להלן פסק דין בתביעה נגד בית חולים בטענת רשלנות רפואית: פסק דין 1) ביום 23/04/77, התקבלה אמו של התובע, (להלן: "האם"), למחלקת היולדות של הנתבע, בית החולים הצרפתי בנצרת, (להלן: "בית החולים"), עקב צירי לידה; אותה עת, היתה האם בשבוע 2 + 31 להריונה. 2) על פי גליון הלידה של בית החולים, התקבלה האם בבית החולים בשעה 08:00, עם צירי לידה סדירים, צוואר רחם מחוק חלקית ופתיחה ל- 2 אצבעות (מתאים ל- 3 ס"מ), שלפוחית מי שפיר שלמה ועובר עם מצב ראש. 3) הלידה התקדמה ובשעה 13:20, הגיעה לפתיחה מלאה ובשעה 13:30, ילדה האם בלידה ספונטנית, פג זכר, במשקל 1,500 גרם, אפגר 10, הוא התובע, (להלן: "הילוד" או "התובע"). הילוד הועבר לפגייה של בית החולים, והוכנס לאינקובטור; למחרת יום הלידה, הופיעה אצל הילוד, מצוקה נשמתית שהתבטאה בהפרעות בנשימה ובכחלון, הילוד טופל בחמצן והמצוקה חלפה, וביום 28/04/77, חזרה נשימתו של הילוד להיות סדירה, אולם הטיפול בחמצן הופסק רק ביום 01/05/77. ביום 08/06/77, שוחרר התובע מבית החולים במשקל 2,560 גרם, לאחר שבדיקה שנערכה לו, היתה תקינה. 4) ביום 13/07/78, יותר משנה לאחר הלידה, אושפז התובע במחלקת הילדים של בית החולים העמק, בחשד לשיתוק מוחין, ואכן אובחן אצל התובע שיתוק מוחין ופיגור מוטורי. 5) התובע סבור, כי בית החולים אחראי לנזקיו, ומכאן תביעתו כנגד בית החולים. לטענת התובע, אחראי בית החולים, למצב שיתוק המוחין, ממנו הוא סובל, וזאת משום שבית החולים לא עשה דבר לעיכוב הלידה המוקדמת אף שידע, כי לאם היתה לידה מוקדמת קודמת בה ילדה תאומים אשר נפטרו, ועל כן, היא נמצאת בסיכון גבוה ללידה מוקדמת, וכן משום שבית החולים, לא העביר את האם בטרם הלידה המוקדמת או את הילוד לאחר שנולד לבית חולים אחר, שיש בו פגייה מצוידת טוב יותר מהפגייה שלו. 6) ע"פ החלטה מיום 11/01/99, ובהסכמת הצדדים, פוצל הדיון בתביעה, כך שתחילה נשמעו ראיות הצדדים, בשאלת החבות בלבד, על כן פסק דין זה, הנו בעניין החבות בלבד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שיתוק המוחין, לא נגרם לתובע, בזמן הלידה, או מייד לאחר הלידה, והתובע אינו טוען, כי נזק זה נגרם כתוצאה מפעולה רשלנית הקשורה לתהליך הלידה וגם לא כתוצאה מרשלנות בטיפול בילוד אחרי הלידה, למעט הטענה, בעניין העברת האם והעובר טרם הלידה או הילוד אחרי הלידה לבית חולים אחר, מקובל על המומחים מטעם שני הצדדים, דוקטור זמברג ופרופ' פייזר, כי נזק שיתוק המוחין ממנו סובל התובע, נובע, כנראה, מהפגות עצמה, ואין מחלוקת, כי הסיכון ללקות בשיתוק מוחין בין ילודים, הנולדים במצב פגות, גבוה משמעותית מאשר בין ילודים אחרים; בעוד השכיחות של שיתוק מוחין היא 2 - 1 לאלף לידות חי והממוצע המצטבר בגיל 5 עד 7 הוא 7 - 2 ל- 1000 לידות חי, הרי בפגים השכיחות מגיעה ל- 90 - 13 לאלף לידות חי. 7) על פי חוות דעתו של פרופ' פייזר, שהוגשה מטעם ההגנה, השאלות הדורשות הכרעה הינן שתיים: א) האם ניתן היה למנוע את הפגות, ע"י מניעת הלידה המוקדמת ולאפשר המשך ההריון במטרה להגיע ללידת ילוד בשל? ב) האם ניתן היה למנוע את שיתוק המוחין? דוקטור זמברג, שנתן חוות דעת מטעם התובע, אינו חולק ממש, על גישתו זו של פרופסור פייזר, אם כי לגישתו "לב לבו של העניין" הינו האם ניתן היה להשהות או למנוע את הלידה המוקדמת ובכך למנוע את הפגות וסיבוכיה; לכן לדעתו, השאלה השניה שהציב פרופסור פייזר, חוזרת לשאלה הראשונה, זאת לאור הקשר הברור בין הפגות לשיתוק המוחין. 8) נראה לי, כי לצורך ההכרעה, בעניינו של התובע, אכן יש מקום לשתי השאלות, כפי שהוצגו על ידי פרופסור פייזר, אם כי ברור שקיים קשר הדוק בין שתי השאלות, וברור כי תשובה חיובית לשאלה הראשונה, יתכן ותייתר את השאלה השניה, זאת משום שכאמור המדובר במקרה הנדון, בשיתוק מוחין אשר נגרם מעצם הפגות, ואם היה ניתן למנוע את הפגות, הרי ממילא, סביר כי היה נמנע שיתוק המוחין מהתובע, אולם לפחות הדבר היה מפחית את הסיכון ללקות בשיתוק מוחין. דא עקא, תשובה שלילית על שאלתו הראשונה של פרופסור פייזר, תחייב דיון והכרעה בשאלה השניה, הרי גם לגישתו של דוקטור זמברג, היה על בית החולים, לשקול להעביר את האם עם עוברה בטרם הלידה או הילוד, מייד לאחר הוולדו לבית חולים אחר, שיש בו פגיה מצוידת טוב יותר מהפגיה של הנתבע, ועל כן, נודעת חשיבת גם לשאלה האם ע"י פעולה כזו של העברה לבי"ח אחר, ניתן היה למנוע מהתובע את שיתוק המוחין, הרי ברור, כי המטרה מההעברה לבית חולים אחר, לה טוען התובע, הינה מתן טיפול טוב יותר, שהיה מעלה את סיכויי התובע שלא ללקות בשיתוק מוחין. 9) בטרם תבדק השאלה, האם היה ניתן לעכב את לידתו המוקדמת של התובע, אם לאו; ראוי להדגיש, כי יש לבחון שאלה זו בהתאם למצב הדברים, בזמן הרלבנטי לתביעה; הן מבחינת האפשרויות שהרפואה העמידה לרשות הרופאים בעניין עיכוב לידה, והן לאור מה שהיה מקובל ונהוג ע"י רופאים הנוהגים ברמת זהירות סבירה. 10) אין מחלוקת, כי בזמן הרלבנטי, היו מוכרים, בעולם הרפואה, מספר אמצעים שיכלו להשהות לידה, ודוקטור זמברג, מונה חמישה דרכים לכך: א) טיפול באתנול (אלכוהול) ב) טיפול באינדומיט ג) טיפול ע"י מתן תרופת רוטרודין. ד) טיפול בתרופת דיאזוקסיד. ה) טיפול בתרופות איזוסופרין. דא עקא, לא הניח התובע תשתית ראייתית מתאימה, שממנה ניתן להסיק, כי באותה תקופה רלבנטית, אכן היה מקובל בבתי החולים בישראל, לטפל במי מחמשת הדרכים שצויינו לעיל, לצורך עיכוב לידה, נהפוך הוא ניתן לקבוע, כי אף שהמטרה של עיכוב לידה, הינה מטרה חיובית ורצויה, האפשרויות והדרכים להשגתה היו אותה עת, שנויות במחלוקת. 11) על מנת להבהיר את התמונה, אבחן להלן כל אחד מחמשת האמצעים, שצויינו לעיל: א) בעניין האתנול, מעיד פרופסור פייזר, כי גם אז וגם היום מעולם לא השתמשו באתנול, במחלקה בה הוא עובד, לצורך עיכוב לידה, גם דוקטור זמברג, שהיה באותה תקופה מתמחה, בבי"ח רוטשילד, העיד כי הוא עצמו לא השתמש במסגרת עבודתו כרופא מיילד, באתנול לעיכוב לידה, (עמוד 5 שורה 13 לפרוטוקול), ורק טען, שידוע לו כי בחלק מבתי החולים השתמשו באתנול לעיכוב לידה. מחומר הראיות שהובא בפני בעניין זה, ניתן לקבוע, כי אמנם ניתן באמצעות מתן אתנול ליולדת לעכב לידה, למספר שעות, אם כי לטיפול באתנול, יש תופעות לוואי, בעיקר, סחרחורות, עליזות ואולי אף השתכרות של היולדת ויש לו גם השפעה על מרכז המוח ועל מנגנוני הנשימה, וזאת בטווח מיידי; תופעות שאינן בדיוק מתאימות ליולדת ולילוד, ניתן לקבוע עוד, כי אף שיתכן ובבתי חולים מסויימים, נהגו אותה עת להשתמש בדרך זו לעיכוב לידות, עדיין אין לומר שהשימוש באתנול לעיכוב לידה, היתה דרך מקובלת ונפוצה בכל בתי החולים בארץ. ב) באשר לתרופת האינדומיד, גם דוקטור זמברג מסכים, כי בשנת 1977, היתה זו תרופה חדשה יחסית, וספק רב אם השתמשו בה בכל בתי החולים בארץ (עדותו של דוקטור זמברג עמ' 8 לפרוטוקול שורות 11 - 12); ולא רק זאת, אלא מתברר, כי עד היום לא התיר משרד הבריאות הישראלי, באופן פורמלי, השימוש באינדומיד לצורך עיכוב לידה (עדותו של דוקטור זמברג עמ' 8 שורה 1, וגם חוות דעתו של פרופסור פייזר עמ' 3). ג) תרופת הריטרודין, שהוזכרה על ידי דוקטור זמברג, כאמצעי לעיכוב לידה, איננה רלבנטית לענייננו משום שתרופה זו לא היתה כלל בשימוש בארץ בזמן הרלבנטי, ואף דוקטור זמברג, הסכים לכך בחקירתו הנגדית (עמ' 7, שורות 23 - 24 מפרוטוקול הדיון). ד) גם תרופת הדיאזוקסיד, שצוינה בחוות דעתו של דוקטור זמברג כאחד האמצעים לעיכוב לידה, היתה בזמן הרלבנטי, תרופה חדשה ודוקטור זמברג מסכים לכך, אמנם הוא העיד, כי הוא יודע שבחיפה השתמשו בה, אולם אין בעדות זו להראות, כי נעשה בתרופה זו שימוש נרחב, או שהיה מקובל בקהילית הרופאים המיילדים להשתמש בה לצורך עיכוב לידה. ה) תרופה נוספת שצויינה בחוות דעתו של דוקטור זמברג כאמצעי לעיכוב לידה, היא תרופת האיזוסיפרין, אולם מתברר, כי תרופה זו כיתר התרופות שצויינו ע"י דוקטור זמברג לא היה לגבי השימוש בה לצורך זה, אישור של משרד הבריאות, והמסקנה המתבקשת, כי גם תרופה זו לא שימשה בתקופה הרלבנטית, באופן נרחב, וכתרופה מקובלת לעיכוב לידה. 12) מכאן לשאלה הבאה, והיא האם, במצב בו הגיעה האם לבית החולים, היה ניתן ובאמצעים שעמדו לרשות בית החולים, לעכב את הלידה? כעולה מגליון הלידה של בית החולים, שאין התובע והמומחה מטעמו חולקים על הכתוב בו, האם הגיעה לבית החולים במצב לידה פעיל, צוואר רחם מחוק חלקית, ופתיחה של 2 אצבעות. דוקטור זמברג בחוות דעתו המקורית מציין פתיחה של 4 ס"מ, בעוד שפרופסור פייזר מציין, כי שתי אצבעות מתאימות ל- 3 ס"מ, ובעקבות כך, משנה דוקטור זמברג את טעמו ומציין בהשלמה לחוות דעתו, כי הפתיחה היתה בעת קבלת האם לבית החולים 3 ס"מ. לצורך הדיון בשאלה, האם היתה אפשרות לעכב את הלידה, אני מקבל, את קביעתו של פרופסור פייזר, כי המדובר בפתיחה של 3 ס"מ, שהיא הנוחה יותר מבחינת התובע; דא עקא, גם במצב פתיחה זה, כאשר המדובר במצב לידה פעיל ובצירי לידה סדירים, יש לקבוע, על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט, כי אין עוד אפשרות לעצור את הלידה. פרופסור פייזר כותב בחוות דעתו בעמוד 3: "עובדה ידועה ומוסכמת כבר בשנת 1977, כמו היום, וכאשר הלידה כבר יצאה לדרך עם צירים יעילים ופתיחה מתקדמת של צואר הרחם של 3 ס"מ ויותר לא יצליחו האמצעים השונים לעוצרה". ובהמשך בתחילת עמוד 4, לחוות דעתו, ממשיך וכותב פרופסור פייזר: "ניתן לקבוע באופן החלטי שבמצב כפי שהיולדת הגיעה בלידה פעילה לא היה אפשר לעצור את הלידה". דעתו של פרופסור פייזר, מוצאת לה תימוכין בספרו של וויליאמס שהוא אחד מהספרים המובילים, אם לא המוביל שביניהם, ברפואת המיולדות, שם נכתב, במהדורה 15 משנת 1976: “IF THE CERVIX IS MORE THAN 3 CM DILATED... ETHANOL IS NOT LIKELY TO BE EFFECTIVE”. דוקטור זמברג, אמנם מסכים, כי במצב פתיחה מתקדם של צוואר הרחם לא ניתן לעצור את הלידה, אולם לדעתו, מדובר במצב של פתיחה העולה על 3 ס"מ, וכי בפתיחה של עד 3 ס"מ, כן ניתן לעצור את הלידה; אני מעדיף, בעניין זה, את דעתו של פרופסור פייזר, על דעתו של דוקטור זמברג, וקובע כי במצב בו התקבלה האם לבית החולים, בהיותה במצב לידה פעילה, וצירי לידה סדירים, לא היתה כל אפשרות לעצור את הלידה, גם אם הפתיחה היתה 3 ס"מ בלבד; המסקנה המתבקשת הינה, כי בית החולים לא התרשל ולא נהג בחוסר מיומנות כשנמנע מלנסות לעכב את הלידה; דוקטור זמברג מציין, כי בכל מקרה היה על בית החולים לשקול אפשרות של עיכוב הלידה, ולרשום זאת בגליון הלידה גם אם בסופו של דבר היה מחליט שלא לנסות ולעצור את הלידה, ב"כ התובע מוצא בעצם העובדה, כי הדבר לא נשקל כלל, וזאת הוא מסיק מהעדר רישום בגליון הלידה, משום רשלנות; איני שותף לעמדתו זו של ב"כ התובע, היום, בשונה משנת 1977, שהוא המועד הרלבנטי לתביעה, השתרש הנוהג ואף החובה, לרשום לא רק את הטיפול הניתן לחולה אלא גם את הטיפולים הנוספים שנשקלו, והוחלט לא ליתן אותם לחולה; המצב בשנת 1977, היה שונה, רופאים נהגו בעיקר לרשום את הטיפולים שניתנו לחולים; מכל מקום, לא נראה לי, כי בנסיבות המקרה המסויים שבפני, היה צורך או מקום לרשום בגליון הלידה, כי נשקלה אפשרות לעצור את הלידה וזו נדחתה, משום שהאם היתה, כאמור, במצב לידה פעיל ובמצב של פתיחת צוואר הרחם של 3 ס"מ, די שעובדות אלה, צויינו בגליון הלידה, כדי לשחרר את בית החולים לא רק ממתן תרופות לעיכוב הלידה, אלא גם מעצם שקילתה של אפשרות זו. בהקשר זה של עיכוב הלידה, ראוי לציין, כי התובע לא הביא כל ראייה, שיש בה כדי להוכיח, כי היתה צומחת לילוד תועלת כלשהי מעיכוב הלידה, שהרי בכל מקרה המדובר בעיכוב לידה למספר שעות, ולא הובא שמץ של ראייה, כי עיכוב הלידה לזמן קצר כזה, היה בו כדי ליצור ולו אפשרות של מניעת שיתוק המוחין שהתגלה אצל התובע, שנה לאחר לידתו, ובמילים אחרות, לא הוכח קשר סיבתי בין אי עיכוב הלידה למספר שעות לבין שיתוק המוחין שהופיע אצל התובע. 13) ולשאלה, האם היה על בית החולים להעביר את האם עם עוברה בטרם הלידה, או את הילוד לאחר לידתו לבית חולים אחר, שיש בו פגייה מצוידת טוב יותר. ראשית, אין ספק, כי טילטולה של האם כשהיא במצב לידה פעיל, באמבולנס, יש בו סיכונים רבים הן לאם והן לעובר, בעת קבלת האם לא ניתן היה לחזות את זמן הלידה שלה, רק בדיעבד התברר שהלידה היתה לאחר 5 שעות, אולם אין בכך לשלול אפשרות, כי הלידה היתה קורית רק זמן קצר, לאחר שנתקבלה בבית החולים וכאשר האם עודנה מטלטלת באמבולנס בדרכה לבית חולים אחר, זאת ועוד, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי, לא בעניין ציוד הפגייה של בית החולים ולא בענין ציוד של פגיות אחרות של בתי חולים באיזור, ובכלל, התביעה לא הצביעה על בית חולים מסויים, שהיה מקום, להעביר אליו את האם; לא הובא שמץ של ראייה, בקשר לטיפולים שונים או אחרים שבית חולים אחר היה נותן בתקופה הרלבנטית בנסיבות דומות וגם לא הובאה כל ראייה, כי באותו טיפול שונה היה משום אפשרות למנוע את שיתוק המוחין שהופיע לאחר מכן אצל התובע. מכלל הנסיבות עולה, כי התובע זכה לטיפול ראוי ומתאים; מייד לאחר הלידה, הוכנס הילוד לאינקובטור ומשהופיעה אצלו למחרת היום בעיה נשימתית, היא טופלה, ובהצלחה רבה, וזמן קצר לאחר מכן עברה אותה מצוקה, ומתן החמצן לילוד, הופסק מספר ימים לאחר מכן; הילוד עלה במשקל ושוחרר מבית החולים במשקל של 2,560 גרם ובמצב טוב; יש בכל אלה, כדי להצביע על כך, כי לא היה מקום לטיפול אחר, ולא היה טיפול שונה שיש בו כדי להפחית את הסיכון, כי התובע ילקה בשיתוק מוחין. לא היה גם כל צורך ולא היה מקום להעביר את הילוד לבית חולים אחר, ולא רק משום שלא הובאו ראיות כלשהן, כי באותו בית חולים היה זוכה הילוד לטיפול שונה שמשפיע על עניין שיתוק המוחין, אלא משום שכאמור הטיפול שניתן לילוד ע"י בית החולים, היה טיפול ראוי ומתאים, והראייה, התוצאות הטובות שהושגו על ידי אותו טיפול; זאת ועוד, בהעברה של ילוד פג מייד לאחר הלידה וטלטולו באמבולנס בדרכים, יש בו לא מעט סיכונים, מה עוד ולמחרת היום הופיעה אצל הילוד מצוקה נשימתית, שבוודאי מתאים יותר לטפל בה בין כותלי בית החולים מאשר באמבולנס הנע בדרכים. גם בעניין זה, של אי הרישום בגליון הלידה, של עניין שקילת האפשרות להעברת התובע לבית החולים, מבקש ב"כ התובע לראות משום רשלנות מצידו של בית החולים. איני יכול להיות שותף לעמדתו של ב"כ התובע, קבעתי כי בנסיבות המקרה, לא התעורר כלל הצורך בהעברת הילוד לבית חולים אחר, וממילא לא היה צורך לשקול אפשרות זו, ולכן לא היה מקום לכך ששקילת אפשרות כזו תמצא ביטוי בכתובים. 14) ניתן היה לסיים כאן ולאור הקביעות שפורטו לעיל, לדחות את התביעה, יחד עם זאת ועל אף ששאלת היפוך הנטל הפכה לחסרת משמעות, הן לאור הקביעות בדבר העדר רשלנות מצדו של בית החולים והן לאור הקביעה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות בית החולים, הנטענת על ידו, לבין הנזק שנגרם לתובע ורק משום, שב"כ התובע, טען לעניין היפוך נטל השכנוע, אתייחס להלן לשאלה זו בקצרה. על מנת להעביר את נטל השכנוע מהתובע לנתבע, על התובע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים, אשר נקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואלה הם: א) לא היתה לו ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו, למעשה, הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ב) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. ג) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה, אשר גרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות כזו. במקרה הנדון מתקיימים שני התנאים הראשונים; מאליו ברור, כי לתובע ולאם, לא היתה כל ידיעה וגם לא היתה להם יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לשיתוק המוחין אצל התובע וחשוב להדגיש, כי חוסר הידיעה של התובע מתייחס למועד התרחשות האירוע ולא למועד הגשת התביעה; ראה בעניין זה, ע"א 789/89 עמר נגד קופ"ח של ההסתדרות הכללית פ"ד מ"ו (1) עמוד 712 בעמוד 717. גם התנאי השני מתקיים, די בכך, כי המתקנים שבבית החולים החפצים והשטחים בתוכו היו בשליטת בית החולים, כדי לקיים את הדרישה השנייה; ראה בעניין זה, ע"א 206/89 רז נגד בי"ח אלישע בע"מ ואח' פ"ד מ"ז (3) עמ' 85. בעייתו של ב"כ התובע עם התנאי השלישי, לדעתי תנאי זה אינו מתקיים במקרהו של התובע; הסיבות לשיתוק מוחין רבות הן ומגוונות ובמקרים רבים אינן ידועות. במקרה דנן, נבע שיתוק המוחין כנראה מעצם הפגות ובנסיבות אלה, אין כלל מקום לומר, כי אירוע הנזק של שיתוק המוחין מתיישב עם המסקנה של רשלנות ואי שמירה על רמת זהירות סבירה, מצד בית החולים, יותר מאשר עם שמירה על רמת זהירות סבירה; במקרה כזה של הופעת שיתוק מוחין אצל ילוד, אין אפילו מקום להיפוך "החובה להביא ראיות" שלגביה אין צורך להחליט אם חלה הדוקטרינה של "הדבר מדבר בעדו" ודי בכך, כי "מאזן ההסתברות מצביע יותר על קיום התרשלות מאשר על העדרה". (ע"א 612/78 סמיח נעים פאר נגד ד"ר ישראל קופר פ"ד ל"ה (1) ע"מ 720 בעמוד 725). במקרה דנן, קבעתי, כי במצב בו הגיעה האם לא היה ניתן עוד לעצור את הלידה וגם לא היה כל צורך או תועלת מהעברת האם והעובר לפני לידה או הילוד לאחר הלידה לבי"ח אחר, על כן, אין להסיק מכך שביה"ח לא ניסה לעכב את הלידה, או מכך שלא העביר את האם והילוד לבי"ח אחר, רשלנות לכאורה, מצידו ואין מקום למסקנה, כי "מאזן ההסתברויות מצביע יותר על קיום רשלנות יותר מאשר על העדרה". גם ב"כ התובע, כנראה, סבור שתנאי זה, אינו מתקיים כפשוטו ועל פי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ולכן טען, כי אין צורך, כי נסיבות המקרה תתיישבנה עם המסקנה של רשלנות וחוסר זהירות יותר מאשר עם המסקנה של שמירה על רמת זהירות סבירה וכי די בהעדר רישום לגבי שקילת האפשרות של עיכוב הלידה ואפשרות העברת האם והעובר או הילוד לבי"ח אחר, כדי להעביר את הנטל. אין חולק, כי במקרים בהם נדונה מחלוקת בשאלת רשלנות רפואית, נודעת חשיבות מרובה לרישום הרפואי, אשר יש לו גם נפקות לעניין הראייתי; השופט ד. לוין כתב בעניין זה, בפסק דינו, בע"א 58/82 משה קנטור נגד ד"ר שלום מוסייב פ"ד ל"ט (3) עמ' 253 בעמוד 259. "ע"א 612/78 (פאר נגד קופר ל"ה (1) עמ' 720, בעמ' 724); כשנדונה מחלוקת דומה באשר לייחוס רשלנות רפואית לרופא שטיפל בחולה, הדגיש חברי המלומד השופט ש. לוין את חשיבותו של הרישום הרפואי ואת נפקותו הראייתית. לדעתו מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד במסגרתו נתנו השירותים הרפואיים; השקפה זו מקובלת עלי וראויה היא ליישום בעניננו". המקרה שבפני, אינו מקרה מתאים להחלת גישה זו, קבעתי כבר, כי על ביה"ח לא היתה חלה אותה עת חובת ביצוע רישום כלשהו מעבר לרישום שבוצע בפועל ואשר היה מפורט דיו; בנסיבות המקרה, לא היתה על ביה"ח כל חובה לשקול עיכוב לידה או לשקול העברת האם והעובר ו/או הילוד לבי"ח אחר ומשכך לא היתה עליו ממילא חובה לרשום דבר בעניין זה, במיוחד כאשר מדובר בתקופה הרלבנטית, עת היה נהוג ומקובל לרשום את הטיפולים שניתנו לחולה ולא אלה שנשקלו ובסופו של דבר לא ניתנו לו. בהעדר התנאי השלישי אין כל מקום להעברת נטל השכנוע על הנתבע, אולם גם אם הייתי מקבל את טענת ב"כ התובע, בדבר היפוך הנטל וקובע, כי על ביה"ח הראייה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות מצדו, עדיין הייתי מגיע למסקנה, כי יש לדחות את התביעה, משום שמחומר הראיות שהונח בפני, הוכח במידה הנדרשת, כי לא היתה מצד בית החולים התרשלות כלשהי שיחוב עליה, בעניין האירוע שגרם לשיתוק מוחין והוכח, כי בכל הקשור לקבלת האם, לצורך הלידה, הטיפול שניתן לה תוך כדי הלידה והטיפול שניתן לילוד אחרי שנולד היה טיפול נאות וכי בית החולים נהג בכל אלה ברמת זהירות סבירה ומקובלת לאותה תקופה. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, תביעת התובע נדחית בזאת, עקב העדר אחריות מצד הנתבע לנזקיו. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבע לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000.- ש"ח + מע"מ. לידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)