המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו: מונחים בפנינו ערעורי הסנגוריה והתביעה. ערעור הסנגוריה מופנה נגד הרשעתו של המערער (המשיב בתיק 2984/07, להלן: המערער) בחברות בהתאחדות בלתי מותרת, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, שני מקרים של ירי לעבר אדם וניסיון לגרימת מוות בכוונה. אף התביעה מערערת נגד הרשעתו של המערער בשני מקרים של ירי לעבר אדם, כאשר, לדעתה, היה ראוי להרשיע את המערער בנוגע למקרים אלה בעבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, כפי שיוחסו למערער בכתב האישום. מעבר לכך, שני הצדדים מערערים על גזר דינו של ביהמ"ש, היינו, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל ומאסר מותנה. פסק דינו של בית משפט קמא המערער הואשם בחברות בהתאחדות בלתי מותרת, ארגון התנזים-פתח' (פרט האישום הראשון), בשני מקרים של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בשל כך שגייס שני אנשים לארגון הנ"ל (פרטי האישום 2-3) ובארבעה מקרים של ניסיון לגרימת מוות בכוונה (פרטי האישום 4-7) שעניינם הספקת כלי נשק לחבריו אותם גייס לארגון כאמור, אשר באמצעותם ירו לעבר כלי רכב אזרחיים וצבאיים שנעו בכביש 60. במקרה אחד אף הואשם המערער בכך ששימש כנהג מילוט של היורים. המערער הורשע בעבירות החברות, בביצועי השירות ובמקרה אחד של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. תחת שני אישומים נוספים הוא הורשע בשני מקרים של ירי לעבר אדם. לבסוף זוכה המערער ממקרה אחר של ניסיון לגרימת מוות בכוונה (לגביו התביעה אינה מערערת). הרשעתו של המערער התבססה בעיקר על הודאתו בחקירה ועל הודעתו של ע"ת מס' 2, אשר הוגשו שתיהן בהסכמה, בכפוף לצורך בתוספות הראייתיות הנדרשות בחוק. בית משפט קמא דחה את טענות המערער כי אמרותיו נגבו מפיו תוך שימוש באמצעי לחץ אלה ואחרים במהלך החקירה, ובחר לתת משקל ראייתי מלא לאמרותיו. לפיכך, לא מצא מניעה מלבסס את הכרעת הדין על האמרות, בכפוף לצורך ב"דבר מה נוסף" כאמור לעיל. תוספת ראייתית זו מצא בית משפט קמא בהודעתו של ע"ת 2. למרות שקיימות לא מעט סתירות בין הודאתו של המערער לבין הודעתו של ע"ת 2 הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי ליבו של הסיפור אותו סיפר ע"ת 2 דומה לסיפור המופיע בהודאת המערער וכי ישנם מספיק פרטים דומים על מנת להסיר ספק כי האדם אותו הפליל ע"ת 2 הינו המערער. לאחר ניתוח מעמיק של דרישת ה"דבר מה הנוסף" להודאת חוץ של נאשם, הגיע בית המשפט למסקנה כי התוספת הראייתית הדרושה הינה ראייה מאמתת ולא מסבכת. משכך, אין צורך בהתאמה מלאה בין שני הסיפורים, ודי בכך שקיים אדם אחר, חיצוני למערער, אשר מסר אמרה משטרתית בה הוא מפליל את המערער בכך שהיה מעורב בפיגועי ירי, ואף סיפק שני רובי סער. ביהמ"ש סבר כי בכך יש כדי להסיר את החשש שמא המערער בדה את סיפור הפיגועים מליבו. כן קבע ביהמ"ש כי למרות שע"ת 2 הפליל את המערער אך בביצוע פיגוע ירי אחד, הפללה זו יכולה להוות תוספת ראייתית לכל שלושת אירועי הירי המתוארים בהודאתו של המערער. על אף שביצוע פיגועי הירי הוכחו בראיות, סבר בית משפט קמא כי אין להרשיע את המערער אלא במקרה אחד של ניסיון לגרימת מוות בכוונה ובשני מקרים של ירי לעבר אדם. זאת, הואיל ומאמרתו של ע"ת 2, היורה, עולה כי סבור היה שכתוצאה מהירי שביצע נפגעה נוסעת ברכב. מכאן קבע ביהמ"ש שניתן ללמוד כי, לכל הפחות במקרה אחד, הירי בוצע מטווח אפקטיבי. אולם, באשר לשני המקרים הנוספים המופיעים בהודאת המערער אין כל ראיה המצביעה על מרחק הירי ומטרתו, ועל כן, הכריע ביהמ"ש להרשיע את המערער אך בעבירות של ירי לעבר אדם. בית המשפט זיכה את המערער ממקרה רביעי של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, מאחר שמפאת הספק היה מוכן להניח לטובת המערער שהפיגוע שהופיע בפרט אישום זה הינו אחד מהפיגועים המופיעים באחד מפרטי האישום הקודמים. ערעור הסנגוריה טענות המערער הסנגור העלה ארבע טענות עיקריות נגד ההרשעה. טענתו הראשונה של הסנגור היא כי טעה בית המשפט בזיהויו של המערער. לטענת הסנגור טעה בית משפט קמא בקובעו כי האדם העונה לשם "אכרם" המוזכר באמרתו של המערער הינו ע"ת 2 וכי האדם העונה לשם "מוסא" המוזכר באמרתו של ע"ת 2 הינו המערער. כמו כן, טוען הסנגור כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי אין לזקוף את מחדלי החקירה לרעת התביעה, ואין כל מקום לתת להם משקל לטובת המערער. באשר לאמרת המערער, טוען הסנגור כי אין לתת לאמרה את מלוא המשקל הראייתי, כפי שקבע בית משפט קמא, הואיל והאמרה נגבתה תוך שימוש באמצעים פסולים והיא תועדה שלא בשפת גבייתה, היינו בעברית במקום בערבית. לבסוף, מפנה הסנגור את טיעוניו נגד קביעתו של בית משפט קמא כי די באמרתו של ע"ת 2 כדי להוות את התוספת הראייתית הדרושה לאמרתו של המערער. לטענתו, אין די בדבר מה נוסף אלא יש צורך בתוספת ראייתית העולה כדי סיוע, הואיל ואין ראייה חיצונית-אובייקטיבית לעצם ביצועה של העבירה (קורפוס דליקטי). לפיכך, יש לזכות את המערער מכל אשמה היות ואין באמרתו של ע"ת 2 כדי להוות סיוע אף לא לאחת מן העבירות המיוחסות למערער. אף באשר לגזר הדין טוען הסנגור לחריגה לחומרה ממתחם הענישה הראוי בנסיבות. תשובת התביעה התביעה טוענת כי אין ממש בטענות המערער באשר למשקל מופחת שיש לתת להודאתו. גרסתו של המערער כי הודה בעקבות לחצים שהופעלו עליו במהלך חקירתו הינה עדות כבושה, אשר הועלתה לראשונה שנתיים לאחר מסירת ההודאה. באשר לשאלת הזיהוי, מבקשת התביעה לאמץ את ממצאיו של בית משפט קמא לאור הדמיון בתיאור האירוע בשתי האמרות שניתנו על ידי המערער והעד. לבסוף, מציינת התביעה כי לעניין הצורך בתוספת ראייתית, אין נפקא מינה האם ע"ת 2 התייחס לאחד מפיגועי הירי אשר בביצועם מודה המערער באמרתו או בפיגוע ירי אחר. עצם הפללתו של המערער בביצועו של פיגוע ירי ממלא אחר דרישת התוספת הראייתית. ערעור התביעה כאמור, ערעור התביעה מכוון כלפי הכרעת הדין וכלפי גזר הדין. באשר להכרעת הדין, טוענת התביעה, שטעה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בשני מקרים של ירי לעבר אדם תחת הרשעה בניסיון לגרימת מוות בכוונה. טענתה זו מבוססת על שני אדנים. ראשית, משגייס המערער אחרים לצורך ביצוע "פיגועים ביהודים" ומשצייד אותם בנשק, הרי שהתגבשה אצלו הכוונה הפלילית לביצוע עבירת גרימת מוות בכוונה. לפיכך, המרחק ממנו ירו שותפיו אינה רלוונטית להרשעתו של המערער, והעבירות המיוחסות למערער הושלמו בעת יציאתם של השותפים לביצוע הירי. שנית, אף באשר לשני מקרי הירי הנוספים ניתן ללמוד מדברי היורים כי הייתה להם כוונת קטילה וכי הטווח היה אפקטיבי. מכל אחד מן הטעמים האמורים, היה מקום להרשיע את המערער בשלושה מקרים של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. באשר לגזר הדין, מבקשת התביעה להחמיר בעונשו של המערער. דיון והכרעה נדון תחילה בערעור הסנגוריה. במסגרת זו נתייחס לטענות הסנגור כפי שפורטו לעיל. שאלת זיהויו של המערער נקדים ונאמר כי, שאלת זיהויו של המערער מתעוררת אך באספקט קיומה של תוספת ראייתית להודאתו שכן כאמור ביהמ"ש העניק משקל מלא להודאה זו. השאלה הצריכה להעסיק אותנו בהקשר זה הינה על כן, האם אותו "מוסא עבדאל עזיז אלאבדה משעל מבית חאמד" הינו המערער אם לאו. בעניין זה נאמר כבר כעת, כי בית משפט קמא היה ער לסתירות הקיימות בין הודאת המערער להודעת ע"ת 2, והתייחס בפרוטרוט לסתירות אלו וליישובן. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי לא רק שע"ת 2 מתייחס בהודעתו למערער אלא שהוא מתאר את אותו אירוע ירי שתיאר המערער. אשר על כן, בהקשר זה, הנדבך היחידי שהינו הכרחי להרשעה הוא זהותו של המערער לדברי העד, היינו האם המערער הוא האדם שחימש את ע"ת 2 ואת שותפו לירי, בלאל, לצורך ביצוע הפיגועים. בית משפט קמא ציין כי ע"ת 2 זיהה את המערער בשמו, בשם אביו ובשם החמולה אליה השתייך. כמו כן, העד ידע את מקום מגוריו של המערער והיותו נשוי. לכך יש להוסיף, כי למרות אי התאמה מלאה, ידע ע"ת 2 כי המערער הינו בשנות השלושים לחייו, וכי עבודתו קשורה בתחנת דלק. כמו כן, הן למערער ולהן לאדם אשר לגביו מכוונים דברי ע"ת 2 ישנו קשר חבלני עם אדם בשם אכרם עותמן חאמד, כבן 24, תושב סילואד. לאור כל אלה, לטעמי, צדק בית משפט קמא בקובעו כי הסיכוי כי קיימים שני אנשים נפרדים עם כל כך הרבה נתונים זהים הינו בלתי סביר. לפיכך, איני מוצא מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי האדם אליו מתייחס ע"ת 2 באמרתו הינו המערער. מחדלי חקירה אכן, על פניו נראה כי גורמי החקירה, ואולי אף התביעה, התרשלו בכך שלא חקרו את המערער וע"ת 2 כדבעי ולא הבהירו במהלך החקירה את עניין זהותם. אולם, מכאן ועד לזיכויו של המערער בעקבות מחדלים אלה הדרך ארוכה. מקורה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט האזרחי, ונפקותה העברת נטל ההוכחה מהתובע לנתבע. יש אשר ניסו לטעון כי יש מקום להחיל דוקטרינה זו אף בתחום המשפט הפלילי, כאשר משמעותה תהיה כי רשלנות גורמי החקירה במילוי תפקידם, שגרמה לאי הצגת ראיות אותן ניתן היה להציג בביהמ"ש אם הייתה מתבצעת חקירה תקינה, תביא להנחה כי הראיות הוצגו וכי הן פועלות לטובת הנאשם. אלא שניסיון זה להחלת הדוקטרינה האזרחית בתחומי המשפט הפלילי נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, עמ' 836-837 קבע בית המשפט: "אנו סבורים כי לשאלת נטל ההוכחה בענייננו יש תשובה פשוטה, וכלל אין צורך להידרש לשאלת תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי. הלוא נטל הוכחתה של האשמה מעבר לספק סביר מוטל, כידוע, על כתפי התביעה. כאשר מתגלים פגמים בראיות התביעה נודעת לכלל זה משנה חשיבות, שכן במקרה כגון זה נדרשת התביעה לשכנע את בית-המשפט כי בפגמים הראייתיים שהתגלו אין כדי ליצור ספק סביר באשמת הנאשם. נמצא כי גילוי פגמים ראייתיים בפרשתנו לא עורר צורך בהעברת הנטל מכתפי הנאשם לכתפי התביעה, שכן הנטל רבץ ממילא על כתפי התביעה. מכאן שמחלוקתם האמיתית של הצדדים אינה בשאלת הנטל, אלא בשאלה אם לגוף העניין יש בפגמים שהתגלו כדי להקים ספק סביר באשמת המערערים. טענת המערערים, כי יש להטיל על המדינה להוכיח שפגמי החקירה לא פגעו בהגנתם, אינה אלא הטענה, כי פגמי החקירה שהתגלו מעוררים ספק סביר בדבר אשמתם וכי הנטל להסיר ספק זה רובץ על כתפי התביעה... טענת המערערים, כי מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי יש להניח לטובתם את ההנחות העובדתיות הטובות ביותר עבורם, אינה אלא הטענה, כי פגמי החקירה שהתגלו מעוררים ספק סביר, שמא מתקיימות העובדות הנוחות להם ביותר, וכי על התביעה מוטל להסיר ספק זה. יצוין, כי הכרת הפסיקה בתחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט האזרחי (בפן הראייתי-דיוני שלה) נועדה לאפשר את העברת נטל השכנוע ביחס לעובדות החסרות, מן התובע, שמלכתחילה נושא בו, אל הנתבע אשר גרם ברשלנותו לנזק הראייתי... אלא שבענייננו, כאמור, הנטל להוכיח כי העובדות החסרות אינן יוצרות ספק סביר באשמה מוטל ממילא על כתפי התביעה, ונמצא כי להחלת הדוקטרינה על ענייננו אין כל משמעות מעשית. זאת ועוד: לפי דוקטרינת הנזק הראייתי, העברת הנטל לכתפי הנתבע מותנית בקיומו של "תיקו ראייתי" בין הצדדים. ופשיטא שכלל זה אינו ישים במשפט פלילי; שהלוא אם הראיות שהובאו במסגרתו אינן מאפשרות להכריע בשאלה אם הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, תתחייב המסקנה כי נותר ספק באשמתו ומן הדין לזכותו". בית המשפט אף דחה את הטענה כי חובה על התביעה להגיש את כל הראיות להוכחת אשמתו של הנאשם וקבע כי מספיק שתציג די ראיות להוכחת אשמתו: "אולם לא רק זאת, אלא שכידוע, אין הרשות החוקרת חייבת לאסוף - ואין התביעה חייבת להציג - את כל הראיות הקיימות במקרה פלוני, וניתן להסתפק בראיות המספיקות לשם הרשעה במידה הנדרשת בפלילים (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל פסקה 6 (לא פורסם, 25.5.94); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל בפסקה ז(2) (טרם פורסם, 18.5.06)" (ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל תק-על 2008(1), 4260, עמ' 4339 וראה גם ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל). מן האמור לעיל עולה כי אף אם בנידון דידן התרשלו גורמי החקירה בחקירתו ע"ת 2 אין להניח כי אילו היו ממשיכים לחוקרו באשר לזיהויו של המערער המסקנה הייתה כי אין המדובר באותו אדם. אם כן, מהי המשמעות שעל בית המשפט לייחס למחדל זה? על כך אמר בית המשפט העליון בעניין פרג הנ"ל: "גם כאשר לקתה פעולת הרשות החוקרת במחדלים שהובילו לידי כך שראיות רלוונטיות אינן בנמצא - ואיני קובע שכך היה במקרה הנוכחי - אין הדבר מאיין את משקלן של הראיות שהושגו. הנפקות המשפטית של מחדלים כאלה נקבעת לעולם על-פי מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, ואם אותם מחדלים מעוררים ספק סביר באשמה. "העדרה של ראיה אשר מקורה במחדלי רשויות החקירה ... ייזקף לחובת התביעה עת יישקל מכלול ראיותיה, מן הצד האחד, ויכולה היא לסייע בידי הנאשם עת ישקול בית המשפט באם טענותיו מקימות ספק סביר, מן העבר האחר. על כן, אין לקבוע כי מחדל בחקירה מוביל, מניה וביה, לזיכוי הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית הפוזיטיבית הספציפית שהציגה התביעה, מחד, ובספקות הספציפים אותם מעורר הנאשם, מאידך" (דברי חברתי השופטת מ' נאור בע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל בפסקה 17 (טרם פורסם, 20.2.06); וראו גם את ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל בפסקה 29 (טרם פורסם, 11.4.07); ע"פ 5104/06 בנייורישוילויל נ' מדינת ישראל בפסקה 9 (טרם פורסם, 21.5.07); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל בפסקה 20 (טרם פורסם, 4.6.06); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל בפסקה 35 (טרם פורסם, 11.5.06))". מכל המפורט לעיל עולה, כי אין די במסקנה כי גורמי החקירה התרשלו בעבודתם כדי להביא לזיכויו של המערער, אלא יש לבחון לאור חומר הראיות בכללותו האם יש במחדלים כדי לפגוע בהגנתו של המערער ולעורר ספק סביר באשר לאשמתו. במקרה דנן, בית המשפט הגיע למסקנה, והנני תמים דעים עמו במסקנתו זו, כי אין ספק שהאדם המוזכר באמרתו של ע"ת 2 הינו המערער, ולפיכך, אין בכך שגורמי החקירה לא הבהירו עניין זה כמצופה כדי לעורר ספק סביר בשאלה זו. בנוסף, אף איני סבור כי נגרמה פגיעה כלשהי בהגנתו של המערער, שכן הסנגור יכול לחקור את ע"ת 2 ובמהלך חקירתו לעמתו עם הטענה כי האדם אותו הזכיר באמרתו אינו המערער. הסנגור בחר להגיש את אמרת העד בהסכמה ולוותר על חקירתו הנגדית, ולפיכך, אל לו לטעון כי נפגעה הגנתו של המערער. עם זאת, הנני סבור כי טוב יעשו הרשויות אם יפיקו את הלקחים הנדרשים מדבריו הנכוחים של בימ"ש קמא בתיק זה, לפיהם: "וכאן המקום לבוא פעם נוספת בטרוניה למשטרת ישראל, הממונה על חקירה הנאשם. הנאשם והעד המרכזי נחקרו באותה תקופה, באותו מתקן חקירות, ואף על ידי אותו חוקר. לנוכח עובדות אלה, אין כל הצדקה לכך, שכאשר התיק מועבר לתביעה הצבאית בעיית הזיהוי תהיה כה גדולה... כאן המקום להזכיר גם, שלתביעה הצבאית הסמכות לשלוח תיקים חזרה למשטרת ישראל לצורך המשכת חקירה, ומקרה זה היה מקרה מתאים לבצע את ההשלמות עליהן הצבעתי." לדברים אלה אין לי אלא להצטרף מתוך תקווה כי תופעות מעין אלו שהועלו בתיק זה ובתיקים לא מעטים נוספים בדבר פערים משמעותיים בחקירות יטופלו באופן יסודי. משקל האמרה מלכתחילה הוגשה הודאתו של המערער ביחד עם כל שאר חומר הראיות בהסכמה. במצב דברים זה אמורה הייתה לחול הלכת אבו הלאל, אשר משמעותה האופרטיבית הינה כי הסנגור אינו יכול לטעון כנגד קבילותה של ההודיה או כנגד משקלה (עד"י איו"ש 114/01, התוב"ץ נ' אבו הלאל). אולם, לאחר שהתחלפו הסנגורים בבית משפט קמא, ולאור בקשת סנגורו החדש של המערער, נעתר בית המשפט, והתיר את חזרתה של ההגנה מהסכמתה הדיונית ואת העדתו של המערער באשר לנסיבות גביית הודאתו. לאחר שנתן בית המשפט את הסכמתו, התברר כי המערער לא ביקש לנהל משפט זוטא ולתקוף את קבילותה של ההודיה אלא אך לחלוק על משקלה. כמו כן, העיד מטעם התביעה גובה האמרה המכונה "שייקה". אין להתעלם מכך שגרסתו של המערער כי הודאתו נגבתה ממנו תוך שימוש באמצעים פסולים, נטענה לראשונה לקראת סוף ההליך בפני בית משפט קמא. הסברו של המערער כי לא יכול היה להעלות טענות אלו בפני החוקר המשטרתי מחשש שיוחזר לחקירת שב"כ, אינה מניחה את דעתי, כשם שלא הניחה את דעתו של בית משפט קמא. אף אם חשש המערער כי יוחזר לחקירת שב"כ אין בכך כדי להסביר מדוע במשך כשנתיים של דיונים משפטיים לא העלה את הטענה האמורה בפני אף אחד מהשופטים בפניהם הופיע במהלך הליכי המעצר והמשפט. לפיכך, אין לי אלא להצטרף לקביעתו של בית משפט קמא כי המדובר בעדות כבושה. לכך אוסיף כי בית משפט קמא שמע את עדותו של המערער ושל חוקר השב"כ, אשר גבה את אמרתו של המערער, והתרשם מהן באופן בלתי אמצעי. בית המשפט ציין כי התרשם מעדותו של החוקר וכי היא הותירה עליו רושם מהימן. ממצאי מהימנות אלה נתונים להכרעת הערכאה הדיונית וכערכאת ערעור אל לנו להתערב בהם בהיעדר בסיס מוצק לעשות כן (וראה: עד"י 4090/06 התובע הצבאי נ' רימאוי [פדאור (לא פורסם) 06 (32) 642]). לפיכך, כבישתה של הטענה, בהצטרף להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מן העדים, מביאה אותי למסקנה כי יש לדחות את טענת הסנגור באשר למשקל המופחת שיש לייחס להודאת המערער. תיעוד אמרה שלא בשפת גבייתה סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב - 2002, קובע: "תיעוד בשפת החשוד לעניין שפת התיעוד של חקירת חשוד בתחנה יחולו הוראות אלה: תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה; לא ניתן לתעד בכתב חקירתו של החשוד בשפה שבה היא מתנהלת, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי; ואולם אם התנהלה החקירה בשפת סימנים, תתועד בתיעוד חזותי בלבד; היה לשוטר יסוד להניח שהחשוד אינו יודע קורא וכתוב או שהוא אדם עם מוגבלות, המקשה עליו לאשר את נכונות תיעוד החקירה בכתב, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי". הסעיף קובע, אפוא, מפורשות שמלכתחילה יש לתעד חקירה בשפת החשוד, במקרה שלנו בערבית. על חשיבות גביית האמרה בשפת החשוד ורישומה באותה שפה, נאמר בבש"פ 2444/92 אבוטבול נ' מדינת ישראל (תק-על 92(2), 2098, עמ' 2099), כדלקמן: "כל תרגום יש בו משום יצירה, ואין זה מתפקידו של גובה הודעה לעסוק במעשה יצירה אלא בשיקוף נאמן של דברים הנאמרים לו, לאמור, עליו לכתוב דברים הנאמרים לו בשפה בה הם נאמרים". בעד"י 2287/07 התובע הצבאי נ' שאלאלדה קבע בית משפט זה כי סעיף 8 הנ"ל חל אף באזור הואיל והסעיף הינו חלק מדיני הראיות בישראל, אשר חלים באזור מכוח סעיף 9 לצו בדבר הוראות ביטחון התש"ל - 1970. זאת ועוד, עקרונות סעיף 8 חלו בישראל ובאזור אף לפני חקיקתו, מכוח פסיקת בית המשפט העליון ובעקבותיו בית משפט זה, אשר שאבו אותם מתוך העקרונות הכללים של המשפט הפלילי המחייבים מתן אפשרות לנאשם לקיים הגנה אפקטיבית בעניינו. עם זאת, נקבע באופן קונסיסטנטי כי לא בכל מקרה תפסל הודעה אשר נגבתה בניגוד לכללים הנ"ל, שכן עניין לנו בשאלה הקשורה למשקל ההודעה. כך נקבע לדוג' בע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י פ"ד נו(3) 529, 554: "אי כתיבת הודעה בשפה בה נגבתה אינה יורדת לשורש קבילותה, אולם עשויה היא להשפיע על משקלה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה" (וראה עוד בעניין י' קדמי על הראיות (תשס"ד) 98. אשר על כן, תיעוד חקירה שלא על פי כללי סעיף 8 אינו מביא לפסלות אוטומטית של האמרה. ברם, במצב דברים זה על בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה האם מה שנכתב משקף נאמנה את אשר נאמר בחקירה ולאור האמור לקבוע את המשקל אותו הוא מעניק להודעה. ברוח דברים אלה קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "גם העובדה שההודאות נכתבו בעברית, בעוד שהמערער דיבר בערבית, אין בה כדי לסייע לו. חזקה על חוקריו, אשר דיברו עמו בערבית, כי הבינו את דבריו לאשורם ותיעדו אותם כהלכה. אמנם, ראוי הוא כי ההודאה תירשם בשפה שבה היא נגבית; משקלה של הודאה עשוי להיות מושפע מכך שהיא נרשמה שלא בשפה שבה היא נגבתה. ואולם משקל ההודאה אינו פוחת אם ביהמ"ש מתרשם כי אין חשש לחוסר דיוק" (ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 25) אף אנו הלכנו בדרכו של בית המשפט העליון בישראל כאשר קבענו כי נכון וראוי שחקירתם של חשודים תתועד בשפת גבייתם. עם זאת, סנגור, אשר מבקש מבית המשפט להפחית ממשקלה של אמרה שתועדה שלא בשפת גבייתה, צריך להצביע על טעויות ספציפיות שנפלו בתיעוד האמרה (ראה לדוגמה עד"י (איו"ש) 55+70/00 התוב"צ נ' ג'אבר [פדאור (לא פורסם) 00 (10) 578], וכן ע' (איו"ש) 1129/04 התוב"ץ נ' עביד [פדאור (לא פורסם) 04 (26) 882] והשווה עם עניין שלאלדה הנ"ל). בנדון דידן, ב"כ המערער לא הצביע על טעות שנפלה בתיעוד החקירה, אלא הסתפק בטיעון כללי בלבד, אשר אין בו כדי להפחית ממשקלה של ההודאה. לאור זאת,יש לדחות טענה זו. התוספת הראייתית הדרושה כאמור לעיל, הראיה המרכזית מטעם התביעה הינה הודאת החוץ של המערער שהוגשה במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971. כידוע, ניתן להרשיע נאשם על סמך הודאתו שניתנה במשטרה בכפוף לצורך בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף" (ע"פ 3/49 אנדלרסקי נ' היועמ"ש פ"ד ב(1) 589). דרישת ה"דבר מה" אינה מבטאת צורך בתוספת ראייתית המצביעה על אשמתו של הנאשם. עיקרה ראיה חיצונית להודאה שנועדה להוסיף לה נופך מהימנות נוסף (ע"פ 3967/91 מזון נ' מדינת ישראל פ"ד מו(3) 168). הווה אומר, כי דרישת הדבר מה הנוסף, כמו דרישת החיזוק, אינה ראיה המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה אלא ראיה המאמתת את האמרה (ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 743). עוד נקבע כי משקלה של הראיה הנוספת יקבע כמשקל נגד למידת המהימנות שהעניק בית המשפט להודאה. כך, מקום בו ראה בית המשפט לתת אמון מלא בהודאה, תידרש תוספת ראייתית קלה בלבד (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 377). לכאורה, בענייננו, הואיל ובית המשפט נתן משקל מלא להודאת המערער, די היה בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף" קל להודאת החוץ של המערער. אולם, בכך לא סגי. תמים דעים אני עם הסנגוריה כי מכיוון שאין כל ראיה חיצונית לעצם התרחשות מקרי הירי, הואיל ואף יומני המבצעים לא הוגשו לבית המשפט, אין די ב"דבר מה נוסף" קל, אלא יש צורך בתוספת ראייתית משמעותית יותר. תורת הקורפוס דליקטי על פי תורת הקורפוס דליקטי (CORPUS DELICTI), כפי שקיימת הייתה באנגליה, אין להרשיע נאשם בביצועה של עבירה אם עצם התרחשותה של העבירה לא הוכחה בראיות חיצוניות. אולם, מזה שנים רבות קיימת בישראל ההלכה כי תורת הקורפוס דליקטי אינה ישימה עת אחת הראיות הינה הודאת החוץ של הנאשם (ע"פ 290/59 פלוני נ' היועמ"ש פ"ד יד(2) 1489). מאוחר יותר, אף נקבע, מפי כב' השופט שמגר (כתוארו דאז), כי כאשר הודאת הנאשם אינה אחת מן הראיות המוצגות בפני בית המשפט אין צורך בראיה חיצונית ועצמאית להוכחת הקורפוס דליקטי ודי בהוכחתו באמצעות ראיות נסיבתיות (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 113, וראה שם דיון נרחב בתורת הקורפוס דליקטי בשיטות המשפט האמריקאית, האנגלית והניו זילנדית). יש לציין כי בפסק דין זה נכתבה אף דעת מיעוט מפי כב' השופט אלון (כתוארו דאז) לפיה, בהעדר הודאה מצד הנאשם על התביעה להוכיח בראש ובראשונה את דבר קיומו של הקורפוס דליקטי. למרות שתורת הקורפוס דליקטי עצמה לא נקלטה בישראל, היינו אין צורך בראיה חיצונית וישירה לעצם התרחשות העבירה, כאשר הודאת הנאשם היא הראיה הישירה היחידה לביצוע עבירה, נטיית הפסיקה הייתה מאז ומתמיד לדרוש מהתביעה להצביע על תוספת ראייתית מוגברת (ע"פ 6613/99 בעניין סמירק לעיל, תפ"ח (ת"א-יפו) 1072/05 מדינת ישראל נ' בורובסקי, תק-מח 2008(1), 1560 וע/34/03 קגן נ' התובע הצבאי הראשי, תק-צב 2005(3), 256). דרישה זו נעוצה ברציונל הסיכון הכפול שהתוספת הראייתית מיועדת למנוע במקרה זה, היינו, לא רק הסיכון שאדם יודה בעבירה שלא נעברה על ידו אלא אף שיודה בעבירה שכלל לא נעברה: "בישראל, לעומת זאת, אין דורשים הוכחה של הקורפוס דליקטי כתנאי להרשעה, אך מידתו ומשקלו של ה"דבר-מה נוסף" חייבים להיות גדולים יותר, אם עצם ביצוע העבירה מוטל בספק. הטעם לכך הוא, שבמקרה כזה קיים חשש לא רק שמא הדביק הנאשם לעצמו עבירה, שבוצעה על-ידי אחר, אלא גם שמא הוא מייחס לעצמו מעשה, שכלל לא היה ולא נברא" (ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 169, עמ' 181 והשווה עם דברי בימ"ש זה בע' 2425/05 התובע הצבאי נ' עמלה [פדאור (לא פורסם) 06 (14) 576]). לפיכך, כאשר אין בידי התביעה להוכיח בראיות חיצוניות את עצם התקיימותה של העבירה יש צורך בראייה בעלת משקל משמעותי יותר התומכת באמיתות ההודאה. בעניין זה אדגיש כי על רקע הקשיים האובייקטיבים הקיימים באזור באיסוף ראיות חפציות, לנוכח המצב הביטחוני המיוחד בו אנו מצויים, אין כמובן לשלול הרשעת נאשם ללא הוכחת הקורפוס דילקטי, ואולם קיים הגיון רב בדרישה לתוספת ראייתית משמעותית כאמור. אולם, תוספת ראייתית זו אינה עולה כדי סיוע, כטענת ב"כ המערער, אלא די ב"דבר מה נוסף" ממשי ומשמעותי, כפי שנקבע בעניין סמירק הנ"ל (בעמ' 557): "ראשית, בשיטתנו המשפטית הוכחת "קורפוס דליקטי" אינה מהווה תנאי הכרחי להרשעה. אמנם, קיומו של ספק בדבר עצם ביצוע העבירה עשוי להוביל לדרישת "דבר-מה" מוגבר במשקלו. עם זאת, כפי שפורט לעיל, התוספות הראייתיות להודאות המערער עולות כדי "דבר-מה" נוסף ממשי ומשמעותי, והן מסירות חשש שמא המערער נטל על עצמו אחריות לעבירות שלא בוצעו". בנידון דנן, בית משפט קמא מצא תוספת ראייתית באמרתו של ע"ת 2, אשר תיאר מקרה ירי בו השתתף אף המערער. בית משפט קמא הגיע למסקנה, והנני תמים דעים עם מסקנה זו, כי האירוע המתואר בהודעתו של ע"ת 2 הינו אחד ממקרי הירי המתוארים באמרתו של המערער. לפיכך, די בהודעה זו כדי להוות דבר מה נוסף ממשי ומהותי כאמור. על כך נוסיף כי כאשר המדובר באישומים בעלי זיקה הדדית או בפרשה עובדתית אחת, אין צורך בתוספת ראייתית לכל פרט אישום בנפרד ולכל פרט שבכל אשמה (ע"פ 750/80 שמלץ נ' מדינת ישראל פ"ד לו(1) 617, ע' 1840/06 עמרו נ' התובע הצבאי [פדאור (לא פורסם) 06 (26) 14]). בענייננו, מעיון בכתב האישום עולה כי שלושת מקרי הירי אשר בגינם הורשע המערער אירעו בתוך פרק זמן של כחודשיים. בנוסף, בכל שלושת המקרים המערער מסר את הנשקים לידי שותפיו באותו מקום, בית הקברות בסילוואד, והירי התבצע מאותו מקום, אזור המזבלה הסמוך לכביש 60. לאור המפורט, ניתן לקבוע כי כל שלושת מקרי הירי מהווים פרשה עובדתית אחת ולפיכך די בדבר מה נוסף לאחד ממקרי הירי המתוארים בהודאתו של המערער כדי לספק את התוספת הראייתית הדרושה לכל שלושת מקרי הירי. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית משפט קמא, והנני דוחה את ערעור הסנגוריה בעניין זה. ערעור התביעה אומר כבר עתה כי אין כל ממש בערעור התביעה. טענתה העיקרית של התביעה היא טעה בית משפט קמא במשמעות שיש לייחס לקביעתו העובדתית כי טווח היריות לא היה אפקטיבי בשניים ממקרי הירי. כאמור לעיל, טוענת התביעה שטעה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בשני מקרים של ירי לעבר אדם תחת הרשעה בניסיון לגרימת מוות בכוונה. לטענתה, משגייס המערער אחרים לצורך ביצוע פיגועים ומשצייד אותם בנשק, הרי שהתגבשה אצלו הכוונה הפלילית לביצוע עבירת גרימת מוות בכוונה. לפיכך, המרחק ממנו ירו שותפיו אינה רלוונטית להרשעתו של המערער. העבירות המיוחסות למערער הושלמו בעת יציאתם של השותפים לביצוע הירי, ולפיכך היה מקום להרשיעו בשלושה מקרים של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. עולה השאלה, אם כן, האם יכול אדם להיות צד לעבירה שלא התבצעה, הווה אומר, האם ניתן להרשיע אדם בשותפות לעבירה כאשר העבירה שבוצעה בפועל הינה שונה? לטעמי, התשובה לשאלה זו הינה שלילית, ואפרט. אחריותו של שותף לעבירה נקבעה בסעיף 14(א)(2) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, כהאי לישנא: "אם בוצעה עבירה ייחשב כל אחד מן האנשים דלקמן, כאילו השתתף בביצוע העבירה וכאילו אשם בעבירה, ואפשר להאשימו בביצוע העבירה, זאת אומרת: 2. כל העושה או חדל מלעשות איזה מעשה כדי לאפשר לאדם אחר את ביצוע העבירה או כדי לסייע בידיו בביצוע העבירה" (ההדגשות אינן במקור, נ.ב) על פי לשון הסעיף "אם בוצעה עבירה" יראו את השותף "כאילו אשם בעבירה", משמע בעבירה אשר בוצעה על ידי המבצע העיקרי. היינו, מלשון הסעיף עולה, באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאחריותו של השותף הינה לעבירה שבוצעה בפועל, ולא לעבירה אשר התכוון שתבוצע. ובלשון אחר, שותף לעבירה, כשמו כן הוא, צד למעשה פלילי שבוצע על ידי מבצעו בפועל, הוא המבצע העיקרי (וראה גם י' קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק ראשון (תשנ"ד-1994) בעמ' 148). שאלה מעין זו נדונה על ידי בית המשפט העליון בהקשר דומה במספר מקרים, בהם קבע בית המשפט כי לא ניתן להרשיע אדם בשידול לעבירה אם העבירה לא בוצעה על ידי המשודל, הואיל ולפי לשון סעיף 26 לחוק העונשין (כנוסחו טרם תיקון 39 לחוק העונשין) רק אם "נעברה עבירה" נושא המשדל באחריות לה (ע"פ 52/80 כץ נ' מדינת ישראל פ"ד לד(3), 664 וע"פ 674/79 אליהו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 834). אמנם, בנדון דידן, אין המדובר במצב שלא בוצעה כלל העבירה על ידי המבצע העיקרי, אלא, לטענת התביעה, שהמבצעים העיקריים ביצעו עבירה שונה מזו שביקש המערער שיבצעו. אולם, הן מניתוח לשוני של הסעיפים הרלוונטיים בישראל (ערב התיקון) ובאזור, והן מהגיונם של דברים, אין בכך כדי לשנות את העיקרון, והוא שלא ניתן להרשיע אדם באחריות נגזרת לעבירה שלא נעברה על ידי המבצע העיקרי. טענתה המשנית של התביעה היא כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי בשניים ממקרי הירי הטווח לא היה אפקטיבי. לטענתה, היורים סיפרו כי חיילי צה"ל ירו לעברם, דבר המלמד על כוונת הקטילה ועל אפקטיביות הירי. לפיכך, מדברי היורים עצמם ניתן ללמוד כי מדובר בטווח אפקטיבי. אף טענה חלופית זו של התביעה יש לדחות. המקור היחיד ממנו ניתן ללמוד כי חיילי צה"ל השיבו אש אל עבר היורים, שותפיו של המערער, מצוי באמרתו של המערער עצמו (ראה ת/1 עמ' 2 שו' 1, 8). אלא שהמערער לא היה עד לירי וידיעתו באשר לפרטיו מקורה בדברי היורים בלבד. משמע, בפנינו עדות מפי השמועה. מטעם זה בלבד יש לדחות את טענתה זו של התביעה. לפיכך, הנני דוחה את ערעור התביעה כנגד הכרעת הדין. הערעורים על העונש באשר לערעורים על גזר הדין, לאור דחיית ערעורי הצדדים על הכרעת הדין, ולאחר שקילה, מצאתי כי גזר הדין שהטיל בית משפט קמא על המערער הינו מידתי ואיני רואה מקום להתערב בו. אין כל צורך להכביר מילים על חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער. המערער צייד את שותפיו בשלושה מקרים שונים בכלי נשק אוטומטיים לשם ביצוע ירי לעבר נוסעים ישראלים בכביש מרכזי באזור, אזרחים כחיילים. באחד מן המקרים הירי אף התבצע מטווח אפקטיבי אשר יכול היה להסתיים באבידות בנפש. אמנם, המערער הורשע בשני מקרים של ירי ובמקרה אחד של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, אולם העובדה שמקרי הירי לא הסתיימו במוות, לא נבעה ממעשיו של המערער, אשר מבחינתו עשה כל שלאל ידו כדי להביא למותם של אזרחים חפים מפשע, אלא מהבחירה של שותפיו באשר לטווח הירי ומכך שהכדורים שנורו לא פגעו באיש. נזכיר עוד כי, המערער גילה מעורבות יתרה באירוע האחרון, כאשר שימש כנהג מילוט. התייחסנו לא אחת לחומרה שבעבירת הירי לעבר אדם. כך קבענו לדוגמא בע' 1513/04 סראג' נ' התוב"ץ: "ירי, באשר הוא, לעולם חמור הוא. מי שנוטל לידיו נשק ויורה בו לעבר בני אדם...חוצה במעשים אלה קו אדום ומביאו בגדר אלה הנכונים לקטול חיי אדם או לגרום לפציעתם של בני אדם" במקרה דנן יש לזכור כי המערער לא רק חטא אלא גם החטיא את חבריו כשגייס אותם וצייד אותם בכלי הנשק. זאת עשה בשלוש הזדמנויות שונות ומכאן נלמדת נחישותו. במצב האמור, גם אם עומדות לזכותו של המערער נסיבות לקולא כגון פרק הזמן הארוך שחלף בין ביצוע הפיגועים לבין מעצרו, יש לקבוע כי עונש של 12 שנות מאסר למי אשר ערב עצמו בתוכניות אשר מטרתן לפגוע בחיי אדם אינו חמור כלל ועיקר ואינו מצדיק את התערבותנו. עונש זה אף נוטה לדעתי לקולא. אולם, מאחר שבית משפט קמא עמד את כל השיקולים הצריכים לעניין, משאין להצביע על טעות אשר נפלה בגזר דינו, ומשאין העונש סוטה במידה ניכרת ממידת הענישה הראויה והמקובלת, דין ערעור זה להידחות אף לעניין העונש. השופט אל"ם ח' קינן: אני מסכים. השופט סא"ל י' כהן: אני מסכים. הוחלט כאמור, בפסק דינו של המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו.משפט פלילימקרי מוותהרשעהעבירת הניסיוןגרימת מוות בכוונהערעור