התיישנות תביעת רשלנות רפואית - אבחון סרטן במיתרי הקול

החלטה 1. זו בקשה לדחייתה על הסף של התביעה שהוגשה על ידי עיזבון המשיב, מחמת התיישנותה. 2. המנוח הגיש כנגד המבקשת תביעת נזיקין בעילה של רשלנות רפואית, שעניינה אבחון מאוחר של המחלה בה לקה, גידול סרטני במיתרי הקול, והתרשלות במעקב הרפואי בתקופה שקדמה להתגלות המחלה הן בפעם הראשונה שפרצה והן בפעם השנייה. במהלך ניהול התיק נפטר המנוח, וכתב התביעה תוקן, כך שכיום היא מתנהלת באמצעות עזבונו (להלן: "העזבון"). 3. כתב התביעה הוגש ביום 28.12.04. לכתב תביעה זה, לא צורפה חוות דעת רפואית מטעם המנוח, כנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. ביום 12.7.05 הוגש כתב תביעה מתוקן בצרוף חוות דעת רפואית. כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר קבלת אישור בית המשפט, ובכפוף לשמירת זכות הנתבעת להעלות טענות מקדמיות. 4. הנתבעת מבקשת לדחות את התובענה על הסף, בהסתמך על העובדות כפי שפורטו בכתב התביעה. 5. התביעה מתייחסת, כפי המפורט במבוא לה, לשני פרקי זמן, בהם כשל הצוות הרפואי שטיפל במנוח מלאבחן את מחלת הסרטן בה לקה. שלב ראשון - אי גילוי המחלה חרף הסימנים הקליניים שעמדו בפני הצוות הרפואי בשנת 1994, בה החל להתלונן המנוח על בעיותיו, ועד לגילוי המחלה. פרק זמן נוסף בין השנים 1998 עד נובמבר 1998, שאז כשל הצוות הרפואי באבחון חזרתה של המחלה. 6. המועדים הרלבנטיים לבחינת הסוגיה, כמפורט בכתב התביעה הינם כדלקמן: בשנת 1993 החל המנוח לסבול מהתקפי שיעול בלתי פוסקים. בין השנים 1993-1998 הוא ביקר מספר פעמים במרפאת אף אוזן גרון, אך אין בתיקו הרפואי כל תיעוד אודות ביקורים אלו. בשנת 1998, בעקבות תלונות המנוח על שיעול דמי, נתגלה בגופו גידול סרטני. המנוח טופל על ידי הקרנות והגידול הוסר מגרונו. בחודש נובמבר 1998, התלונן המנוח על קשיי נשימה וירידה במשקל, ובבדיקת ב- C.T. שנערכה לו בחודש דצמבר 1998 היו סימנים לכך שהמחלה חזרה. רק בנובמבר 1999, כעבור שנה, אובחן המנוח כסובל מסרטן חוזר חודרני, ונזקק לניתוח מסובך. הגילוי המאוחר של המחלה הגביר את סבלו של המנוח והקטין את סיכויי הישרדותו. מחוות דעתו של המומחה מטעם המנוח, ד"ר פולוצקי, עלה כי הטענה היא שהמנוח הופנה לראשונה למרפאת אף אוזן גרון על ידי הרופא המטפל, ב - 30/12/93 עקב תלונות על בעיות צרידות וקושי בבליעה שנמשכו כבר מספר חודשים. הבדיקה הבאה נערכה רק ב - 03/01/97 (טענה המוכחשת ע"י הנתבעת). מדצמבר 1993 ועד מרץ 1998, חלפו ארבע שנים שבמהלכן לא נעשו בדיקות לשלילת סרטן הגרון, למרות האנמנזה של מעשן כבד ותלונות על צרידות וכאבי גרון קבועים. בנוסף, בחודשים נובמבר דצמבר 1998 לא אובחנה חזרתה של המחלה למרות הקליניקה וה- C.T. של הצוואר שהצביעו, כך נטען, על חזרתה. 7. המבקשת טוענת כי התביעה התיישנה הואיל והוגשה בחלוף יותר משבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. לטענתה המועד הרלבנטי הוא המועד בו החל המנוח להתלונן על שיעול בשנת 1993. לשיטתה, התביעה התיישנה בשנת 2000 ובוודאי שהתיישנה ביום 28.12.2004, עת הוגשה. נטען כי אף אם יפסע המנוח במסלול סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הרי שעד הגשת התביעה בשנת 2003, חלפו 10 השנים של מרוץ ההתיישנות. המבקשת מוסיפה כי התובע ידע על עצם קיומו של נזק בפעם הראשונה בה חלה וכי כבר בשנת 1999 חתם על טופס ויתור על סודיות רפואית ועל כן הייתה ברשותו ידיעה, ולו כללית, על הקשר בין המחדל הנטען לנזק אך הוא בחר להשתהות בהגשת התביעה. בהמשך נטען כי שאלת הרשלנות הועמדה על הפרק רק ביום 12.07.2005, עם הגשתה של חוות הדעת הרפואית מטעם המנוח. מנגד, נטען ע"י העזבון כי התובענה לא התיישנה, שכן, מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום גילוי המחלה: פברואר-מרץ 1998. לגישתו, איש לא יודע מהו טווח הזמן בו פרצה המחלה, אך התייחסות שונה לתלונותיו עובר לגילוי המחלה, הייתה יכולה למנוע את השיהוי בגילויה. לחילופין, נטען כי ברשלנות המבקשת לאתר את מחלת המנוח, יש משום עוולה מתמשכת אשר נסתיימה עם גילוי המחלה. 8. דיון התביעה עוסקת, כאמור, בהעדר גילוי מוקדם של המחלה בה לקה המנוח והתרשלות במעקב אחר מצבו הרפואי בתקופה שקדמה לגילוי המחלה בפעם הראשונה והשנייה גם יחד. באשר לטענה לגבי אבחון מאוחר של חזרתה של המחלה - מדובר בעילה שיכולה הייתה לעמוד בפני עצמה, ואין ספק כי מועדי התרחשותה וגילויה, מצויים בטווח תקופת ההתיישנות, משמע, בעת שהוגשה התביעה לא התיישנה עילה זו. 9. באשר לאי גילוי המחלה בשלביה הראשונים, שוכנעתי כי דינה של הטענה להתברר במסגרת פסק הדין ולא ניתן להכריע בה בשלב זה, כטענת סף. 10. דיני התיישנותה של עוולה בנזיקין מוסדרים בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ובהוראה ספציפית בפקודת הנזיקין - סעיף 89 לפקודה. תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי : "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". 11. בפסק הדין שניתן בע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב, (פ"ד נד (2) 535), דן בית המשפט העליון בקשר בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין וקבע כי סעיף 89(2) עוסק אך ורק בשאלת גילויו המאוחר של הנזק, ואילו בכל יתר העובדות המקימות את עילת התביעה, לרבות הקשר הסיבתי, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, על כל תנאיו. (ראה גם ע"א 7707/01 עליזה צורף נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על, 2005 (4) 1733). 12. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את אורך תקופת ההתיישנות ל - 10 שנים מקרות האירוע, במקרה שבו נתגלה הנזק בשלב מאוחר מהתרחשותו. אין ספק כי בכך איננו מאריך את תקופת ההתיישנות, אלא מצמצם אותה. דהיינו, תקופת ההתיישנות הנמנית מגילוי הנזק הינה 7 שנים, אך כאשר הנזק התגלה כעבור למעלה מ - 3 שנים מהתרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה יהא קצר מ - 7 שנים, ולא יעלה על 10 שנים מהתרחשות הנזק. 13. מחלתו של המנוח אובחנה לראשונה במהלך שנת 1998. לגישת המבקשת, מועד קרות הנזק וגילוי הנזק הינם בדצמבר 1993, כאשר פנה המנוח, על פי כתב התביעה, לראשונה למרפאה בתלונות על הבעיות מהן סבל. הלכה היא כי לא די בהתגלות נזק כלשהו כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלותו של נזק תחל את תקופת ההתיישנות אם מדובר בנזק שאדם סביר היה בנסיבות הענין מגיש בגינו תביעה (ראה ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4),554וע"א 1254/99 לעיל). 14. במקרה שלפני, מועד התגלות הנזק הינו במהלך שנת 1998, שאז התלונן המנוח על בעיות קשות יותר של שיעול עם דם, ואז נתגלה למנוח בהיקף כזה אשר הצדיק הגשת תביעה. השאלה היא מתי התרחש הנזק. לפי חוות דעתו של מומחה התביעה, התבטאה רשלנות הנתבעת בכך שבמשך 4 שנים מסוף שנת 1993 ועד 1998 לא בוצעו בדיקות לשלול את מחלת סרטן הגרון, למרות תלונות חוזרות ונשנות של המנוח על צרידות וכאבי גרון קבועים. חוות דעתו נסמכת על גרסת התביעה שלפיה ביקר המנוח במרפאה אחת לחודשיים בתקופה זו והתלונן על בעיות אלה, אך אין רישום של הביקורים בכרטיסו הרפואי, (טענה המוכחשת ע"י הנתבעת). מועד קרות הנזק הוא המועד שבו ניתן היה לאבחן את מחלת הסרטן וזו לא אובחנה. ככל שטענת התביעה היא כי כבר בדצמבר 93 הייתה קיימת המחלה ולא אובחנה, למרות שניתן היה לאבחנה, הרי עילה זו נתיישנה, שכן חלפו למעלה מ - 10 שנים מקרות הנזק ועד הגשת התביעה. קביעה זו איננה שוללת את אפשרות התביעה להוכיח כי בשלב כלשהו במהלך 4 השנים שחלפו עד לאבחון המחלה, התלונן המנוח על קיומם של סימפטומים שהיו צריכים להביא לעריכת בירור יסודי יותר של מקורם. בת"א (מחוזי ת"א) 391/90 - תרצה גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, תק-מח 98(1), 2612 , 2616 (1998), טען ב"כ התובעת כי המחדל שבא לידי ביטוי באי אבחון הגידול הינו מחדל מתמשך ועל כן, על הנתבעת לשאת, למצער, באותו חלק מנזקה של התובעת אשר טרם התיישן. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה. שטיין), קיבל טענה זו, דחה את התביעה ככל שהתייחסה לאירועים שהתיישנו (עקב חלוף למעלה מ - 10 שנים מהתרחשותם), והוסיף: "הנזק בגין איחור באבחון נפסק עם אבחון הגידול ונתוחו, כאשר התובעת זכאית לפצוי בגין נזק שנגרם ע"י הניתוח, כתוצאה מאיחור באבחון, אם איחור זה קרה עקב רשלנות. דהיינו, עלינו לבחון את ההבדל במצבה של התובעת, אם היה הגידול מאובחן ביום 10.10.80, לבין מצבה בעת האיבחון ביום 15.3.83". הסוגיה נבחנה על ידי בית המשפט העליון בע"א 2509/98 - תרצה גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נד(2), 38 , 46-47 (2000), אשר אימץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. 15. המסקנה היא שבכל הקשור לאי אבחון המחלה בשלב הראשון שלה, לא חלפו 7 שנים מיום גילוי הנזק ועד הגשת התביעה. המשיב רשאי לתבוע בגין נזקים, או נזקים יחסיים, שנגרמו לו עקב מעשי רשלנות שהתרחשו לכל המאוחר 10 שנים קודם להגשת התביעה, ועניין זה יוכרע רק לאחר שתתברר התובענה. סוף דבר, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות. מיתרי הקולרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותסרטןהתיישנות