הסכמה ליחסי מין במרמה במשפט העברי | עו"ד רונן פרידמן

##אונס "במרמה" או "עקב טעות" במשפט העברי:## השאלה, האם הסכמה שהושגה עקב טעות האשה באשר לזהות הבועל נחשבת משפטית כהסכמה, התעוררה גם בגדרי המשפט העברי – אם כי לא בהקשר של ענישת הבועל. לפי המשפט העברי, ככלל, אשה נשואה שקיימה יחסי מין עם אחר נאסרת על בעלה. אולם: "האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה..." (רמב"ם אישות כד, יט). דומה, איפוא, שאשה נאסרת לבעלה רק אם הסכימה לקיום היחסים האסורים – ומתעוררת השאלה האם הסכמתה שהושגה במרמה נחשבת הסכמה, או שמא נותר המעשה בגדרי אינוס והאישה מותרת לבעלה. בעניין זה פסק רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאות הי"ג-הי"ד, שו"ת הרשב"א חלק א, סימן י): "דע כי אונס בישראל משרא שרי [האשה מותרת] ואשת ישראל שנאנסה מותרת היא לבעלה. ולא אונס של כפייה בלבד, אף טעות – אונס הוא, שאילו נבעלת לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו". "אף טעות – אונס הוא" כדברי הרשב"א, משמע – הסכמת אשה שניתנה עקב טעות אינה חשובה הסכמה. מסיבה זו, מי שסברה שבועלה הוא בעלה, אינה נאסרת למרות שמעשית (אך לא משפטית) "הסכימה" לקיים יחסים אלה. דברים דומים אנו מוצאים אצל רבי יוסף קולון (צרפת-איטליה, המאה הט"ו, שו"ת מהרי"ק סימן קסז), "והיכי דמי (וכיצד היא) מזנה בשגגה [שאינה אסורה לבעלה – א"ר] כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר". ואולם, ברי כי במשפט העברי מוקד הדיון הוא בחתירה להתרת האשה לבעלה – ולפיכך קיימת שאיפה לקבוע כי הסכמה בנסיבות אלה לאו הסכמה היא (על פרשנות יסודות העבירה באופן שלא יאסור את האשה לבעלה ראו גם ע"פ 5296/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 385, 397-396); ואין המשפט העברי עוסק כלל בשאלת אשמתו של האונס – שהיא השאלה העומדת לדיון בנידון דידן. במידה מסוימת, אף כי תוך הבדלה חדה וברורה, ניתן להקיש בעניין זה מהלכות אישות במשפט העברי, לעניין קידושין. זו לשון הרמב"ם אישות ח, א: "האומר לאשה: 'התקדשי לי בכוס זה של יין' ונמצא של דבש, 'של דבש' ונמצא של יין, 'בדינר זה של כסף' ונמצא של זהב, 'של זהב' ונמצא של כסף, 'על מנת שאני כהן' ונמצא לוי, 'לוי' ונמצא כהן, 'נתין' [גבעוני] ונמצא ממזר, 'ממזר' ונמצא נתין, 'בן עיר' ונמצא בן כרך [עיר גדולה], 'בן כרך' ונמצא בן עיר, 'על מנת שאני עשיר' ונמצא עני, 'עני' ונמצא עשיר, 'על מנת שביתי קרוב למרחץ' ונמצא רחוק, 'רחוק' ונמצא קרוב, 'על מנת שיש לי בת' או 'שפחה גודלת' [קולעת שיער] או 'אופה' ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו – בכל, אלו והדומין להן, אינה מקודשת; וכן היא שהטעתו". במקרים אלה הטעיה, ולא רק בדרגה גבוהה אלא גם בדרגה נמוכה יחסית, מהוה בסיס לקביעה כי קידושין לא תפסו. אמנם עיקר הדברים, אם נאחז את השור בקרניו, הוא דיוק הכוונה המתבטאת באמירה ובמבחן אובייקטיבי, להבדיל מדברים שבלב. בהלכה ב', שם, נאמר: "ובכולם – אף על פי שאמרה: 'בלבי היה להתקדש לו אף על פי שהטעני ואין הדבר כמו שאמר', וכן אם אמר הוא: 'בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעתני' – אינה מקודשת; דברים שבלב אינן דברים". מרמההמשפט העברי