בקשה לעיכוב או מחיקת תביעות פינוי שהוגשו כנגד מתיישבים בחוות הבודדים בנגב.  רקע 1. התיישבות בודדים הינה סוג של התיישבות, במסגרתה משפחה אחת מקבלת נכס מקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל לצורך התיישבות העשויה לענות על תכליות שונות של המדינה. רקע לנושא ההתיישבות בחוות הבודדים בדרך היין שבנגב, ניתן למצוא בסקירה שניתנה ע"י בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בפרק הרקע בבג"ץ 2817/06 עדאלה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, (כב' השופטים פרוקצ'יה, ארבל, אלון, 15.6.10). בהלכה זו נדחתה עתירה כנגד תוכנית דרך היין בנגב. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המדינה"), הגיש תביעות פינוי כנגד הנתבעים, בטענה שהפרו את החוק והשתלטו על מקרקעי ציבור ברחבי הנגב תוך הסבת המקרקעין ליעודים שלא הותרו להם ובכלל זה יעודים מסחריים ואחרים, תוך הפקת רווחים נאים ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים שביקשה המדינה בתביעות כנגד הנתבעים היו סילוק הנתבעים מהמקרקעין בהם הם מחזיקים, להורות על ביטול ההסכמים שיש לנתבעים עם המדינה, להימנע מלהימצא בשטח הרלבנטי, לפנות כל גורם שמצוי בשטח מכוח הרשאת הנתבעים, להסמיך את המדינה לפנות את השטחים שמחזיקים הנתבעים כולל פינוי כל המיטלטלין ולחייב הנתבעים בהוצאות המשפט. 2. הנתבעים פירטו בכתבי ההגנה שהגישו את הרקע להתיישבותם בחוות (להלן: "החוות" או "המיזמים"), בעידודה ובתמיכתה של המדינה, על מוסדותיה וגופיה השונים לרבות מינהל מקרקעי ישראל. לטענת הנתבעים, לפני מספר שנים חזרה המדינה מהתחייבויותיה וממצגיה החד משמעיים וכעת מבקשת היא לשווק את המקרקעין בהם התיישבו במכרז פומבי וכדברי הנתבעים בכתב הגנתם: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". הנתבעים הפנו בין היתר לפרוטוקול הדיון בבג"ץ 7488/08 עמותת פורום דרך היין נ' ראש הממשלה, דיון מיום 20.10.09, עתירה שעוד תאוזכר להלן, עתירה בה התבקש צו על תנאי להורות למדינה לנמק מדוע לא תבטל את החלטתה לשווק במכרז את החוות המאוישות שבדרך היין ולחילופין מדוע לא תנסח את המכרזים באופן שייקח בחשבון את נתוניהם האישיים של המחזיקים ואת עצם מגוריהם בחוות. לטענת הנתבעים, פרוטוקול הדיון והערות שופטי ביהמ"ש העליון מעלים תמיהות בנוגע להתעקשות המדינה בהמשך ניהול התיקים כאן. 3. בהחלטה מיום 30.12.09, הוריתי על איחוד הדיון ב – 7 תביעות הפינוי שהגישה המדינה, שבעה תיקים שהוגשו ברצף אחד שכן מדובר בתיקים בעלי היקף רב המעוררים סוגיה דומה ובשל החשש כי פיזור התיקים בפני מותבים שונים עלול להביא להכרעות סותרות שלא לדבר על בזבוז משאבים שיכולים להיחסך בניהול מאוחד. הדיון נקבע לישיבת קדם משפט ונדחה מספר פעמים לבקשת הצדדים מסיבות שונות. לקראת ישיבת קדם המשפט האחרונה, הגישו הנתבעים את בקשתם נשוא החלטה זו והכתירוה כלשונם: "בקשה למחיקת התביעה ולחילופין בקשה לעיכוב הליכים". תמצית טענות הנתבעים. 5. טוענים הנתבעים כי ביום 12.7.10 אישרה הכנסת את תיקון מספר 4 לחוק הרשות לפיתוח הנגב התשנ"ב – 1991 (להלן: "החוק"), בעקבותיו, הוקמה ועדה בין משרדית (להלן: "הועדה"), בה חברים נציגים ממשרדי פיתוח הנגב והגליל, המשפטים, החקלאות, התיירות והגנת הסביבה, וועדה שהחלה לאחרונה בעבודתה והיא צפויה לדון בעניינן של החוות נשוא ההליך כאן. לטענת הנתבעים, על כוונת המחוקק ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון חוק הרשות לפיתוח הנגב. עוד טוענים הנתבעים כי גם בית המשפט העליון נתן דעתו לשינוי שיצר החוק בפסק הדין מיום 5.1.11 בבג"ץ 7488/08 שהגישה עמותת פורום חוות דרך היין שלעיל ולפיכך אין עוד הצדקה לדון בתביעות ובודאי שלא במתכונתן הנוכחית ובית המשפט התבקש להפעיל את שיקול דעתו על מנת לאפשר לנתבעים מיצוי זכויותיהם בפני הוועדה. תמצית טענות המדינה 6. טוענת המדינה כי הנתבעים מנסים בכול דרך להביא לדחיית גזירת פינויים מהמקרקעין ועל מנת להתרחק מעימות חזיתי עם העובדות כהווייתן ושיש לדחות מכול את בקשתם. טוענת המדינה כי התיקון לחוק קובע תנאי סף לתחולתו האפשרית על חווה זו או אחרת תוך שהתיקון לחוק רק מבליט את הצורך שבהמשך ההליכים שכן אין סיכוי שהנתבעים יעמדו בדרישות הועדה הבין משרדית והיתלותם בוועדה זו אין בה כל ממש. המדינה בתגובתה התייחסה באופן פרטני לכל אחד מהנתבעים בתיקים השונים תוך טענה ולפיה על הסף, אין סיכוי שהנתבעים יסדירו את ענייניהם וברי כי מדובר בנתבעים שהינם פולשים לשטחים רבים באופן שאין מקום לאפשר להם להכשיר את ההפרות הבוטות להסכמים שחתמו עם המדינה. טוענת המדינה כי קבלת הסעד של מחיקת כתבי התביעה שהוגשו הינה סעד קיצוני וחריג שיש לנקוט בו במשורה והנתבעים לא הוכיחו שיש נימוקים משכנעים בעטים על בית המשפט להורות כפי שהתבקש. לפיכך ביקשה המדינה מבית המשפט להורות על דחיית הבקשה ומתן הוראות להמשך שמיעת התיקים. תשובת הנתבעים לתשובת המדינה 7. הנתבעים הביעו תרעומת על שהמדינה בחרה להציגם כפורעי חוק, בעוד שלשיטתם פעלו ופועלים באישור, ברשות ובעידוד כל הגורמים הממלכתיים העוסקים במלאכת ישוב הארץ ומטרתם אחת והינה הפרחת הנגב כחלק מהחזון הציוני למרות שיכלו לבחור בחיים נוחים באחד ממרכזי האוכלוסייה במרכז הארץ. לגוף הדברים טוענים הנתבעים כי המדינה פועלת בחוסר תום לב, תוך התעלמות מופגנת משינוי הנסיבות המיוחדות בתיק זה, בניגוד להחלטות מפורשות של בג"ץ, הכנסת וממשלת ישראל, ובהתעלם מהסמכויות שהעניקה המדינה לוועדה. הנתבעים בתשובתם הפנו לתיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב וטענו כי הפורום הנכון והחוקי לבדיקת התקיימות התנאים לכניסתם לתחולת החוק הינה הועדה אשר בסופו של יום צריכה ליתן המלצתה לשר לפיתוח הנגב והגליל.   דיון 8. אקדים את המאוחר,לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שעלו בכתב ובדיון בו השלימו הצדדים טיעוניהם בעל פה, מסקנתי הינה שדין הבקשה למחיקת התביעות כנגד הנתבעים להתקבל, בתנאים, כפי שאפרט להלן.   התיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב  9. בהתאם לתיקון לחוק, תיקון שאושר ביום 12.7.10, לאחר הגשת התביעות, הורה המחוקק על הקמת הועדה, אשר מטרתה ובין היתר להמליץ לשר לפיתוח הנגב והגליל על הקצאות מקרקעין למיזם חקלאי-כלכלי. בנוסף וכן להחליט על אמות המידה להכרה בתמיכה והסיוע לחוות הבודדים. בדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק (הצ"ח הכנסת 286, 16.11.09) צוין כדלקמן: "הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה להסדיר את הקמתם ופיתוחם של מיזמים חקלאיים-תיירותיים משולבים בנגב, המכונים "חוות בודדים" או "התיישבות יחידים", וכן לאפשר את המשך קיומם של מיזמים כאמור שהוקמו בשנים האחרונות בתמיכה ובסיוע של רשויות המדינה. החשיבות שבהסדרת הנושא נובעת מתרומתה הייחודית של ההתיישבות מסוג זה ליישובו ופיתוחו של הנגב, ובפרט לקידום ענפי התיירות והחקלאות. לאורך השנים הכירו ממשלות ישראל בצורך לעודד את ההתיישבות בנגב, ובכלל זה את הקמתם של מיזמים המשלבים עיסוק בחקלאות ובתיירות במסגרת התיישבות יחידים. ביטוי לכך ניתן למצוא לא רק בהקצאת מקרקעין על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") להתיישבות זו, אלא גם בהחלטות ממשלה, ובהן החלטה מס' 2699 (גנ/34) מיום 8 בנובמבר 2002. בהחלטה זו נקבע כי הממשלה רואה בהתיישבות יחידים אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל. למרות זאת, רשויות המדינה העלו טענות כלפי חוקיות הקמתן וניהולן של חלק מהחוות שהוקמו בנגב מאז שנות ה-90, והחלו בהליכים לפינוין. בין היתר הועלו טענות כי חלק ממקימי החוות לא הסדירו את זכויותיהם במקרקעין טרם עלייתם על הקרקע או שהם מחזיקים בשטח גדול מהשטח שהוקצה להם מלכתחילה וכן כי החזקתם במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם דיני התכנון והבנייה ואינה מתיישבת עם דיני המכרזים. כאמור, התיקון המוצע נועד לאפשר את הקמתם של מיזמים חקלאיים-תיירותיים נוספים וכן לעגן בחקיקה בדיקה ואישור של מיזמים קיימים שיעמדו בדרישות המפורטות בהצעת החוק... בנוגע לחוות הבודדים הקיימות כיום, מוצע לקבוע הוראות מעבר שיחולו על מיזמים שהוקמו בנגב שלוש שנים לפחות לפני כניסתו לתוקף של החוק המוצע. השר לפיתוח הנגב והגליל יהיה רשאי לאשר כי מיזם המשלב עיסוק בחקלאות ובתיירות פעל בתקופה האמורה בתמיכה ובסיוע של משרד ממשלתי או המינהל. עם מתן אישור כאמור מאת השר, יוכל מבקש האישור לפנות למינהל בבקשה להקנות לו זכות חכירה לדורות במקרקעין, לצורך המשך ניהולו ופיתוחו של אותו מיזם...". 10. מדברי ההסבר לחוק עולה מפורשות כי המחוקק ביקש להביא למצב בו תוסדר ההתיישבות בחוות הבודדים הקיימות מול המדינה. בכך שינה התיקון לחוק מהותית את מצבן המשפטי של החוות והועדה שהוקמה צפויה לזמן המתיישבים ולדון בעניינה של כל חווה וחווה, לרבות הנתבעים בהליך זה. התיקון לחוק, הביא לסיום ומתן פסק דין את העתירה בבג"ץ 7488/08, עמותת פורום חוות דרך היין נ' ראש הממשלה, באופן שלאחרונה, ביום 4.1.11, הורה בג"ץ, (כב' הנשיאה בייניש, כב' השופט לוי וכב' השופטת ארבל), כי המצב המשפטי השתנה בעקבות התיקון לחוק בזו הלשון: "1. נוכח חקיקת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4), התש"ע-2010, ביום 12.7.2010 חל שינוי מהותי במצב המשפטי הרלוונטי לעתירה דנן, ונראה כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה ואין טעם להותירה תלויה ועומדת. 2. ככל שיהיו לעותרת טענות כנגד אופן יישום החוק האמור, היא תוכל לפנות לבית משפט זה בעתירה מתאימה. 3. אשר על כן, אנו מורים בזאת על מחיקת העתירה. אין צו להוצאות". הנתבעים והשינוי הקונקרטי שיש לתיקון לחוק עליהם 11. התיקון לחוק הביא בחשבון את המצב הקיים בפרויקט דרך היין ומטרתו המפורשת הינה עיגון באמצעות חקיקה של בדיקה ואישור מיזמים קיימים. מחזיקי חוות הבודדים שעניינם טרם הוסדר, דוגמת הנתבעים כאן, רשאים בהתאם לקביעת המחוקק, לפנות לוועדה ולנסות לשכנעה להמליץ בפני השר לפיתוח הנגב והגליל, כי ראויים הם לקבל מהמדינה זכות חכירה לדורות לצורך המשך ניהולו ופיתוחו של המיזם בו הם מצויים. המחוקק הגדיר בתיקון 4 הוראות מעבר לצורך ההסדרה והעיגון כחוק של אותן חוות או מיזמים דוגמת אלו אשר ההם מחזיקים. 12. טוענים הנתבעים כי יש לאפשר לוועדה, שיושבים בה נציגים מכול משרדי הממשלה הרלבנטיים, ועדה בעלת כלים מתאימים לבדיקת בקשות מחזיקי החוות, לבצע את מלאכתה. טוענים הנתבעים כי התיקון לחוק הינו השלב הנוסף לאחר שעברו את שלב ההבטחות המנהליות הרבות שיש לגבי החוות, והמחוקק קבע שיש הבטחות כאלו. בתגובתה, מכחישה המדינה את טענות הנתבעים וטוענת להעדר הסיכוי שהנתבעים יעמדו בתנאים שנקבעו על ידי המחוקק, דבר שצריך להביא לדחייה על הסף של בקשתם להעביר את הטיפול בעניינם לוועדה. לטענת המדינה ישנו תנאי מוקדם ולפיו על הנתבעים לפרוס אחד לאחד את מצב החווה בה הם מחזיקים ולהראות את הסיכוי לכאורה להצלחתם בפני הועדה. לתגובת המדינה השיבו הנתבעים כי המדינה מדברת ב"שני קולות", מצד, אחד, ישנו תיקון לחוק, ועדה מתחילה את עבודתה לעיגון מצב קיים, מינהל מקרקעי ישראל וזרועות מדינה אחרות משקיעות משאבים לצורך מימוש פרויקט דרך היין. מאידך, מוגשות תביעת פינוי. 13. שקלתי את עמדות הצדדים וקשה לומר כי עמדת המדינה מניחה את הדעת. המחוקק אמר דברו והורה על הקמת הועדה בפניה יוכלו הנתבעים לנסות ולשכנעה ליתן המלצתה לשר. לוועדה הכלים לביצוע מלוא הבדיקות, נציגי משרדי הממשלה הרלבנטיים יושבים בוועדה ועליהם לוודא כי ניתן להמליץ לשר על הכשרת אותן חוות. הנחת המוצא הינה שהתיקון לחוק נועד להיטיב עם הנתבעים, זו ההזדמנות שלהם להסדיר את מעמדם וזאת על בסיס הנחת מוצא נוספת ולפיה הנתבעים מעוניינים בהסדרת מעמדם. לפיכך, ככול שיתברר כי במיזם כזה או אחר, ישנה סטייה או חריגה מהתוכנית של פרויקט דרך היין, יש להניח כי הנתבעים יביאו להתאמת המצב הקיים למצב המותר בהתאם לתוכנית, שכן יודעים הם שאם לא כן, צפויים הם בראש ובראשונה לכך שהועדה לא תמליץ בפני השר להקצות להם את המקרקעין וכן להליכים משפטיים שונים כולל ובין היתר להמשיך ולהתמודד כנגד תביעת המדינה לפינוים. כך למשל, העלה נציג המדינה בדיון את עניינה של משפחת יזרעאל (ת"א 2479/09) המחזיקה בשטח של מאות דונמים, מעבר ל – 25 דונמים שמתירה התוכנית, ושהשטחים שבידה מוקפים גדר. ב"כ הנתבעים טען כי גידור השטח בוצע ע"י גורמי הביטחון וטועה המדינה ביחסה למשפחה זו . טענת המדינה כביכול על משפחת יזרעאל מוטל נטל שכנוע לתנאי מוקדם שהינו הצלחה בדיונים מול הועדה אינה סבירה. סדר הדברים הנכון הינו לאפשר למשפחת יזרעאל לפנות לוועדה ולהציג את עמדתה, בין היתר לגבי אותה גדר היקפית. ככול שבסופו של יום, לאחר מיצוי ההליך בפני הועדה, תקבע הועדה כי לא תמליץ על משפחה זו לשר בשל חריגה כזו או אחרת, כולל בנושא הגדר, תצטרף המשפחה לקבל החלטה ואולי החלטה קשה, אולם הדבר יעשה בפני הגורם שיש לו את הכלים לכך. אם וכאשר יסתבר כי משפחה זו אינה מסדירה את עניינה, אינה פונה לוועדה, או מנהלת ענייניה בחוסר תום לב, יוותרו בפני המדינה הכלים המתאימים לטפל בכך ובין היתר לחזור ולפנות לבית משפט זה. מכאן שיש ממש בבקשת הנתבעים לצורך שבעיכוב הליכי בירור תביעות הפינוי עד למיצוי ההליכים או לכול הפחות, לתקופה קצובה בה יהיו הנתבעים רשאים לפעול להסדרת עניינם בהתאם להוראות התיקון לחוק. סמכות בית המשפט 14. כב' השופט גרוניס, התייחס לשיקול הדעת המסור לבית המשפט להתלות הליך, במסגרת רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת (14.5.06)(בפסקה 4): סמכותו של בית המשפט לעכב בירור תביעה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול דעת. ההחלטה בעניין עיכוב ההליכים מוכרעת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי בית המשפט ובעלי הדין (ראו, ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477). בהלכת רע"א 346/06 דובר אמנם על עיכוב הליכים בשל הליך משפטי אחר התלוי ועומד, כאשר בענייננו עיכוב ההליכים הינו על מנת לאפשר הליך מנהלי בפני הוועדה, אולם העיקרון הינו דומה. ההיגיון שמאחורי התלית הליך לפי שיקול דעתו של בית המשפט הינה לחסוך ממשאבי בית המשפט ובעלי הדין, היגיון שקיים גם כאשר מדובר בהליך בפני גוף מנהלי, או לכל הפחות, לחסוך מבירור חלק מהפלוגתאות השנויות במחלוקת בין הצדדים. 15. במהלך הדיון שהתקיים, עלתה השאלה האם לאור התיקון לחוק, המדינה נדרשת לכל הפחות לתקן את התביעות התלויות ועומדות. נציג המדינה מסר כי לכאורה, עליהם לתקן את התביעות והדבר מתבקש שהרי גם המדינה מסכימה כי לעת הזו, הפינוי אותו היא דורשת נוגע רק לאותם שטחים שמעבר למה שנחתם עם הנתבעים בהתאם לתוכנית דרך היין. כך למשל, בהתייחס למשפחת יזרעאל, המדינה אינה חולקת על כי בשלב זה ולאור התיקון לחוק, לא ניתן לבקש פינוים מכל שטח החווה בה הם מחזיקים אלא משטחים שהינם מעבר לשטח של 25 דונם. 16. לפיכך, סבור אני שזהו המקרה בו על בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על עיכוב ההליכים שנפתחו כנגד הנתבעים לתקופה קצובה. בנסיבות התיקים שבפני, סבור אני שתקופה של שנה מהיום בה יעוכבו הליכי הפינוי שפתחה המדינה כנגד הנתבעים הינה פרק זמן סביר בו הנתבעים יוכלו לפנות לוועדה ובאמצעותה להסדיר את שטעון הסדרה במקרקעין וגם המדינה בפרק זמן זה, תוכל לשקול עמדתה, בהתאם לנסיבות הרלבנטיות לכל אחד מהנתבעים. 17. כאמור בבקשה, הנתבעים עתרו בבקשתם לבית המשפט שיורה על מחיקת התביעות ולחילופין על עיכוב הליכים. מסקנתי הינה שיש להורות על עיכוב ההליכים נגד הנתבעים לפרק זמן של שנה. יחד עם מסקנתי, נשאלת השאלה האם לא יהיה נכון, בשל שיקולים מעשיים, פרקטיים, להורות על מחיקת התביעות תוך שמירת זכותה של המדינה להגישן בתום תקופת עיכוב ההליכים, כאמור שנה מהיום. יש להביא בחשבון כי בכוונת המדינה להגיש בקשה לתיקון התביעות לאור התיקון לחוק, תיקון שנכנס לתוקף לאחר שהתביעות הוגשו. כאשר יוגשו התביעות המתוקנות, סביר כי מצב הדברים יהיה שונה לגבי כל אחת מהחוות, בהתאם להתקדמות הדיונים שיש לאותה חווה מול הוועדה. שיקול נוסף הינו בשל כך שכיום, בהוראת בית המשפט, התביעות בכל התיקים אוחדו, אולם יתכן שתהיה שונות בהתקדמות ההליכים בין חווה זו או אחרת ואז תהיה שאלה האם יש מקום להתקדם בהליך המשפטי רק לגבי חלק מהחוות בתום תקופת העיכוב. שאלת המשך הדיון המאוחד תתייתר שכן במחיקת התביעות, תבוטל גם החלטת הביניים לאיחוד הדיון בתיקים. שיקול נוסף הינו מתן ביטוי ומענה לתחושת הנתבעים, שלא ניתן לומר על פני הדברים שהינה תחושה מופרכת, ולפיה המדינה "מדברת" ב"שני קולות": מצד אחד משקיעה משאבים לצורך קידום המיזמים ומאידך, פועלת לפינוים. 18. לפיכך, ולאחר שהבאתי בחשבון את הנסיבות שהועלו בתיקים ואת השיקולים שנמנו לעיל, מסקנתי הינה שיש למחוק את התביעות, בדגש על שיקולים מעשיים ולא מהותיים, תוך שמירת זכותה של המדינה להגיש את התביעות מחדש בתום שנה מהיום, תוך שמצופה כי בטרם יוגשו התביעות המעודכנות ישקלו הנתונים הרלבנטיים והמעודכנים לכל נתבע ומבלי שבדבר תהיה פגיעה בכל זכות הקיימת למי מהצדדים. במתווה האמור ולפיו בתום שנת העיכוב תהיה רשאית המדינה להגיש תביעות פינוי חדשות, המדינה לא תצטרך להגיש בקשה לתיקון התביעות, והדיון בתביעות לא יהיה מאוחד, אלא אם כן תינתן ההחלטה אחרת לפי בקשה שתוגש מטעם מי מהצדדים. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, יש לצפות מהנתבעים לפעול בתום לב, לא להשתהות בפנייה לוועדה ולא לנצל את הזמן שבו הם מצויים בתהליך עיגון זכויותיהם בהתאם להוראת המחוקק לקביעת עובדות בשטח ושינוי המצב הקיים, באופן שיעמיק את הקושי שבהסדרת זכויותיהם. סיכום 19. הנתבעים הגישו בקשתם למחיקת תביעות הפינוי נגדם או לכל הפחות לעיכוב הליכים עד למיצוי פנייתם לוועדה הבין משרדית שהוקמה בהתאם לתיקון לחוק. בהחלטה זו דחיתי את טענת המדינה ולפיה על הנתבעים צריכים כתנאי מוקדם להוכיח את סיכוי הצלחתם בפנייתם לוועדה, תנאי מוקדם שיש חשש כי אם היה מתקבל, היה מביא לריקון מתוכן של כוונת המחוקק בתיקון לחוק. כפי שפורט בהחלטה, מאז הגשת התביעות השתנה המצב המשפטי באשר לחוות הבודדים, הן בשל התיקון לחוק והן בהקשר לפסק הדין בבג"ץ 7488/08 אשר התייחס בהחלטתו מיום 5.1.11 לשינוי במצב המשפטי הרלבנטי למקרקעין נשוא התביעות. בהחלטה פורטו הנימוקים לפיהם הגעתי למסקנה ולתוצאה ולפיה באופן מהותי אני מורה על עיכוב הליכי תביעות הפינוי כנגד הנתבעים למשך שנה מהיום. יחד עם זאת, באופן מעשי, בשל שיקולים פרקטיים, אני מורה על מחיקת התביעות. אמנם, התוצאה האופרטיבית בהחלטה זו אינה שגרתית אולם מאזנת היא בצורה סבירה את זכויות הצדדים במקרה חריג ולא שגרתי בו עסקינן, בנסיבות התיקים והמצב המשפטי העדכני לגבי המקרקעין. המדינה תהיה רשאית לחזור ולהגיש תביעות חדשות בתום תקופה של שנה מהיום, ובפרט אם יתברר שהנתבעים ניצלו לרעה את הזמן שניתן ופעלו בחוסר תום לב, או ככול שיתברר כי ממשיכים הם לפעול בניגוד לדין. ככול שיוגשו תביעות חדשות, יתבררו התביעות בנפרד, אלא אם כן, תהיה ההחלטה אחרת לבקשת מי מהצדדים. מבלי לגרוע מהאמור, מצופה מהמדינה לאפשר לנתבעים מיצוי ההליכים בפני הועדה, בלב פתוח, באוזן קשבת ובנפש חפצה. התיישבות בודדיםפינוי