קשר סיבתי משפטי בין עוולת הרשלנות לבין הנזק הנטען: קשר סיבתי עוסק באחריות לתהליך הגרימה, הקושר את האשם אל הנזק הראשוני הנובע ממנו (י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", משפטים יד (תשמ"ד-תשמ"ה) 15, 20). המבחן הכללי לקיומו של קשר סיבתי קבוע ברישא של סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), לפיו, ייחשב אדם כגורם לנזק באשמו, אם היה האשם (מעשהו או מחדלו המהווים עוולה) "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". תחילה יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי עובדתי ורק לאחר מכן, לבחון את קיומה של הסיבתיות המשפטית. קיומה של סיבתיות עובדתית תלויה בכך, שהאשם הוא גורם הכרחי או גורם מספיק לנזק. ניתן לקבוע, כי אשם הוא גורם הכרחי לנזק, על-פי המבחן של "הגורם שבלעדיו אין", כלומר, אלמלא קיומו, לא היה הנזק נגרם. הבנק אפשר ברשלנותו הזמנת ומסירת פנקסי שיקים למי שאינו מורשה לכך וכתוצאה מכך שיקים מזויפים מהחשבון התגלגלו לידי מלווים בשוק האפור (בהנחה שכך היה). לו היה הבנק נמנע, למצער, מלאפשר הזמנת פנקסי שיקים ומסירתם לידי מי שאינו מורשה לכך, לא היו שיקים מזויפים מגיעים לידי מלווים מן השוק האפור ועשוי היה להמנע הנזק הממוני הנטען. לפיכך, קיימת במקרה דנן סיבתיות עובדתית. ב. בכל הנוגע למבחני הסיבתיות המשפטית, הפסיקה נשענת על מבחני הסיבתיות במשפט המקובל: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1). על פי מבחן הצפיות, הקשר הסיבתי מתקיים, כאשר היה על הנתבע לצפות את הנזק, כפועל יוצא של אשמו; על-פי מבחן הסיכון, יתקיים קשר סיבתי, אם הסיכון שייצר הנתבע, הוא מסוג הסיכונים אשר מפניהם מבקש כלל האחריות להגן; לפי מבחן השכל הישר, נשלל הקשר הסיבתי, כאשר מעורב בתהליך הגרימה אשם נוסף, העולה כדי רשלנות חמורה, או אשם מכוון, או כאשר תהליך הגרימה כרוך בהתרחשות חריגה. ג. מבחן הקשר הסיבתי, אשר הפסיקה משתמשת בו לגבי עוולת הרשלנות, הוא מבחן הצפיות (ראו: ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע, פ"ד נו(1) 822, 830). שכן, אחד התנאים לקיום עוולת הרשלנות הוא, כי הנזק יהיה תוצאה צפויה של הרשלנות. למעשה, תנאי זה מכיל בחובו את מבחן הקשר הסיבתי. קיימת חפיפה מלאה בין יישום מבחן הצפיות במסגרת חובת הזהירות בעוולת הרשלנות לבין יישומו של מבחן הצפיות בסוגיית הקשר הסיבתי (ראו דברי המלומד י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", שם, בעמ' 45). מבחן הצפיות הוא גם הביטוי הספציפי של מבחן הסיכון בעוולת הרשלנות. הסיכונים בגינם המחוקק מטיל אחריות בעוולת הרשלנות, הנם סיכונים צפויים. תוכנו של מבחן הצפיות, לגבי סיבתיות, הוא צפיות של הנזק הראשוני בעיני הנתבע, עובר להתנהגותו. במקרה דנן, כבר קבעתי בענין חובת הזהירות, כי מתקיים כאן התנאי, שהנזק הוא תוצאה צפויה של הרשלנות ולכן, אין צורך לחזור ולדון בכך בקשר לסיבתיות. ד. בין החריגים לכלל, העלולים לנתק את הקשר הסיבתי, מצוי החריג שבסעיף 64 (2)) לפקודת הנזיקין, לפיו: "(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;" נשאלת השאלה, האם לחץ ואיומים שהפעילו מלווים מהשוק האפור כלפי התובעים, בהנחה שכך ארע, אינם מנתקים את הקשר הסיבתי בין רשלנות הבנק לבין הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים כתוצאה מפרעון השיקים המזויפים, כטענת הבנק. פעולה מכוונת שניתן לצפותה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ראו: ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה, פ"ד לח(3) 1). על מנת להשיב לשאלה האמורה, יש לבחון, באיזו מידה ניתן לצפות מעשים מן הסוג האמור. נראה, כי כאשר חובת הזהירות המוטלת מכוונת למנוע אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות אשמו של האחר, כסיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי (ראו: ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס נכסים בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 וע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופרה גלעד, פ"ד נג (3) 529). ראויה לבחינה, בהקשר זה, פרשה שיש לה קווי דמיון למקרה דנן. בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, פ"ד מד(1) 422, נדון מקרה בו התרשל הבנק בטיפול ובשמירה על שיקים בנקאיים וכתוצאה מכך, נגרם נזק כספי לחלפני כספים, אשר קיבלו לידיהם שיקים מזויפים. באותו מקרה נקבע, כי התקיים מבחן הצפיות, על אף מעשה הזיוף, שכן, הזהירות הנדרשת מצד הבנק בשמירה על שיקים בנקאיים נועדה למנוע את הנזק של כניסת שטרות מזויפים לשוק: "עובדת הזיוף אינה מנתקת במקרה דנן את הקשר הסיבתי. הזיוף הוא מעשה צפוי (שאף נצפה בפועל כפי שעולה מהודעת הבנק לאיגוד הבנקים); הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש, כי דווקא הנזק המסוים לניזוק המסוים הוא שייצפה, במסגרת בחינת שאלת הקשר הסיבתי והצפיות המתלווה אליו" (שם, בעמ' 437). ה. במקרה דנן, חובת הזהירות המוטלת על הבנק בעת טיפולו בקבלת הזמנה להנפקת פנקסי שיקים מחשבון בנקאי ובמסירתם לבעל החשבון או מורשה מטעמו בלבד, נועדה למנוע זיופם של שיקים וכניסת שיקים מזויפים לשוק. בנק סביר יכול היה לצפות, כי שיקים מזויפים עלולים להתגלגל גם לידי מלווים בשוק האפור (בהנחה שכך ארע), העוסקים בעסקאות ניכיון שטרות, ואף לידי כאלו הנוקטים באמצעים אלימים לגבייתם, וכי כתוצאה מכך יגרמו לתובעים נזקים ממוניים. פעולת הזיוף וגלגול שיקים מזויפים לידי מלווים בשוק האפור, כמו גם פעולות גבייה אלימות של גורמים מן השוק האפור, הן צפויות. אין בפעולות הגורמים מהשוק האפור כדי לנתק את הקשר הסיבתי, שכן, בנסיבות המקרה, הנזק הממוני הוא הנזק שיש לצפותו, ואין לדרוש יצפה דווקא הנזק המסוים. ריחוק הנזק על שאלת ריחוק הנזק במשפט הישראלי, חלה הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין. כאשר מדובר בתביעה בעוולת הרשלנות, פורשה הוראה זו כקובעת את מבחן הצפיות (ע"א 378/62, 390 רינגר ואח' נ' ליאון ואח', פ"ד יז 1662 וד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, להלן: "פרשת רינגר"). מבחן הצפיות בנוגע לריחוק הנזק, מופעל במתכונת שונה מזו שהוא מופעל בעוולת הרשלנות, באופן שתחולת המבחן הנה מן הנזק הראשוני ואילך ותוכן המבחן הוא, צפיות בדיעבד של הנזק המאוחר, על רקע אירוע הנזק הראשוני. ב. בפרשת רינגר, נדון מקרה של תאונת דרכים, בה נפגע הניזוק בגבו וכתוצאה מהחבלה התעורר אצלו גידול סרטני מסוג נדיר. שם נקבעה ההלכה, כי במסגרת מבחן הצפיות, נדרשת צפייה של סוג הנזק וטיבו, אך לא נדרשת צפייה של היקף הנזק, או מידתו. בפרשת רינגר, גם נקבע, כי כל נזקי הגוף נחשבים, לצורך מבחן הצפיות, כסוג נזק אחד. יתר על כן, שופטי הרוב הגדירו את המונח סוג הנזק, כמתייחס אך ורק לטיב הנזק ולתוצאות תהליך הגרימה, ולא לתהליך הגרימה עצמו. השופט ברנזון קובע בפסק הדין את הדברים הבאים: "השאלה העומדת במלוא חריפותה במשפט זה היא אם מבחן הצפיות החל ללא ספק על גרימת נזק כתוצאה מאי זהירות ועל סוג הנזק שנגרם משתרע גם על מידת הנזק העולה על המידה הרגילה בשל מצבו המיוחד של הנפגע... אינני רואה סיבה לשנות את המטבע ההלכתית שטבענו במשפט מלכה... באותו משפט הנחנו שני נדבכים למבחן הצפיות. אמרנו שהוא חל לגבי עלילות הנזק וטיבו. אינני מוצא מקום להנחת נדבך נוסף למבחן זה, גם לגבי היקף הנזק ומידותיו הנגרם מחמת מצבו המיוחד או תכונותיו המיוחדות של הנפגע" (ע"א 378/62, 390 רינגר ואח' נ' ליאון ואח', פ"ד יז 1662, 1675-1676). על ההלכה בפרשת רינגר, המרוקנת הלכה למעשה את מבחן ריחוק הנזק מתוכן, נמתחה ביקורת חריפה: "התוצאה המצטברת של התעלמות מתהליכי הגרימה ומיון רחב של סוגי הנזק היא ריקון מוסד ריחוק הנזק מכל תוכן ממשי. כאמור, נועד מוסד זה לצמצם את מידת האחריות לנזקים מאוחרים. ההלכה במתכונתה הנ"ל אינה מגשימה מטרה זו" (י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", שם בעמ' 36). ג. הלכת רינגר הוותיקה בסוגיית ריחוק הנזק, קיבלה לאחרונה חיזוק בדיון הנוסף בעניין קליפורד (דנ"א 7794/98 רביד משה ואח' נ' דניס קליפורד ואח', פ"ד נז(4) 721, להלן: "קליפורד"). הלכת קליפורד שבה ועסקה בסוגית האחריות ברשלנות לנזק בלתי צפוי. שם נדונה השאלה, האם אחראי רופא שיניים לנזק מוחי קשה שנגרם למטופלת, עקב זריקת הרדמה במזרק שאינו שואב כתוצאה מחדירת חומר ההרדמה לעורק והגעתו לאזור המוח, על אף שזהו המקרה הראשון המדווח בו נגרם נזק שכזה. שופטי הרוב בדיון הנוסף הכירו באחריות לנזק זה. הלכת קליפורד מרחיבה את גבולות האחריות אף מעבר להלכת רינגר, בכך יש להשליך על סוגיית ריחוק הנזק. לפי עמדת שופטי הרוב, הנזק המוחי הקשה אינו נזק ראשוני, אלא נזק שניוני (סעיף 11 לפסק דינו של השופט אור). השופט אור הכיר בכך שהנזק השניוני לא היה צפוי, אך מאחר שעל הנזק השניוני חלים כללי ריחוק הנזק, הוא נופל אל תחום החריגים לדרישת הצפיות. החריג להלכת הצפיות נקבע כבר בהלכת רינגר, לפיה אם הנזק השניוני הוא מסוגו של הנזק הראשוני, וסוג נזק זה צפוי, לא נדרשת צפיות של תהליך גרימת הנזק השניוני ואף לא צפיות של היקפו. בפרשת קליפורד, הנזק השניוני היה נזק גוף וכל נזקי הגוף נחשבים הרי לפי הלכת רינגר כסוג נזק אחד. השופט אור בפרשת קליפורד מאמץ את הלכת רינגר: "מהמקובץ עולה כי על-פי ההלכה שנקבעה בפרשת רינגר [10], סוג הנזק צריך להיות צפוי אך לא היקפו. כמו כן נקבע שם כי אין דרישה שהמזיק יצפה את תהליך הגרימה של הנזק המאוחר. די שיצפה את סוג הנזק" (דנ"א 98 / 7794 רביד משה נ' דניס קליפורד, נז (4) 721, 752). ד. על השפעת הלכת קליפורד על מוסד ריחוק הנזק נמתחה ביקורת, הדומה לזו שנכתבה לגבי פרשת רינגר, ע"י המלומדים י' גלעד וא' גוטל במאמרם "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי- מבט ביקורתי (בעקבות דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד)", משפטים לד (תשס"ד) 385. המלומד רונן פרי במאמרו "הכל צפוי והרשלנות נתונה, עוד על דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד" משפטים ל"ה (תשס"ה) 359, תוקף את הפרשנות שנתן השופט אור להלכת רינגר ואת קביעותיו בפרשת קליפורד: "אולם דעתי היא שהעיקרון שגזר השופט המלומד מפסק הדין בעניין רינגר אינו ראוי. בראש ובראשונה, סעיף 76(1) נועד להציב גבול של ממש לשיעור חבותו של המזיק בגין מעשה העוולה. ההתעלמות מתהליך הגרימה של הנזק והמיון הגס של סוגי הנזק מסכלים כמעט לחלוטין תכלית זו" (שם, בעמ' 419).מבחן הצפיותקשר סיבתי