הזרקת סיליקון לאבר מין - אחריות בנזיקין

להלן פסק דין בערעור בתביעת רשלנות רפואית בנושא הזרקת סיליקון לאבר מין - אחריות בנזיקין: השופט א' ריבלין: 1. לפנינו שלושה ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור). פסק-הדין - והערעורים בעקבותיו - נסבים בעיקר על השאלה על מי מוטלת ה אחריות בנזיקין לטיפול מזיק של הזרקת סיליקון לאבר-מין, שניתן למשיב, הוא המערער שכנגד (להלן: המשיב). הרקע העובדתי והמשפטי 2. המשיב סבל מהפרעות בתפקוד המיני. לפי גרסתו, שנתקבלה בבית המשפט קמא, הוא פנה לקבלת טיפול במכון "יונה" (להלן: המכון או מכון יונה), שבהנהלת מר יהושע רייכר (להלן: רייכר). פנייתו למכון באה בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, לפיה המכון מספק טיפול בבעיות של אין-אונות. ד"ר מרק גאידס (להלן: ד"ר גאידס), שעבד במכון, העניק למשיב טיפול של מספר הזרקות של סיליקון לאבר המין. התוצאות המצערות של הטיפול הם נשוא התביעה שהגישו המשיב ורעייתו לבית המשפט המחוזי בירושלים. תוצאות אלה תוארו בחוות דעתו של פרופ' שפירא, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורולוגיה: [המשיב] עבר פרוצדורה שאינה ידועה או מקובלת בעולם הרפואי העוסק באין-אונות כתוצאה מהזרקות סיליקון לפין האבר עבר טראומה קשה עם עוות ונמק נרחב לעור הפין. ברור שטיפול זה לא עזר לבעייתו והצריך נתוח להשתלת תותב לפין לאחר הסרת כל הגופים הזרים מהסיליקון וכן כיסוי האזור הנמקי של העור עם שתלי עור ממקומות אחרים בגוף. למרות שהתותב במקומו מתקשה [המשיב] לקיים יחסי מין עקב כאבים בעור הפין ובבסיס האבר. נראה לי כי הטיפול אותו קיבל בזמן הזרקת הסיליקון הוא שגוי באופן בסיסי, בלתי מקובל לחלוטין וגרם לו נזק גופני ונפשי שאינם ניתנים לתיקון מלא. כלל לא ברור לי מהיכן מצאו המטפלים בהזרקות אלה את השיטה, על מה היא מתבססת ומה הביקורת שלהם. כלל לא ברור לי כי מדובר כאן בהזנחה בטיפול הדבר דומה יותר למעשה רמיה. בית המשפט המחוזי קבע כי על חוות-דעת זו של המומחה "לא היו למעשה עוררין; אף אחד מהצדדים לא הציג לו שאלות הבהרה ולא זימנו לחקירה נגדית בבית המשפט". בית המשפט קבע כי מדובר בחוות דעת מקצועית ואמינה, המתבססת על בדיקה של המשיב, על החומר הרפואי בעניינו ועל הספרות בנושא. מחוות הדעת, כך נפסק, עולה מסקנה ברורה לפיה הטיפול שניתן למשיב היה, למצער, רשלני. הטענה כי לא הוזרק סיליקון לאבר מינו של המשיב נדחתה - בית המשפט הבהיר כי לצדדים ניתנה אפשרות להגיש כל חומר ולפרוס כל טענה בפני המומחה, וכן ניתנה להם הזדמנות - אותה בחרו שלא לנצל - לשאול אותו שאלות הבהרה ולחקרו. חוות הדעת - כך הוסיף בית המשפט וקבע - אף עולה בקנה אחד עם מסמכי בית החולים "תל השומר", שם טופל המשיב ונותח לאחר הזרקת הסיליקון. מסמכים אלה מציינים במפורש כי הוזרק סיליקון לאבר מינו של המשיב, והם גוברים, כך סבר בית המשפט קמא, על מסמך אחד, שנרשם עם קבלתו של המשיב לבית החולים, לפיו החומר שהוזרק הוא מסוג פפברין. 3. ד"ר גאידס, רייכר והמכון ביקשו להרחיק עצמם מהמשיב ומהטיפול שניתן למשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותם של ד"ר גאידס ושל רייכר "לא היו אמינות ומשכנעות, נתגלו בהן סתירות ותמיהות והנני מעדיפה את עדות התובע שהיתה בעניין זה משכנעת ומסתברת". בית המשפט המחוזי פירט את התמורות שחלו בגרסתו של ד"ר גאידס. בכתב ההגנה גרס ד"ר גאידס כי פגש במשיב פעם אחת ויחידה, כאשר חיפש עבודה "במכון שהיה ברחוב פרישמן 36 ת"א" ופגש שם באחד ד"ר בוריס פבליך, שטיפל במשיב. הוא עצמו, כך טען ד"ר גאידס, לא העניק למשיב כל טיפול. גרסה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, נזנחה בסיכומיו של ד"ר גאידס, ומכל מקום, מדובר בטענה "בלתי אמינה, לוקה בסתירות ותמיהות ואין לקבלה"; ד"ר גאידס סיפר במהלך המשפט על מפגשים נוספים עם המשיב. הוא סיפר כי באחד הימים התקשרו אליו ממכון יונה והודיעו לו שישנו חולה הממתין לו. ד"ר גאידס, לדבריו, הגיע למקום ופגש במשיב, שביקש ממנו להזריק חומר נוסף לאבר מינו, על מנת "לחזקו". ד"ר גאידס מיאן לעשות כן על אף שהמשיב הציע לו תשלום של 500$. מפגש נוסף שתואר בעדותו של ד"ר גאידס: המשיב טלפן אליו, סיפר שמצבו "גרוע מאד" וביקש פגישה; בפגישה הוא ביקש מד"ר גאידס לשתף עמו פעולה בתביעה שתוגש נגד האחרון, "על חשבון הביטוח המקצועי". גם כאן, כך תיאר ד"ר גאידס, נתקל המשיב בתשובה שלילית. בית המשפט קמא פסק כי הסבריו של ד"ר גאידס ביחס לפגישות האלה היו "מופרכים וסותרים". בית המשפט דחה את טענתו של ד"ר גאידס, כי הוא מעולם לא עבד במכון יונה וכי ניסיונותיו למצוא עבודה במכון זה ובמרפאה נוספת - "ברורית" שמה - לא נשאו פרי, מאחר והתמחותו היא בתחום הקרדיולוגיה. טענה זו התבררה, כך נפסק, כמופרכת. בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב, לפיה הוא טופל על-ידי ד"ר גאידס במכון בסדרה של הזרקות סיליקון, ומצא תמיכה לגרסה זו בדברים שאמר רייכר בשלבים המוקדמים של המשפט, מהם "עולה בבירור כי נתבע 1 [ד"ר גאידס] עבד גם במכון יונה ונתן שם טיפולים באימפוטנציה". בית המשפט דחה את גרסתו המאוחרת של רייכר, לפיה הוא כלל אינו מכיר את ד"ר גאידס, וקבע כי מדובר ב"המצאה מאוחרת שנועדה להרחיק עצמו מכל קשר לטיפולים שנעשו בתובע ואין לתת בה כל אמון". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אפוא, כי ד"ר גאידס "לא רק שעבד במכון יונה ו'טיפל' בבעיות של אימפוטנציה, אלא הוא גם מי שטיפל בתובע והנני נותנת אמון בגרסת התובע שהיתה מסתברת ומשכנעת כי נתבע 1 [ד"ר גאידס] הוא שטיפל בו". הטיפול שניתן למשיב על-ידי ד"ר גאידס, כך נפסק, היה טיפול רשלני, ולא זו בלבד, אלא שמדובר בהתרשלות "חמורה בהרבה מסטיה מסטנדרט הרפואה הנדרש מרופא סביר: ראשית, מדובר ברופא שנתן טיפול רפואי מבלי שהיה בידו אותה עת רשיון לעסוק ברפואה כשהוא נמצא בתקופת הסתכלות. שנית, מדובר בעיסוק בתחום רפואי שאינו בגדר מומחיותו של נתבע 1 ושלישית ומעל הכל, מדובר בטיפול שאינו מוכר ברפואה כטיפול מקובל ובטיפול שהוגדר על ידי המומחה מטעם בית המשפט כדומה יותר ל'מעשה רמיה'". 4. בית המשפט המחוזי הטיל אחריות בנזיקין גם על המכון ועל העומד בראשו - רייכר. זה האחרון, כך נפסק, היה "הדמות המרכזית והדומיננטית שניהלה את מכון יונה". נקבע, שרייכר הציג גרסאות שונות ומשונות, והסתבך בסתירות קשות. ניסיונו של רייכר להפריד בין המכון לבין מרפאה בשם "ברורית", שלדבריו השתמשה במשך תקופה מסוימת בחדרים של המכון - נדחה. על-פי ממצאיו של בית המשפט קמא, במכון ניתנו גם ניתנו טיפולים כנגד אין-אונות, ובכלל זה טופל שם המשיב והדבר הסב לו נזקים קשים. בית המשפט סבר כי המכון - שפרסם עצמו כ"מכון רפואי יונה" וסניפו המרכזי, כך צוין באותיות קידוש לבנה, מצוי ב"בית הרופאים תל-אביב" - עסק במתן שירותי "רפואה". המכון פרסם עצמו כ"מרכז הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים", והבטיח כי הטיפול יינתן על-ידי "טובי המומחים" בעזרת "המכשור והציוד הרפואי המתקדם ביותר". באחת המודעות נכתב כי "במרכז רפואי יונה אנחנו אחראים לבריאותך, גופך אינו שפן נסיונות. אנחנו במרכז הרפואי צברנו שנים של נסיון... במרכז רפואי יונה צוות הכוונה מקצועי המשוחח איתך ומכוון אותך למומחה המתאים ביותר עבורך...". במודעה אחרת נאמר "הגדלה והרחבת אבר המין, יעוץ אבחון וטיפול בשיטות חדישות". לפי עדותו של המשיב, כשהגיע לראשונה למכון הוא הופנה לרייכר, שמצדו שאל שאלות, מילא שאלון והכריז שהמשיב הגיע "למכון הנכון". רייכר הציג את המשיב בפני ד"ר גאידס ואמר לו שזהו הרופא שיטפל בו. על יסוד הראיות כולן, ועדותו המסתברת והמשכנעת של המשיב, קבע בית המשפט קמא כי המכון יצר מצג כלפי כולי עלמא, וכלפי המשיב בפרט, כי מדובר במכון רפואי מקצועי, המעניק טיפול על-ידי רופאים מומחים בלבד וכי הוא - המכון - אחראי לטיב הטיפול. דא עקא, שמצג זה - כך נפסק - היה למצער מצג-שווא רשלני; ד"ר גאידס, שהועסק במכון, לא החזיק באותה עת ברישיון ישראלי לעסוק ברפואה, והטיפול שהעניק למשיב לא היה בתחום מומחיותו וחרג מכל סטנדרט זהירות סביר. הטענה שהמכון סיפק "שירותים אדמיניסטרטיביים" לרופאים - הא ותוּ לא - נדחתה על-ידי בית המשפט קמא. המכון, כך נפסק, העסיק את הרופאים וארגן את הפעילות הרפואית. בית המשפט המחוזי הגיע אם כן לכלל מסקנה כי המכון נושא באחריות כלפי המשיב - הן אחריות ישירה הן אחריות שילוחית למעשיו של ד"ר גאידס, ששימש כ"ידו הארוכה" של המכון. אחריות אישית הוטלה גם על רייכר, מתוקף מעמדו במכון וחלקו בקשר עם המשיב. 5. בית המשפט קמא הטיל אחריות גם על משרד הבריאות. נקבע, כי במכון התבצעו פעולות הבאות בגדר "כירורגיה קטנה", ועל כן, מדובר במרפאה החייבת ברישום לפי תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), תשמ"ז-1987. בית המשפט הדגיש, כי אין המדובר כאן במתן זריקה פשוטה, כי אם בטיפול רפואי מסוכן ובלתי מקובל, הכרוך בהחדרת סיליקון לאבר המין. טיפול זה, כך נפסק, הינו ללא ספק בבחינת "כירורגיה", כמשמעות מונח זה בתקנות, לאמור - "פעולה רפואית פולשנית באדם". בית המשפט סבר כי הפעולות שבהן עסקינן אינן באות בגדר החריג לחובת הרישום, שעניינו "כירורגיה זעירה". התקנות מפרטות את הפעולות הבאות בגדר חריג אחרון זה, שהמשותף להן הוא היותן בבחינת פעולות שטחיות, פשוטות וחיצוניות הנושאות בחובן סיכון קטן. רשימה זו אינה כוללת את הפעולה הכירורגית בה מדובר בענייננו, ולכן - כך נקבע - קיימת חובת רישום של המרפאה. חובת הרישום, אליבא דבית המשפט קמא, מטרתה שמירה על בריאות הציבור, והיא מצמיחה חובת פיקוח מצד משרד הבריאות - ובחובה זו לא עמד. בית המשפט המחוזי התייחס בהקשר זה לעדותה של הרופאה המחוזית של מחוז תל-אביב וגוש דן (להלן: הרופאה המחוזית). לדבריה, התמקד הפיקוח על המכון בנושא הפרסומות שנעשו בניגוד להוראות. הרופאה המחוזית סיפרה, כי ביקור שנערך במכון העלה שאין במקום חדר ניתוח, ומכאן היא הסיקה שלא מתבצעים שם ניתוחים כלל. בית המשפט מצא שבפיקוח שנעשה לא סגי - קיום חדר ניתוח הוא אמנם בגדר תנאי לקבלת רישיון, אך היעדר חדר כזה אין בו כדי לשלול את חובת הרישוי - זו נקבעת על-פי סוג הטיפולים הניתן במקום. "אדרבא" - כך סבר בית המשפט המחוזי - "ביצוע פעולות כירורגיות במרפאה ללא חדר ניתוח, הינו חמור יותר מבחינת הנזק העלול להגרם לבריאות הציבור ולפיכך הפיקוח הנדרש צריך להיות חמור ואקטיבי הרבה יותר". זאת וגם זאת: בית המשפט ציין כי העובדה שלמרות פרסומי-המכון, לפיהם חלק ניכר מהפעילות בו הוא ניתוחים כירורגיים, לא נמצא במקום חדר ניתוח וציוד מתאים, צריכה היתה לעורר "נורה אדומה". עוד הוטעם, כי על אף שהפרסומים המציינים כי במכון מבוצעות פעולות כירורגיות נמשכו, ועל אף שבביקור במכון נתגלו ממצאים בעייתיים ביותר, לא נערך ביקור מקצועי נוסף במקום, לא התקיים פיקוח אקטיבי ולא נוצלו מלוא סמכויות הפיקוח הנתונות לרשות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי הבחירה לכוון את חיצי הפיקוח לנושא הפרסומת בלבד, על אף שבלב אנשי הרשות התעורר חשד שהפעילות במכון "מזיקה לבריאות הציבור" (כדברי הרופאה המחוזית), ולמרות אותות אזהרה לרוב, יש בה משום הפרת חובה חקוקה. בית המשפט הוסיף וקבע, למעלה מן הצורך, כי מתקיימים בהקשר זה גם יסודות עוולת הרשלנות. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לחלק את האחריות באופן שרייכר, המכון וד"ר גאידס יחובו ביחד ולחוד למלוא הנזק שנגרם למשיב, ואילו המדינה תשא באחריות ל- 30% ממנו. הטענה כי יש לראות במשיב כמי שתרם באשמו לנזקו - נדחתה. 6. אשר לגובה הנזק: בית המשפט המחוזי פסק כי התביעה בראש הנזק של אובדן השתכרות לא הוכחה במלואה ולא נתמכה בתשתית ראייתית כנדרש. עם זאת, לאור החומר שבפניו פסק בית המשפט כי נגרמה פגיעה מסוימת בכושר ההשתכרות של המשיב, ועל דרך האומדן פסק פיצוי בסכום גלובאלי של 30,000 ש"ח (לעבר ולעתיד). גם לעניין ההוצאות הרפואיות לא הוצגו ראיות, ועל כן נפסק בראש נזק זה פיצוי המתמצה בהחזר התשלום ששולם למכון יונה עבור הטיפול, קרי - 1,500$. בראש הנזק של כאב וסבל פסק בית המשפט למשיב סכום של 250,000 ש"ח, וזאת לאור מסכת הייסורים שהיתה מנת חלקו, הטיפולים הקשים שעבר והנזק הגופני והנפשי שנגרם לו. 7. כנגד פסק-דין זה מופנים הערעורים שבפנינו. מאז הגשת הערעורים חלה התפתחות נוספת. ד"ר גאידס עתר להתיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור. מדובר בכתבה מיום 14.11.1994, שפורסמה בשבועון "לאשה", ובה צוטט מפי באת-כוחו של המשיב - עו"ד זינגל - כי "הרופא שהזריק לו היה בלי רשיון ישראלי, ודיבר רוסית בלבד... בינתיים הרופא חזר לרוסיה והוא טופל בידי רופא אחר במכון". גם המשיב ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור: מרשם רפואי חתום על-ידי ד"ר גאידס, על גבי נייר הנושא כותרת של מכון יונה. בית משפט זה נעתר לשתי הבקשות והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, "על מנת שיתן דעתו לשאלה, אם יש בראיות נוספות אלה כדי לשנות מהחלטתו ואם כן, מהותו של השינוי". בית המשפט המחוזי, לאחר בחינת הראיות הנוספות ושמיעת עדויות, פסק (ביום 13.10.2002) כי אין הוא מוצא לשנות מפסק-דינו. אשר לכתבה שפורסמה בעיתון "לאשה", קבע בית המשפט כי "לא ניתן לסמוך על הדיוק המירבי של כל פרט בכתבה. מדובר בנושא מורכב וסבוך המתייחס למספר נפגעים כשחלק מהפרטים שונו במכוון כדי להקשות על הזיהוי ונראה לי סביר בהחלט כי נפלה אי הבנה בהקשר הדברים". עו"ד זינגל הסבירה שבאותה עת סברה שרייכר עזב את הארץ, ויתכן שדבריה בעניין זה לא הובנו על-ידי הכתבת. בית המשפט קמא התייחס גם לראיון טלביזיוני שהעניקה באותה עת עו"ד זינגל, במסגרת התכנית "מבט לחדשות", אשר "ממנו ניתן להבין בבירור כי הנתבע [ד"ר גאידס], אשר אין חולק כי התייצב במשרדה של עו"ד זינגל (ועו"ד פסקא), הודה שהוא היה מי שהזריק את הזריקות לאיבר מינו של התובע וכי ביקש שלא תגיש נגדו תביעה. כן עולה מהכתבה כי עו"ד זינגל אמרה לנתבע שהוא הנתבע העיקרי שכן 'בעל המכון כנראה נעלם'". לאור כל אלה פסק בית המשפט שאין בכתבות בעיתון ובטלביזיה כדי לשנות מהממצאים שנקבעו. עוד נפסק, כי הראיה הנוספת שהוגשה לפי בקשתו של המשיב, קרי - המרשם, תומכת בבירור בממצאים שנקבעו בפסק-הדין. הסבריו של ד"ר גאידס לפשרו של אותו מרשם, כך נקבע, הם "סותרים ותמוהים". במה דברים אמורים? את המרשם מסר לעו"ד זינגל אדם בשם רוני (להלן: רוני), שהגיש תביעה דומה לתביעה נשוא ענייננו, כנגד המכון, רייכר וד"ר גאידס. כאמור, המרשם מוטבע בנייר פירמה של המכון, והוא חתום על-ידי ד"ר גאידס. בתצהיר שהוגש לבית המשפט העליון, במסגרת התגובה לבקשה להגשת המרשם כראיה, טען ד"ר גאידס כי אמנם הוא ערך את המרשם, אך לדבריו, אין הוא יודע באילו נסיבות: "אני מעלה על דעתי אפשרות שכאשר הגעתי פעם למכון יונה התבקשתי לתת מרשם שעניינו תרופות נגד דכאון שאינן מחייבות בדיקה של האדם המקבל אותן ואינן יכולות לגרום נזק כלשהו ואשר אין בינן לבין טיפול באבר מין ולא כלום". בהליך בעניינו של רוני, לעומת זאת, טען כי "אני חושב שנתתי ל[משיב] את התרופה הזאת כי הוא סבל מאימפוטנציה" וכי "אולי רציתי לכתוב משהו ו[המשיב] לקח את זה, יכול להיות". בית המשפט המחוזי התייחס, בהחלטתו המשלימה, גם לטענתו של ד"ר גאידס, לפיה מסמך רפואי שעליו הסתמך המשיב זויף באופן שהוספו לו המילים "כאבים מקומיים קשים שנתיים". טענה זו, כך נפסק - אין בה ממש. בית המשפט ציין כי ד"ר גאידס הגיש תלונה למשטרה בעניין זה והחקירה העלתה כי לא בוצעה כל עבירה וכי לא נמצאה ראיה הקושרת את המשיב לרישום הרפואי; התוספת לרישום הרפואי נעשתה על-ידי רופא אחר, שהיה מעורב בטיפול במשיב. פרקליטות מחוז מרכז גנזה את התיק ועתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כנגד החלטה זו נדחתה. 8. משניתנה ההחלטה המשלימה שב התיק להכרעת בית משפט זה. החלטנו, לאחר שמיעת הצדדים, להמתין עד למתן החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (מפי כבוד השופט המנוח ד"ר ע' אזר ז"ל) בתביעתו של רוני, בנוגע לזהות הרופא שטיפל בו - גם שם נטען על-ידי ד"ר גאידס כי הוא מעולם לא טיפל בתובע. החלטת בית משפט השלום ניתנה ביום 20.6.2004. גם בה נפסק, כי רוני טופל במכון יונה, על-ידי ד"ר גאידס. הצדדים הגישו הודעות משלימות והתייחסו להתפתחויות אלה. טענות הצדדים 9. כאמור, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי משיגים כל הצדדים המעורבים: ד"ר גאידס, מכון יונה ורייכר, המדינה וכן המשיב ורעייתו. נתאר בקצרה את עיקר טענות הצדדים. ד"ר גאידס חוזר בערעורו על הגרסה שהציג בעדותו, לאמור, כי הוא פגש במשיב באופן מקרי בעת שחיפש עבודה במרפאת "ברורית". לטענת ד"ר גאידס, המשיב טופל על-ידי רופא בשם ד"ר בוריס פבליך. ד"ר גאידס מסביר, כי הוא אמנם חיפש עבודה גם במכון יונה, אך לא היה שם צורך ברופא שתחום התמחותו לב-ריאה. כעבור שנה ומחצה, כך טוען ד"ר גאידס, הוא נקרא על-ידי אנשי מכון יונה לפגישה עם חולה, וכשהגיע למקום התברר לו שמדובר במשיב, אשר מעוניין בהזרקת חומר נוסף לאבר המין. ד"ר גאידס סירב, לטענתו, לבצע את הטיפול, על אף שהמשיב הציע לו סכום של 500$. פגישה נוספת בין ד"ר גאידס למשיב נערכה, לטענת הראשון, כעבור שנה נוספת, ואז הציע לו המשיב לשתף עמו פעולה במסגרת תביעה על-סך מיליון ש"ח שבדעתו להגיש כנגדו, תוך שחברת הביטוח של ד"ר גאידס תשלם בפועל את הפיצויים. ההצעה נדחתה, ואז, לטענת ד"ר גאידס, הוא הוזמן על-ידי עורכי-הדין של המשיב למשרדם, ונשאל האם הוא מחזיק בביטוח אחריות מקצועית. ד"ר גאידס טוען כי בכל הנוגע לזהות הרופא המטפל ולכאבים שנגרמו למשיב כתוצאה מהטיפול - אין בחומר הראיות אלא את עדותו של המשיב עצמו, שבגרסתו נמצאו סתירות ופרכות. בין היתר הוא טוען בעניין זה, כי טענותיו של המשיב בדבר כאבים אינן מתיישבות עם העובדה שהושתל תותב באבר מינו. לעומת זאת, כך טוען ד"ר גאידס, עדותו-שלו היתה מהימנה ותאמה את הגרסה שהועלתה בכתב ההגנה, "למעט במספר עניינים שחשיבותם שולית". הוא מדגיש כי בשום שלב לא זנח את טענתו כי מעולם לא טיפל במשיב. אותם עניינים שהופיעו בעדותו אך הושמטו מכתב ההגנה - כך הוא גורס - אינם משמעותיים ונובעים מטעות או משכחה או מאי-שליטתו בעברית. ד"ר גאידס מטעים כי רייכר חזר בו מדבריו בקדם המשפט לפיהם ד"ר גאידס עבד במרפאת "ברורית", שפעלה במשך זמן-מה במסגרת המכון, ומכל מקום, כך סבור ד"ר גאידס, אין ללמוד מדבריו של רייכר כי ד"ר גאידס טיפל במסגרת המכון בבעיות אין-אונות ובפרט - בבעיותיו של המשיב. ד"ר גאידס מוסיף וטוען כי לא היה מקום לפסוק למשיב פיצויים בראשי הנזק של הפסד השתכרות וכאב וסבל. ד"ר גאידס הגיש תגובה להחלטה המשלימה של בית המשפט המחוזי בנוגע לנפקות הראיות הנוספות; כן התייחס ד"ר גאידס להחלטת בית משפט השלום בתביעתו של רוני. בתגובה זו חושֹף ד"ר גאידס נתון נוסף: מספר שבועות לאחר קבלת רישיונו הוא שב ופנה למכון יונה, והוצע לו "להסתובב" - כלשונו - במכון, בשעות הפנאי וללא שכר, על-מנת להשגיח על עובדות המכון שעסקו בטיפול בציפורניים חודרניות ובפטריות. לדבריו, הוא עשה כן מתוך תקווה שבעתיד יזכה לעבודה ששכרה בצדה. ד"ר גאידס מלין על בחירתם של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום, שלא למצוא תמיכה לגרסתו - לפיה הזרקת הסיליקון בוצעה על-ידי ד"ר פבליך שחזר בינתיים למולדתו - בדברים שהובאו בכתבה בעיתון "לאשה", מפי עו"ד זינגל, לפיהם הרופא המזריק עזב את הארץ. ד"ר גאידס מוצא תמיכה לגרסתו גם בדברים שאמרה עו"ד זינגל בראיון הטלביזיוני, לאמור, כי בפגישה עם ד"ר גאידס היא תחקרה אותו "אם אכן הוא האדם, כי לא היה ברור אם הוא האדם". ד"ר גאידס סבור כי עו"ד זינגל היא "החוליה המקשרת" שהביאה לכך ששני אנשים (המשיב ורוני) הגישו תביעות חסרות בסיס כנגדו. ד"ר גאידס מעלה שורה של טענות המבקשות לערער את מהימנותו של רוני ולהשיג על החלטת בית משפט השלום בנוגע לזהות הרופא שטיפל בו. 10. מכון יונה ורייכר טוענים כי לא היה מקום לקבוע שהוזרק סיליקון לאבר מינו של המשיב. גם הם סבורים, כי בגרסתו של המשיב נתגלו סתירות ותמיהות, כי לא הוכח שהמשיב טופל במכון, וכי התביעה כולה לא נתמכה במסמכים ובקבלות. בכתב הערעור הם טוענים כי "המערערת מס' 1 [המכון] מעולם לא העסיקה אותו [את ד"ר גאידס], בכל צורה שהיא, והוא לא עבד בשירותה והוא-עצמו מודה בכך". עם זאת, לאחר שהוגשה ההודעה המשלימה מטעם ד"ר גאידס, שבה הוא סיפר כי עבד במכון ללא שכר, אימצו המכון ורייכר - במסגרת הודעה משלימה מטעמם - את דבריו. לדבריהם, לא הוכח כי נתקיימו "יחסי עובד-מעביד" על-פי המבחנים המקובלים בכגון דא. טענה נוספת היא כי מכון רייכר עסק "בתווך ברפואה ולא במתן שירותים רפואיים", וכי לא היה צורך בקבלת רשיון על-מנת לקיים את הפעילות במכון; בין היתר היה המכון משכיר חדרים לרופאים, ובמסגרת זו נוהלה באחד מהחדרים במכון, מרפאה בשם "ברורית". מכל מקום, כך טוענים המכון ורייכר, אין להטיל אחריות אישית על רייכר. 11. המדינה מלינה על חיובה שלה בתשלום פיצויים למשיב. המדינה סבורה, כי לאור פרסומי המכון עלה חשד שמדובר במרפאה החייבת רישום, אך בדיקות ובירורים שנעשו לימדו כי המכון הוא למעשה משרד תיווך שאינו כולל חדר ניתוח ושלא מבוצעות בו פעולות ניתוחיות. לפיכך, כך סבורה המדינה, לא נפל פגם בפעולות שנעשו, שעיקרן טיפול בפרסום המטעה. לטענת המדינה, מכון יונה איננו בגדר מרפאה החייבת רישום ועל כן אין לה סמכויות לפקח על הנעשה בין כתליו; ומכל מקום - לדידה של המדינה - אין הדין מקנה לה סמכויות לקיים פיקוח אקטיבי ושוטף על הפעילות המתבצעת במכון כגון זה שבו מדובר כאן. עוד גורסת המדינה, כי לא מתקיימים בענייננו יסודות עוולת הפר חובה חקוקה ועוולת הרשלנות, ושיקולים שבמדיניות משפטית אף הם שוללים הטלת אחריות עליה במקרה זה. בהודעה משלימה הוסיפה המדינה טיעונים עיוניים ומשפט משווה, בתמיכה לעמדתה לפיה אין לחשוף את המדינה לאחריות רחבה מדי בגין עוולות שלו נמנעו על ידה. 12. המשיב ורעייתו טוענים כי יש לדחות את שלושת הערעורים. הם, מצדם, הגישו ערעור שכנגד, ובו טענו כי יש לקבוע שהמדינה אחראית, ביחד ולחוד, למלוא דמי הנזק שנפסקו. עוד הם טענו, כי שיעור הפיצויים בגין אובדן השתכרות ובגין הוצאות רפואיות צריך להיות גבוה יותר. דין הערעורים, לדעתי, להידחות, למעט עניין הטעון תיקון - הכל כמפורט להלן. "הטיפול הרפואי" 13. בית המשפט המחוזי מינה, כאמור, את פרופ' שפירא מבית החולים הדסה עין-כרם, כמומחה רפואי מטעמו בתחום האורולוגיה. המומחה מסר חוות-דעת בהסתמך על בדיקת המשיב ושיחה עמו; על גיליונות אשפוז בבית החולים תל-השומר; ועל סקירת הספרות הידועה בעולם לגבי טיפולים באין-אונות מ- 20 השנים האחרונות. ממצאיו של המומחה היו חד-משמעיים, וראוי לשוב ולצטטם: [המשיב] עבר פרוצדורה שאינה ידועה או מקובלת בעולם הרפואי העוסק באין-אונות כתוצאה מהזרקות סיליקון לפין האבר עבר טראומה קשה עם עוות ונמק נרחב לעור הפין. ברור שטיפול זה לא עזר לבעייתו והצריך נתוח להשתלת תותב לפין לאחר הסרת כל הגופים הזרים מהסיליקון וכן כיסוי האזור הנמקי של העור עם שתלי עור ממקומות אחרים בגוף. למרות שהתותב במקומו מתקשה [המשיב] לקיים יחסי מין עקב כאבים בעור הפין ובבסיס האבר. נראה לי כי הטיפול אותו קיבל בזמן הזרקת הסיליקון הוא שגוי באופן בסיסי, בלתי מקובל לחלוטין וגרם לו נזק גופני ונפשי שאינם ניתנים לתיקון מלא. כלל לא ברור לי מהיכן מצאו המטפלים בהזרקות אלה את השיטה, על מה היא מתבססת ומה הביקורת שלהם. כלל לא ברור לי כי מדובר כאן בהזנחה בטיפול הדבר דומה יותר למעשה רמיה. בית המשפט המחוזי ציין כי האמור בחוות-הדעת למעשה אינו שנוי במחלוקת: "אף אחד מהצדדים לא הציג לו [למומחה] שאלות הבהרה ולא זימנו לחקירה נגדית בבית המשפט". בית המשפט קמא הוסיף וציין כי מדובר בחוות דעת "מקצועית ואמינה", ה"מתיישבת היטב עם המסמכים הרפואיים מבית החולים תל-השומר". בית המשפט התייחס לאחד המסמכים שבהם נרשם "טופל במכון יונה בהזרקות פפברין", וקבע כי אין במסמך זה, שהוא "המסמך הראשון שנרשם בעת שהתובע התקבל לבית החולים והרישום הנ"ל נעשה כרישום ראשון מפי התובע שככל המסתבר לא ידע אותה עת מהו סוג החומר שהוזרק לאבר מינו", כדי לשנות מן המסקנה העולה מכל המסמכים הרלבנטיים ומחוות דעת המומחה, לפיה החומר שהוזרק לאבר מינו של המשיב הוא סיליקון. בקביעות אלה של הערכאה המבררת, המבוססות על חומר הראיות ועל חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, שלא נשמעו לגביה השגות בדרכים הקבועות בדין, אין כל עילה להתערב. יצוין כי איש לא ביקש לומר דברים בזכות ה"טיפול" של הזרקת סיליקון לאבר מין, ומשנקבע, על יסוד חומר הראיות, כי "טיפול" מסוג זה אכן ניתן למשיב, ממילא מתבקשת גם המסקנה המשפטית, לפיה מי שהעניק את אותו טיפול ואחראי לו היה, לכל הפחות, רשלן. 14. כשמסקנה זו באמתחתנו, ניגש לבחינת שלוש הסוגיות העיקריות המתעוררות בערעורים שבפנינו: האחת, זהות הרופא שביצע את הטיפול הרפואי הרשלני - האם מדובר בד"ר גאידס או שמא ברופא אחר שנעלם מן הארץ ובמקומו הושם ד"ר גאידס כנתבע על לא עוול בכפו; השנייה, הזיקה בין הרופא שביצע את הטיפול לבין המכון ונפקויות הזיקה הזו; והשלישית, חובת הפיקוח של משרד הבריאות על המתנהל במכון מן הסוג שבו עסקינן. זהות הרופא שביצע את הטיפול 15. השאלה הראשונה המונחת בפנינו היא שאלת זהות הרופא שביצע את הטיפול במשיב. כפי שציין בית משפט השלום בהחלטה הנוגעת לרוני, ברגיל לא מתעוררת שאלה מסוג זה בתיקים של רשלנות רפואית. אך המקרה שבפנינו אינו מקרה רגיל. זהו מקרה שבו ניתן טיפול "רפואי" שאיננו רפואי כלל - טיפול בלתי מוכר ובלתי מקובל שתוצאותיו קשות. סדרי העבודה במכון יונה וזהות הרופאים שעבדו שם לוטים בערפל. לא נעשה כל תיעוד של הטיפול במשיב, וכפי שיפורט להלן - במכון כלל לא היו סדרי רישום נאותים. המידע שקיים לגבי הטיפול במשיב נובע אפוא בעיקרו מפיו של המטופל עצמו וממה שנגלה לעיני הרופאים שראו את מצבו של המשיב לאחר מעשה. אכן, לא אחת נתקלים אנו, בעיקר בתביעות של רשלנות רפואית, בתיעוד חסר ובעמימות ראייתית לגבי חלק מן הנתונים; אולם המקרה שבפנינו מתאפיין ומתייחד בכך שאין כלל מסמכים מזמן אמת ביחס לטיפול, והמחלוקת נוגעת אף לשאלות יסוד כמו מקום ביצוע הטיפול וזהות הרופא המטפל. מכאן הצורך להכריע בשאלה העובדתית, בסופו של יום, בעיקר (אם כי לא רק) על-ידי ברירה בין גרסאות על-פי ממצאים של מהימנות, כשלנגד עיננו דרישת ההוכחה המקובלת במשפט אזרחי, קרי - מאזן ההסתברויות. שאלת זהות הרופא המטפל היא שאלה עובדתית. ההלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, במיוחד כאלה המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שהופיעו בפניה (ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 662; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749). הלכה זו יפה גם לענייננו, זאת למרות הקושי הנובע מסימני השאלה הרבים המרחפים מעל המקרה, ואולי דווקא בגלל קושי זה. אכן, הגרסאות בעניין זה הן קוטביות. המשיב מעיד בלשון מפורשת כי ד"ר גאידס הוא שטיפל בו; ד"ר גאידס מכחיש באופן גורף שהוא זה שטיפל במערער. בין שתי הגישות הללו הכריע בית המשפט, בצורה חד-משמעית, לטובת גרסתו של המשיב. הכרעה זו נשענת הן על התרשמות מן העדים - ובכגון דא, כידוע, יתרונה של הערכאה המבררת הוא רב במיוחד - הן על ראיות נוספות שהובאו במשפט. בהכרעה זו אינני רואה מקום להתערב. עם זאת, בשל חשיבות העניין, אדגיש מספר נקודות. 16. ד"ר גאידס מפנה לסתירות מסוימות שנתגלו בדבריו של המשיב. בית המשפט קמא היה ער לסתירות נטענות אלה, ועם זאת קבע, כי גרסתו של המשיב, בכללותה, היא "משכנעת ומסתברת". לעומתה, נמצאה גרסתו של ד"ר גאידס "בלתי אמינה, לוקה בסתירות ותמיהות ואין לקבלה". ואכן, גרסתו של ד"ר גאידס עברה במהלך המשפט התפתחות בלתי-מוסברת. בכתב ההגנה טען ד"ר גאידס כי מעולם לא עבד עבור מכון יונה ורייכר. ד"ר גאידס אישר כבר אז כי פגש במשיב, באקראי, כאשר ביקר במרפאה והתעניין באפשרות להתמחות בה, אך בשל שלא היה צורך ברופא בתחום התמחותו, לא יצא הדבר לפועל ובמשיב - כך הוא הדגיש - מעולם לא טיפל. ד"ר גאידס טען כי הרופא שטיפל במשיב עונה לשם ד"ר פבליך. קשר נוסף היה לו לד"ר גאידס עם המשיב - כך לפי כתב ההגנה - כאשר בחלוף שנתיים (באוקטובר 1994) טלפן אליו המשיב וביקש יעוץ רפואי לצורך הגשת תביעה כנגד רייכר. ד"ר גאידס, לדבריו, השיב את פניו של המשיב ריקם, וזה האחרון אמר שיתבע גם אותו (את ד"ר גאידס). בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר גאידס וסיפר כי לאחר שפגש במשיב, באופן מקרי, במרפאת "ברורית", שם חיפש עבודה, הוא הסתובב "באזור הזה בעוד מקומות" והגיע למכון יונה, שם פגש ברייכר, אך זה האחרון הבהיר שאין להם צורך בקרדיולוג. עוד אנו למדים מן העדות, לראשונה, על פגישות נוספות בין ד"ר גאידס למשיב. כך סיפר ד"ר גאידס כי בקיץ 1993 התקשרו אליו ממכון יונה ואמרו כי במקום ממתין לו חולה. ד"ר גאידס הגיע, לגרסתו, למכון ושם פגש - פעם נוספת - במשיב. זה האחרון ביקש מד"ר גאידס שיזריק לו חומר נוסף לאבר המין בכדי "לחזק אותו". ד"ר גאידס העיד כי הוא מיאן להיענות לבקשה על אף שהמשיב הציע לו תשלום של 500$. זאת ועוד, לדברי ד"ר גאידס בעדותו, בחלוף זמן התקשר אליו המשיב שוב, וכששאל ד"ר גאידס לשלומו, השיב הלה "גרוע מאד" וביקש פגישה. זו אכן התקיימה - הרי לכם פגישה נוספת - ובמסגרתה הודיע לו המשיב כי בכוונתו להגיש כנגדו תביעה "על חשבון של הביטוח הרפואי המקצועי" וביקש את שיתוף-פעולתו. 17. הנה כי כן, כבר בזמן התנהלות המשפט בערכאה המבררת, עברה גרסתו של ד"ר גאידס התפתחות דרמטית בכל הנוגע ליחסיו עם המשיב. כפי שיתברר בהמשך, לא היה זה סוף הדרך מבחינת התפתחות הגרסה. עם זאת, נותר ד"ר גאידס, בבית המשפט המחוזי, עקבי בטענתו, כי הוא מעולם לא טיפל במשיב ומעולם לא עבד במכון יונה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בגרסה "בלתי משכנעת ובלתי אמינה ואינני נותנת כל אמון בעדותו". ואכן, מעבר לתמיהה העולה מעצם השינויים בגרסה, הרי שתוכן הדברים מעורר קושיות מהותיות. כך, למשל, קשה להלום את קיומם של המפגשים ואת תוכנם עם הטענה הבסיסית לפיה המפגש הראשוני היה מקרי לחלוטין ולא הוליד כל קשר מקצועי או אחר (בכתב הערעור כותב ד"ר גאידס כי השניים "לא החליפו ביניהם כל מילה ולא היה ביניהם מגע מסוג כלשהו"). כך גם, ישנו קושי ליישב את טענתו הראשונית של ד"ר גאידס כי מעולם לא עבד במכון יונה ולא טיפל במשיב, עם דבריו-שלו לפיהם פנה אליו המשיב דרך מכון יונה, המכון התקשר לד"ר גאידס והודיע שממתין לו חולה, והמשיב ביקש-התחנן שד"ר גאידס יזריק לו חומר נוסף לאבר המין. זאת ועוד, טענותיו של ד"ר גאידס נסתרו - כך נפסק - בדבריו של רייכר, שהעיד בין היתר כי ד"ר גאידס: עבד במרפאת שיניים בשם 'ברורית'... היתה תקופה מסויימת אחרי שהמרפאה נסגרה שהוא קיבל מספר פציינטים באחד הקליניקות של המכון. למעשה בזמן שהוא עבד במכון לפי מיטב זכרוני הוא לא שילם כסף ולא נתן כסף... ניסיונו המאוחר של רייכר להכחיש כל היכרות עם ד"ר גאידס נדחה מכל וכל על-ידי בית המשפט המחוזי, והוא גם אינו מתיישב עם עדותו של ד"ר גאידס עצמו, לפיה הוא פגש ברייכר כאשר חיפש עבודה במכון. יצוין, כי מדבריו של רייכר אין ללמוד, אמנם, שד"ר גאידס טיפל במשיב, אך הם בהחלט מעמידים את גרסת ד"ר גאידס כולה בסימן שאלה, וממילא, תומכים בגרסתו של המשיב, אשר כשלעצמה הותירה רושם מהימן בלב הערכאה המבררת. 18. על יסוד חומר הראיות שהיה בפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי הכחשותיו הגורפות של ד"ר גאידס לגבי עבודתו במכון יונה ולגבי קשריו עם המשיב "קרסו ונפלו ואין ליתן בהם כל אמון". אך מסתבר כי בכך לא תמה מסכת התגליות ושינויי הגרסאות. כאמור, לאחר שניתן פסק-הדין של בית המשפט קמא, אירעו התפתחויות נוספות, ובכלל זה - הגשת ראיות נוספות על-ידי שני הצדדים וקיום דיון נוסף בבית המשפט המחוזי בשאלה האם יש בראיות אלה כדי לשנות מפסק-הדין. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לאחר הבחינה הנוספת, היתה כי פסק-דינו נותר בעינו. הראיה הראשונה שנתווספה היא אותה כתבה בעיתון "לאשה". כאמור, במסגרת הכתבה צוטט מפי באת-כוחו של המשיב - עו"ד זינגל - כי "הרופא שהזריק לו היה בלי רשיון ישראלי, ודיבר רוסית בלבד... בינתיים הרופא חזר לרוסיה והוא טופל בידי רופא אחר במכון". ד"ר גאידס סבור כי כתבה זו תומכת בגרסתו. לדבריו, המטופל האלמוני עליו מדובר בכתבה חייב להיות המשיב, והנה עו"ד זינגל מצוטטת כשהיא אומרת שהרופא שטיפל בו, במשיב, שב לרוסיה. לדעת ד"ר גאידס, מכאן נובעת המסקנה כי הרופא המטפל היה ד"ר פבליך. אלא שאינני סבור כי די בכתבה זו כדי לחתור תחת מסקנתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה הטיפול ניתן למשיב על-ידי ד"ר גאידס. מדובר בלא יותר מאשר כתבה שפורסמה בעיתון "לאשה", הבאה לתאר תופעה מסוימת. הכתבה אינה נוקבת בשמות של המטופלים, ולמצער חלק מן הפרטים שסופרו בכתבה אודות המטופל האלמוני שלטענת ד"ר גאודס הוא המשיב - אינם מזוהים עם המשיב (פקיד בן 50… לגבר היתה מאהבת צעירה…). מכל מקום, בית המשפט המחוזי, בהחלטתו המשלימה, קבע כי "לא ניתן לסמוך על הדיוק המירבי של כל פרט בכתבה. מדובר בנושא מורכב וסבוך המתייחס למספר נפגעים כשחלק מהפרטים שונו במכוון כדי להקשות על הזיהוי ונראה לי סביר בהחלט כי נפלה אי הבנה בהקשר הדברים". עו"ד זינגל, מצדה, הסבירה כי בעת שהיא התראיינה לכתבה, היא סברה שרייכר עזב את הארץ, ויתכן שדבריה בעניין זה לא הובנו על-ידי הכתבת. היא ציינה כי הכתבה היתה פרי ניסוחה של הכתבת ולא שיקפה את העובדות במדויק. עו"ד זינגל הצהירה במילים מפורשות, כי "התובע לא הזכיר מעולם בפני כל שם של רופא אחר שטיפל בו והשם היחיד והבלעדי שאותו הזכיר היה ד"ר מרק גאודס" [ההדגשה במקור]. 19. הכתבה בעיתון "לאשה" לא עמדה לבדה. בית המשפט קמא התייחס גם לדברים שאמרה עו"ד זינגל במסגרת תחקיר בתכנית הטלביזיה "מבט לחדשות" (מיום 9.12.2004), שעסק במכונים פרטיים (דובר שם במפורש במכון יונה), המזריקים סיליקון לאבר המין על-מנת להגדילו או לשפר את התפקוד המיני. עו"ד זינגל סיפרה באותו תחקיר על אירוע (שלגבי עצם התרחשותו אין מחלוקת), שבו הגיע ד"ר גאידס למשרדה: הוא הודה שהוא הגיע למכון קיבלו אותו לעבודה למרות שבעל המכון ידע שעדיין אין לו רישיון לעסוק ברפואה. הרופא היה מאד מפוחד. הגיע אלי למשרד. רצה לעשות הכל על מנת שאני לא אתבע אותו. אני אמרתי לו, שהוא הנתבע העיקרי, כי בעל המכון כנראה נעלם. וניסיתי לתחקר אותו באיזה צורה נעשתה שם העבודה, ואם אכן הוא האדם כי לא היה ברור אם הוא האדם. הוא הודה שהוא האדם שהזריק את הזריקות. בית המשפט המחוזי קבע כי מדברים אלה "ניתן להבין בבירור כי הנתבע [ד"ר גאידס], אשר אין חולק כי התייצב במשרדה של עו"ד זינגל (ועו"ד פסקא), הודה שהוא היה מי שהזריק את הזריקות לאיבר מינו של התובע וכי ביקש שלא תגיש נגדו תביעה. כן עולה מהכתבה כי עו"ד זינגל אמרה לנתבע שהוא הנתבע העיקרי שכן 'בעל המכון כנראה נעלם'". כלומר, הדברים תואמים את גרסתה של עו"ד זינגל, ביחס לכתבה בעיתון "לאשה", כי היא סברה באותה עת שרייכר עזב את הארץ - ולא הרופא המזריק. ד"ר גאידס מבקש למצוא גם בתחקיר הטלביזיוני אילן להיתלות בו, ומצביע על כך שבאותו ראיון אמרה עו"ד זינגל כי היא תחקרה את האדם שהופיע אצלה בכדי לבחון "אם אכן הוא האדם כי לא היה ברור אם הוא האדם". מכאן, לטענת ד"ר גאידס, שגם עו"ד זינגל לא ידעה שהוא - ד"ר גאידס - הרופא המזריק. אלא שעו"ד זינגל הסבירה כי חוסר הודאות בעניין זה נבע מלבושו של האדם שהופיע במשרדה ("מכנסיים קצרות ושלייקס") - לבוש שהעלה ספקות האם אכן בד"ר גאידס מדובר. לא היה, לדבריה, כל ספק בשאלה מיהו הרופא המזריק - מן הרגע הראשון אמרו לה לקוחותיה שזהו ד"ר גאידס - אלא רק אם אותו אדם שהגיע למשרדה, הוא אכן ד"ר גאידס. בדברים אלה, שבית המשפט המחוזי (וכן בית משפט השלום בתביעתו של רוני) ראה ליתן בהם אמון, יש כדי ליטול מן העוקץ שבטענות ד"ר גאידס בסוגיה זו. בשולי הדברים יצוין, כי עצם בחירתו של ד"ר גאידס להגיע למשרדם של באי-כוחו של המשיב - לדבריו על-פי הצעתו של המשיב - לאחר שהמשיב הודיע לו כי בכוונתו להגיש נגדו תביעה כוזבת, מעלה תמיהות. 20. לצד הראיה הנוספת הזו קיימת ראיה "מוחשית" הרבה יותר, החותרת תחת טענתו של ד"ר גאידס, לפיה מעולם לא עבד בשירות המכון. מדובר, כאמור, במרשם מיום 25.1.1992, החתום על-ידי ד"ר גאידס, על גבי נייר-פירמה של מכון יונה. המרשם אינו נוקב בשם החולה, והוא נמסר לבאת-כוחו של המשיב על-ידי רוני. בתצהיר שליווה את תגובתו לבקשה להגשת המרשם כראיה נוספת בערעור, כתב ד"ר גאידס את הדברים האלה: המרשם... נערך על ידי, אולם אינני יודע עבור מי ובאילו נסיבות. אני מעלה על דעתי אפשרות שכאשר הגעתי פעם למכון יונה התבקשתי לתת מרשם שעניינו תרופות נגד דכאון שאינן מחייבות בדיקה של האדם המקבל אותן ואינן יכולות לגרום נזק כלשהו ואשר אין בינן לבין טיפול באבר מין ולא כלום. הסבר זה אינו יכול לסייע לד"ר גאידס: מדוע "הגיע פעם" למכון יונה אם לפי הגרסה שדבק בה במהלך המשפט הוא לא עבד שם מעולם? מדוע התבקש ליתן מרשם? מדוע רשם "תרופות נגד דיכאון" אם תחום התמחותו מחלות לב-ריאה? לשאלות אלה לא ניתנה תשובה מספקת. כך גם לשאלה מדוע לא נרשם שמו של החולה שלו מיועד המרשם - זאת בניגוד להוראת תקנה 2 לתקנות הרופאים (מתן מרשם), התשמ"א-1981. אם בכך לא די, כשל ד"ר גאידס בסתירה נוספת, השומטת את השטיח מתחת לגרסתו כולה. מתברר, כי בתביעה האחרת שנוהלה כנגדו - על-ידי רוני - הוא העיד, במילותיו שלו, כי יתכן שאת המרשם נתן למשיב דווקא. אין כל אפשרות ליישב עדותו זו עם דבריו בהליך שבפנינו, כי מעולם לא טיפל במשיב. יודגש, כי ד"ר גאידס אישר לבסוף, כי במרשם מצויים כדורים המשמשים גם לטיפול באין-אונות, והדברים עולים גם מחוות-דעת של רוקח שהוגשה לבית המשפט ומה"עלון לצרכן", המסביר את פעילותה הרפואית של התרופה Tesopalmed Forte, הנקובה במרשם, כך: "לטיפול בליקוי בתפקוד המיני של הגבר. גם על רקע פסיכולוגי". 21. בינתיים (ביום 20.6.2004) ניתנה בבית משפט השלום החלטה באשר לזהות הרופא שטיפל ברוני. גם שם, כאמור, נטען כי ד"ר גאידס, שעבד במכון יונה, הזריק חומרים לאבר המין של התובע (רוני), פעולה שגרמה לנזקים חמורים; וגם שם טען ד"ר גאידס כי מעולם לא פגש בתובע וממילא מעולם לא טיפל בו. בית משפט השלום קבע גם הוא, בפסק-דין מפורט, כי הטיפול אכן ניתן לרוני במכון יונה, על-ידי ד"ר גאידס. קביעה זו נסמכה על התרשמות ישירה מן העדים ועל מכלול הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, תוך התייחסות, בין היתר, לראיות הנוספות שהוגשו גם בהליך שבפנינו, ותוך אזכור העובדה שהוגשה תביעה נוספת - היא התביעה נשוא ענייננו - כאשר "הסבירות כי שני אנשים שאינם קרובים, מכרים או חברים יגישו בשנים שונות תביעות נגד אותו רופא אשר יכחיש בשני המקרים כי טיפל בתובעים, היא סבירות נמוכה". יצוין כי ד"ר גאידס מעלה שורה של השגות על החלטה זו תוך שהוא מבקש לערער את מהימנותו של רוני. עיינו בהשגות אלה ואנו ערים להן. עם זאת, הליך זה איננו בבחינת ערעור על החלטת בית משפט השלום, וממילא לא נוכל להכריע בעניינים הנוגעים לרוני - אשר כלל איננו צד בהליך שבפנינו. מטעם זה ראוי גם להישמר ממתן נפקות יתרה להחלטת בית משפט השלום - בהליך אחר כאמור. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהדיון בפנינו נדחה, לפי בקשת בא-כוחו של ד"ר גאידס, לא לפני שזה הבהיר כי החומר כולו מצוי בפני בית משפט השלום ואמר "אני לא מבקש אני מתחנן, לחכות לפרסום פסק הדין מבימ"ש ת"א" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון, מיום 29.7.2003). המתנו להחלטה, ומשזו ניתנה, התברר כי טענות זהות כמעט לאלה שהועלו כאן, מפי ד"ר גאידס, נדחו פעם נוספת, תוך שבית משפט השלום מדגיש כי "מסקנתי היא מסקנה שלי המבוססת על חומר הראיות שהיה בפני ועל התרשמותי העצמאית". 22. כל אלה מובילים אותנו אל ההתפתחות האחרונה בגרסתו של ד"ר גאידס. בתגובתו להחלטה המשלימה של בית המשפט המחוזי ולהחלטת בית משפט השלום אנו מוצאים טפח נוסף: לא עוד הכחשה גורפת של העבודה במכון יונה, אלא אמרו מעתה: ד"ר גאידס מאשר כי אמנם עבד במכון, אך לדבריו עשה כן בתקן של מתנדב, כמשגיח על עובדות שעסקו בטיפולים ברגליים. דברים דומים סיפר בבית משפט השלום, במסגרת תביעתו של רוני. התפתחות זו מאיינת לחלוטין את האפשרות לקבל את גרסתו של ד"ר גאידס, שעוד קודם לכן עמדה, כפי שראינו, על כרעי תרנגולת. נדמה כי כל שינוי או התפתחות בגרסה הולכים יד ביד עם הגילויים החדשים במשפט - ועתה, משד"ר גאידס אינו יכול להכחיש עוד את עצם עבודתו במכון יונה, הוא מבקש לסווג את העבודה באופן שירחיק אותו מהטיפול במשיב. דא עקא, שבחירתו של ד"ר גאידס, בתחילת הדרך, להכחיש הכל מכל וכל, כאשר הראיות נגסו פעם אחר פעם בגרסתו וחייבו אותו לבצע בה התאמות שאינן אלא גרסה חדשה - מלמדת כי לא ניתן לסמוך על דבריו ובוודאי לא ניתן להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי. המסקנות היו ברורות: גרסת הרופא גרסת כזב היא, שקשה לאתר בה שמץ של עקביות. על יסוד כל האמור, אין בסיס להתערבות בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה ד"ר גאידס הוא הרופא שהזריק סיליקון לאבר מינו של המשיב וגרם לו נזק כבד. קביעה זו חורצת את גורל שאלת הרשלנות, שהרי אין ספק כי הרופא המזריק חב חובת זהירות למטופל, כי הטיפול היה כרוך בהתרשלות וכי ההתרשלות היא שגרמה לנזקיו של המשיב. דין ערעורו של ד"ר גאידס, לעניין אחריותו, להידחות אם כן. אחריותו של מכון יונה 23. גם מכון יונה, ורייכר העומד בראשו, עשו כל אשר לאל ידם כדי להרחיק עצמם מד"ר גאידס, מהמשיב ומהטיפול שניתן לזה האחרון. דא עקא, שגרסתם הופרכה ולא נותר ממנה דבר. גם כאן, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הן חד-משמעיות, ולא מצאתי כל עילה להתערב בהן. להלן אתייחס לעיקר הדברים. בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את הטענה כי המכון לא עסק בנושא של אין-אונות, כמו גם את הטענה כי ד"ר גאידס לא עבד בו. בית המשפט הסתמך בהקשר זה, בין היתר, על סתירות ותמיהות שעלו מעדותו של רייכר. ואכן, רייכר לא היה עקבי בדבריו. כך, ביחס לעבודתו של ד"ר גאידס, טען רייכר בכתב ההגנה כי זה לא עבד במכון "בכל צורה שהיא", אחר-כך העיד שד"ר גאידס עבד בשירות מרפאת 'ברורית' וקיבל חולים במכון, בהמשך טען שלא הכיר את ד"ר גאידס עד שנפגשו במסגרת ההליך המשפטי. יתרה מכך, כפי שכבר ראינו, מאז נאמרו הדברים האלה על-ידי רייכר עבר ההליך כברת דרך ארוכה ובינתיים הוסר הלוט ואנו יודעים היום כי חתימתו של ד"ר גאידס מתנוססת על מרשם המצוי על גבי נייר פירמה של המכון, וכי ד"ר גאידס עצמו מודה שהוא עבד במכון (בהתנדבות). יודגש, כי בכתב הערעור עוד נותרו המכון ורייכר דבקים בטענה כי ד"ר גאידס מעולם לא עבד אצלם, "בכל צורה שהיא", כלשונם, אולם במסגרת הודעתם המשלימה הם מאמצים אל חיקם את הודייתו האמורה של ד"ר גאידס בדבר עבודתו ללא שכר עבור המכון. בשלב זה לא נותר להם אלא להיאחז בקש, לאמור - כי לא הוכחו יחסי עובד-מעביד על-פי "מבחן ההשתלבות, מבחן השליטה הארגונית ושאר מבחנים". טענה זו אין לה כל חשיבות; הנקודה המשמעותית היא שגם בהקשר זה הוכח כי הגרסה שנמסרה לא היתה אמת אלא עברה שינויים - הכול כדי ליישבה עם ההתפתחויות במשפט ועם הממצאים שנתגלו מפעם לפעם. אלמלא היה לנתבעים - ד"ר גאידס, המכון ורייכר - מה להסתיר, מן הסתם לא היו בוחרים בדרך ההכחשה הגורפת, שהתבררה בסופו של יום כמשוללת יסוד והם עצמם, בלית ברירה, אינם נאמנים לה עוד. ממילא יש בכך כדי לחזק את הגרסה לפיה המשיב כיוון את חיצי התביעה אל מי שאכן חטאו כלפיו, ולא בחר לעצמו, יש מאין, נתבעים חפים מכל אשם. 24. קושיות דומות עולות בכל הנוגע למהות הפעילות שנעשתה במכון ולשאלה האם ניתנו בו טיפולים נגד אין-אונות. לא נעמוד על כל ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, ונדגיש רק מספר נקודות. ראשית, בבית המשפט המחוזי אמר רייכר את הדברים הבאים: כל הנושא הזה התחיל בצורה כזאת, הם היו אצלנו בקליניקה תקופה קצרה ואחרי זה כל הפעילות אנו לא היינו מעוניינים בנושא הזה ועבר למרפאת שיניים הזאת בשם ברורית. אחרי זה המרפאה נסגרה ונשארו מספר אנשים שהיו זקוקים לביקורות, אז אני היות ולא היה לאנשים לאן ללכת איפשרנו להם לראות את הרופא באחת הקליניקות שלנו... בגלל שאנו התחלנו בהתחלה את הטיפולים והמרפאה נסגרה לא היה לאנשים לאן ללכת. אותם אנשים עברו טיפול של אימפוטנציה. 'ברורית' היתה גם מרפאה לאימפוטנציה. יתרה מכך, בחומר הראיות מצויים פרסומים שהופיעו בעיתונות, אשר בהם מתוארים הטיפולים הניתנים במכון. המכון העיד על עצמו, באותם פרסומים, כ"מרכז הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים", הכולל את "טובי המומחים" ואת ה"מכשור והציוד הרפואי המתקדם בעולם". המכון הכריז "אנחנו אחראים לבריאותך". בין הטיפולים המוענקים במכון - כך לפי פרסומיו - גם טיפולים באבר המין: הגדלתו, הרחבתו וכן טיפול כנגד אין-אונות. כשנשאל רייכר לגבי פרסומים אלה השיב "על טיפולי אימפוטנציה, אני אישית לא טיפלתי בזה היו רופאים שעשו זאת, אך אני לא מתערב בנושא של הטיפולים". מסתבר, כי מצגיו של המכון לגבי ההכוונה המקצועית, הרופאים המומחים ו"האחריות המלאה" היו כוזבים. מהממצאים שקבע בית המשפט המחוזי עולה כי הטיפול הרשלני, אם לומר את המעט, ניתן למשיב על-ידי רופא שמעיד על עצמו כי אין לו דבר וחצי דבר עם תחום זה של רפואה, כאשר מלאכת "ההכוונה" לא נעשתה על-ידי "צוות מקצועי" אלא על-ידי לא אחר מאשר רייכר. בית המשפט קמא הבהיר כי המכון "העסיק את הרופאים, אירגן וריכז את הפעילות הרפואית שנעשתה במכון". בנסיבות אלה, אין כל בסיס להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ההזרקות בוצעו על-ידי ד"ר גאידס במכון יונה, הנושא באחריות לתוצאות הטיפולים הללו. רייכר גם הוא נושא באחריות, הן מתוקף תפקידו כ"דמות המרכזית והדומיננטית שניהלה את מכון יונה", ולא פחות מכך מתוקף החלק הפעיל שנטל בקשירת הקשר ה"טיפולי" בין המכון לבין המשיב. אשר על כן, ערעורם של המכון ושל רייכר בעניין אחריותם לטיפול במשיב - נדחה גם הוא. חובת הפיקוח של משרד הבריאות 25. אין מחלוקת, כי מכון יונה הוא מכון פרטי, שאינו מצוי בבעלותה או בשליטתה של המדינה. עם זאת, מכונים פרטיים אינם בהכרח פטורים מפיקוח של המדינה. בין היתר, קובעות תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), תשמ"ז-1987 (להלן: תקנות רישום מרפאות) חובת רישום של מרפאות העוסקות בעניינים מסוימים. תקנה 2 קובעת, בחלקים הרלבנטיים לענייננו, לאמור: (א) אלה מרפאות החייבות רישום: (1) מרפאה שבה מתבצעות פעולות של כירורגיה קטנה; ... (ב) אלה מרפאות שאינן חייבות רישום: (1) מרפאה שבה מתבצעות פעולות של כירורגיה זעירה בלבד; ... המונחים "כירורגיה", "כירורגיה זעירה" ו"כירורגיה קטנה" מוגדרים בתקנה 1, בזו הלשון: "כירורגיה" - פעולה רפואית פולשנית באדם; "כירורגיה זעירה" - כירורגיה ללא הרדמה או בהרדמה מקומית כמפורט בתוספת הראשונה; "כירורגיה קטנה" - כירורגיה ללא הרדמה או בהרדמה מקומית בלבד, למעט כירורגיה זעירה, שאינה כרוכה בפעולות המנויות בתוספת השניה; התוספת הראשונה מפרטת רשימת טיפולים רפואיים פולשניים באדם שהינם בגדר "כירורגיה זעירה" (שכאמור, מרפאה המבצעת אותם אינה חייבת רישום): עקירת ציפורן; נטילת עור עליון לביופסיה; ניקוז מוגלה מפצע שטחי או מהאוזן התיכונה; תפירת קרע שטחי בעור ובתת-עור. התוספת השלישית קובעת רשימה של תנאים לרישום מרפאה שבה מבוצעות פעולות של כירורגיה קטנה, ובכלל זה תנאים פיזיים (הוראות לגבי חדר ניתוחים, אזור התאוששות, חדר המתנה וקבלת חולים, חדר הכנת חולה, חדר רופא, מחסן לציוד, חדר עיקור וניקוי כלים וכיוצא באלה) ותנאים הנוגעים למכשירים ולחומרים (עגלת החייאה, מערכות עירוי נוזלים, מערכת הנשמה ידנית, מערכת חמצן להחייאה, מערכת אלקטרונית לניטור קצב פעולות הלב, ציוד, מכשירים ותרופות לביצוע פעולות של כירורגיה קטנה ועוד). תקנות רישום מרפאות קובעות הסדרים שונים בנוגע לרישום. כך נקבע, למשל, כי "המנהל" - כלומר המנהל הכללי של משרד הבריאות או רופא עובד משרד הבריאות, שהמנהל הסמיכו - ינהל פנקס מרפאות, ורישומה של מרפאה בפנקס הוא בבחינת תנאי לקיומה (תקנות 3 ו- 4). את הרישום יש לחדש מפעם לפעם (תקנות 6, 8 ו- 9). התקנות מתירות למנהל, "אם ראה צורך בכך לשם הבטחת מתן שירותים רפואיים ברמה נאותה" - להתנות תנאים בתעודה (תקנה 7א). עוד קובעות התקנות הוראות לגבי הניהול הרפואי במרפאה (תקנה 11). כך למשל, נקבע שמרפאה תנוהל בידי רופא אחראי או ממלא מקומו שאישר המנהל, ותהיה נתונה להשגחתו ולאחריותו. על הרופא האחראי להיות בעל תואר מומחה בענף ההתמחות או באחד מענפי הרפואה שבהם עוסקת המרפאה או בענף רפואה קרוב, או במינהל רפואי - כאשר במקרה אחרון זה על ממלא מקומו להיות רופא מומחה בענף מומחיות שבו עוסקת המרפאה. התקנות מבהירות כי בכל עת שניתנים במרפאה שירותי רפואה, צריך שיהא נוכח בה רופא, וכי כל פעולה כירורגית צריך שתבוצע בהשתתפות אחות מוסמכת. מרפאה - כך קובעות התקנות - חייבת לקיים תיעוד רפואי מלא (תקנה 11ד) ועליה לעמוד בחובת דיווח (תקנה 15). התקנות מעניקות למנהל סמכות לבטל רישום או להתלותו, בין היתר מקום בו לא מתקיים במרפאה תנאי מהותי מתנאי התקנות, או שניתנים בה שירותים רפואיים שאינם ברמה נאותה או באופן העלול לסכן את בריאות המטופלים (תקנה 12). תקנות רישום מרפאות אינן עומדות לבדן. ישנן תקנות נוספות המטילות חובות ודרישות לפעולתן של מרפאות. כך, למשל, קובעות תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה), התשמ"ז-1987 דרישת נוכחות של רופא במרפאה בכל עת שבמרפאה ניתנים שירותי רפואה (ראו גם תקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ"א-1981). עולה מן המקובץ, כי מרפאה הטעונה רישום - גם אם פרטית היא - מחויבת לעמוד בדרישות שונות, שתכליתן הגנה על בריאותם ושלומם של אלה המבקשים בה מזור לבעיותיהם. המרפאה הרשומה מצויה תחת השגחה ופיקוח ונדרשת לעמוד בתנאים שונים. המדינה סבורה כי מכון יונה לא בא בגדר המרפאות החייבות רישום. מאחר ויודעים אנו כי במכון בוצעה הזרקה של סיליקון לאבר המין - על פעולות אחרות שנעשו שם, אם נעשו, איננו יודעים - ביקשה המדינה לטעון כי פעולה זו אינה מחייבת, על-פי התקנות, רישום. כאמור, מרפאה שבה מבוצעות פעולות של "כירורגיה זעירה" - אינה טעונה רישום, אך לא כך הוא אם הפעולות במרפאה עולות כדי "כירורגיה קטנה". מטענות המדינה עולה, כי לשיטתה הפעולה של הזרקת סיליקון לאבר מין מצויה מתחת לרף שמתווה הגדרת "הכירורגיה הקטנה". כלומר, אין מחלוקת שפעולת הזרקת הסיליקון איננה מנויה בתוספת הראשונה - המפרטת רשימה של פעולות שהן בבחינת "כירורגיה זעירה" - אך לטענת המדינה, מידת הפולשנות הגלומה בפעולת ההזרקה פחותה מזו של הפעולות הנחשבות "כירורגיה קטנה". המדינה טוענת כי רק פעולות המצריכות חדר ניתוח עשויות להיחשב "כירורגיה קטנה". 26. טענות אלא אין לקבל. אמנם, נכון אני להסכים כי זריקה כשלעצמה איננה בהכרח פעולה המחייבת את מקום ההזרקה ברישום. אין זה המקרה כאן. המכון פרסם עצמו כ"מרכז הגדול ביותר לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים", ואכן בוצעה שם "בנייה" של אברי מין באמצעות הזרקת חומר מסוג סיליקון. בוצעו שם כנראה גם פרוצדורות רפואיות אחרות. אין ספק שהזרקת הסיליקון היתה פעולה פולשנית - פולשנית מאד - הרחוקה מזריקה רגילה. המדובר בהחדרת חומר לאבר בגוף על-מנת לעצבו, לשנות את צורתו ולשפר את תפקודו. המדינה מגדירה את הפעולה של ביצוע זריקה כ"פעולה בסיסית אשר רופא, ולא רק רופא, רשאי לבצע בכל לשכה פרטית של רופא/רופאים ואשר בשל שגירותה והאלמנטריות שלה לא צוינה כלל כפעולה פולשנית למרות שבדקירות עסקינן". האמנם ניתן להעמיד "בקו אחד" את פעולת ההזרקה שהמדינה דוברת בה עם פעולה של בניית אבר-מין באמצעות החדרת סיליקון לתוכו שהיא עצמה פרוצדורה מקורית חסרת בסיס רפואי? כל השומע - יצחק. החדרת סיליקון לגוף לצרכים אסתטיים ותפקודיים - בין בדרך של זריקה ובין בדרך אחרת - היא פעולה פולשנית העולה, ולא במעט, על הרף של "כירורגיה זעירה". במיוחד כך כשההזרקה מתבצעת אל תוך אבר המין. זוהי פעולה שאין להעלות על הדעת כי היא תבוצע במקום שאין בו רופא אחראי, אין בו ציוד ומכשור מתאימים ולא נתמלאו בו הדרישות הנלוות לרישומה של מרפאה. לעניין זה, אין נפקא מינה אם החדרת הסיליקון נעשית דרך חתך שנעשה בסכין או דרך נקב שנעשה בדקירת מחט. ודוק: מקובל עלי כי רשלנות בטיפול איננה, כשלעצמה, עילה לסיווג בדיעבד של הטיפול ככזה המקים חובת רישום. אך כאשר מתבוננים אנו, מראש, במהות הטיפול, הרי שאין ספק כי עצם הטיפול מתבטא בפעולה פולשנית, שבשום אופן איננה ניתנת לסיווג כ"כירורגיה זעירה". 27. חובת הרישום מקימה חובת פיקוח של המדינה על ביצוע הרישום ועל כל המשתמע ממנו. מי שניזוק בגין אי-קיום חובת הפיקוח עשויה לקום לו עילת תביעה מכוח עוולת הפר חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) או מכוח עוולת הרשלנות (סעיפים 35-34 לפקודה). נתמקד בעוולת הרשלנות. השאלה היא, אם כן, האם הפרה המדינה את חובת הפיקוח? לשם מתן מענה לשאלה זו יש לבחון מהו היקף הפיקוח הנדרש. המדינה טוענת כי מדובר בפיקוח כללי גרידא, שתכליתו "להסדיר את רמת התפקוד של מרפאה בה מבוצעות פעולות כירורגיות מרמה של כירורגיה קטנה ולמעלה מזה..." - זאת להבדיל מפיקוח על אופן וסוג הטיפולים הניתנים בהן ועל שיקול דעתו של הרופא. הפיקוח כולל, אפוא, לדעת המדינה, את בדיקת רישוי המרפאה, הציוד והרישומים הרפואיים. אולם נראה כי גם את זאת לא ביצעה המדינה כנדרש. ראוי לשוב ולהזכיר כי מכון יונה הציג עצמו בראש חוצות, בפרסומות מאירות עיניים שהופיעו בעיתונים, כ"מרכז רפואי" שהוא "הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים" - לא פחות. "רק במרכז רפואי יונה" - כך הפרסומת - ניתן לקבל ניתוחים מסוגים שונים, כגון ניתוחי חזה, ניתוחי אף ואוזניים, ניתוחי עפעפיים, הרמת סנטר והבלטת לסתות, פיסול ועיצוב מחדש של הפנים, שאיבת שומן, מתיחת בטן - וזו אך רשימה חלקית. בתוך הרשימה גם טיפול באין-אונות. אכן, כמאמר הפרסומת, "מקום להגשים חלום". אך אליה וקוץ בה - רישוי המתבקש במכוני רפואה כמתואר באותם פרסומים לא היה למקום. עובדה זו לא נעלמה מעיני משרד הבריאות. 28. בבית המשפט המחוזי מסרה עדות הרופאה המחוזית של מחוז תל-אביב. לדבריה, "החל משנת 87, לפי פקודת בריאות העם אנו חייבים לעשות פיקוח על מרפאות כירורגיות שמנתחים שם". אין המדובר, לדבריה, בפיקוח על שיקול הדעת של הרופאים, אלא "לברר ולבדוק את הציוד הרפואי, את הרופאים, הרשיונות ואת תוארי המומחיות של הרופאים, את הנוהלים הרפואיים, את הרישומים הרפואיים, עושים פיקוח כמו שצריך. בהתאם לכך מחליטים אם לחדש את הרישוי או לא". אשר למכון יונה, אמרה הרופאה המחוזית: "אני מכירה את מכון יונה ויש לנו עם מכון יונה 'מלחמות' ומשפטים כבר שנים רבות, משנת 90". לדבריה, היא הבחינה במודעת פרסומת של המכון בשנת 1989, ושני עניינים הטרידו אותה: האחד - במקום מתבצעות, לפי הפרסומים, פעולות כירורגיות המצריכות רישיון; השני - קיומה של פרסומת לרופאים - פרסומת אסורה על-פי הדין. מטעם המשרד נעשתה אפוא פנייה למכון. המכון נתבקש ליתן את שמות הרופאים העובדים במקום, על-מנת "לדעת מי הרופאים שעוברים על החוק בעניין הפרסומת". דא עקא, שתגובה למכתב לא נתקבלה. או אז, ביום 5.7.1989, יצאה משלחת מטעם המשרד לביקור במכון. בחומר הראיות מצוי דו"ח המתעד את הביקור. מן הדו"ח עולה, כי במקום לא נכח רופא אלא פקיד קבלה, שלא הצליח ליצור קשר עם הבעלים - רייכר. על דלתות החדרים ובמשרד הקבלה הופיעו שמות של רופאים, אך לפי הדו"ח, "חלק גדול מרשימה זו אינם עובדים במכון". הדו"ח מונה שמות של שבעה רופאים העובדים במכון, חלקם - בתחום הכירורגיה. עוד נכתב בדו"ח, כי "לא ברור מי משמש מנהל רפואי של מרפאה זו" (כלומר, הנחת המבקרים היתה כי צריך להיות אדם שהוא בגדר "מנהל רפואי"). בדיקה אקראית של גיליונות של מטופלים העלתה ליקויים חמורים ברישומים ("אין רישום בעל ערך על בדיקת הגוף"; "אין רישומים על בדיקת דופק או לחץ-דם. אין כלל בדיקות מעבדה"; "אין רישום על בדיקה כללית, אין אנמנזה"). לגבי אחד המטופלים, כך נכתב בדו"ח, "הטיפול המומלץ נרשם בקוד: 'טפול 26'". הדו"ח מוסיף וקובע, עוד קודם שנתפצח הקוד "טיפול 26", כי "אין מתבצעים ניתוחים במקום, לרופא הפלסטיקאי משמש המכון כחדר קבלה, ובדיקה הנתוחים נעשים בבית-חולים" [כך במקור]. בעקבות הממצאים הוזמנו רופאים העובדים במכון לשיחה עם רופא המחוז - לא ידוע האם נתקיימו הפגישות. 29. הנה כי כן, ברור כי לגבי אותם עניינים המצויים, לפי עדות הרופאה המחוזית, בגדרי חובת הפיקוח של המדינה על מרפאות הטעונות רישום, נתגלו כשלים חמורים. הרופאה המחוזית דיברה על "פיקוח כמו שצריך", הכולל את הצורך "לברר ולבדוק את הציוד הרפואי, את הרופאים, הרשיונות ואת תוארי המומחיות של הרופאים, את הנוהלים הרפואיים, את הרישומים הרפואיים...". כל אלה נמצאו בלתי-תקינים בחצריו של מכון יונה. על אף זאת, גם לאחר הביקור לא נעשה דבר למעט באפיק הפרסומי. הרופאה המחוזית העידה כי פנתה לרשות להגנת הצרכן והתריעה על הטעיית הציבור במסגרת פרסומי המכון, וכן הזהירה את הרופאים שהם עוברים על החוק. חלק מהרופאים הודיעו שהם מפסיקים לעבוד עם המכון, וכנגד אחרים הוגשו קובלנות - הכל בנושא הפרסומת. הרופאה המחוזית ציינה בעדותה כי "אני חשבתי שהפעילות של יונה גורמת נזק לציבור", אך לדבריה, לא היתה מודעת לכך שנעשים במקום טיפולים כנגד אין-אונות. עוד היא העידה, כי נעשתה פנייה לבתי חולים "שמנתחים עבור יונה שלא יקבלו ניתוחים ממכון יונה". 30. ברור, אפוא, כי ככל שמדובר בפיקוח על מרפאות הטעונות רישום - התרשלה המדינה בביצוע תפקידה. המדינה טוענת כי לאור המידע שהיה בידיה, לא היו נתונות לה סמכויות לבצע פיקוח על המכון (למעט עניין הפרסום, שטופל כאמור). טענה זו אין לקבל. כאמור, בהתחשב בפרסומי המכון - ועל כך איש אינו חולק - היה המכון טעון רישיון. המקום לא עמד בתנאי סף מינימאליים לביצוע הפעולות המבוצעות בו לפי הפרסומים. לנוכח החשד, העולה מן הפרסומים, כי מתקיימות במכון פעולות כירורגיות ללא רישוי ופיקוח, הגיעה המשלחת למקום ובדקה את הנעשה בו. המשלחת הגיעה לכלל מסקנה, כי בפועל לא מתקיימות פעולות כירורגיות במכון עצמו. דא עקא, שלא ברור כלל מה הביא את המשלחת למסקנה נחרצת זו, המנוגדת בעליל לפרסומים הפומביים. מדובר היה בביקור יחיד, בסניף אחד מתוך כמה, שלימד, הוא עצמו, על מחדלים קשים ובכלל זה על ניהול רשומות "בצורה חלקית ולא בהתאם לכללי הרפואה" - כלשון הדו"ח - כאשר טיפולים המבוצעים במקום זוכים לשמות קוד בנוסח "טפול 26". לחברי המשלחת לא היה ברור מי הוא המנהל הרפואי והם התקשו ביצירת קשר עם הבעלים ובקבלת מידע על הרופאים העובדים במכון. בזמן הביקור לא היה אף רופא במקום, ולא ברור כיצד ניתן היה לדעת מה מתרחש אל נכון בחדרי הרופאים כשהם נמצאים (הדו"ח אכן מפרט רשימה של רופאים שעבדו במקום). נראה כי ביקור זה צריך היה לעורר סימני שאלה קשים, ואין תמה על כך שהרופאה המחוזית חשבה - כך לפי עדותה - "שהפעילות של יונה גורמת נזק לציבור". דא עקא, שחלף ניסיון ליתן מענה לאותן קושיות ולהפיג את החששות, משכו למעשה הרשויות את ידן מן העניין והפנו מבטן, באופן בלעדי, לשאלות הנוגעות לפרסומי המכון. אכן, אילו היה בסיס איתן למסקנה שבמקום אין מתבצעות פעולות כירורגיות כלשהן, ושהמכון אינו מעסיק כלל רופאים או מי שמתיימר לעסוק ברפואה - קשה היה לסמן בתו של רשלנות את בחירתה של המדינה, על יסוד ממצאיה, לטפל אך ורק בנושא הפרסום המטעה. אך בנסיבות המקרה, הראיות, ובכלל זה עדות הרופאה המחוזית ודו"ח הביקור במכון, אינן מלמדות על צידוק למשיכת ידיים. הפרסומים העידו על טיפולים כירורגיים משמעותיים. במכון עצמו רב היה הנסתר על הנגלה. טיפולים סומנו בקוד סתרים ולא נעשה ניסיון לפצחו. חובה היתה על המשרד להעמיק חקר בכל הנוגע לפעילות במכון. לא היתה כל הצדקה להותירו כמכון פעיל ללא פיקוח אך משום שלא נמצא במקום, במסגרת אותו ביקור, חדר ניתוח וציוד המתאים לניתוח. המכון העיד על עצמו כי הוא מבצע ניתוחים. עצם העובדה שנתקיימה אפשרות כי אותן פעולות לא בוצעו בחדרי ניתוח ראויים לשמם, אם אכן כך נתבצעו, אינה פוטרת מבדיקה. היא אינה פוטרת מביקורת. היא אינה פוטרת מהקפדה על הרישום ועל מילוי תנאי הרישום המתבקשים. 31. במאמר מוסגר יוער, כי נושא הפרסומים של מכון יונה כבר נדון בערכאות - וראו פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (מפי הנשיא א' גורן) בה"פ (ת"א) 1070/91, 1779 יונה נ' מ"י משרד הבריאות, תק-מח 92(4), 11. והנה, גם שם העיר בית המשפט כי יתכן שעניינים נוספים ראויים להיבדק. בית המשפט המחוזי קבע, כי לאור החומר שהונח בפניו, ובכלל זה "תזכיר ההתאגדות" של המכון ותצהירו של רייכר, יש לקבוע כי "מרכז יונה עוסק ברפואה ממש... אציין בשלב זה כי הסעד שנתבקש בתובענות שלפני עיקרו פרשנות סעיפי איסור הפירסום שבפקודה. לכן לא אקבע מסמרות בשאלות כמו, האם עבר מרכז יונה על האיסור הקבוע בסעיף 3 לפקודה בדבר איסור עיסוק ברפואה והאם עבר המרכז על תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), התשמ"ז-1987". לאמור, גם בהליך שהתמקד בשאלת הפרסום ראה בית המשפט המחוזי לנכון לקבוע, כי המכון עוסק "ברפואה ממש", והניח על השולחן את השאלה האם הופרו תקנות רישום מרפאות. פסק-דין זה ניתן בסוף שנת 1992. הוא נותן משנה תוקף למסקנה כי בחירת הרשויות להניח כי המכון שימש "משרד תווך" גרידא, שאינו טעון רישום, לא נשענה על אדנים מוצקים דים. השאלות לגבי המכון נותרו פתוחות. לא נערך כל ביקור נוסף במכון, מעבר לזה שנערך בשנת 1989, אשר הוא עצמו, כאמור לעיל, חייב היה לשמש בבחינת "כתובת על הקיר". 32. מסקנתנו היא, אם כן, שהמדינה הפרה את חובת הפיקוח. אלא שאי-קיום חובה סטטוטורית, אין משמעו, מניה וביה, התקיימותה של עוולת הרשלנות. אמת-המידה הקבועה בחוק אינה זהה בהכרח לאמת-המידה הנגזרת מחובת הזהירות הנזיקית. קיומה או היעדרה של חובת זהירות נזיקית הם פועל יוצא של תפישה נורמטיבית המביאה בחשבון שיקולים מתחרים. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי עצם העובדה שהמדובר ברשות שלטונית, המחזיקה בסמכויות של פיקוח, ואפילו ניתן בידיה שיקול דעת בהפעלתן, אין בה כדי לשלול את קיומה של חובת זהירות. "גוף ציבורי" - כך נפסק - "כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעתים קרובות 'מפזר נזק' טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות" (דברי הנשיא א' ברק בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). ועוד נפסק, כי "אין בעצם העובדה, שעניין לנו בסמכות שלטונית - בין סמכות רשות ובין סמכות חובה, בין סמכות שיש עמה שיקול-דעת רחב ובין סמכות שיש עמה שיקול-דעת צר, בין סמכות של קביעת מדיניות ובין סמכות של ביצוע - כדי לשלול מניה וביה את קיומה של חובת הזהירות המושגית" (שם). במכון יונה בוצעו פעולות המחייבות רישוי, והמדינה בטיעוניה אינה חולקת על כך, שחובת רישוי מקימה סמכויות של פיקוח. ואכן, "... הפעלתה של סמכות, הלכה למעשה, יוצרת פיקוח ופיקוח, המעוגן בחוק, הוא גם שמוליד חובה" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ראו גם ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). "נמצא, שלא רק שקיום סמכות סטטוטורית אין בו כדי להעניק חסינות או לשלול אחריות וחובה, אלא דווקא קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליה נבנית חובת הזהירות המושגית" (פרשת גורדון הנ"ל). המדינה אינה "מבטחת על" של הרפואה הפרטית; אין היא מחויבת לשאת בכל הנזקים הנגרמים "בגין מעשיהם או מחדליהם של אלפי רופאים ושאינם רופאים המקבלים חולים במרפאותיהם הפרטיות ואשר אינם בשליטתה" (כלשון המדינה בסיכומיה). מקובלת עלי עמדת המדינה, כי "חשיפה בלתי מסויגת [של המדינה לחבות בפיצויי-נזיקין] מסבסדת את המעוולים הישירים, וגורמת להחצנת עלויות מצדם אל משלמי המסים", וכי ברגיל נתון לרשות גם שיקול דעת בהקצאת משאבים ובהתוויית מדיניות. אכן, השיקולים הצריכים לעניין היקף אחריותה של הרשות השלטונית נדונו לא אחת, ואין לנו צורך לשוב ולפרטם (ראו בעניין זה שני החלקים למאמרו של י' גלעד, "ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", שפורסמו במשפט וממשל ב 339 ובמשפט וממשל ג 55). בסופו של יום, כל שנדרש מן הרשות השלטונית הוא להפעיל את סמכויות הפיקוח הקנויות לה בסבירות, כאשר מתחם הסבירות הוא פועל יוצא של השיקולים כולם. זו משמעותה של חובת הזהירות: החובה לנהוג בסבירות בנסיבות הענין (ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פ"ד נו(4) 304). 33. חובת הזהירות נקבעת לפי מבחן הצפיות הסבירה. "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה..." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113, 123). המדינה מחזיקה כאמור בסמכויות של פיקוח על מכונים פרטיים הטעונים רישוי. הפיקוח, וההסתמכות הכרוכה בו, עשויים להקים חובת זהירות. המדינה יכולה לצפות כי התרשלות בהפעלת סמכויות הפיקוח עלולה להביא לכך שמטופלים ינזקו. לא מצאתי כי שיקולי המדיניות המשפטית שוללים את החובה. אדרבה, הם תומכים בקיומה. לקיום חובותיה של הרשות השלטונית חשיבות מיוחדת בתחום הרפואה, והדברים ברורים. למדינה תפקיד חיוני בהקשר זה, והדין מעגן את סמכויותיה ואת הכלים הנתונים בידה על-מנת שתוכל להבטיח כי תחום רגיש זה לא יוותר פרוץ באין משגיח וכי האזרחים לא יפלו קורבן לפעולות רפואיות - או המתחזות להיות כאלה - בלתי-מורשות ומשוחררות מכל פיקוח. הפיקוח של המדינה נועד לשמור גם - ואולי בעיקר - על אותם אנשים, שכדברי המדינה, "מפקירים עצמם" לטיפול רפואי כזה או אחר, בלי להקדים לכך בדיקות ובירורים באשר למהות הטיפול ולכישוריו של מבצעו. חולים אלה סומכים על ההנחה כי הרשות פוקחת עיניה כדי להבטיח כי הדברים הנגלים לעיניהם הם דברים כהווייתם: כי המכון הרפואי הוא מכון רפואי; כי רופאיו הם רופאים מורשים; וכי הטיפולים הניתנים במסגרתו הם טיפולים רפואיים ולא מעשים של אחיזת עיניים. בענייננו, ספק גם אם ישנו משקל רב לטיעון לפיו "בלתי סביר לייחס למדינה חובת פיקוח אקטיבי אחר מעשיהם היום-יומיים של אלפי רופאים ומרפאים..." כמו גם לטיעון לפיו "פיקוח מאסיבי ואינטנסיבי, המעסיק לגיונות של פקחים, עולה כסף". גם בהביאנו בחשבון את כל אלה - את גבולות הפיקוח, את מתחם שיקול הדעת, את קשיי התקציב - סבורני כי חובה היתה על המדינה לעשות, במקרה זה, יותר משעשתה. מכון פרטי המעיד על עצמו, בריש גלי, שהוא "המרכז הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים", והמזמין את בני-הציבור להעמיד עצמם בידי "גדולי המומחים", חייב לעמוד בעין הביקורת של המדינה. מקום בו לא קיים המכון את תנאי-הסף לביצוע פעולות אלה, מקום בו הוא לא הורשה לעסוק בפעילויות עליהן הוא מכריז מעל שלטי חוצות - חובה על המדינה להפעיל את כל הסמכויות המוקנות לה כדי למנוע ממנו להמשיך בפועלו. בענייננו, מסתבר שבניגוד לממצאי הבדיקה הרשלנית של הרשויות, וכפי שניתן היה ללמוד מן הפרסומים, אכן בוצעו במכון פעולות כירורגיות קשות, מסוכנות וחסרות כל בסיס רפואי, ומכל מקום פעולות המצריכות רישוי. הראיות שהובאו מלמדות כי לא נעשה די על-מנת לפזר את הערפל מעל לפעולותיו של המכון. ממצאיה של המדינה בביקור היחיד, באחד מסניפי המכון, הם עצמם העלו, בוודאי היו צריכים להעלות, חשד. הנה כי כן, אין המדובר כאן בדרישה ל"פיקוח צמוד, אקטיבי ושוטף על הפעילות הרפואית המתבצעת מדי יום ביומו, בכל רחבי הארץ, באלפי מרפאות פרטיות על-ידי אלפי רופאים" - כלשון המדינה בטיעוניה; מדובר כאן בדרישה מצומצמת ובסיסית בהרבה, לאמור: להמשיך ולתהות על קנקנו של מכון אחד, שהפרסומים באשר לפעולותיו הרפואיות הטעונות רישוי היו גלויים לעין כל וגם הגיעו לאוזנן של רשויות המדינה והטרידו את אנשיה עד כדי ששוגרה למקום משלחת מכובדת, שנמנעה מלהשלים את החקירה חרף הממצאים המדאיגים שנתגלו. עולה מן האמור, שבנסיבות המיוחדות של המקרה רשות סבירה יכולה וחייבת הייתה לצפות את האפשרות כי התרשלות בקיום חובותיה תגרום נזק למאן-דהוא מבין המטופלים במכון. 34. אשר לרכיב הקשר הסיבתי: המדינה התרשלה בפיקוח על הנעשה במכון יונה. הוברר כי כבר בשנת 1989 ידעו הרשויות על פרסומי המכון. באותה שנה נערך הביקור במקום, שעל ממצאיו עמדנו לעיל. יש לקבוע, כי אילו נתבצעה בדיקה ראויה, ניתן היה כבר אז לעמוד על מימדי הסכנה הטמונה במכון הבלתי-מורשה, וניתן היה לעצור את הפעילות המתבצעת בו מבעוד מועד ולמנוע ביצוע פעולות כירורגיות בידי מי שאינם כשירים לכך. המדינה עצמה מצביעה על הסמכות "שלא ליתן רשיון, לבטל רשיון או ליתן צו סגירה למוסד רפואי". אלא שהדברים לא נעשו, ובשלהי שנת 1991 פנה המשיב למכון. בנסיבות אלה, מתקיים קשר סיבתי כנדרש בין התרשלות המדינה לבין נזקו של המשיב. מעבר לצריך יצויין, כי ההתרשלות הרבה בביצוע הפיקוח מנעה מן המשיב את התשתית הראייתית שנזקק לה, באשר לאופן שבו היו משתלשלים העניינים אילו בוצע פיקוח הולם. בנסיבות המקרה קם על המדינה הנטל להראות כי אפילו העמיקה בבדיקת אורחותיו של המכון, לא היה בכך כדי להרים את הלוט מעל לפעולות הכירורגיות שנעשו בו (השוו ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר דן לאור, תק-על 2004(2) 837). בנטל זה לא עמדה המדינה, וגם מכאן נובעת המסקנה לפיה יסוד הקשר הסיבתי מתקיים במקרה זה. 35. בשולי הדברים אבקש להתייחס לטענת המדינה, כי יש להישמר פן הטלת אחריות על המפקח תבוא, בסופו של יום, על חשבון אחריותו של המעוול הישיר. ומדגישה המדינה: "מה גם שבמקרים הבלתי-נדירים שבהם המעוול הישיר אינו זמין ובר-פירעון - מגעת השתתפות זו ל- 100% מן החבות. אין לך החצנת עלויות גדולה מזו!". בעניין זה מתבקשות מספר הערות. ראשית, אכן תוצאה של הפטר -דה-פקטו של המזיק העיקרי עלולה לחתור תחת מטרות ההרתעה והצדק, המנחות את דיני הנזיקין. עם זאת, אין משמעות הדבר כי לעולם אין להטיל אחריות על מי שהפר את חובת הפיקוח שלו. שיקולי ההרתעה והצדק תקפים גם כאן. בעניין זה יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ובמקרה שבפנינו ביקש בית המשפט המחוזי לרכך ולאזן את התוצאה באמצעות תחימת אחריותה של המדינה ל- 30% מן הנזק בלבד (עניין זה יידון להלן). שנית, באותם מקרים שבהם "המעוול הישיר אינו זמין ובר-פירעון", המשמעות של מתן פטור למפקח שחדל אינה "הפנמת עלויות" על-ידי המזיק הישיר, כי אם הותרת הנזק לפתחו של הניזוק. על יסוד כל האמור, סבורני כי דין ערעורה של המדינה להידחות גם כן. גובה הנזק 36. לא מצאתי בטענות הצדדים עילה להתערב, לכאן או לכאן, בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בפסיקת הפיצויים. בית המשפט המחוזי הפעיל, בעניין זה, את שיקול דעתו, וזה אינו חורג מתחום הסביר בהתחשב בנתונים שהונחו בפניו. עם זאת, שני עניינים טעונים תיקון. בית המשפט קבע כי ד"ר גאידס, מכון יונה ורייכר אחראים, ביחד ולחוד, למלוא הנזק, ואילו המדינה אחראית לנזק בשיעור של 30% בלבד. אף כי אינני מוצא עילה להתערב בחלוקת הנזק הפנימית בין המעוולים, קרי ביחסים בינם לבין עצמם, הרי שאל מול התובע - המשיב - החבות היא של כולם יחד ולחוד (ראו ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, תק-על 2003(1) 17; ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, תק-על 2004(2) 1870). עניין שני: בית המשפט פסק למשיב סכום של 250,000 ש"ח בגין ראש הנזק של כאב וסבל. הקושי נובע מכך, שבכתב התביעה נכללו הן התובע והן רעייתו, והסכום של 250,000 ש"ח נתבקש כ"פיצויים לשני התובעים". כלומר, ההנחה היא שהסכום שנתבקש כולל מרכיב של פיצוי גם לתובעת. בית המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו שיש לראות בתובעת כמי שויתרה על תביעתה, וממילא, משמעות הדבר היא כי אין לפסוק לה פיצוי בגין כאב וסבל. אכן אין ספק כי עיקר התביעה היא תביעתו של המשיב. יחד עם זאת, נראה כי יש להפחית במידת-מה את הפיצוי שנפסק למשיב בראש נזק זה; בהתחשב בכל נסיבות המקרה, הייתי מעמיד את הפיצוי על סך של 240,000 ש"ח. סוף דבר 37. התוצאה היא כי הערעורים כולם נדחים, בכפוף להערות בפסקה 36 לעיל. המערערים בשלושת הערעורים יישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורך הדין של המשיב, בסכום כולל של 30,000 ש"ח, שיתחלק בין כולם שווה בשווה. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. רשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתנזיקין