פסק דין השופטת נילי ארד פתח דבר 1. 1. פעם נוספת עולה ובאה לפנינו תביעתה של עובדת זרה לתשלום עבור שעות נוספות, פיצויי פיטורים וזכויות אחרות הנובעות מתקופת עבודה בת כשלוש שנים וסיומה, כמטפלת סיעודית במנוחה (להלן: המנוחה). יוער, כי לאחר הגשת הערעור נפטרה המנוחה ועזבונה בא תחתיה כמשיב לערעור באמצעות יורשיה על פי דין, כשלטענתם עזבון המנוחה חדל פירעון. 2. 2. בית הדין האזורי בחיפה (השופט הראשי רמי כהן ונציג ציבור מר דויד דוידי; עב 4118/01) דחה את תביעתה של המערערת בכל הנוגע לפיצויי פיטורים ולגמול שעות נוספות ומכאן הערעור לפנינו. עד שנבוא לבירור זכאותה של המערערת לתשלומים הנתבעים, נקדים ונסיר מסדר היום אחד מהיבטיו של "הרקע הנורמטיבי" שעמד בבסיס פסיקתו של בית הדין האזורי. 3. 3. אין מקובלת עלינו השקפתו של בית הדין האזורי, לפיה קיימת כביכול "... תופעה המונית של נטישת המעבידים על ידי העובדים הזרים, במטרה להשיג לעצמם חוזי עבודה משופרים...", כי במסגרת זו "מגישים העובדים הזרים תביעות נגד מעסיקיהם לשעבר, באמתלות שונות, אשר לרוב מוכח כי אינן נכונות..." וכי תופעה מוכרת זו, כביכול, "מתקיימת בהיקף רחב בענף העובדים הסיעודיים, ענף שבו במקרים רבים מתהפכות היוצרות והמעביד 'החזק' הופך ל'צד החלש' כיוון שהוא תלוי לחלוטין בעובד הזר, עובדה אשר משפיעה על כל מערך הכוחות המוכר, לכאורה, של יחסי עובד מעביד". תנא מסייע לדבריו אלה מצא בית הדין בפרוטוקול ועדת הכנסת לבחינת הבעיה של העובדים הזרים, [1] בדיון שקיימה ב"תביעות הציניות של העובדים הזרים נגד חולים סיעודיים ועזבונותיהם". גישה זו, בכל הכבוד, יש לשלול מכל וכל. אין זה מדרכו של בית משפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, לפסוק בתובענה שלפניו מתוך נקודת מוצא מוצהרת של שלילת אמינות וייחוס מניעים זרים לקבוצת עובדים מסוימת ותיוגה מראש כמגישת "תביעות ציניות" ובלתי מבוססות. על אחת כמה וכמה שאין להטיל על התובע הבודד את צילה הארוך של אותה קבוצה. במיוחד נכונים הדברים עת דנים אנו בעובדת זרה אשר בית הדין לעבודה הוא, לא אחת, המפלט האחרון לבירור הוגן של תביעותיה. כדבריו של הנשיא אדלר בעניין טודוראנג'אן: [2] " חברה נמדדת, על ידי התייחסותה לחלש ולזר. לעובדים דוגמת המערערת אין נציגות ישירה בכנסת או בממסד וזאת בניגוד לבעלי הבית המעסיקים אותם. משכך, על בית הדין להכריע בעניינם של עובדים אלה על פי תכליתו של החוק ולא על-פי כוחן של קבוצות הנהנות מעבודה 'זולה'". נחזור ונשנן את תורתו של עם ישראל מראשית הורתו, שהיא נר לרגלינו אף בעצם הימים האלה וביתר שאת: "...תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם" (במדבר ט"ו, ט"ו-ט"ז); "... ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו..." (דברים א', ט"ז); כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך..." (ויקרא י"ט, ל"ג - ל"ד). כזו היא דרכו של המשפט במקומותינו. דין אחד לעובדת הסיעודית שלפנינו ולמעסיקתה המנוחה, ואין האחת נדחית מפני רעותה. כפי שהוכח בענייננו, יחסי התלות ההדדית ששררו בין השתיים קיבלו במהלך השנים צביון של קירבה ורֵעוּת, עד שהסתיים הקשר. על כל אלה ועל הזכויות הנובעות מתקופת העבודה וסיומה נעמוד להלן. הרקע לתביעה 4. 4. המערערת, אזרחית הפיליפינים, עבדה בשירותה של המנוחה, קשישה חולת אלצהיימר, כמטפלת סיעודית וכאחראית על הכנת ארוחותיה של המנוחה ונקיון הדירה בה התגוררו השתיים. שכרה של המערערת הוסדר באמצעות חברת כוח האדם "קריירה" (להלן גם: החברה). בתחילת עבודתה ביום 13.4.1998 שילמה המנוחה למערערת 500$ לחודש בנוסף לכלכלתה. בסיום העסקתה, בתאריך 1.9.2001, עמד שכרה של המערערת על 750$ לחודש בתוספת 100$ לשבוע דמי כיס, סכום כולל שהוא שווה ערך ל - 3,588 ש"ח; מדי שנה קיבלה המערערת 15 ימי חופשה. 5. תביעתה של המערערת מן המנוחה כללה רכיבים אלה: יתרת שכר עבודה; גמול עבודה בשעות נוספות אותו העמידה על "שתי שעות בלבד לכל יום במהלך תקופת עבודתה"; פדיון ימי חופשה; דמי הבראה; הודעה מוקדמת; ופיצויי פיטורים. לפי שפסק בית הדין האזורי, זכאית המערערת לפדיון חופשה בסך 843 ש"ח ולדמי הבראה בסך 3,420 ש"ח. זאת, בניכוי 2,529 ש"ח תשלום תמורת הודעה מוקדמת למנוחה וחוב שיחות טלפון. על דחיית תביעותיה לפיצויי פיטורים וגמול שעות עבודה נוספות סב ערעורה של העובדת לפנינו. גמול עבודה בשעות נוספות 6. תביעתה של המערערת לגמול עבודה עבור שתי שעות עבודה נוספות ביום, מתוך כ-13.5 שעות בממוצע ליום, כטענתה, נדחתה על ידי בית הדין האזורי שקבע כך: "לא רק זאת שהתובעת לא כימתה את תביעתה כנדרש, אלא שמעדותה בחקירתה הנגדית, בדיון מיום 02.07.02, עולות שאלות רבות באשר לאמינות גרסתה וטענותיה בעניין האמור...". בית הדין נדרש לניתוח עיסוקיה של המערערת כדלהלן: "בכל יום הקדישה לנקיון הבית ושטיפת הרצפות כשעתיים, זמן אשר חורג לכל הדעות מן המקובל בבית ששטחו אינו עולה על 55 מ"ר..."; המערערת הודתה "... כי בכל יום זכתה לשעתיים מנוחה בצהרים..."; כי ישבה "כשעתיים ביום" עם חברתה, מטפלת סיעודית כמותה, במהלך מפגש בין המנוחה לבין חברתה הסיעודית "ולמותר לציין כי גם פרק זמן זה לא הוקדש על ידה לעבודה"; ו"החל משעה תשע בערב בכל יום, הסתיימה עבודתה היומית עם הנתבעת, והתובעת הייתה רשאית לעשות בזמן הזה ככל העולה על רוחה". בנסיבות אלה, גרס בית הדין כך: " מחישוב פשוט של מספר שעות העבודה בפועל בהן עבדה התובעת, נקבל מספר שעות אשר אינו עולה על המקובל ברוב מקומות העבודה המוכרים בארצנו, ואשר אינו טומן בחובו חובת תשלום עבור שעות נוספות. המבחן לענייננו הוא מהו מספר השעות שבהן עמדה התובעת לרשות הנתבעת ולא מהו מספר השעות בהן שהתה בביתה של הנתבעת, שכן אופייה הייחודי של עבודת הסיעוד אינה מאפשרת לנו לבחון את היקף המשרה אשר בו עבדה התובעת בפועל". אי לכך, ובהסתמך על פסיקתו של בית דין זה בעניין יקואל, בה נאמר כי: [3] "'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה... ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה...", הגיע בית הדין למסקנה לפיה: " חלק ניכר מן השעות אשר שהתה התובעת בביתה של הנתבעת אינו עונה להגדרה האמורה של "שעות עבודה", ולפיכך אין לחשב את אותן שעות במניין השעות המחושב לצורך תשלום שכרה של התובעת". הערעור 7. בערעורה טענה העובדת כי נוכח התשתית העובדתית שהוכחה טעה בית הדין במסקנותיו ובהחלת הדין על תביעתה. עזבון המנוחה, באמצעות מר אליהו בן- בנימין (להלן: הבן) תמך טענותיו בפסיקתו של בית הדין האזורי. נקדים ונאמר, כי נכונה בעינינו שיטתה של המערערת מזו של המשיב. ונבאר. 8. 8. בית הדין האזורי אינו מוציא את המערערת מגדר תחולתו של חוק שעות עבודת ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: החוק). אלא שלטעמו, יש להעביר "קו חוצץ" בין השעות בהן ביצעה המערערת עבודה בפועל לבין יתר שעות היממה, שאינן "שעות נוספות" כמשמעותן בחוק, שכן המערערת הייתה פנויה בהן לעצמה. לגבי דידי אין מסקנה זו מבוססת, בדין ובעובדה . הדין החל 9. "שעות עבודה" מוגדרות בחוק שעות עבודה ומנוחה כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסמכות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". הגדרת המונח "שעות מנוחה" בסעיף 20 לחוק, היא זו: " בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה". [4] בית המשפט העליון, הקדים ופסק טרם הקמתו של בית דין זה בעניין מחטאוי: [5] " אין לשלול כבלתי הגיונית, את האפשרות, ששעות בהן עובד ישן תיחשבנה לשעות עבודה, ואף לשעות נוספות. נראה לי שבענין זה הכל תלוי במהות התעסוקה ובתנאי ההסכם שבין המעביד והעובד. אם לדוגמא אחות צריכה להשגיח על חולה בשעות הלילה ותפקידה הוא להגיש עזרה לאותו חולה בכל עת שהוא יעיר אותה משנתה, אין אני רואה כל סיבה מדוע שעות השינה לא תיכללנה בשעותה העבודה ואף תזכינה את העובדת בתשלום בעד שעות נוספות." [6] ובהמשך: " ... ברור שהכל תלוי בתנאי הסכם העבודה. ייתכן שההסכם קובע שעות עבודה מסוימות ואז אין נפקא מינא אם העובד נדרש לבצע עבודה בשעות אלו אם לאו. שעות אלה כולן 'שעות עבודה' הן. כך למשל, האחות היושבת על-יד מיטת החולה; ברור שאף אם מותר לה, בשעות עבודתה, לקרוא עתון, להסתכל בטלויזיה, או לסרוג אפודה, אין עיסוקים פרטיים כאלה מוציאים אותה מכלל שעות עבודתה". [7] בפסיקה מוקדמת זו, כמו חזה בית המשפט העליון את מהות העסקתה של המערערת כעובדת סיעודית, לפיה נדרשה לעמוד לרשות המנוחה בכל שעות היממה, הגם שלא בכולן ביצעה עבודה בפועל. לפי פרשנותו של בית דין זה, "שעות עבודה" אינן "שעות עבודה בפועל" כי אם השעות בהן עמד העובד לרשות מעבידו, והן " אינן אלא השעות שבהן לא היה העובד חופשי לעשות כרצונו"; [8] בפרשת אגד הוסיף בית דין זה כי "התשובה לשאלה 'שעות עבודה' - מהן, נעוצה בתשובה לשאלה מהן השעות שבהן רואים את העובד כעומד לרשות העבודה... התשובה הנכונה על השאלה אם עומד העובד לרשות העבודה היא לעיתים התשובה לשאלה אם הוא עומד לרשות עצמו, דהיינו אם הוא חופשי לעשות לעצמו". [9] על רקע הלכה פסוקה זו נפנה לבחינת המסכת העובדתית כפי שהוכחה, עליה נעמוד להלן. העובדות 10. 10. בנה של המנוחה (להלן גם: האם) פיקח בפועל על הנעשה בביתה של האם, שהתגוררה בחצר ביתו; כעולה מעדותו, השקיף מחלונו על הנעשה בדירתה; מדי יום ביקר את אמו והיה מוּדָע לסדר היום של האם ושל המערערת שטיפלה בה; הכיר היטב את המערערת ואת מערכת היחסים שנרקמה בין אמו ובין המערערת, אותה הגדיר כ"בחורה נהדרת, אנחנו אוהבים אותה עד היום... היא בחורה טובה, היא בחורה נאמנה והיא עובדת נאמנה". בנסיבות אלה ניתן לקבוע בבירור, כי הבן כמו גם ילדיה האחרים של המנוחה, שנהגו לבקרה לעיתים מזומנות, פיקחו על עבודתה של המערערת והכירוה מקרוב. על רקע היכרות קרובה זו העיד הבן על שעות עבודתה בפועל של המערערת, כפי שבא לידי ביטוי בפסיקתו של בית הדין, ועל שעות הפנאי הרבות, לשיטתו, מהן נהנתה. 11. המערערת מצידה תיארה כך את עבודתה: הכנת אוכל, האכלת המנוחה וטיול עמה, ועבודות נקיון בדירה בה התגוררו שתיהן בלבד. פעולות אלה השתלבו במרקם תפקידה העיקרי, שהיה לשהות לצידה של המנוחה מרבית שעות היום, למעט שעתיים מנוחה אחר הצהרים. בין היתר, השיבה כך בחקירתה הנגדית לשאלה אם עבדה קשה: " קשה. למה לא קשה? בגלל שהיא כמו תינוקת. כל הזמן בוכה, היא רוצה למות, צריך הרבה סבלנות איתה, אם אין סבלנות, אי אפשר להישאר איתה. יש לה בעיה בלב, אז הזמן שלי והאחריות שלי כלפיה, אני פחדתי שיקרה משהו, אפילו אם אני לא עובדת, אני אחראית כלפיה, אז אני פחדתי מאד שיקרה לה משהו, אז מפעם לפעם אני מטפלת בה מאד, היא כמו אמא שלי". בתשובה לשאלת ב"כ המשיבה הוסיפה המערערת וציינה, כי גם כשהמנוחה הייתה חולה ואושפזה בבית החולים שהתה לצידה וטיפלה בה. עדות מובהקת על מהות עבודתה של המערערת נמצאת בתצהירו של הבן, לפיה משחדלה המערערת מעבודתה "אני ואחי נאלצנו לערוך משמרות ולדאוג לה וזה היקשה מאד, הן על אמי והן עלינו". כשנדרש בחקירתו הנגדית להשיב לשאלה כיצד השפיעה על אמו היעדרותה של המערערת, השיב הבן: "קודם כל עלינו. היינו צריכים לעשות תורנות של קרוב לשלושה שבועות כל המשפחה כי לא הייתה לה עובדת, וזו בעיה רצינית. אישה ש-24 שעות צריך להיות לידה, כאשר האיש שצריך להיות איתו פתאום איננו". [10] במענה לשאלותינו הוסיף הבן: "היה כל יום צריך לטפל באם בוקר צהרים וערב. אנשים עובדים אין מי שיטפל. כשהיא לא הייתה האחים ביניהם עשו תורנות כל אחד. זה היה עול נוראי... במקרה שלנו הבעיה הייתה שכל האנשים עובדים ויש לתת ארוחת בוקר צהרים וערב. ולהשכיבה לישון. בשביל המשפחה לצאת ולעבור לגור אצל אמא זה קשה. אמא לא יכולה הייתה להישאר לבד הייתה [צריכה - נ.א.] מישהו שיישאר בכוננות. שעות העבודה שהוקדשו לאמא היו 4-5 שעות. אבל אני מסכים שהיה צריך להיות בכוננות. מתום 4-5 שעות עבודה דאגה לעצמה..." [11] 12. סיכומה של מסכת עובדתית זו הוא, אפוא, כלהלן: בידי המערערת ובאחריותה הופקד הטיפול בקשישה חסרת ישע, חולת אלצהיימר. כעולה מעדותו של הבן, דרש מצבה של האם, כוננות מתמדת. בכך נתמכו דבריה של המערערת, לפיהם "שעות עבודתה" השתרעו, למעשה, על פני היממה כולה, במהלכן היה עליה להקדיש את זמנה למנוֹחָה ולצרכיה. גם אם פנתה לעיסוקיה משך היום, לשינה או לשיחה עם חברה, לא הייתה המערערת מורשית לעזוב את המנוחה לנפשה, לצאת מן הבית ולעשות לעצמה בכל עת שחפצה בכך, אלא בימי חופש שנקבעו מראש. 13. 13. בנסיבות אלה אין לחייב את המערערת להוכיח את תביעתה בדרך של כִּמוּת השעות הנוספות הנתבעות, אחת לאחת. בענייננו אין מבחנן של "שעות העבודה" במניין השעות בהן בישלה והאכילה את המנוחה או עסקה בנקיון הדירה. די לנו בכך שהמערערת הוכיחה את "מתכונת העבודה בכללותה" כשיטתו של חברי השופט צור בפרשת טודוראנג'אן, כדי לקבוע כי הוכחה תביעתה של המערערת לגמול עבודה עבור לפחות שתי שעות עבודה נוספות ביום, אותו תבעה. מכסת שעות זו אף עוֹנה, לטעמי, על המבחנים להם נדרשו הנשיא אדלר וסגניתו השופטת ברק-אוסוסקין בחווֹת-דעתם החולקות באותה פרשה. 14. לפיכך זכאית המערערת לתשלום בסכום כולל של 16,266 ש"ח גמול עבור שתי שעות נוספות ליום עבודה, כמפורט בכתב התביעה (בחישוב של 28.5 חודשי עבודהx 26 ימי עבודה בחודש x 17.56 ש"ח (שכר מינימום לשעה) x 125%). הפסקת עבודתה של המערערת - פיטורים או התפטרות 15. 15. מחלוקת נוספת נתגלעה בין הצדדים בנוגע לאופן סיומם של יחסי העבודה והסיבה לכך. גרסתה של המערערת לנסיבות סיום העסקתה הייתה זו: בשבת, ה- 1.9.2001 יצאה לחופשה שבועית. ביום ראשון בערב, כשחזרה לעבודתה, נדהמה למצוא בביתה של המנוחה עובדת פיליפינית אחרת. במעמד זה הודיע לה הבן כי עליה לחזור מיד לפיליפינים, מכיוון שלא ניתן להאריך את תוקף האשרה מכוחה שהתה בישראל. לטענתה, חודשיים קודם לכן פג תוקף האשרה שלה, וכל העת חזרה וביקשה מהבן לפעול במשרד הפנים להארכת שהייתה בארץ, כפי שנהג לעשות בעבר. תשובתו הייתה ש"הנושא בטיפול", ולראשונה שמעה ממנו "כי יש בעיה עם הארכת תוקף הויזה שברשותי" כשביקשה לחזור לעבודתה. הבן והחברה "הפחידו" אותה ודרשו ממנה לעזוב מיידית את הארץ. למרות זאת ועל אף פיטוריה נענתה המערערת לבקשת המשפחה ונשארה בביתה של המנוחה ששה ימים נוספים, כדי להדריך את העובדת החדשה שהתקבלה תחתיה, מה גם שלא היה לה לאן ללכת והפיטורים באו לה בהפתעה, כדבריה "לא הייתי מוכנה ולא היה לי כסף". בתשובה לשאלה אישרה כי למחרת פיטוריה, קרי ביום 2.9.2001, התקשרה לחברת "קריירה" ואמרה להם שיש מטפלת אחרת תחתיה. 16. 16. גרסתו של הבן הייתה שונה בתכלית. לטענתו, ביום 30.8.2001 הסתלקה המערערת באופן פתאומי מבלי להתחשב במצבה הבריאותי של המנוחה, "נעלמה ולא שבה עוד", כשהיא מותירה את אמו ואת בני משפחתה ללא אפשרות לדאוג לעובדת חדשה. נטישת עבודתה נעשתה לא "בשל סיום הויזה או מאי חידוש זכות השהייה, אלא מהעדפת מקום עבודה אחר". לאחר שחיפושיו אחר המערערת עלו בתוהו לא נותר לו אלא להודיע לחברת כוח האדם על היעלמותה הפתאומית, ומשלא חזרה הזמין מהחברה עובדת חדשה. כעולה ממכתב נושא תאריך 25.9.2001 שצירף לתצהירו, נשלחה למשרד הפנים הודעה משותפת של בני המשפחה והחברה על כך שבתאריך 1.9.2001 המערערת "עזבה את מקום עבודתה, ללא התראה מוקדמת ובלי להודיע לאן... לאחר עזיבתה נעשה נסיון לאתרה ללא הצלחה". רק כעבור כחודש ימים ממועד היעלמותה של המערערת, ביום 30.9.2001, קיבל הבן תחתיה עובדת חדשה לטיפול באמו. הוסיף הבן וטען, כי עוד בתקופה שלפני היעלמותה לא שיתפה המערערת פעולה ולא עשתה את הנדרש ממנה לחידוש רשיון שהייתה. להערכתו, אלמלא היעלמותה הפתאומית היה סיכוי טוב להארכת רשיון העבודה, נוכח עיסוקה כמטפלת באמו. אולם, היעלמותה סיכלה כל סיכוי לכך. ככל שהדבר היה תלוי בו, היה הבן מעוניין ביותר בהמשך עבודתה של המערערת אצל אמו, הן מפני שהיו מרוצים מאד ממנה והן מחמת תלותה הרבה של אמו במערערת. על כן, היו ממשיכים להעסיקה גם ללא רשיון. בהקשר זה ציין הבן, כי בפועל המשיכה המערערת לשהות בישראל לפחות שנה נוספת לאחר נטישת עבודתה בשירותה של האם. ראיה לכך נמצאה בעדות שמסרה בבית הדין כשנה לאחר מכן, ממנה אף הוברר כי המשיכה לשהות בישראל ללא רשיון. בנסיבות אלה, טען הבן, אין המערערת זכאית לתשלום שכרה עבור 15 ימי עבודה באותו חודש; משלא פוטרה כלל, אין היא זכאית לפיצויי פיטורים או לתשלום הודעה מוקדמת. יתירה מכך, המערערת היא החייבת בפיצוי של 14 יום בגין אי מתן הודעה מוקדמת לנטישת העבודה, בנוסף לתשלום חוב עבור חשבון הטלפון. 17. 17. בית הדין העדיף את גרסת הבן על פני גרסתה של המערערת וכך קבע: "במארג העובדתי אשר נפרש בפנינו על ידי הצדדים, הרי שזה שהוצג על ידי הנתבעת [המנוחה - נ.א.] סדור, הגיוני ואמין יותר. מכאן ולאור התרשמותנו מהעדויות שבפנינו, מסקנתנו שיש להעדיף את עדותה של הנתבעת, ולקבל את גרסתה באשר לנסיבות הפסקת עבודתה של התובעת". מסקנתו זו השתית בית הדין, בעיקרם של דברים, על אלה: סתירות בעדותה של המערערת; התרשמותו של בית הדין מכך שלמנוחה לא היה עניין לפטר את המערערת, וראיה לכך בהעלאת שכרה בסמוך להפסקת עבודתה; טענתה של המערערת כי התקשרה לחברה יום לאחר חזרתה מן החופשה, ה-1.9.2001, אינה מתיישבת עם האמור במכתב ששלחה החברה למשרד הפנים ביום 25.9.2001, בו הודיעה על היעלמותה של המערערת מביתה של המנוחה. 18. 18. לאור ממצאיו אלה קבע בית הדין כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי פוטרה מעבודתה. אשר הוכח הוא היפוכם של דברים, לאמור "שהיא זו שהתפטרה בכך שלא שבה מחופשתה השבועית". על כן נדחתה תביעתה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. מנגד, התקבלה בנסיבות אלה טענת הקיזוז של המנוחה, אשר נמצאה זכאית לחלף הודעה מוקדמת מצידה של המערערת. 19. 19. עיקר טענותיה של המערערת בערעור בהקשר זה היה באלה: ממצאיו של בית הדין האזורי הם בגדר מסקנות ולא עובדות; אין למצוא אי סבירות בכך שלא תבעה שכר עבודה עבור הימים הנוספים בהם הדריכה את העובדת החדשה; המכתב ששלחה החברה לא הוגש כמוצג ואין בו כדי להוות ראיה לכתוב בו, מה גם שנציג החברה כלל לא הוזמן לעדות; למשפחת המנוחה היה אינטרס לפטרה נוכח השכר הגבוה ששילמה לה, ולהעסיק תחתיה עובדת "זולה" יותר; עם פקיעתו של רשיון העבודה הפכה העסקתה לבלתי חוקית. בכך בלבד יש כדי להוות אקט של פיטורים, או לחלופין התפטרות בדין פיטורים, שכן נוצרו תנאים בהם אין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו כעובד בלתי חוקי. מכל מקום, לא ניתן לחייבה בתשלום דמי הודעה מוקדמת במקום "בו המשך העבודה בלתי אפשרי ובלתי חוקי". 20. 20. המשיב סמך טענותיו גם בנדון זה על ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי. על כך הוסיף כי דין טענתה של המערערת להתפטרות בדין פיטורים להדחות על הסף, משהועלתה לראשונה בערעור; וכי יש לחייב את המערערת בחלף הודעה מוקדמת למנוחה, משלא נסתרה עדותו של הבן. הכרעה 21. 21. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, עליו עמדנו בהרחבת מה לעיל, נחה דעתנו כי יש להותיר על כנה את פסיקתו של בית הדין האזורי לפיה המערערת לא פוטרה מעבודתה אצל המנוחה. זאת, לאחר שבית הדין האזורי שמע את העדים שהופיעו לפניו והתרשם מהם. מסכת העובדות בכללותה אכן מורה על כך שהמערערת נטשה את עבודתה אצל המנוחה; וכי רק בחלוף חודש ימים, לאחר שכשלו המאמצים לאתרה, הועסקה תחתיה עובדת אחרת. 22. אשר לטענתו של ב"כ המערערת, לפיה משעה שפג רשיון השהייה שלה בישראל פקעה מאליה העסקתה של המערערת, וממילא זכאית היא לפיצויי פטורים, גם אם התפטרה. לטענה ממין זו נדרשנו לאחרונה בעניין דודאי [12] בו הודיע המעסיק לעובד הזר כי לא עלה בידו להשיג אשרת שהייה עבורו. כפי שנפסק באותה פרשה, זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים קמה עם הודעתו המפורשת של המעסיק על כך שלא עלה בידיו להשיג את האשרה הנדרשת. או אז, לא יסתכן המעביד בהעסקה שלא כדין. עם זאת, אין הוא פטור מתשלום פיצויי פיטורים לעובד הזר, למרות שזה האחרון נמלט מביתו של המעסיק, למשמע הודעתו, בחששו מפני גירוש, בהעדר ההיתר הנדרש. שונה המצב בענייננו. כפי שהוברר, במועד היעלמותה של המערערת מבֵּיתָה של המנוחה, הייתה עדיין תלויה ועומדת במשרד הפנים בקשה להארכת האשרה; ולא מן הנמנע כי הבקשה הייתה מתקבלת, נוכח מצב בריאותה הרעוע של המנוחה ותלותה בשירותיה של המערערת. אולם, בהעדר שיתוף פעולה מצד המערערת והיעלמותה, לא היה בידי המנוחה או בנה להמשיך בטיפול בבקשה להארכת האשרה. בנסיבות אלה, אין המערערת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. 23. סוף דבר: נדחה ערעורה של העובדת בגין שלילת פיצויי פיטורים וחיובה בתשלום דמי הודעה מוקדמת למשיב. הערעור מתקבל בראש אחד בלבד, של חיוב המשיב בתשלום עבור שתי שעות עבודה נוספות ליום, כמבואר בסעיף 14 לעיל. בהתאם, ישלם המשיב למערערת סכום כולל של 16,265 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד הפסקת העבודה ביום 1.9.2001. זאת, בנוסף ליתרת הסכום שנפסק לזכותה על ידי בית הדין האזורי. המשיב ישא בהוצאות משפט של המערערת בסכום של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום בתוך 30 יום מהיום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מטפלתשעות נוספות