נטען כי המערערת לא השתמשה במשחה או בתרופות הדרושות בעת הטיפול וכי בוצע בה טיפול רפואי רשלני. פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה בת.א 4365/04 (כ' השופט מ' שנהב סג"נ), בו התקבלה תביעת המשיבה נגד המערערת, דרמה לייזר השרון (1998) בע"מ, שחויבה לשלם לה פיצויים בגין נזק בלתי ממוני בסך של 60,000 ₪, להשיב לה תשלום בסך 1,500 ₪, לשאת בהוצאות רפואיות עתידיות בסך 5,000 ₪ וכן לשאת בשכר הטרחה והוצאות עורך דין. רקע המשיבה, רווקה, ילידת 1977, וגננת במקצועה, סבלה מבעיות הורמונאליות, שיעור יתר והיפר פיגמנטציה. בשל כך הופנתה על ידי רופא העור המטפל בה, ד"ר פרידמן, למכון המערערת - מרפאה להסרת שיער באמצעות מכשיר לייזר, על מנת לעבור טיפול להסרת שיער. ב- 19.1.04 פנתה המשיבה לייעוץ במכון המערערת ונפגשה עם מנהל המערערת. בפגישת הייעוץ ניתן למשיבה הסבר מפורט על שיטות הטיפול, מכשיר הלייזר, תופעות הלוואי והשלכות הטיפול נוכח בעיותיה ההורמונאליות. ב- 22.2.04, הגיעה המשיבה לטיפול ראשון. באותו מעמד ביצעה הקוסמטיקאית, הגב' ורד וולר, מבחן בידה השמאלית של המשיבה על מנת לבדוק אפשרות של מתן טיפול לאזור זה. נאמר למשיבה כי בכל הקשור לידיה החשש העיקרי הוא חשיפה לשמש, הן בעבר הן בעתיד, וכי עליה להימנע מחשיפה לשמש לאחר הטיפול. המשיבה לא שאלה והמערערת לא סיפקה מידע מדוע עליה להימנע מחשיפה זו. הקוסמטיקאית לא המתינה לתוצאות הבדיקה וקיימה טיפול ראשון בו במקום להסרת שיער מבית השחי, הבטן, השוקיים והפנים. כיומיים לאחר הטיפול המתואר, התלוננה המשיבה על כוויות באזורים שטופלו. בעקבות תלונתה זו, היא זומנה למרפאה, וממצאי הבדיקה העלו כי נמצאו כווית קלות באזורי הטיפול כתוצאה מחשיפה לשמש וכי אלו מוכרות כתופעות לוואי אשר חולפות תוך זמן קצר לאחר טיפול הולם. משלא חל שיפור משמעותי, והכוויות לא חלפו, פנתה המשיבה לקבלת חוות דעת אצל רופא, וזה הפנה אותה לפלסטיקאי לשם טיפול. ביום 14.11.04 הגישה המשיבה את התביעה נשוא הערעור לבית משפט השלום. בכתב התביעה טענה כי טיפול הלייזר גרם לה לכוויות בעור ולכאבי תופת בפניה. כמו כן טענה, כי המערערת לא השתמשה במשחה או בתרופות הדרושות בעת הטיפול וכי בוצע בה טיפול רשלני. הכרעת בית משפט השלום במסגרת ההליך הדיוני הגישו בעלי הדין חוות דעת מומחים מטעמם; ד"ר ינאי, מומחה לכירורגיה פלסטית וכירורגיה של כף היד, שחוות דעתו הוגשה מטעם המשיבה, קבע כי במשיבה נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בגין כתמי צבע באזורי גוף חשופים כתוצאה מהטיפול. ד"ר פם, כירורג פלסטי שחוות דעתו הוגשה מטעם המערערת, קבע כי במשיבה לא נותרה נכות צמיתה אלא רק נכות אסתטית זמנית בשיעור של 5% למשך שנה ובשיעור של 3% לשנה נוספת בגין היפר פיגמנטציה ביד שמאל ובשוקיים. שתי חוות הדעת קובעות כי כתמי הצבע שנותרו בעור מהווים תופעות לוואי לטיפול. בית משפט השלום קבע כי המשיבה הצליחה לשאת בנטל הראייתי המוטל עליה להוכחת התרשלות המערערת בטיפולה בה, וכי הכתמים שאותרו אצל המשיבה מלמדים על מחדל רחב היקף. בהנמקתו הסביר בית המשפט כי על אף שהמערערת הקדישה זמן סביר למפגש הראשוני עם המשיבה, עדיין הייתה חסרה פגישה נוספת ומהותית יותר של המשיבה עם מומחה או בעל הכשרה רפואית. בפגישה זו היה על מומחה לבחון את תיקה הרפואי של המשיבה תוך שימת לב לרקע הבריאותי שלה ולנתוניה המיוחדים, וזאת על מנת להתאים לה את הטיפול ההולם. על פי פסק הדין, המערערת דילגה של שלב חשוב והכרחי של אבחון והתאמת טיפול על ידי גורם רפואי מקצועי נוסף. העדר פגישה כזו בין המשיבה למומחה בתחום רפואת העור והסרת שיער באמצעות לייזר מצביעה על גישה חובבנית ו"קיצורי דרך". עוד נקבע כי הקוסמטיקאית שטיפלה במשיבה פעלה ללא הכשרה ראויה. אמנם, ייתכן כי הקוסמטיקאית הינה מוכשרת, מקצועית ובעלת ניסיון עשיר, אך כיוון שעסקינן בטיפול להסרת שיער באמצעות מכשיר לייזר, לא ברור כיצד הפכה בין לילה וללא הכשרה מקצועית מוכחת, גם למומחית באבחון סוגי עור, בעיות בו והתאמת טיפול ראוי ובלתי מזיק, דבר הדורש ידע, לימוד והכשרה. השופט המלומד קבע כי הקוסמטיקאית החלה בטיפול בחלקי גוף שונים ואף ביצעה "מבחן" שנעשה באופן לא מקצועי, שכן גם המבחן עצמו גרם לנזק. ובסיכומו של דבר, לא נמצאה התייחסות ראויה של המערערת לבעיותיה ההורמונאליות של המשיבה. אשר לחוות הדעת הרפואיות שהיו לפניו ולאחר חקירת המומחים עליהן, אימץ בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר ינאי מטעם המשיבה, ולא מצא לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט. הערעור בערעור שלפנינו טוענת המערערת כי לא היה מקום לקבוע שהיא התרשלה כלפי המשיבה וזאת לאור עדויותיהם של שני המומחים הרפואיים בתיק, לפיהן אין המדובר ברשלנות בטיפול כלל ועיקר, וכי הכתמים שנותרו במשיבה הינם כתמים המוכרים כתופעת לוואי נפוצה. יתר על כן, בחוות דעת המומחה הרפואי מטעם המשיבה, אין כל התייחסות לרשלנות כלשהי. עוד נטען כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר קבעה כי המערערת התרשלה בכך שלא קיימה פגישה נוספת בין המשיבה לבין מומחה או בעל הכשרה רפואית בתחום רפואת העור, ובכך "דילגה" על שלב הכרחי של אבחון והתאמת טיפול על ידי גורם רפואי מקצועי. לעניין זה הדגישה המערערת כי המדובר בטיפול קוסמטי גרידא, אשר אינו מחויב על פי החוק להתבצע על ידי רופא, ואף אינו דורש פיקוח רפואי כלשהו מטעם משרד הבריאות. לא זו אף זו, במקרה דנן המשיבה הגיעה לטיפולה של המערערת בהמלצת רופא עור שטיפל בה. מכאן, מוסיפה המערערת, שגם אם היה מקום לקבוע סטנדרט פעולה חדש, הרי שבמקרה זה, הדרישה התמלאה כשרופא העור המטפל במשיבה הוא זה שהפנה אותה לטיפולי הלייזר אצל המערערת. פסק הדין אינו עומד במבחן המציאות שכן יוצר הוא מעין "חבות מוחלטת" של מכון קוסמטיקה לכל טענת נזק. לטענת המערערת, המשיבה הסתירה מפניה מידע; כך עובר לטיפול מילאה המשיבה טופס בו נשאלה שאלות הנוגעות לעברה הרפואי, לרבות על נטייה קיימת לפיגמנטציה והשיבה על כך בשלילה. כך גם בתצהיר התשובות לשאלון בהליך הדיוני. כן, הסתירה המשיבה את המידע מן המומחה מטעמה בעת שבדק אותה. המערערת חולקת על קביעת בית המשפט לפיה הקוסמטיקאית שטיפלה במשיבה אינה בעלת הכשרה ראויה. ומדגישה כי היא פירטה בפני בית המשפט קמא את הכשרתה, מיומנותה ונסיונה, ואלו כישורים מוכרים ומקובלים בענף הספציפי. כן, "המבחן" שבוצע במשיבה נעשה באופן מקצועי. לאור כל האמור, לא היה מקום לפסוק למשיבה כל פיצוי. המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט השלום וכי המערערת לא הצליחה להצביע על שגגה שנפלה בפסק הדין. המשיבה חוזרת וטוענת כי הוכחו מעשי רשלנות, וכי מדובר בשורה של מעשים חמורים שהיוו את הגורם להיוותרות כתמי העור נשוא התביעה. המערערת הייתה מודעת למצבה הרפואי של המשיבה עוד בטרם הטיפול במכשיר הלייזר, אך בחרה שלא לפעול על פי המידע שהיה בידיה, אלא ממניעים כלכליים וללא התחשבות בשיקולים של טובת בריאותה ושלמות גופה של המשיבה. מדגישה המשיבה כי על אף שבוצע "מבחן" לפני הטיפול עצמו, הוא לא נעשה בכל חלקי הגוף שבהם בוצע הטיפול ועל כן אינו מהווה אינדיקציה לגבי כל חלק בגוף המטופל. לטענתה, המערערת ביצעה את המבחן לשם הפרוטוקול ותו לא. יתר על כן, המשיבה עברה טיפול בלייזר ברגליים ובשאר חלקי הגוף מייד לאחר ביצוע המבחן ביד וללא המתנה להתגבשות התוצאות. עוד טוענת המשיבה, כי המדובר בטיפול המתקרב לתחום הרפואי והמחייב טיפול מקצועי. טיפול בגופו של אדם בבריאותו ובשלומו מחייב כי ייעשה על ידי אנשים בעלי הכשרה מקצועית ולא על ידי חובבנים. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. בית משפט שלום קיבל את תביעת המשיבה וקבע כי המערערת התרשלה בטיפול שהעניקה למשיבה. קביעה זו מקובלת גם עלינו. המסגרת הנורמטיבית ענייננו בערעור מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יסודות העוולה מוגדרים בסעיפים הבאים: 35. רשלנות "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." 36. חובה כלפי כל אדם "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." בקביעת אחריות מכוח עוולת הרשלנות יש להראות קיומם של: חובת זהירות; הפרת חובת הזהירות, קרי, יסוד ההתרשלות; קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק; נזק. חובת הזהירות נחלקת לשניים על פי מודל דו שלבי ( ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131). חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. המבחן המרכזי אשר דרכו נמדדת חובת הזהירות נקבע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין והוא מבחן הצפיות. עלינו להבחין בין הצפיות הטכנית לבין הצפיות הנורמטיבית. צפיות טכנית, היינו, האם האדם הסביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. צפיות נורמטיבית, היינו, האם האדם הסביר צריך היה כעניין של מדיניות שיפוטית לצפות את התרחשותו של אותו נזק ( ראו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח(3) 45). היסוד השני של עוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות, דהיינו, האם הייתה הפרה של חובת הזהירות. המבחן העיקרי נקבע בסעיף 35 לפקודה והוא קובע את רמת הזהירות הנדרשת והיא זו של האדם הסביר. בנוסף להפרה יש להתייחס לסבירותם של אמצעי הזהירות הנקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, והמגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. ( ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131). יסוד נוסף אותו יש לבחון הינו הקשר הסיבתי, כאשר ישנם שני סוגים של קשר סיבתי. האחד, קשר סיבתי עובדתי, היינו, מתקיימת סיבה שבלעדיה לא הייתה מתקיימת התופעה. השני, הקשר הסיבתי המשפטי, אשר מאפשר הכנסת שיקולים של מדיניות נורמטיבית אשר יכולים לשלול את הקשר הסיבתי. תנאי אחרון לאחריות בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. ומן הכלל אל הפרט במקרה שלפנינו אין חולק כי מכון היופי חב חובת זהירות כלפי המשיבה. השאלה היא האם הפר מכון היופי את חובתו כלפי המשיבה. מבין שלושת היסודות המרכזיים של עוולת הרשלנות - החובה, הפרה והנזק, ענייננו ביסוד ההפרה. על כן נשאל, האם בנסיבות המקרה שלפנינו התרחשה סטייה מרמת התנהגות ראויה וסבירה? טרם הטיפול בוצע "מבחן בדיקה" בדבר התאמתה של המשיבה לטיפול. בכך נקטה המערערת באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכונים צפויים ובלתי צפויים. דא עקא, המבחן נעשה נקודתית ובאופן מצומצם אך בידה השמאלית של המשיבה. לא זו אף זו, לא נעשה מעקב לעניין תוצאות המבחן שכן כבר באותו המעמד קיבלה המשיבה טיפול נרחב להסרת שיער מבית השחי, הבטן, השוקיים והפנים. התנהגות זו של המערערת תמוהה היא ומהווה סטייה מסטנדרט התנהגות סביר, ובפרט לאחר ששוחחה עם הרופא המטפל עובר לטיפול והייתה מודעת לבעיותיה ההורמונאליות של המשיבה. בנסיבות אלו, אין חשיבות יתרה לכך כי המשיבה לא סיפרה למערערת על נטייתה להיפר פיגמנטציה ודי בכך שהמערערת הייתה מודעת לבעיותיה ההורמונאליות של המשיבה, שכן ההמתנה לתוצאות המבחן עצמו אינן תלויות בבעיות אלו או אחרות והמדובר בשלב בו מחויבת המערערת לנקוט. מכון יופי המטפל טיפולי לייזר מודע לתופעות הלוואי השכיחות בטיפול מסוג זה, ועליו לצפות כי תופעות לוואי אלו עלולות להחמיר כאשר המדובר במטופלת בעלת רגישות מיוחדת ובעיות הורמונאליות שונות. יוצא אפוא, כי המערערת "דילגה" על שלב ההמתנה לתוצאות המבחן, ונדמה כי סמכה לחלוטין על המלצת הרופא לגבי עצם קיום הטיפול מבלי להתייחס לדבריו בכל הקשור לבעיותיה המיוחדות של המשיבה. בעשותה זאת נעדרה המערערת אותה גישה מקצועית ואחראית כמצופה ממנה כלפי המשיבה. המתנה סבירה של מספר ימים ממועד המבחן המקדים יכול שהייתה מונעת את התוצאה ומובילה למסקנה כי סוג הטיפול המבוקש אינו מתאים למשיבה. למבחן עצמו, אם כן, לא הייתה שום משמעות אופרטיבית והוא לא שימש כלי אינדוקטיבי כמטרתו. ניתן היה לצפות כי בנסיבות העניין המערערת תפעל ביתר תשומת לב ובזהירות מרבית על מנת שלא להזיק לבריאותה של המשיבה או לפגוע בה. עצם העובדה כי המשיבה הופנתה על ידי רופא אינה מאפשרת למערערת לפעול ללא שיקול דעת ולהתעלם מנסיבותיה ובעיותיה המיוחדות אליהן הייתה מחויבת להתייחס. לעניין טענת המערערת כי גם מומחה המשיבה נמנע מלקבוע כי הטיפול היה רשלני, הרי שטענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת. עצם העובדה כי המומחה לא נקט בלשון משפטית בחוות הדעת אינה מעידה על כך שלא הייתה זו כוונתו לייחס אחריות למערערת. אכן חוות הדעת מטעם המשיבה מציינת כי כתוצאה מהסרת שיער בלייזר עלולות להתרחש תופעות נלוות אשר אחת מהן היא שינוי צבע בעור, אך בהמשך קובע המומחה כי: "...במקרה שלפנינו כתוצאה מהטיפול נשארו לצמיתות כתמי צבע באזורי גוף חשופים. אזורים אלו חשובים במיוחד לאישה צעירה בתחילת דרכה...". אמירה זו של המומחה מחזקת את קיום הקשר הסיבתי בין עצם הטיפול לבין התופעות עליהן התלוננה המשיבה. לאור קביעתנו לעיל, לא מצאנו לנכון לקבוע מסמרות לעניין אופיו של טיפול הלייזר. ואין אנו רואות לנכון בנסיבות העניין להחליט האם המדובר בטיפול המהווה טיפול רפואי או טיפול קוסמטי. אכן ראוי, כפי שמציינת הערכאה הדיונית בפסק דינה כי גורמי הפיקוח הממשלתיים יתנו דעתם לסוגיה, ובינהם משרד הבריאות, ואלו יקבעו נהלים או הוראות אשר יביאו למיסוד התחום. הערעור שבפנינו נסב בחלקו על גובה הפיצויים שנפסקו למשיבה על ידי הערכאה הדיונית. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא במקרים בו היא סבורה כי הסכום שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. כמו כן לבית המשפט שלדיון נתון שיקול דעת רחב להעריך את גובה הפיצוי הראוי. ( ראו ע"א 4974/05 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עצמון, תק -על 2006(3) 2170). על כן, בנסיבות העניין לא מצאנו לנכון להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית לעניין סכום הפיצוי וזה נותר על כנו, שכן אין הוא חורג ממתחם הסבירות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ. יתרת הערבון תועבר לידי ב"כ המערערת. קוסמטיקהרפואהערעורתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (הסרת שיער)