פסק דין בנושא ניתוח קטרקט בעין - תביעה נגד רופא עיניים: 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובע כנגד הנתבע. העובדות הצריכות לענין 2. התובע יליד 21/5/46 הופנה אל הנתבע שהינו רופא עיניים, על ידי ד"ר דוידסון שהינו "מומחה לרפואת עיניים מטעם קופת חולים לאומית" (סע' 2 לכתב התביעה המתוקן) וזאת לצורך ביצוע ניתוח קטרקט בעינו. התובע נותח ביום 13/2/95, אלא שמצב עינו של התובע הידרדר לאחר הניתוח, ובסופו של דבר הוא נותר עיוור בעין המנותחת. התובע טוען כי במקרה זה חל כלל "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ומייחס לנתבע רשלנות בביצוע הניתוח. כמו כן עותר התובע לפיצוי כספי הן בשל היעדר הסכמה מדעת והן בשל פגיעה באוטונומיה. 3. לצורך הדיון בשאלות המשפטיות, יש לקבוע את ההשתלשלות העובדתית הנוגעת לענין. התובע נבדק לראשונה על ידי הנתבע ביום 25/12/94. בבדיקה זו אובחנה עכירות של העדשה (קטרקט - ד.ג.) בשתי העיניים, כאשר מצבה של עין שמאל היה גרוע ממצבה של עין ימין. בתאריך 13/2/95 נותח התובע על ידי הנתבע. במהלך ניתוח מסוג זה מוציא המנתח את גרעין עדשת העין ומנקה את שאר חומר העדשה ולאחר מכן הוא מכניס לעין עדשה סינטטית. במקרה דנן נצפה במהלך תהליך הכנסת העדשה הסינטטית חומר אמורפי אשר נחשד כזגוגית. על מנת לסבר את האוזן, הזגוגית הינה גֶ'ל הממלא את החלק האחורי של העין. בשלב זה החדיר הנתבע לעין תרופה בשם מיוכול, ובעקבות החדרה זו התכווץ האישון באופן סימטרי, דבר שהעיד כי לכאורה לא חדרה זגוגית לחלק הקדמי של העין (הלשכה הקדמית), ומשכך, לא מצא הנתבע לנכון לבצע כריתה של הזגוגית הקדמית. מכרטיס הטיפולים שניהל הנתבע עולה כי התובע הוזמן לבדיקה למחרת הניתוח ונמצא כי היתה בצקת של הקרנית, והאישון היה עגול. הנתבע החל במתן טיפול של טיפות סטרואידים, אותם הורה להזליף לעין המנותחת אחת לשעה. יומיים לאחר מכן ביקר התובע פעם נוספת במרפאתו של הנתבע, וההתרשמות של הנתבע היתה כי הקרנית מתבהרת. מהכרטיס הרפואי עולה כי בהמשך היו תנודות במידת הבצקת בעינו של התובע, ושלושה חודשים לאחר הניתוח התרשם הנתבע כי יש שיפור במצב הבצקת, אלא שחודש לאחר מכן - דהיינו ארבעה חודשים לאחר הניתוח - לא חלפה הבצקת, ואז חשד הנתבע לראשונה כי קיים מגע של זגוגית בקרנית, ובו ביום היפנה את הנתבע להתייעצות עם מומחה קרנית - ד"ר לברטובסקי. לדברי הנתבע התובע ביקר אצל ד"ר לבוטרבסקי (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 4), אולם בהמשך לא שב לד"ר לברטובסקי אלא פנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים שיבא. בתאריך 9/5/95 נבדק התובע במרפאת העיניים בבית החולים שיבא, שם אובחן - בין היתר - פתח בקופסית האחורית של העדשה. בתאריך 18/1/96 עבר התובע בבית החולים שיבא ניתוח שכלל השתלת קרנית, הוצאת העדשה הסינטטית וכריתה של הזגוגית הקדמית. ביום 4/2/96 אובחנה היפרדות רישתית, אלא שבשל היותה "ישנה" (התיעוד הרפואי מבית החולים שיבא) לא נעשה ניתוח לתיקון היפרדות הרשתית. בסופו של דבר איבד התובע כאמור את ראייתו בעין שמאל. 4. התובע צירף לכתב התביעה המתוקן את חוות דעתו של פרופ' זאוברמן אשר קבע כי הנזק בעינו של התובע התרחש במהלך הניתוח שנעשה בו על ידי הנתבע, וכי התוצאה "מראה על רמה ניתוחית לא אופטימלית" וכן "לדעתי המנתח לא פעל באופן סביר בזמן הניתוח, כמו כן הוא לא פעל באופן סביר אחרי הניתוח". הנתבע צירף לכתב ההגנה את חוות דעתו של פרופ' מלמד אשר קבע כי הטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבע היה "תקין וללא כל דופי", ובאשר לקביעותיו של פרופ' זאוברמן, קובע פרופ' מלמד כי "קביעה זו אינה נכונה ואינה הוגנת..." וכן "לסיכום, אם כך, אני שולל מכל וכל את הקביעה שהיתה רשלנות רפואית כלשהיא בדרך הטיפול של ד"ר ליאור (הנתבע - ד.ג.) במקרה זה". בשל הפערים בין חוות הדעת הסכימו הצדדים למנות את פרופ' ענת לבנשטיין "כמומחית מכרעת על מנת לקבוע האם היתה התרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובע... והאם רשלנות זו גרמה לנזק..." (עמ' 7 שורות 10-6). ביום 19/6/03 התקבלה חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין אשר קבעה "לדעתי למרות שניתוח הקטרקט הסתבך, לא היתה רשלנות של המנתח בזמן הניתוח או בטיפול האחר - ניתוחי...". ההסדר הדיוני 5. כאמור מונתה פרופ' לבנשטיין כמומחית מכרעת בשאלות הרפואיות נשוא התובענה אשר בפני, אלא שהתובע לא השלים עם ממצאיה, ולמרות ההסדר הדיוני וההסכמה על פיה תהיה חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין מכרעת, הסכימו הצדדים כי פרופ' לבנשטיין תחקר, כאשר הובהר כי השאלות שבמחלוקת בתיק זה הן: האחת - האם היתה רשלנות בביצוע הניתוח או בטיפול שלאחריו. השניה - האם היתה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח, אם לאו. לענין זה יצוין כי מן הראוי היה שהתובע יוותר על חקירתה של פרופ' לבנשטיין ויקבל את מסקנותיה כמות שהן, בהתאם להסכמה הדיונית. אומנם התובע לא ביקש לפסול את חות דעתה של פרופ' לבנשטיין - והרי לא היה בפיו נימוק כלשהוא לעשות כן - אולם התובע עשה כל שבידו על מנת לנסות ולקעקע את ממצאיה של המומחית - פרופ' לבנשטיין, ומן הראוי לקבוע כבר עתה כי התובע נכשל במאמציו אלו. נטל ההוכחה 6. לדברי התובע מדובר בדבר המעיד על עצמו, ואשר על כן, ועל פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, חל נטל ההוכחה על הנתבע. בע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי בע"מ ואח', פ"ד מ"ט (1) 45, 75 מבהיר בית המשפט: "תכולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 פקודה) "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני, כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו";והשלישי כי נראה לבית המשפט "שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". ובד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח', פ"ד כ"ד (2) 229, 262 סיכם הנשיא את ההלכה הקובעו: "1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות, הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לענין קיומם של שלושה תנאים. 2. הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, בהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לענין זה. 3. נטל השכנוע לענין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע ועליו להרימו על פי העיקרון של עודף ההסתברויות..". בענייננו, אם נבחן את שלושת התנאים, שהינם מצטברים כאמור, נמצא כי הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינו חל, ואבאר. לצורך הדיון הנני מוכנה לצאת מתוך הנחה כי שני התנאים הראשונים מתקיימים, דהיינו לתובע אין ידיעה בדבר הסיבות שגרמו לנזק, וכן כי הנזק ארע על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו בקרות הנזק. אולם אינני סבורה כי הכלל השלישי מתקיים, שכן בענייננו נקבע כי חוות דעתה של המומחית - פרופ' לבנשטיין - הינה חוות דעת מכריעה. פרופ' לבנשטיין מצאה שלא היתה התרשלות במהלכים שלפני הניתוח, בזמן הניתוח עצמו, ולאחריו במהלך המעקב. משכך, לא ניתן להגיע למסקנה ש"ארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". דומני כי זה המקום לציין כי פרופ' לבנשטיין השאירה רושם מצוין על בית המשפט, ודומה כי לא אטעה אם אומר כי רושם זה הושאר גם על ב"כ שני הצדדים. חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין הצטיינה ביסודיות, במהימנות וברמה מקצועית גבוהה ביותר, כמו גם תשובותיה הקולחות והאמינות בזמן חקירתה בבית המשפט, ולעניות דעתי לא נפל כל מתום או פגם בקביעותיה, הן בחוות הדעת והן בעדותה בבית המשפט. מהאמור עולה כי אין להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין. החבות ועוולת הרשלנות 7. לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להניח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 113). 7.1 חובת זהירות מושגית - במישור זה נבחנת השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, והאם צריך היה לצפותו. דומה כי היום אין עוד ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הרופא לבין חולה, מה עוד שמדובר בטיפול ניתוחי הנעשה בהרדמה מקומית. 7.2 חובת זהירות קונקרטית- במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80, שם, בעמוד 125). שאלה זו, כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - האם אדם סביר צריך היה לצפות את אותו נזק כעניין שבמדיניות. בענין אשר בפני הנני סבורה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית, ואבאר: בענין אשר בפני נוצר הנזק במהלך ניתוח להסרת קטרקט בעינו של התובע. הנזק ארע בשל קרע בקופסית האחורית שגרם לאובדן זגוגית, נזק שלא אותר במהלך הניתוח אלא רק כעבור כארבעה חודשים. מדובר בנזק מוכר וידוע בספרות הרפואית, והנתבע הודה בחקירתו כי "קרע בקופסה האחורית במהלך הניתוח הוא לא משהו שאמור לקרות במהלך הניתוח, אבל הוא קורה לפעמים" (עמ' 14 שורות 29-28). מהאמור עולה כי הנתבע יכול היה וצריך היה לצפות נזק מסוג זה, ומשכך קמה במקרה זה חובת זהירות קונקרטית . 7.3 האם הופרה החובה? בשאלה זו יש לדון לאורך שלוש תקופות זמן. האחת - לפני הניתוח . השניה - במהלך הניתוח. השלישית - במעקב שלאחר הניתוח. 7.3.1 המהלך שלפני הניתוח - התובע הופנה אל הנתבע לצורך ביצוע ניתוח הקטרקט בעינו על ידי ד"ר דוידזון שהוא רופא עיניים מומחה בקופת חולים לאומית. הנתבע העיד כי הפגישה הראשונה עם התובע ארכה "...בין 20 ל- 30 דקות" (עמ' 9 שורה 21) וזאת משום ש"הייתי צריך לבדוק אותו בפעם הראשונה, להרחיב לו את האישונים שזה לוקח זמן ובסופו של דבר לסכם את הבדיקה ואת הביקור תוך כדי הסבר על מהות הניתוח..." (עמ' 10 שורות 2-1). הערכת זמן זו עולה בקנה אחד עם עדותה של אשת התובע שאמרה "הפגישה עם ד"ר ליאור התמשכה כרבע שעה או 20 דקות" (עמ' 3 שורה 13). בהתייחס לבדיקה שיש לבצע לפני ניתוח העידה פרופ' לבנשטיין "לגבי הבדיקה לפני הניתוח עורכים בדיקה שלמה של העין, שהיא כוללת בדיקת חדות ראיה, לחץ תוך עיני ובדיקה במנורת סדק שזהו מכשיר הבדיקה הסנטנדרטי של רופא העיניים" (עמ' 14 שורות 3-1). במקרה דנן אישרה פרופ' לבנשטיין כי "במקרה נשוא כתב התביעה ראיתי את תוצאות הבדיקות" (עמ' 14 שורה 8). אומנם אין חולק כי במועד זה לא ביצע הנתבע לתובע בדיקת לחץ תוך עיני, אולם בדיקה זו לא בוצעה לא משום שהנתבע זלזל חלילה בתובע או בבדיקתו אלא משום ש"היו לי נתונים על הלחץ, התובע בא עם מכתב לגבי הלחץ התוך עיני" (עמ' 10 שורות 8-7) ופרופ' לבנשטיין אישרה כי "זה תקין שמישהו בא אליך לניתוח קטרקט ולא מודדים לחץ תוך עיני אם הוא מגיע אם תוצאות בדיקה של לחץ תקין" (עמ' 14 שורות 14-13). מכאן, הנתבע פעל בדיוק כפי שכל רופא סביר היה פועל בביצוע הבדיקות הנדרשות עובר לביצוע הניתוח. 7.3.2 מהלך הניתוח - פרופ' לבנשטיין קבעה בחוות דעתה כי "בזמן הניתוח כן היתה פתיחה של הקופסית האחורית של העדשה ואובדן זגוגית". פרופ' לבנשטין מוסיפה ומבהירה בחוות דעתה כי סיבוך זה הינו "הסיבוך השכיח ביותר בניתוחי קטרקט, והוא קורה בכ- 4% מהניתוחים" ועל כן היא מתקוממת על קביעתו של המומחה מטעם התובע - פרופ' זאוברמן - אשר קבע כי פתיחת הקופסית במהלך הניתוח מראה על רמה ניתוחית "לא אופטימלית". נראה כי במהלך הניתוח חשד התובע כי נגרם קרע בקופסית ופריצת זגוגית, שכן הוא החדיר לעין חומר הנקרא מיוכול אשר מכווץ את האישון. אם האישון מתכווץ בצורה סימטרית, כי אז אין בסיס לחשוד בקיומה של זגוגית. הנתבע העיד כי "מיוכול אני לא עושה דרך קבע, אלא רק כאשר אני חושד שיש זגוגית, זה טסט" (עמ' 11 שורה 17). ואכן במקרה זה החדיר הנתבע מיוכול לעין המנותחת, ונוכח לדעת כי האישון התכווץ בצורה סימטרית, וללא שנצים, ועל כן נחה דעתו כי לא פרצה זגוגית. התובע טוען כי קיימים טסטים נוספים לבדיקת קיומה או אי קיומה של זגוגית באישון, וחובה היתה על הנתבע לעשות את אותם טסטים נוספים על מנת לוודא שאין זגוגית באישון, ודוק: במהלך הניתוח הבחין הנתבע בחומר אמורפי ולכך חשד בקיומה של זגוגית באישון. פרופ' לבנשטיין נדרשה לסוגיה זו בחקירתה, והיא הבהירה כי קיימת בדיקה נוספת לוודא שלא חדרה זגוגית ללשכה: "ניתן להפסיק את הזרמת הנוזל המוזרם במהלך הניתוח, ובמקרה כזה אמורה הלשכה לשקוע. אם הלשכה איננה שוקעת יש חשד לפריצת הזגוגית והיא זו שמונעת את שקיעת הלשכה. מקובל לעשות בדיקה זו. במקרה הזה לא כתוב שבדיקה זו נעשתה" (עמ' 15 שורות 16-13) והיא מוסיפה כי "האמצעי הנפוץ ביותר היא הזרקת המיוכול" (שם, שורה 17). נשאלת השאלה האם נדרש הנתבע לבצע יותר מבדיקה אחת על מנת לוודא אי פריצת זגוגית. פרופ' לבנשטיין נדרשה לכך והבהירה כי האינדיקציה האם לבצע יותר מבדיקה אחת נובעת מנסיונו ושיקול דעתו של הרופא המנתח, והיא הודתה בהגינותה "אם אני מבצעת כזה ניתוח, ואני מתרשמת לאחר הזרקת מיוכול שהזגוגית לא פרצה לעדשה, לא בהכרח אעשה בדיקות נוספות לוודא זאת" (שם, שורות 25-24). הנה כי כן, הנתבע אשר חשד בקיומה של זגוגית באישון, הפעיל את שיקול דעתו, נהג בזהירות, וביצע את הבדיקה המתבקשת. כאשר השתכנע - בדיעבד, בטעות - כי לא פרצה זגוגית לאישון, לא מצא לנכון לבצע בדיקות נוספות. כיום ברור כי הנתבע טעה בהערכתו ובהחלטתו שלא לבצע בדיקות נוספות, אלא שטעות זו הינה במיתחם הסבירות של מנתח סביר, ועל כן אי אפשר לזקוף אותה לחובתו ולקבוע כי התרשל במהלך הניתוח. 7.3.3 המעקב שלאחר הניתוח - לטענת התובע התרשל הנתבע בכך שהתעלם מקיומה של בצקת בעין במשך זמן ארוך יחסית לאחר הניתוח, ולא ביצע בדיקות בתכיפות הנדרשת וכן נמנע מביצוע פעולות אשר אמורות היו למנוע את התוצאה העגומה - העיוורון בעינו של התובע. פרופ' לבנשטיין בדקה את התנהלותו של הנתבע לאחר הניתוח, ולא מצאה כי הנתבע חרג מנורמות המעקב המקובלות לאחר ניתוח קטרקט. התובע נבדק על ידי הנתבע למחרת הניתוח ונמצא כי יש לו לשכה עמוקה. פרופ' לבנשטיין מבהירה בעדותה כי "לשכה עמוקה למחרת הניתוח זה מימצא תקין" (שם, שורה 30), ומוסיפה כי "ביום שלאחר הניתוח לא היה שום חשד לבעיה" (עמ' 16 שורה 1). אין חולק כי לתובע היתה בצקת בעינו, אולם מדובר במימצא רגיל לאחר ניתוח (שם, שורה 2) ובצקת זו אמורה "להיעלם או להשתפר תוך מספר שבועות, בערך סדר גודל של חודש" (שם, שורות 4-3). במקרה של התובע לא נעלמה הבצקת כעבור חודש, אולם כעבור חודש וחצי, ביום 26/3/95 רשם הנתבע בכרטיס המעקב כי קיים שיפור במצב הבצקת. המומחית - פרופ' לבנשטיין - הבהירה בחקירתה כי קיימות הרבה סיבות להימצאותה של בצקת, ועצם קיומה אינה מצביעה בהכרח על קיומה של זגוגית בלשכה (שם, שורה 6). במקרה של התובע, הבחין הנתבע לראשונה בקיומה של זגוגית ביום 29/3/95, אולם רק ביום 24/4/95 הוא ראה שהזגוגית נוגעת בקרנית "שזאת האינדיקציה בעצם לשקול ניתוח" (שם, שורות 13-4) ועד אז נכון לטפל בתופעה בתרופות, ועל כן, אין לראות בהתנהלותו של הנתבע לאחר הניתוח, התנהלות פסולה. התובע סבר שפרקי הזמן שחלפו בין מועדי הבדיקה שנקבעו לו היו מרווחים מידי בהתחשב בעובדה שהבצקת לא חלפה, אלא שפרופ' לבנשטיין הבהירה כי אין לראות בפרק זמן של חודש שחלף בין מועדי הבדיקות - זמן בלתי סביר, אם כי "יכול להיות שהייתי רואה אותו אחרי שבועיים" (שם, שורה 18), אולם "אם היו רואים אותו אחרי שבועיים, ולא אחרי חודש, אני לא חושבת שזה היה מהותי" (שם, שורה 20), ומכל מקום, ברגע שהבחין הנתבע בקיומה של זגוגית בלשכה, היפנה את התובע למומחה - פרופ' לברטובסקי. מהאמור יש לקבוע כי התנהלותו של הנתבע לאחר הניתוח, והמעקב שבוצע, היו סבירים ביותר, ולא חרגו מהתנהלותו של רופא סביר במקרה כזה, ומשכך - המסקנה המתבקשת היא שהנתבע לא הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. אי הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה 8. זה המקום לציין כי התובע לא כלל בתביעתו טענה בדבר פגיעה באוטונומיה. טענה זו הופיעה לראשונה בסיכומיו, אולם משלא התנגד הנתבע להעלאתה, יש להחזיקו כמי שהסכים לדון בה. ברע"א 278/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה (להלן: "פרשת דעקה") קבע בית המשפט מפי כב' השופט אור: "לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה" (סעיף 15). וכב' השופטת שטרסברג-כהן אף הרחיבה בקובעה: "הערך בדבר האוטונומיה של האדם נמנה עם הערכים המרכזיים והיסודיים בשיטתינו המשפטית" (סעיף 28). בהמשך הבהיר בית המשפט מפי כב' השופט אור: "לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי" (סעיף 19). וכי "זכותו זו לאוטונומיה היא גם הבסיס העיקרי של תורת ההסכמה מדעת, לפיה, בכפוך לחריגים מסוימים... אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת (ראה ע"א 3108/91 רייבי נ' ויגל, פ"ד מ"ז (2) 497, 509)... ההחלטה על ביצוע טיפול רפואי "חייבת להיות החלטה אינדווידואלית המביאה בחשבון בראש וראשונה את רצונו ואת בחירותיו של החולה עצמו..." (ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נ"א (2) 171). ענין זה סוכם על ידי כב שופטת דורנר בע"א 434/97 פלוני ואח' נ' מור המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נ"א (4) 205, בהסבירה: "החולה אינו אובייקט. הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל בבוחרו בדרך הטיפול. על כן עומדת לו זכות יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר, בידיעת העובדות הרלבנטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו". ומן הכלל אל הפרט: בתצהירו טוען התובע כי לא קיבל הסבר באשר לסיכונים ו/או סיבוכים אפשריים (סעיף 4 לתצהיר), נהפוך הוא, הנתבע אמר לו שמדובר בניתוח פשוט ביותר, סטנדרטי מאוד וקל (שם). אשת התובע העידה כי גם המומחה מקופת חולים - ד"ר דוידסון - "אמר לנו שמדובר בניתוח קל" (עמ' 2 שורה 18). עוד הבהירה אשת התובע בעדותה כי "ד"ר דוידסון אמר שיש איזשהוא שכבה שהיא עולה על העין, וצריך להסיר אותה...(שם, שורות 24-23). ד"ר דוידסון גם הסביר שמדובר בניתוח בהרדמה מקומית (שם, שורה 25) וכי הוא "לא אמר שיש סיכון בניתוח..." (שם, שורה 27). מדברים אלו עולה כי התובע ורעייתו קיבלו את מלוא ההסבר באשר לפרוצדורה הניתוחית מאת ד"ר דודיסון, והגיעו למעשה לנתבע לצורך ביצוע הניתוח וזאת לאחר שקיבלו כבר את כל ההסברים האמורים. אשת התובע אף העידה כי ידעה שמדובר בניתוח קל שכן "יש לי במשפחה שעשו את הניתוחים האלה..." (עמ' 3 שורות 4-3) ולדבריה "בחיים לא שמעתי שאפשר להתעוור מניתוח כזה" (שם, שורות 21-20). הנתבע הסביר בעדותו את התנהלותו בזמן הבדיקה, והבהיר כי הוא "מותיר לו זמן גם לשאול שאלות" (עמ' 10 שורה 21). הנתבע העיד כי "אני אומר למנותח פוטנציאלי שאחד הסיכונים הוא אובדן ראייה, אני תמיד אומר בסוף הדברים שזה יכול להסתיים באסון, אני אומר זאת במהלך הדברים שזה יכול להיגמר באובדן ראייה ואובדן של עין. אני אומר זאת כדי שידעו מהו המהלך הסופי, אבל סטטיסטית הסיכון הוא מאוד קטן, והסיכוי להשגת ראייה טובה והנאה מהניתוח הוא גדול מאוד" (עמ' 10 שורות 29-25) וזה המקום לומר כי התרשמתי מכנותו של הנתבע ומהימנותו, ולעניות דעתי הנתבע אכן ציין את הסיכונים האמורים בפני התובע ורעייתו. אלא מאי? היות והן התובע והן רעייתו הכירו את הניתוח מבני משפחתם שעברו אותו, לא שתו ליבם לדברי הנתבע, לרבות הסיכונים שפורטו על ידו, והעדיפו להסתמך על הצלחת הניתוח שבוצע בבני משפחתם, ועל דברי המנתח כי מדובר בניתוח פשוט עם סיכויי הצלחה גבוהים, ולענין זה יצוין כי אשת התובע העידה בתחילה כי "הפגישה עם ד"ר ליאור התמשכה כרבע שעה או 20 דקות" (עמ' 3 שורה 13) אולם לאחר מכן, משחפצה לחזק את טענתה כי היא ובעלה לא קיבלו הסברים כלשהם על הניתוח הצפוי מפי ד"ר ליאור, טענה במפתיע ובניגוד לאמירותיה הקודמות כי "הבדיקה של בעלי אצל ד"ר ליאור התמשכה כמה דקות, בערך שלוש או שתי דקות" (שם, שורה 26) ודומה כי אין צורך להכביר מילים בענין זה. הנני בדיעה כי הנתבע נתן לתובע את כל ההסברים הנחוצים לגבי הניתוח אותו עמד לעבור, ומשכך אין מדובר באי מתן הסכמה מדעת או בפגיעה באוטונומיה. למען הסדר הטוב אציין כי אומנם נקבע כי מדובר בניתוח אלקטיבי, אך ברור כי אם התובע לא היה מבצע את הניתוח, הוא היה מתעוור ממילא בשל הקטרקט, ויושם נא אל הלב כי התובע לא אמר במהלך המשפט כולו, כי אילו היה יודע שקיים סיכון להתעוור מהניתוח, לא היה מבצע אותו, ועל פי התרשמותי אין כל ספק שהיה מבצע אותו למרות הסיכונים שלטענתו לא הובאו לידיעתו, והראיה - ביום 14/9/05 התקבלה הודעה מאת ב"כ התובע על פיה נותח התובע בגין קטרקט גם בעינו הימנית, ודוק: זאת לאחר שכבר אין ספק באשר לידיעתו את הסיכונים האפשריים, ובמיוחד התעוורותו בעין שמאל בגין הניתוח הקודם. אומנם ענין זה אינו מעלה או מוריד לענין התוצאה הסופית, אולם יובהר כי לעניות דעתי התובע קיבל את כל ההסברים הנדרשים הן מד"ר דוידסון והן מהנתבע, וחתימתו על טופס ההסכמה נעשתה מתוך הסכמה מודעת ומלאה, הן באשר לפרוצדורה הניתוחית אותה עמד לעבור, והן באשר לסיכוניה לרבות סיבוך שיביא לעיוורון. פגיעה ברשתית 8. במהלך הדיון הסתבר כי בעת שהיה התובע בטיפול בבית החולים שיבא ארעה היפרדות של הרשתית בעין המנותחת. המומחית - פרופ' לבנשטיין - התבקשה בחקירתה להתייחס להיפרדות הרשתית, והיא השיבה כי "היפרדות הרשתות כפי שקרתה במקרה זה, אינני בהכרח תוצאה של אי איבחון פריצת זגוגית ללשכה. מדובר בסיבוך מקובל לאחר ניתוח קטרקט. אחרי ניתוח קטרקט השכיחות נעה בין 0.5 ל- 2%, ואחרי הניתוח קטרקט עם אובדן זגוגית, השכיחות גדולה אף יותר" (עמוד 18 שורות 11-8). מכאן, שלא ניתן לייחס רשלנות לנתבע בגין היפרדות הרשתית. 9. נזק ראייתי התובע טוען בסיכומיו כי "המסמכים הרפואיים אינם כוללים את מלוא המידע הרפואי וחסר בו מידע מהותי הדרוש לצורך הכרעה בתיק זה..." (סעיף 7 לסיכומי התובע) אלא מאי? סתם, ולא פרש. לא ברור איזה מידע רפואי חסר לטענת התובע, ואילו מסמכים אינם כוללים את מלוא המידע הרפואי, ומדובר בטענה בעלמא אשר הועלתה על דרך הסתם, ואין בה כל ממש. 10. סוף דבר, הנני קובעת כי הנתבע פעל כרופא סביר הן לפני הניתוח, הן במהלכו והן לאחריו, ולמעשה לא מצאתי כל דופי בהתנהלות הרפואית, וממילא לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות זו לבין התוצאה העגומה שהתרחשה בסופו של דבר - אובדן הראייה בעינו של התובע. לאור האמור נדחית בזאת התובענה. בהתחשב בנסיבותיו העגומות של הענין, הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובע. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתוחעינייםרפואהרשלנות רפואית (עיניים)תביעות רשלנות רפואית