להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית באבחון שבר: כללי 1. תביעה זו ענינה טענות התובע בדבר נזקי גוף כתוצאה מרשלנות רפואית של רופאי הנתבעת. 2. התובע, יליד שנת 1983, נחבל ביום 30.3.95 באצבע שלישית בידו השמאלית, בהיותו כבן 12 שנים. התובע פנה לחדר המיון בבית החולים הממשלתי ע"ש רבקה - זיו בצפת, בבעלות הנתבעת. בתום בדיקה הכוללת צילום רנטגן, אובחן נקע במפרק בין הגלילים באצבע. תחת הרדמה מקומית טופל הנקע , הפצע נוקה ונתפר וידו של התובע הושמה בסד גבס למשך שבועיים. לאחר מכן חזר התובע שלוש פעמים לביקורות, בהן הוארכה תקופת שהותו בגבס והוצאו תפרים. כמו כן בוצעו צילומי רנטגן נוספים. 3. התובע טוען כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% באותה אצבע, אשר נגרמה כתוצאה מרשלנותם של רופאי הנתבעת. לטענתו הרופאים לא אבחנו כי נגרם לו שבר באצבע כל זאת במועד הטיפול בחדר המיון ובמשך חודש המעקב אחר מצבו, אשר כלל שלוש בדיקות רנטגן. 4. הנתבעת מכחישה אחריותה וכן מכחישה את שעור הנכות לו טוען התובע. המסגרת הדיונית 5. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות של מומחים בתחום הרפואה האורטופדית. התובע סומך תביעתו על חוות דעתו של ד"ר מנצור והנתבעת סומכת הגנתה על חוות דעתו של פרופ' שטהל. שני המומחים מתייחסים הן לשאלת האחריות והן לשאלת הנזק. מטעם בית המשפט, שלא בהתאם להסכמת הצדדים, מונה מומחה לבדיקת טענות התובע, ד"ר קליגמן, מומחה ברפואה אורטופדית אשר נתן חוות דעתו. המומחה מטעם ביהמ"ש, השיב לשאלות הבהרה אשר נשלחו אליו על ידי ב"כ התובע וכן נחקר אודות חוות דעתו. לא הוגשו ראיות נוספות והצדדים הגישו סיכומי טענותיהם. השאלות אשר במחלוקת 6. הצדדים חלוקים במספר שאלות. ראשית, האם אכן נגרם לתובע שבר או שנים כנטען על ידי התביעה. אם אכן נגרם, חלוקים הצדדים בשאלה האם ניתן היה לזהות את השבר במהלך התקופה בה היה בטיפולם של רופאי הנתבעת. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלה האם הטיפול הרפואי בתובע היה שונה מזה אשר ניתן לו בפועל אילו זוהה השבר לו טוען התובע והמוכחש על ידי הנתבעת. קיימת מחלוקת האם הנכות אשר התובע טוען לה הינה תולדה של הפגיעה הראשונית בו ללא קשר לטיפול הרפואי אשר קיבל או שמא נגרמה בשל הטיפול הרפואי, הרשלני לשיטתו של התובע. כל זאת לצד מחלוקת בדבר שעור נכותו. האם נגרם לתובע שבר והאם ניתן היה לזהות את השבר 7. המומחה הרפואי מטעם התובע גורס בחוות דעתו כי עוד בצילום הרנטגן שנערך לתובע בחדר המיון, ניתן היה לזהות את השבר- "צילום מ- 30.03.95 (יום החבלה)... כמו כן נראית עצם קטנה חופישת ליד ראש הגליל המקורב- דבר שמצביע על שבר..." המומחה מבהיר בחוות דעתו כי בצילומי הרנטגן שנערכו בשני הביקורים הנוספים אצל רופאי הנתבעת ניתן לראות ביתר ברור את השבר והנזק לאצבע. גם המומחה מטעם הנתבעת פרופ' שטהל מאשר כי ניתן היה באותו צילום לראות שבר כלשהוא- "צילומי רנטגן: מתאריך 30.3.95... שבב גרמי קטן ליד ראש הגליל הקריבני...". המומחה מטעם בית המשפט ד"ר קליגמן מאשר בחקירתו כי לא ראה את צילומי הרנטגן. 8. לאור כל האמור לעיל יש לקבוע כי בצילומי הרנטגן אשר נערכו לתובע מיום הפגיעה עצמה ולאחר מכן, אכן ניתן היה לראות שבר. כמו כן ניתן לקבוע כי אין כל עדות לכך כי רופאי הנתבעת אכן זיהו את השבר, ההפך הוא הנכון, העדות היא כי זיהו נקע בלבד, שכן התרשומת הרפואית מתייחסת לקיומו של נקע או פריקה ואין התייחסות לקיומו של שבר, כל זאת כמאוזכר בחוות דעת הרופאים. האם הטיפול בתובע היה שונה אילו התגלה השבר 9. התובע סומך תביעתו על חוות דעתו של ד"ר מנצור המומחה מטעמו. חוות הדעת בפרק מסקנות מנתחת את הנלמד מצילומי הרנטגן והמסמכים הרפואיים כדלהלן (פרק זה יובא במלואו)- "מסקנות- הילד נפל מגובה של 2 מטר על כתף שמאל ועל אצבע יד שמאל. עוצמת המכה גרמה לנקע ודחפה את ראש הגליל המקורב החוצה דרך העור. עוצמה כזאת הייתה צריכה להדליק אור אדום לרופאים המטפלים בילד אבל אבחנו רק מצב של נקע פתוח של הפרק המקורב בין גלילים. לא שמו לב לנזק של FRACTURE EPIPHYSEOLYSIS בבסיס הגליל האמצעי עם עצם חופשייה לידו, אשר בשעת הגדילה גרם לדיפורמציה של האצבע. לא שמו לב לשבר בגליל המקורב, אבל למזלם זה התרפא ללא סיבוך. למרות שבמשך חודש ימים בוצעו 3 צילומי רנטגן של היד לא אובחנו השברים שנראו בבירור בכל הצילומים. לכן יש קשר סיבתי ישיר בין הטעות אשר נעשתה בביה"ח והדיפורמציה ביד שמאל שנותרה היום. לפיכך אני מעריך את נכותו לפי סעיף 1.75ב' בשיעור של 10% לצמיתות." 10. גם אם אבחר לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מנצור אשר הוגשה מטעם התובע במלואה, לא יהא בה די על מנת לקבוע את אחריותם של הנתבעים לנכותו הנטענת של התובע. בחוות הדעת חסרים כמה מרכיבים הנדרשים לצורך הוכחת עילת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין ככלל ורשלנות רפואית כפרט. על התובע להוכיח בעזרת ראיות רפואיות, קרי חוות דעת, את שאלת הקשר הסיבתי עובדתי בין ההתרשלות- אי גילוי השברים לבין הנזק אשר נגרם לתובע. כלומר אין די לקבוע כי הרופאים כשלו לגלות את דבר קיומם של שבר או שברים, אלא על התובע להוכיח בעזרת חוות הדעת הרפואית כי אי גילוי השברים הוא אשר גרם לנזק. עניין זה נעדר מחוות הדעת הרפואית מטעם התובע. כל אשר קובע המומחה מטעמו הוא כי מאחר ולא אובחנו השברים, "לכן יש קשר סיבתי בין הטעות אשר נעשתה בביה"ח והדיפורמציה ביד שמאל שנותרה היום." כאמור, אין בכך די. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 916/05 (וערעור שכנגד) שרון כדר נ. פרופסור יובל הרישנו ואח' פס"ד מיום 26.6.06- "...על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים. משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות. " 11. כאמור אין לפני בחוות הדעת עדות לקיומו של קשר סיבתי עובדתי, בהעדר הוכחה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי, אין בית המשפט נדרש לבחון שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי. ראוי עוד לציין כי במסגרת בחינת שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי נדרש בית המשפט במקרה אשר לפני לבחון, האם, אילו היה מתגלה השבר על ידי הרופאים, היו הרופאים צריכים, כרופאים סבירים לנקוט בדרך טיפול שונה מזו אשר בה נקטו בפועל. שאלה זו, יכול והינה מרכיב גם בבחינת יסוד נוסף בעילת הרשלנות- הפרת חובת הזהירות. אם כלל לא היו צריכים לנקוט בדרך טיפולית שונה, הרי גם אם קיימת התרשלות באי גילוי השברים, לא מתקיים הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין נזקו של התובע. שכן, עובדת גילוי השבר או אי גילויו לא הייתה משנה את התנהלות הדברים,כל זאת גם אצל רופאים אשר אינם לוקים בהתרשלות כלשהיא. 12. כאמור, אין בחוות הדעת הרפואית מטעם התביעה על מנת לבסס יסודות אלו. אולם, אין בכך די על מנת לקבוע כי דין התביעה להידחות. חוות דעת זו אינה היחידה המונחת לפני בית המשפט. משהוגשו חוות דעת רפואיות נוספות לתיק בית המשפט התביעה יכולה להוכיח טענותיה גם בעזרת יתר חוות הדעת ולהשלים בעזרתן את החסר בחוות הדעת הרפואית מטעמה. 13. לאחר בחינת חוות הדעת מטעם הנתבעת וכן חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט איני מוצאת כי יש בהן כדי למלא את החסר. ההפך הוא, חוות דעת אלו קובעות במפורש כי גם אילו התגלה השבר או השברים היה הטיפול בתובע זהה ואין קשר סיבתי בין הטיפול לבין הנכות של התובע. פרופ' שטהל, המומחה מטעם הנתבעים כותב בחוות דעתו בפרק "הערותי לחוות דעתו של ד"ר מנצור" כדלהלן- "ד. השבב הגרמי שהודגם בצילום מיום 30.3.95, בסמוך לראש הגליל הקריבני ובצילום מיום 4.4.95 ליד בסיס הגליל האמצעי, קטן וזעיר. שבב זה אינו מחייב כל טיפול. ה. העיוות המסוים שהתפתח באצבע נובע כנראה מפגיעה חלקית בלוחיות הצמיחה בעקבות התאונה. בעת הפציעה לא ניתן היה לזהות פגיעה זו בוודאי לא לטפל בה. בשלב הטיפול בחדר המיון והמעקב במרפאות החוץ, לא ניתן היה למנוע את היווצרות העיוות. טענתו של ד"ר מנצור כי קיים קשר בין הטעות שנעשתה בביה"ח ועוות האצבע, משוללת יסוד ואינה נסמכת על תיעוד רפואי או ניסיון רפואי." כמו כן מוסיף פרופ' שטהל בסוף חוות דעתו כדלהלן- "כאמור, הצוות הרפואי פעל נכון ובצורה המקובלת." באשר למומחה בית המשפט, ד"ר קליגמן, גם חוות דעתו, תשובותיו לשאלות ההבהרה וכן חקירתו בבית המשפט, אין בהם כדי לספק את הנדרש להוכחת קיומו של קשר סיבתי. בחוות דעתו כותב המומחה בפרק "שאלת הרשלנות" - "3) גם אם מאובחן שבר תלישה של ה VOLAR PLATE בחדר המיון, הטיפול היה זהה והתוצאות הקליניות, רנטגניות והתפקודיות לא היו שונות. 4) הסיבה לעיוות האצבע הנו נזק בלוחיות הגדילה. נזק מסוג זה לא ניתן לזהות בודאות בצילום רנטגן בחדר המיון. יתרה מכך, גם אם היה עולה חשד לנזק בלוחיות הגדילה, לא היה ניתן למנוע את הנזק המשני של עיוות האצבע." בתשובותיו של המומחה אין כדי לחדש לעומת חוות דעתו. אומנם יש יתר פירוט אולם המומחה חוזר על אשר נאמר, גם אם היה מאובחן שבר הרי הטיפול היה דומה. שבר המחייב טיפול שונה הינו שבר עם תזוזה משמעותית. לא נטען כי שבר כזה קיים במקרה שלפני. בחקירתו בבית המשפט נחקר המומחה ארוכות על ידי ב"כ התובע באשר לעובדה כי לא הונחו לפניו צילומי הרנטגן. המומחה השיב כי אין לכך משמעות כי הרי חוות דעתו מתייחסת לאפשרות כי נצפו שבבים ומדובר בשבר קטן ולא בשבר גדול.(פרוטוקול עמ' 8 שורות 1-2). כמו כן מבהיר המומחה את מנגנון הפגיעה באצבע, את סבירות קיומם של שני שברים, אך מסכם ומבהיר כי השאלה אם מדובר בשבב אחד או שנים הינה אקדמית בלבד ואין לה כל משמעות לעניין חוות הדעת (פרוטוקול עמ' 8 שורות 11-12). כשהמומחה נשאל האם הוא כרופא בחדר המיון בשנת 1995 היה מעניק לתובע את אותו הטיפול הוא השיב (פרוטוקול עמ' 10 שורות 6-9)- "כן ואני אפרט. אם הייתי רואה שבר שעובר דרך המפרק, שבר תוך פרקי, עם תזוזה מעל 2 מ"מ שגודלו מעל 50% מן השטח הפרקי אזי הייתי אומר שהחולה הזה צריך לעבור התערבות כירוגית. אך מכיוון שהממצאים שעמדו לפני לא הראו רמז לממצא כזה מסקנתי היא כי הטיפול שהוא קיבל הוא הנכון." המומחה מאשר כי הממצאים שהיו לפניו הם פענוח צילומי הרנטגן כפי שנערך בחדר המיון ולא פענוח אישי שלו, שכן לא היו בידיו צילומים (פרוטוקול עמ' 10 שורות 27-28). עובדה זו אומנם מקשה להסתמך קביעותיו. אולם, מומחי התובע והנתבעת אשר ראו את הצילומים, לא העידו בחוות דעתם על קיומו של שבר העונה לתנאים אותם מציב המומחה בחוות דעתו, כתנאים הנדרשים לצורך בחירה באופציה טיפולית שונה מזו אשר בה בחרו רופאי הנתבעת. המומחה מטעם התובע אינו מתייחס כלל לגודל העצם החופשייה, לגודל השבר או למהות הנזק אשר נגרם לשיטתו בשבר. המומחה מטעם הנתבעת מציין כי הצילום מצביע על שבב קטן וזעיר. עוד יצוין לעניין זה כי התביעה לא הציגה כל אופציה טיפולית בה היו צריכים רופאי הנתבעת לנקוט על מנת למנוע את הנזק אשר נגרם לתובע. ולא כל שכן אין כל תמיכה בכך בחוות דעת רפואית כלשהיא. 14. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי הוכח לפני כי הטיפול בתובע לא היה שונה אילו אכן התגלה לפני רופאי הנתבעת השבר או השברים הנטענים. הערות מסכמות 15. לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות. אומנם יש לפני חוות דעת שיש בהן כדי להוכיח כי לתובע נותרה נכות כלשהיא. אולם, הוכח לפני כי אין קשר סיבתי בין הנכות האמורה לבין מעשיהם ומחדליהם של רופאי הנתבעת. אין לשכוח כי התובע נחבל טרם הגעתו לבית החולים, וזו סיבת הגעתו לקבלת טיפול רפואי. יש לזכור לא לכל חבלה ולא לכל מחלה יש אשם. 16. ב"כ התובע מפרט בסיכומי טענותיו שלוש טענות מרכזיות המתייחסות לחוות דעת מומחה בית המשפט ועדותו. באשר לשתים כבר התייחסתי בקצרה- האחת כי לא היה מונח לפניו צילום הרנטגן מיום הביקור בחדר המיון והשנייה כי נסמך על ממצאיו של מומחה הנתבעת בדבר פענוח הצילומים. דומה בעיני כי די בהתייחסות שהובאה לעיל. הטענה שלישית מתייחסת להעדר מומחיות ספציפית של המומחה בכירורגית כף היד. לעניין זה יש להבהיר כי עיון במומחיות המומחה מטעם התובע לעומת מומחיות המומחה מטעם בית המשפט מלמדת כי לפחות לעניין אשר לפני אין מומחיות המומחה מטעם התובע, עולה על מומחיות המומחה מטעם בית המשפט. לא מצאתי גם כי לצורך חוות דעת זו נדרשת מומחיות מיוחדת יותר מאשר מומחיות באורטופדיה. יתרה מכך, אם המומחיות הייחודית היא אשר תכריע יש להסב את תשומת הלב כי המומחה מטעם הנתבעת דווקא הוא בעל מומחיות לכירורגיה של היד , אשר התובע טוען כי היא הנחוצה לענייננו. אחרית דבר 17. לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, בשים לב להתייחסות לקיומו של שבר אשר לא אובחן, אשר יכול והווה את הבסיס להגשת תביעה זו, איני עושה צו להוצאות. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותשבר