האמינה בתום-לב, כי הפרסום בעיתון ישראלי כפוף לביקורת הצנזורה, שלא תאשר פרסום מזיק הפוגע בביטחון, כפי שאמרה מספר פעמים בחקירותיה. עוד טוען הסניגור, כי בשל חלוף הזמן, חזקה שהמשיבה אינה זוכרת כיום את תוכנם של המסמכים הרבים, שספק אם קראה אותם, וממילא אין סכנה כי תוכל להעביר למאן דהוא בעל-פה את תוכנם. הסניגור הדגיש את העובדה, שהמשיבה לא נעצרה כלל במהלך החקירה ולא הובאה לבית המשפט, אלא שוחררה מייד בתנאים מקילים למדי. השב"כ והמשטרה לא חשבו כי הינה מסכנת עתה את ביטחון המדינה. 13. לאור המסקנה אליה הגעתי, בסופו של דבר, לאחר התלבטות רבה, אני יכול לפטור עצמי מלהכריע בשאלה אם הרימה המשיבה את הנטל המוטל עליה, לסתור את החזקה לפי סעיף 21(א)(1)(ג) סיפא לחוק המעצרים; וזאת, בשל הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק זה, המחייב לבדוק את קיומה של חלופת מעצר, ובלשון החוק, אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". 14. לענין זה אי-אפשר להתעלם מכך שהמשיבה לא היתה כלל עצורה. מעצרה לא נתבקש והיא אף לא הובאה לבית המשפט לקביעת תנאי השחרור, על אף חומרתו המפליגה של כתב האישום. אולם, המעצר עד תום ההליכים אינו מקדמה על-חשבון העונש. המדינה מודעת למשמעותו של נתון זה (ראה עמ' 9 שורה 17 לפרוטוקול הדיון). גם אם הסיבה נעוצה בשיקולי-חקירה, כפי שטוענת המדינה, עדיין המשמעות היא שגורמי החקירה לא סברו, בשום שלב, שהמשיבה מסכנת עתה, לאור שיתוף הפעולה המלא שלה, את ביטחון הציבור או המדינה. גם יתר הנסיבות שציינתי לעיל מובילים למסקנה, כי אפשר להסתפק בחלופת-מעצר ראוייה. אין טענה של חשש לשיבוש הליכי המשפט, להתחמקות או להשפעה על עדים; ומכל מקום, אפשר להבטיחם במקרה זה בתנאים מתאימים. 15. חלופת-מעצר ראוייה מותנית, בראש ובראשונה, באיסור יציאה ממקום המגורים, מהדירה בה היא שוהה כעת, ברח' רבין 1/6 תל-אביב, וכך אני מורה. המשיבה תמציא ערבות עצמית וערבות צד ג' של אמה על-סך 150,000 ₪ וכן הפקדה במזומן או בערבות בנקאית על-סך 100,000 ₪, להבטחת התייצבותה לדיונים או לנשיאת עונשה, ולהימנע משיבוש הליכי-משפט, כאמור בסעיף 48(א) רישא לחוק המעצרים; הכל בהתחשב בעונשים החמורים הקבועים לעבירות בהן הואשמה. נאסר על המשיבה ליצור קשר כלשהו, ישיר או עקיף, בעל-פה או בכתב עם שני העיתונאים ששמותיהם הוזכרו בכתב האישום. ניתן בזאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. על המשיבה להפקיד את דרכונה במזכירות בית המשפט (אלא אם תצהיר כי אין ברשותה דרכון). ניתנת בזאת ארכה של 7 ימים להפקדת הכסף או הערבות, ו- 24 שעות להפקדת הדרכון. אם לא תעשה כן, תיעצר ותובא לבית המשפט. מעצרמשפט פלילימגע עם סוכן חוץ / ריגולריגולמעצר עד תום ההליכים