השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה בבקשת העותרת כי יבוטל צו ההרחקה שהוצא כלפיה על-ידי המשיב; כי תבוטל ההחלטה על ביטול אזרחותה, כמפורט להלן; וכי יושבו לה כל הזכויות האזרחיות, לרבות הזכות לקבלת דרכון, זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995 ומכוח חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994. רקע ב. (1) כנלמד מתשובת המשיב, ביום 16.8.93 נכנסה העותרת לישראל באשרת תייר מסוג ב/2. על בסיס מסמכים שהציגה בלשכת הקשר, העוסקת בעליה מחבר המדינות לשעבר, לפיהם היא נכדה ליהודי, ניתנו לה ביום 26.7.94 אשרת עולה ואזרחות ישראלית. (2) בעקבות פניית הורי העותרת, אשר הגיעו לארץ בחודש דצמבר 1997 באשרת תייר וביקשו אשרת עולה, נבדקו מסמכיה של העותרת בשנית ונמצא - כנמסר - כי המסמכים עליהם התבססה ההחלטה בעניינה אינם אמינים. (3) בתשובה נאמר כי בהמשך הדברים זומנה העותרת למטה מינהל האוכלוסין ביום 3.5.98 לשם עריכת שימוע, אולם לא עלה בידה - כנמסר - להציג כל ראיה המאמתת את טענתה בדבר זכאותה לאשרת עולה ולאזרחות ישראלית. בעקבות האמור, הוחלט על ביטול אזרחותה של העותרת ואשרת העולה שניתנה לה. הודעה על כך נשלחה לעותרת ביום 1.6.98, והיא נתבקשה לצאת מן הארץ עד ליום 1.7.98. פניות נוספת של העותרת למשיב, כפי שיפורט, נענו בחלקן. העותרת לא יצאה מן הארץ, וביום 4.4.05 נעצרה על ידי מנהלת ההגירה, והוחלט על השמתה במשמורת והרחקתה מישראל. (4) ביום 5.4.05 הובאה העותרת בפני בית הדין לביקורת משמורת, וזה הורה על המשך החזקתה במשמורת. ביום 5.5.05 פנתה העותרת לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 1161/05). בהחלטה מיום 8.6.05 שוחררה העותרת מן המשמורת בערבות עצמית וערבות צד ג' ובהפקדה. בפסק דין מיום 21.6.05 קבע בית המשפט (השופט סעב) כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בסוגיית מעמדה של העותרת, וכי דין הטענות בהקשר זה להתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק. כן קבע, כי צו ההרחקה וצו המשמורת הוצאו שלא כדין, שכן: " ... לא ניתן לקבוע כי המשיבה הוכיחה את טענתה שמעמד העותרת כאזרח נשלל ממנה על פי דין, וגם אם יש תשתית טענה זו, דבר שאין באפשרותי לקבוע אותו, הרי שלא הוכח בפני כי ההחלטה ותוכנה הובא לידיעתה של העותרת ובעקבות זאת עמדה לו זכות טעון... משלא הוכח בפני כי מעמד העותרת כאזרח נשלל ממנה, עומדת לה ההנחה הבסיסית.. שהיא אזרחית ישראלית, שלא ניתן להוציא נגדה צו גירוש.... כדי להסיר כל ספק אדגיש כי אין בהחלטה זו כדי לבטא כל עמדה ביחס למעמד העותרת על פי חוק השבות וחוק האזרחות." יצוין כי עד למועד הדיון בעתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים לא אותרו על ידי המשיב המסמכים הקשורים לשלילת מעמדה של העותרת, ועל כן גם לא הוגשו לבית המשפט. משאותרו המסמכים המציאם המשיב לבית המשפט, וביקש אותו לעיין מחדש בהחלטתו האמורה. בהחלטה נוספת, מיום 5.9.05, קבע בית המשפט כי ככל שהרשות המוסמכת סבורה כי מעמד העותרת בוטל כדין וכיוון שהעותרת יודעת כיום על החלטת הרשות, רשאית הרשות לשוב ולפעול בגדרי סמכותה ולהוציא צו גירוש. ואכן הוצא צו הרחקה חדש, לפיו היה על העותרת לצאת מן הארץ עד ליום 7.10.05. ג. לטענת העותרת היא יהודיה מלידה, ובידי המשיב לא עלה להציג כל ראיה שיש בה לבסס החלטה לשלול את אזרחותה, בנימוק שזו הושגה על בסיס מסמכים כוזבים; הוסף כי לא נתקיים שימוע לעותרת, החלטת המשיב לא נומקה, ואף לא נמסרה לה. ד. עמדת המשיב היא כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח שיהוי כבד, שכן העותרת הגישה עתירתה רק בשנת 2005 לתקיפת החלטת המשיב משנת 1998. לכך מצטרף חוסר נקיון כפיה, נוכח שהותה הארוכה בארץ שלא כחוק. לעיצומם של דברים נטען כי משהוכח שהמסמכים אשר מכוחם זכתה העותרת במעמד בישראל אינם אמינים, ושמעמדה הושג במרמה, הנה החלטת המשיב בדבר ביטול מעמדה היא נכונה וסבירה, ואינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. עמדת המשיב היא, כי התשתית הראייתית עליה נסמכה ההחלטה מהוה ראיה מינהלית, שדי בה כדי לבסס את מסקנתו. אף המסמכים הנוספים שהמציאה העותרת לאחר שבוטל מעמדה בישראל, אינם מוכיחים כי היא זכאית למעמד בישראל מכוח חוק השבות התש"י-1950, והם אף סותרים זה את זה. דיון ה. (1) סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע: "שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנה לפי חוק השבות, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות". ברוח זו קובע אף סעיף 11(ג) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, כי "שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים, ורשאי השר לקבוע שביטול האזרחות יחול גם על ילדו הקטין של אותו אדם". בידי המשיב, אם כן, לבטל אשרת עולה ואזרחות שהושגו על-יסוד מסמכים כוזבים (בג"צ 1090/01 ורדי נ' משרד הפנים (לא פורסם)). בהפעלת סמכות זו, ככל סמכות מינהלית, על הרשות להפעיל את שיקול דעתה בגדרי מתחם הסבירות; ובהקשר בו עסקינן, נדרשת היא להקפדה יתרה, נוכח תוצאותיה המהותיות של החלטתה. זאת, שכן "האזרחות היא זכות יסוד, ועל הרשות המנהלית להימנע מלפגוע בה אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה (ראו בג"צ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים, פ"ד נ(2) 18, 22; בג"צ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690). אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך, הענקתה או שלילתה צריכה להיעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים (בג"צ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים, פ"ד מט(3) 274)." (בג"צ 1712/00 יורי אורבנביץ' נ' משרד הפנים, מינהל אוכלוסין פ"ד נח(2), 951, 957 (השופט -כתארו אז - ריבלין)). (2) סבירותה של ההחלטה המינהלית נבחנת, בין היתר, בשאלה האם התשתית העובדתית עליה היא נסמכת בנויה על ראיות מינהליות המספקות לה, בנסיבות הענין, בסיס סביר (רע"ב 426/06 נאסר חווא נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) (להלן עניין חווא)). כנודע, ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 355-357 (הנשיא אגרנט); בג"צ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 715 ( השופט זמיר))); "טיבן של הראיות המינהליות הנדרשות, כמותן ואיכותן נגזרים מאופיו של הענין העומד לדיון, וממשמעות ההחלטה המינהלית המתקבלת. אין דומה עוצמת הראיות הנדרשת לצורך החלטה שלה השלכה ישירה על זכויות היסוד של הפרט, והיא עלולה לפגוע בזכויות אדם, כהחלטה שמשמעותה שולית לאינטרס הפרט ואינטרס הציבור" (עניין חווא); ואין דין סתירת "חזקת הזכאות" לשבות, כדין שלילת תעודת עולה ואזרחות שכבר הוענקו. דברים אלה מעוגנים בשכל הישר; שלילתן של אלה בתום ההליך המינהלי, מובילה, מטבע הדברים, לפגיעה קשה ביותר באינטרס ההסתמכות והציפייה, ועל כן נדרשות לביסוסה ראיות מינהליות חזקות במיוחד (בג"צ 394/99 מקסימוב נ' שר הפנים (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - מצא)). פשיטא, כמובן, שבבוא לפני הרשות ראיות לסתור בעוצמה הנדרשת, עליה לעשות מלאכתה. הנסיבות הישראליות אינן מקלות על מלאכתן של הרשויות; לא מעטים - למרבה הצער - המקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בחוק השבות, ומכאן מאמצי האכיפה. ו. (1) נפנה לבחינת הראיות שעמדו לנגד עיני המשיב שעה שהחליט בעניינה של העותרת: כעולה מתשובת המשיב, תעודת הלידה שהציגה העותרת, נבדקה על ידי נציגי לשכת הקשר בשגרירות ישראל באוקראינה. בדיקה זו העלתה כי לא נמצא רישום לידתה של העותרת בספרי לשכת רישום האוכלוסין בעיר לבוב, ותחת רישום הלידה רשום אדם אחר (מסמך שגרירות ישראל בקייב מ-7.6.05 מש/2). זאת ועוד, בדיקת תעודת הלידה של בנה של העותרת, יליד 1969, העלתה כי ברישום הלידה רשומים הוריו כבני הלאום הרוסי. אך בתעודת הלידה שהציג בנה של העותרת עם עלייתו ארצה בשנת 1991, נרשם לאום אמו כיהודיה. (2) המשיב הציג תרגום החלטה של בית המשפט באוקראינה מיום 5.2.98 (מש/3), שניתנה בתביעה אזרחית של העותרת נגד מרשם האוכלוסין בלבוב לתיקון רישום שגוי במרשם. בית המשפט קיבל את טענותיה של העותרת, ובתעודת לידתה משנת 1948 נערכו מספר תיקונים: שמה של העותרת שונה מ"לודמילה" ל"מילה", סעיף האם שונה מ"קסניה בת פיודר" ל"שבע בת פימה" ולאום העותרת תוקן מ"אוקראינית" ל"יהודיה". יוצא איפוא, כי גם בתעודת הלידה של בנה, שהונפקה בטרם התיקונים האמורים, היה אמור להירשם לאומה של העותרת כ"אוקראינית" ולא כ"יהודיה", כמצוין בתעודת הלידה שהציג כאמור עם עלייתו ארצה (בשונה מהמרשם שהיה בעת ההיא). מכאן לומד המשיב כי אף תעודת הלידה של בנה של העותרת אינה מהימנה. (3) למעלה מן הצורך יוזכר, כי הגשת פסק-דין שניתן בבית משפט זר אין בה, בהכרח, כדי להוות תשתית עובדתית מספקת לקביעה בדבר זכאות למעמד לפי חוק השבות, ואין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה, שאין בכוחו של פסק החוץ לשכנעו על פי כלל הראיה המנהלית, כי הפונה זכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות (דברי המשנה לנשיא ת' אור בבג"ץ מקסימוב הנזכר). ואולם, במקרה דנא לא הוגש פסק הדין על-ידי העותרת אלא על-ידי המשיב. עלינו לזכור עוד, כי פסק הדין האוקראיני ניתן על בסיס הצהרה בלבד, כאשר מנגד ניצבים נתונים אובייקטיביים בדבר רישום לידתה של העותרת במרשם האוכלוסין, ורישום הלאום ביחס לבנה. (4) בא כוח העותרת, שלא הניח אבן שלא ביקש להפוך, טוען כי כיוון שההחלטה השיפוטית באוקראינה ניתנה ב- 5.2.98, לפני מועד הקדמת הביטול מ- 1.6.98, אין לומר שהדבר נעשה כדי "לתעתע ברשות". הוסבר על-ידיו, כי העותרת איבדה מסמכים כולל תעודות לידה, והגישה בקשה לבית המשפט "אשר נוסחה בעצת אותו עורך דין (מקומי -א"ר), באופן שיהיה הנוח ביותר לרצות את בית המשפט, על מנת שיורה על הנפקת תעודת לידה חדשה". כשלעצמי תמהני במה שינוי השם והלאום היה בו כדי לסייע לכך. לא למותר לציין גם כי בשימוע (ראו להלן) טענה העותרת שאת תעודת הלידה נדרשה להחזיר לבית המשפט בלבוב (ולא נאמר שמסמכיה אבדו). היא גם הצהירה בשימוע שתעודת הלידה מ-1958 ברשותה. גם לא ראיתי מקום לקבל את הטענה בדבר פסילתה של תעודת עובד הציבור של המזכיר הראשון בשגרירות בקייב, שלא ראיתי בה דופי. (5) אשר לשימוע, נטען מטעם המדינה כי שימוע נערך ב-3.5.98; העותרת טוענת להיעדר שימוע. סבורני כי בניגוד לטענת העותרת נערך לה שימוע, כפי שיבואר להלן, זאת הגם שלדעתי נפל פגם בכך שפרוטוקול השימוע (מש/5) אינו נושא תאריך, ונאמר בסופו, בדף אחד "נרשם על ידי רינה קובמן ב-1998 בפגישה עם גב' יבלונובסקי", ובדף האחר "הרישום נעשה על ידי רינה קובמן 1998" ללא תאריך ספציפי, מה שאינו משמיע מינהל תקין. על פני הדברים יתכן שהרישום ברוסית על-ידי גב' קובמן נעשה בזמן אמיתי, אך השורות "נרשם על- ידי..." בשני המקרים אינן למיטב הבנתי במקור, ויתכן שהתרגום נעשה מאוחר יותר. מכל מקום, במכתב מש/7 מיום 1.6.98 (אמנם "מכתב טופס") שבו גם הודע לעותרת על "ביטול אשרת עולה ואזרחות ישראלית". נאמר "לאחר שנערך לכם שימוע...", ובמכתב עו"ד פיש מטעם העותרת מיום 7.6.98 נזכר, כי כבר ב- 5.5.98 כתב בנה של העותרת למשרד הפנים בענין "השתלשלות העניינים אשר גרמה לאיום שניתן כלפי מרשתו, לפיו היא והוריה יגורשו מן הארץ". לכן אין לפקפק בעצם קיומו של שימוע, גם אם לא ראינו סימוכין לתאריך 3.5.98, ומכל מקום בפניית עו"ד פיש ופניות אחרות נתאפשרה העלאת כל טענה מצד העותרת, והדברים גם נענו (מכתב הממונה על מחלקת אשרות וזרים גב' ב' כרמון מ- 15.6.98). אף על פי כן לא אמנע מלומר כאן, כי רישום השימוע היה צריך להיות מתוארך כדבעי, ואנו מקוים שהנהלים כיום מסדירים זאת, ושנית, כי היה מקום שכל התיק שלפיו קיבלה העותרת את אזרחותה ב-1994 יוצג בפנינו, ומכל מקום מסמכים שכנראה הוצגו בבית המשפט לעניינים מינהליים; מה שלפנינו לעניין זה הוא פרוטוקול בית הדין לביקורת משמורת מיום 5.4.05 בו נטען מטעם המדינה כך: "המוחזקת עלתה לישראל כיהודיה לאחר שהמציאה מסמכים המעידים על כך שהיא נשואה ליהודי וכי היא יהודיה בעצמה. מאוחר יותר התברר כי היא למעשה גרושתו של היהודי מתקופה שלפני הגעתה לישראל וכי איננה שייכת לדת היהודית... וכי למעשה נסמכה על מסמכים שאינם אמת". ואולם, אחר כל אלה לא ראינו מקום לומר כי לא נעשה שימוע ב-1998, וגם לא - וזו עיקר, אם נאחז את השור בקרניו - כי לא ניתנה הזדמנות לעותרת - להציג כל שחפצה, וכי נפלה שגגה מהותית בעצם ההחלטה בעניינה, בודאי לאחר הבדיקה הנוספת שנערכה ב-2005. ז. (1) כללם של דברים: המשיב שקל את הראיות שעמדו בפניו, והגיע לכלל מסקנה כי על פי מה שהוברר, השיגה העותרת את מעמדה באורח שאינו תואם את הדין, וכי במהות אינה זכאית שבות. לא נמצא לנו כי נפל פגם מהותי של חוסר סבירות בהפעלת שיקול דעתו. ודוק: ייתכן כי יעלה בעתיד בידי העותרת להציג ראיות שיהיה בהן כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע המשיב; אולם, אין בכך כמובן כדי להושיע אותה לעת הזאת. מקום בו זוכה אדם בשבות ובאזרחות על יסוד מסמכים כוזבים, אם ברצונו להוכיח זכות זו באמצעות ראיות אחרות, ככלל עליו לפעול לאחר ששב לארץ מוצאו (בג"צ 4871/98 יעקובנקו נ' משרד הפנים (לא פורסם)). (2) נוסיף, כי איננו יודעים אם מופקים לקחים מן הזמן הרב החולף בין החלטות ליישומן, עד כי עצם השהות - גם אם אינה בלתי חוקית - הופך לגורם בהחלטות עתידיות; ואנו מקוים כי הנוגעים בדבר נותנים דעתם לכך. ח. נוכח האמור, באנו לכלל מסקנה כי אין בידינו להיעתר לעתירה. עם זאת סבורים אנו כי בנסיבותיה המשפחתיות של העותרת (צאצאיה הגרים בארץ, שהם אזרחי ישראל בדין) - יש מקום לקבוע, כי היא לא תורחק מן הארץ בטרם יחלפו 90 יום ממועד פסק דין זה; זאת - על מנת לאפשר לה לפנות למשיב בהקשר הומניטרי, ואיננו מביעים דעה על ההחלטה שתתקבל. בכפוף לכך איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת תייראשרת עולהכניסה לישראלתייר