תביעת עובדת זרה נגד שלמה בניזרי

פסק דין 1. התביעה: זהו פסק דין בתובענה שהוגשה ע"י התובעת, שהינה עובדת זרה, לשכר עבודה ולפיצויי הלנת שכר. 2. שתי שאלות עיקריות בתיק : האחת - האם נכונה טענת התובעת כי עבדה בימים ובשעות להם היא טוענת. השניה - ככל שתוכיח את שעות וימי עבודתה - האם קיבלה בגינם שכר. 3. טענות הצדדים: טענות התובעת - על פי כתב התביעה: על פי כתב התביעה, נדרשה התובעת לעבוד בבית הנתבעים החל מינואר 98 (לא צויין תאריך התחלה מדוייק), ועד אמצע חודש מאי 1998, 5 ימים בשבוע, 4 שעות בכל יום, כאשר בחודש מרץ 98 עבדה 8 שעות כל יום, (במקום 4), פרט לחג הפסח בו לא עבדה. לטענת התובעת בכתב התביעה, עבדה בסה"כ 436 שעות בגינם לא קיבלה שכר היות ומשה סלע הודיע לה כי עבודתה אצל הנתבעים מהווה מתנה ממנו לנתבעים. לאור זאת, תובעת התובעת שכר עבודה בגין 436 שעות עבודה, אשר לטענתה לא קיבלה, וכן פיצויי הלנה. טענות הנתבעים - על פי כתב ההגנה: לגבי נתבע מס' 1 -בכתב ההגנה נטען, כי אין לו כל קשר לתובעת, אינו מכיר אותה, לא העסיק אותה ולא שילם את שכרה. העובדה שהעבודה בוצעה פיזית בביתו אין בה כדי להופכו למעביד. על פי הנטען, התביעה נגדו הוגשה מטעמים טקטיים, לצורך חשיפה ופרסום ולצורך סחיטת כספים שאינם מגיעים לתובעת, וזאת רק לאחר שנפתחה נגדו חקירה פלילית. בכל מקרה נטען התובעת ביצעה שירותי נקיון עבור אשתו, מספר פעמים בודדות בלבד, בגינם קיבלה שכר, וכי הוא אינו המעסיק כלל. לגבי נתבעת מס' 2 - על פי כתב ההגנה, התובעת אכן עבדה בנקיון אצל הנתבעת מס' 2, אולם מדובר בפעמים בודדות בלבד, בהם נתנה התובעת לנתבעת שירותי נקיון, ובסיומם קיבלה ממנה התובעת את שכרה. לטענתה אין בכך כדי ליצור בניהן יחסי עובד מעביד (מה גם שלפי כתב התביעה עצמו אין התובעת טוענת ליחסי עובד ומעביד, אלא טוענת שהועסקה על ידי משה סלע). בכתב ההגנה מדגישים הנתבעים, את הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבודה, והעובדה שהתובעת מעולם לא פנתה לנתבעים בטענות כלשהן מאז סיום העבודה. לטענת בא כוחם יש לדחות על הסף את התביעה, בשל השיהוי, ולחלופין - לגופה. 4. ההליך: בית הדין יבהיר תחילה את אופן השתלשלות העניינים בתיק: א. כתב התביעה הוגש במקורו כנגד שלושה נתבעים: שלמה בניזרי, יפה בניזרי ומשה סלע. ב. ב 26/2/04 התקבלה הודעה על הסכם פשרה שבין התובעת לבין משה סלע (נתבע מס' 3), וביה"ד נתן להסכם זה תוקף של פסק דין. היות וכך, נמחקה התביעה כנגד משה סלע, על כן הנתבעים היחידים הם נתבעים ו - 2, כשהסכום הנתבע מהם עומד על 10,900 ₪ בגין שכר עבודה. ג. הדיון החל כדיון מהיר לפי סעיף 31 לחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט - 1969. ד. לאחר שהחל שלב ההוכחות, ולאור ריבוי העדים והתמשכות ההליכים, הועבר התיק למסלול של דיון רגיל. ה. תיק זה התנהל בפני בהיותי רשמת בית הדין. היות ובמועד מתן פסה"ד התחלתי לכהן כשופטת, ניתן פסק הדין כדן יחיד. ו. יש להוסיף ולציין כי עדותה של התובעת תורגמה מבולגרית על ידי מתורגמנית בית הדין. 5. יובהר כבר עתה כי אף שהתביעה כוללת בתוכה מרכיב של הלנת שכר, היות והתביעה מוגשת בגין עבודה בשנת 1998, ממילא התיישנה הזכות לפיצויי הלנה התיישנות מהותית, ועל כן אין ביה"ד צריך להידרש לסוגייה זו. בנוסף יבהיר בית הדין, כפי שהבהיר לצדדים במהלך הדיונים, כי איננו בודק את שאלת חוקיות העסקת התובעת כעובדת זרה, ולא בודק היבטים ציבוריים או פליליים. ההיבטים הפליליים נבדקו ונבדקים ע"י משטרת ישראל, וכאמור, על ביה"ד הזה לתת את הדעת רק לגבי השאלה האם התובעת עבדה את השעות להן היא טוענת, והאם קיבלה בגינו שכר עבודה. 6. העדויות: מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, ניקולאי מרקו ומשה סלע. כמו כן הוסכם כי העיתונאית שוש מולא שהגיעה לצורך מתן עדות, לא תחקר, וכי מוסכם כי הכתבה שפורסמה ביום 11/7/03 בעיתון ידיעות אחרונות, (להלן: הכתבה בעיתון) מבוססת על ראיון שערכה עם התובעת (מבלי שיש בכך כדי להעיד על אמיתות הדברים שנאמרו לה). מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים בעצמם, וכן בת שבע צוברי, ומר עדי לקסר (האחרון נכח בכל הדיונים מטעם קו לעובד, וביה"ד התיר את העדתו לבקשת ב"כ הנתבעים). ביה"ד יבדוק אחת לאחת את עדויות הצדדים, ובמיוחד בכל הקשור להיקף עבודתה ואת טענתה כי לא קיבלה שכר בגין עבודה זו. 7. נטל ההוכחה: כידוע, על פי הפסיקה הנטל להוכחת תקופת העבודה ושעות העבודה היא על התובע, כאשר עליו להוכיח מהי תקופת העסקה בה הועסק וכמה שעות עבד. (ראה לענין זה דב"ע נד/ 23-3 פרינץ נ- גפן ואח', פד"ע כ"ו 551). יש להוסיף ולציין, כי בענייננו שאלת היקף העבודה, כולל מועדי התחלה וסיום, הינה ענין מהותי לתביעה וכי יש לבסס את הטענות לענין תקופת העבודה ושעות העבודה הנטענות, בין על ידי מסמכים (רישומים אוטנטים במהלך העבודה וכד'), ובין על ידי עדויות. אומנם אין מדובר כאן בתביעה לשעות נוספות, אלא לשעות עבודה רגילות, אולם ניתן להקיש מדרישות הפסיקה לשעות נוספות, גם בענייננו. בענין שעות נוספות נפסק כי: דב"ע לב/ 32-3 פרוימוביץ נ' בר אדון פד"ע ד', 39: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא, או לפי עקרונות של שכר ראוי". היות ואף בענייננו, עצם ביצוע העבודה (למעט ימים ספורים) הינו במחלוקת, על התובעת להוכיח כי עבדה בימים ובשעות להם היא טוענת. ככל שתוכיח את הימים והשעות שעבדה - יהא על הנתבעים להרים את הנטל כי שכרה שולם. 8. טענות השיהוי של הנתבעים: בטרם יתייחס ביה"ד לגוף התביעה, יברר תחילה את טענות השיהוי שהעלה ב"כ הנתבעים, והאם יש מקום לדחות את התביעה על הסף, בשל שיהוי. לטענת ב"כ הנתבעים העובדה שהתביעה הוגשה 5 שנים לאחר סיום העבודה, ומבלי שהיו כל תלונות במהלך העבודה, מראה כי התובעת זנחה את תביעתה וכי יש בה משום שיהוי המצדיק דחייתה על הסף, מה גם שמצבם של הנתבעים הורע מבחינה ראייתית. ב"כ התובעת טוען כי התובעת לא זנחה את תביעתה וכי התביעה הוגשה רק ב - 2003 וזאת בשל העובדה שהתובעת עובדת זרה שנאלצה לעזוב את הארץ שלא ברצונה לתקופה ארוכה. הפסיקה לענין שיהוי: על פי הפסיקה, על אף שהוגשה תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, יש שני תנאי מצטברים להוכחת טענת השיהוי: 1. יש לראות בשיהוי בהגשת התובענה משום ביטוי לויתור על זכות וזניחתה. 2. הורע מצבו של הנתבע. (ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי נ' גבריאל מימון פ"ד מ (2) 802). הכרעה לענין טענת השיהוי: האם לאור עדותה של התובעת ניתן לומר שהתובעת זנחה את תביעה ? ביה"ד סבור שלא. נכון אומנם, שהתובעת לא פנתה כלל, אף לפי עדותה, לנתבעים במהלך כל תקופת עבודתה, (ר' עמ' 18,19 לעדותה מיום 8/9/03) והגישה את התביעה חמש שנים לאחר עבודתה, אולם לא ניתן לומר כי זנחה את תביעתה. בית הדין לוקח בחשבון כי מדובר בעובדת זרה, אשר עזבה את הארץ שלא מרצונה, וכי חלק ניכר מהתקופה לא שהתה בארץ. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת מעולם לא פנתה - בטרם הגשת התביעה - לנתבעים, בטענה כלשהיא לענין שכרה, וכי בפועל היו לה הזדמנויות קודמות להגיש את תביעתה. אומנם, איחור זה בהגשת התביעה אינו עולה לכדי שיהוי המצדיק דחיה על הסף, יחד עם זאת, אין ספק כי היות והתובעת לא העלתה כל טענה בתקופת עבודתה כלפי הנתבעים, והגישה את התביעה לראשונה לאחר 5 שנים, מצבם של הנתבעים הורע מבחינה ראייתית, בצורה משמעותית. ענין זה יפעל לטובת הנתבעים, בשקלול הראיות. מכל מקום, אין בית הדין נעתר לבקשה לדחיית התביעה על הסף, בשל שיהוי. 10. עדות התובעת: על פי עדות התובעת, היה לה הסכם עם משה סלע שתעבוד אצל הנתבעים 4 פעמים בשבוע, 5 שעות בכל פעם. בחודש מרץ התחילו שיפוצים בבית משפחת בניזרי ונדרשה לעבוד 4 ימים 8 שעות בכל פעם. הסידור הזה של 8 שעות היה למשך שבועיים, ובתום השבועיים הסתיימו השיפוצים והסתיימו ההכנות לפסח ואז חזרה למתכונת הקודמת 4 פעמים בשבוע 4 שעות בכל פעם. לדבריה, לא עבדה בשבתות וחגים. לענין שעות העבודה העידה התובעת כי עבדה בין השעות 09:00 ל - 13:00 בכל יום. התובעת לא המציאה כל מסמך או רישום מטעמה לענין שעות העבודה. התובעת נשאלה בחקירה הראשית כיצד ידעה את כל שעות העבודה שעבדה בכל התקופה, והיא השיבה (עמ' 7 שורה 11 לפרטוקול מיום 8/9/03): "ת. ניהלתי יומן של שעות עבודה לפי זה עשיתי סה"כ שעות עבודה וכמה שכר מגיע לי. ש. ניהלת יומן ? ת. במהלך העבודה, תוך כדי עבודה הייתי רושמת ש. איפה הרישום הזה. ת. הרישום הזה נלקח ע"י משה סלע מכיוון שהוא התנה את החזרת הדרכון שלנו בזה שאני אתן לו את כל המסמכים. הוא לקח מאיתנו את כל המסמכים כדי שנוכל לקבל את הדרכון שלנו חזרה, ובין השאר נתנו לו את הרישומים של שעות עבודה, הוא לקח יחד עם שאר המסמכים". בהמשך נשאלה בחקירה ראשית, איך היא מחשבת את שעות העבודה והיא השיבה עמ' 7 סיפא: "עבדתי 4 פעמים בשבוע בסה"כ 20 שעות בשבוע". ובהמשך עמ' 8 שורה 4: "ת. היו (ימים) קבועים , יום א',ב',ג',ד', 5 שעות ביום ... ש. מתי סיימת. ת. ב 30/5 בסוף מאי". בחקירה הנגדית השיבה התובעת (עמ' 12 שורה 7): "ש. לגבי תביעת בעלך, את סיפרת לעיתונאית שאת כל החומר צילמת כי הכרת את משה סלע וידעת שהוא נוכל, אז איך את מספרת שאין לך את כל החומר. ת. את הרשימות שלי אני שומרת בבולגריה שלא יגנבו לי אותם". ובהמשך, כשנשאלה מדוע לא שלחה את הרשימות בפקס השיבה: "ת. לא אדוני הפרקליט ולא אף אחד ביקשו את הרשימות". ובהמשך: "התביעה שלי התבססה על עדים ולכן לא חשבתי שיש צורך ברשימות". יצויין כי בכתבה בעיתון נכתב מפי התובעת כי: "כשביקשנו את הדרכונים שלנו ואת הכרטיסים הוא (הכוונה למשה סלע - י.ש.) דרש בתמורה את כל התיעוד הרפואי על תאונת העבודה של בעלי. בגלל ששמעתי סיפורים כאלה עליו, דאגנו לצלם את כל המסמכים האלה מראש ומסרנו לו את המקור. סלע היה מרוצה ואיפשר לנו לנסוע". כאמור, הוסכם על הצדדים כי דברים אלו אכן נאמרו לכתבת שוש מולא. בהמשך חקירתה הנגדית נשאלה התובעת כיצד זכרה בדיוק את התאריך 4/4/98 (תאריך שבו חזרה לעבוד, על פי טענתה, במתכונת הקודמת) והיא השיבה (עמ' 14 משורה 8 לפרוטוקול): "ת. יש לי זיכרון טוב. ש. אני רוצה להראות לך שב 4/4/98 חל יום שבת. אמרת שיש לך זיכרון טוב. ת. ציינתי קודם שאני יכולה לטעות ביום". ובהמשך ( שם שורה 24): "ת. אפשר לטעות בתאריכים ושעות, אני לא יכולה לדייק". כשנשאלה בהמשך (עמ' 15 שורה 8), האם בחודש אפריל עבדה חודש מלא השיבה: "ת. מדובר על דברים שהתרחשו לפני 4 שנים, איך אני יכולה לזכור". ובהמשך: "ש. את מציינת בסעיף 10 לכתב התביעה שב 4/4/98 חזרת לעבוד אצל משפחת בניזרי ועד לעזיבתך באמצע חודש מאי עבדת במתכונת רגילה. ת. נכון. ש. אני רוצה לומר לך שב 11/4 עד 19/4 היה חג. לא יכולת לעבוד במתכונת רגילה כי חל חג הפסח. ת. במהלך החג לא עבדתי כלל". ב"כ הנתבעים הפנה את התובעת לסתירה שבין כתב התביעה (שם נאמר שעבדה 5 ימים בשבוע 4 שעות) לבין עדותה על פיה עבדה 4 פעמים בשבוע 5 שעות והיא השיבה (עמ' 16 שורה 13): "ת. אם עובדים 4 ימים 5 שעות או 5 ימים 4 שעות יוצא אותו דבר". 10. ניתוח עדות התובעת ומהימנותה: א. מבדיקת עדותה של התובעת עולה כי יש סתירות מהותיות בין האמור בכתב התביעה לעדותה. ב"כ התובעת טען לענין זה בסיכומיו כי מדובר במסגרת של 20 שעות שבועיות, ואין זה משנה אם מדובר ב 4 ימי עבודה 5 שעות כל יום, או ב - 5 ימי עבודה 4 שעות כל יום. לטענת ב"כ התובעת רישום השעות בכתב התביעה כפי שנרשם, נובע מאי הבנה או מבלבול של עוה"ד שראיין את התובעת באמצעות מתורגמן, וכי מסגרת השעות הנכונות הן כפי שהתובעת עצמה העידה בעדותה, דהיינו 4 ימים בשבוע 5 שעות בכל פעם, ולא כפי שנכתב מתוך טעות בכתב התביעה. לטענת בא כוחה, יש לראות בעדות התובעת משום תיקון לאמור בכתב התביעה, וכי מדובר בטעות סופר. ב"כ הנתבעת מתנגד לתיקון זה. לטענתו, מדובר בגירסה הסותרת את האמור בכתב התביעה, וכי לא ניתן היום, בדיעבד, לאחר שהתובעת סתרה עצמה מיניה וביה את האמור בכתב התביעה, לטעון כי יש בכך משום טעות סופר או שהתובעת בעדותה מתקנת למעשה את האמור בכתב התביעה. יובהר כבר עתה כי ביה"ד אינו מקבל כי מדובר בטעות סופר, וכי אין פרוצדורה על פיה ניתן לתקן את כתב התביעה, כך שתתאים לעדות התובע. שאלת היקף עבודתה של התובעת הינה לב ליבה של התביעה, ולא ניתן כיום, בשלב הסיכומים, לקבוע כי יש לראות בעדותה כמתקנת את האמור בכתב התביעה. כתב התביעה הוגש במקור ב 20/3/03 והיה לב"כ התובעת זמן די והותר לבקש את תיקון התביעה. בכל מקרה לא ניתן לטעון לתיקון טעות בשלב כה מאוחר, לאחר שנשמעו העדויות מטעם התובעת. לענין זה יש להוסיף ולציין, כי התובעת נשאלה בחקירה הנגדית (עמ' 11 שורות 20-22): "ש. לאחר שכתב התביעה היה מוכן, עברו איתך עוד פעם על כתב התביעה, תירגמו לך אותו". והיא השיבה: ת. כן". דברים אלו מדברים בעד עצמם. מכל מקום כתב התביעה כפי שהוגש - הינו כתב התביעה היחידי, ואין מקום היום לתיקונים בדיעבד. בכל מקרה, וכפי שיובהר גם בהמשך, יש סתירות נוספות ומהותיות בעדותה של התובעת עצמה, ואף העדים מטעמה העידו כל אחד מהם על תקופת עבודה אחרת, מבלי שאף אלו נתמכו ברישום כלשהו. ב. ענין מהותי נוסף עולה מחקירת התובעת לענין רישום השעות והאם טענותיה של התובעת לענין ימי ושעות העבודה הנתבעים נסמכות על רישום כלשהו שערכה, או נעשה על סמך זכרון בלבד. התובעת לא המציאה כל רישום לבית הדין ואף סתרה את עצמה בשאלת קיומם של רישומים אלו. ברור שאם כתב התביעה נכתב על סמך רישומים שהיו בידה , היה על התובעת להמציא רישומים אלו לבית הדין או את צילומם (אם אכן המקור נלקח ממנה) בבחינת "הראיה הטובה ביותר". בית המשפט העליון פסק לא אחת כי הימנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל דין, אשר עשויה היתה, אילו הובאה, להוכיח את צדקתו - מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב. שהרי, לו היתה הראיה מוציאה צדקתו לאור, על שום מה לא הביאה? אלא, שעל פי ההגיון, ההמנעות מהבאתה יכולה לשמש יסוד למסקנה כי הראיה לא תועיל לו אלא תזיק (ע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם פ"ד כ"ח (1), 184). כמו כן קבע בימ"ש העליון כי: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וכל שהראיה יותר משמעותית כן רשאית בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". אם טוענת התובעת כי אין בידה רישום על שעות עבודתה, עולה השאלה - עד כמה ניתן לסמוך על זכרונה, לאור העובדה שבמועד מתן עדותה (וגם במועד הגשת כתב התביעה), עברו מספר שנים מאז התקופה לה היא טוענת. לענין זה אף התובעת בעצמה טוענת בעדותה, כי לא ניתן לצפות ממנה לאחר 4 שנים כי תזכור את כל הפרטים. (ר' עמ' 15 שורה 8 בעדותה). כאמור - התובעת לא המציאה לביה"ד רישומים אלו, ונראה כי כתב התביעה התבסס על זכרונה בלבד. אלא שמעדותה (הן בחקירה הראשית והן בחקירה שכנגד), נראה כי לא יכולה היתה לזכור מתי בדיוק עבדה וכמה שעות - דבר שהוא לב ליבה של התביעה. ג. מעיון בסיכומיו של ב"כ התובעת עולה כי ב"כ התובעת אינו מייחס חשיבות ל"סתירות קלות" בעדותה כמו למשל, העובדה שה - 4/4/98 (המועד בו חזרה לעבודה במתכונת רגילה כטענתה) היה בשבת, אף שהעידה כי לא עבדה בשבת, וכי פסח בשנת 98 היה בחודש אפריל ולא בחודש מרץ כפי שעולה מעדותה (ולכן לא יכולה היתה לעבוד חודש מלא באפריל, כפי שהעידה). גם בנקודות אלו, מבקש ב"כ התובעת להמעיט מערכן של סתירות אלו ולראות בעדותה כמשקפת את תקופת עבודתה. בית הדין יבהיר כי לא היה מייחס לסתירות קלות חשיבות רבה, במיוחד לאור חלוף הזמן, אלא שמעדותה של התובעת כלל לא ברור מהי תקופת העבודה, מתי בדיוק התחילה לעבוד, (האם ב 7,8 בינואר, או ב - 5,6 בינואר) ומתי סיימה, (האם באמצע מאי או בסוף מאי) ולמעשה כל התאריכים האמורים בכתב התביעה נסתרו על ידה. לאור זאת לא ניתן לראות בסתירות אלו סתירות קלות, אלא סתירות מהותיות היורדות לשורש התביעה כולה. לאור כל האמור לעיל, אין בית הדין מקבל את עדותה של התובעת כעדות מהימנה, לענין ימי ושעות עבודתה. 11. עדותו של מר ניקולאי מרקו: עד זה היה מנהל תפעול אזורי בחברתו של משה סלע, ואחראי על העובדים. בחקירתו הראשית העיד מר מרקו כי הכיר את התובעת עוד מבולגריה, וכי בארץ דאג להעביר לה את המשכורת החודשית כל חודש . כמו כן דאג להביא אותה לעבודה ולהחזיר אותה מהעבודה בבית משפחת בניזרי. בין התובעת ובעלה, ובין העד היו יחסי ידידות, ובשעת הצורך אף הפקיד ערבות לטובת בעלה של התובעת, שנעצר. כשנשאל האם זוכר באילו תאריכים עבדה אצל משפחת בניזרי השיב, (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 28/6/04): "ת. אני לא זוכר. ש. ואיזה תקופה היא עבדה שם. ת. אני יכול להגיד שהיא עבדה חודש חודשיים לפני כניסת הפסח. ש. ועד מתי. ת. תאריכים אני לא זוכר, עד אחרי פסח או עד פסח, אני לא זוכר בדיוק. ש. ואתה יכול להגיד באיזה אינטנסיביות היא עבדה? כמה ימים בשבוע וכמה שעות ביום? ת. לפעמים היא עבדה 3 ימים בשבוע. לפני פסח אני יודע שהיא עבדה ברצף יום יום, היא עבדה 6 עד 7 שעות או 8 שעות ביום". בחקירתו הנגדית נשאל (עמ' 9 שורה 16): "ש. יש לך רישום כמה שעות היא עבדה ובאיזה תאריך. ת. לא, לא זוכר. ש. היא עשתה כזה רישום. ת. אני לא ראיתי. היא לא הציגה בפני רישום כזה. ש. אז תסביר לי איך אמרת לפני רגע שאתה יודע שהיו ימים שהיא עבדה 4 שעות, אין רשימה אז איך אתה יודע לומר? ת. זה לפי מה שאני זוכר. אני הייתי לוקח אותה ומחזיר אותה. פעם הייתי לוקח בשעה שתיים בצהריים ופעם בשעה 4". בהמשך העיד כי הוא זה ששילם לתובעת את שכר העבודה עבור העבודה אצל משפחת בניזרי, וכי לא היו לתובעת תלונות במהלך העבודה לענין התשלום (עמוד 7 סיפא, עמ' 8 משורה 9 לפרוטוקול מיום 28/6/04). 12. ניתוח עדותו של מר ניקולאי מרקו: מבדיקת עדותו עולה כי אף שהיו באחריותו באותה תקופה כ - 200 עובדים ואף שלא הסתמך על כל רישום שהוא, טוען העד לענין מספר ימי העבודה בשבוע ועל כך שלפני פסח עבדה 6,7,8 שעות ביום. העד מסתמך על זכרונו בלבד, אולם כפי שניתן לראות אין הוא זוכר מתי בדיוק עבדה וכמה זמן, ואף סביר להניח שלא יוכל לזכור במרחק של כארבע שנים מתי בדיוק עבדה. מעבר לכך, גם לענין השעות בהן הסיע את התובעת כדבריו, הדבר עומד בסתירה לעדותה, על פיה עבדה כל יום בין 09:00 עד 13:00 ואילו הוא אסף אותה, על פי זכרונו, בשעה 14:00 או 16:00 אחה"צ. בהערת אגב יצויין כי אף שהעד טוען שהוא זה שהסיע אותה מדי יום לעבודה, ולכן יודע את שעות עבודתה, (פרט לימים בהם לא יכול היה לעשות כן), הרי בכתבה בעיתון טוענת התובעת, כי קיבלה כרטיס חופשי חודשי. (עמ' 21 טור שלישי לכתבה), דבר שמעורר ספיקות בשאלה כיצד אם כך יכול היה לדעת מתי עבדה באמת, אם היא נסעה באוטובוס ולא איתו. מכל האמור לעיל עולה, כי עדות זו אין בה כדי להועיל לתובעת לענין ימי עבודתה, שעות עבודתה ותקופת עבודתה, וכי אין בה כל חיזוק שהוא לגירסת התובעת בענין זה. (לגבי הטענות כי הוא שילם בגין עבודתה, יתייחס ביה"ד לענין זה בהמשך). 13. עדות מר משה סלע: כפי שנאמר לעיל, על פי כתב התביעה היה משה סלע נתבע מס' 3, ואף הוגש בשמו כתב הגנה. היות ונעשה עמו הסכם פשרה, התביעה כנגדו נמחקה, ומשה סלע הובא כעד התביעה. בית הדין בודק איפוא, את עדותו של משה סלע וכן את האמור בכתב ההגנה אשר נכתב מטעמו בהיותו נתבע. (אף שלאחר מכן הכחיש את כל האמור בכתב ההגנה וטען כי אינו אמת וכי נכתב רק כדי להגן רק על מר בניזרי). בכתב ההגנה הוכחש היקף עבודתה של התובעת בבית הנתבעים. בסעיף 20 לכתב ההגנה נאמר בהדגשה כי הנתבע: "מעולם לא נתן כל מתנה שהיא למאן דהוא בדמות עובד ו/או עובדת, ומדובר בטענות מופרכות שכל מטרתן אינה אלא יצירת מצג שוא בפני ביה"ד הנכבד". בסעיף 21 לכתב ההגנה נאמר: "מתכונת העבודה לכאורה של התובעת, לרבות מיקום ביצוע העבודה, ימים ושעות העבודה, חופשות, הפסקות והתפקיד של התובעת אצל נתבעים 1 ו - 2 אינה ידועה למשה, ומכל מקום טענות התובעת אינן רלבנטיות מבחינתו". בחקירתו הראשית מיום 20/7/04 העיד העד כי התובעת עבדה אצל הנתבעים, עבודה שניקולאי מרקו ("ניקו") סידר לה, באישורו, וכי הוא זה ששילם לה (עמ' 3 משורה 4 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. כמה זמן היא עבדה אצל שלמה. ת. נדמה לי 3,4 חודשים. ש. מה היתה המתכונת. ת. 4,5,6 שעות ביום, עד כמה שאני זוכר ... ש. אתה הגשת כתב הגנה. ת. לא זוכר, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא ... ש. בסעיף 7 היא אומרת שהתחילה לעבוד ב 1/98 עד 5/98, זה כתב התביעה. ת. היא לא עבדה 4-5 ימים בשבוע. ש. כמה היא עבדה. ת. אולי פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע, אבל לא יותר מזה". במהלך חקירתו הנגדית נשאל העד על דברים שנכתבו בכתב ההגנה והוא השיב כי הם היו: "אמת לאותו מצב". (עמ' 7 שורה 20 לפרוטוקול). "ש. מה שאתה אומר עכשיו בבית הדין זה אמת למצב הנוכחי שיכולה להשתנות, כי זה לאותו מצב. ת. אני רוצה להסביר לביה"ד. מה שאני עכשיו אומר זה אמת לחלוטין כל מה שאני אומר. רציתי להקדים ולהגיד, ניסיתי להגן על שלמה במשך שנתיים, שנתיים וחצי, על שלמה וחבורתו. באותה מסגרת שהגנתי על שלמה היו תיאומים איך מגינים עליו. לכן מה שכתבתי בכתב ההגנה לא רלבנטי. זאת האמת, אני אומר עכשיו לאחר שהאמת כבר התגלתה. ש. אני שואל מה השתנה כרגע מן האמת ההיא לבין האמת הזאת. ת. עד לאותה תקופה שיקרתי לרשויות החוק כדי להגן על שלמה". ובהמשך (עמ' 9 שורה 2): "ת. ... רציתי להקדים ולהגיד שכל מה שאמרתי אז במשטרה, בפרוטוקולים ובבתי משפט, זה פשוט לא היה אמת. בהמשך עמ' 10 עדות 2: "ת. ... אז מה חטאתי ששמרתי על בן אדם ורציתי להגן עליו אז, והיום שאני רוצה להגיד את האמת אז מנסים לשבש את האמינות שלי, אבל מהאמת אי אפשר להתעלם". בעמ' 11 שורה 5 העיד: "ת. היא קיבלה את כספה במלואה ... כל מה שהיא עבדה אצלי או אצל שלמה במסגרת שאני התחייבתי היא קיבלה את הכסף." כשנשאל האם יתכן שמר בניזרי שילם לתובעת השיב (עמ' 28 שורה 15), השיב כי הוא בטוח במאה אחוזים שהוא לא שילם, והוסיף: ש. איך אתה יודע בפועל שהם לא שילמו. ת. אני יודע, דיברתי עם יפה ועם שלמה כל הזמן ושהיא התחילה לעבוד בינואר עד מאי. ש. באיזה שנה זה היה. ת. לא יודע באיזה שנה היא עבדה בדיוק. אמרתי מההתחלה שהיא עבדה 3 עד 4 חודשים והיא קיבלה את כל השכר שלה. כמו כן העיד (עמ' 18 שורות 11-13): "ת. היא קיבלה אצלי במשרד את השכר יחד עם ניקו, ליווינו אותה, שלחנו אותה נדמה לי גם לשדה התעופה ... היחסים היו מצויינים, היחסים היו טובים מאוד". לענין המסמכים, אשר טענה שלקח ממנה השיב (עמ' 19 שורה 13-24): "ת. לא זוכר. איזה מסמכים היא יכולה לתת לי? הדרכון שלה? היחסים ביני לבינה ובעלה היתה מערכת יחסים נפלאה, לא היתה שום בעיה". יצויין כי העד השיב שבמועדים הרלבנטים היו לו כ 200-300 עובדים. כשנשאל כמה זמן עבד ניקו השיב: "ת. מאחר ולא היתה לי בעיה עם ניקו, אני לא זוכר ולא צריך לזכור". יצויין עוד כי העד נשאל, לאחר שהעיד על תקופות עבודתה ושעות עבודתה של התובעת, מה שמה של התובעת הוא השיב (עמ' 27 שורה 11 לפרוטוקול): "ת. סיצה, בוריסלב, משהו כזה. אני אמור לדעת את השם שלה?" 14. ניתוח עדותו של מר משה סלע ומהימנותו: עדותו של מר משה סלע אינה אמינה על ביה"ד. בתחילת עדותו טען העד, כי אינו זוכר אם הגיש כתב הגנה בתיק. כשהראו לו את כתב ההגנה - טען שכל האמור בו שקר. ביה"ד סמוך ובטוח כי כתב ההגנה נרשם ע"י בא כוחו, כפי שמסר לו משה סלע בעצמו. כמו כן לא ניתן לטעון שלא היה לו ענין אישי בכתב ההגנה, וכי כתב את הכל רק על מנת להגן על שלמה בניזרי. לעד זה היה ענין בתיק כנתבע, ועשה הכל בכתב הגנתו על מנת שלא לשלם לתובעת את הסכומים הנתבעים ממנו. על רקע זה אף נעשה עמו הסכם הפשרה אשר בגינה נמחק שמו מהתביעה. יתרה מזו, אין ביה"ד יכול לדעת ממתי בדיוק החל לומר אמת על פי טענתו, ומהי "אמת לאותו מצב". אדם העומד מעל דוכן העדים וטוען כי עד כה שיקר, מי ערב לביה"ד כי מכאן ולהבא כל דבריו אמת? לגופו של ענין, לא ניתן להסתמך על עדות זו, לענין ימי ושעות עבודתה של התובעת. ברור לחלוטין כי העד, שאינו זוכר כלל את שמה של התובעת, ואת השנה בה עבדה, לא יכול לזכור, ללא כל רישום, פרטים מדוייקים על תקופת עבודתה של התובעת. יתרה מכך לגבי ניקולאי טען שאינו זוכר את שעות עבודתו כיוון שאיתו לא היו בעיות. אם כך - מדוע שיזכור (ע"פ הגיונו שלו), את שעות עבודתה של התובעת שגם איתה לא היו כל בעיות? זכרונו הסלקטיבי של העד, מחד, ויכולת זכירה מופלג על פרטים, מאידך - אומרת דרשני. בענין זה יפנה ביה"ד לפסק דין של בית המשפט העליון, בע"פ 950/80 משה כהן - מדינת ישראל (פ"ד לו (3) 561) שם התייחס בית המשפט העליון לזכרונו המופלג של עד לדברים שאדם מן היישוב לא היה זוכרם. וכך נאמר בפס"ד זה: "השופטים ראו את עדיו ולא האמינו להם. הם אף נתנו טעם לדברים. התנהגות העדים בעת מתן העדות, "זכרונם המופלג" של פרטים - אשר אדם מן היישוב לא היה זוכר אותם לאחר שחלף זמן בין התרחשות הארועים לבין מסירת הדברים ע"י העדים - הביאו את השופטים למסקנה כי עדי שקר הם". (בעמ' 568). בית הדין סבור כי העד לא יכול היה לדעת ללא כל רישומים, אך ורק מזכרונו, מה היו שעות עבודתה וימי עבודתה של התובעת. בכל מקרה, ימים ושעות אלו אינם חופפים לימים ולשעות שציינה התובעת, לא בכתב תביעתה ואף לא בעדותה. 15. סיכום העדויות מטעם התובעת: מכל האמור לעיל, קובע ביה"ד כי התובעת לא הוכיחה, ולו לכאורה, מה היו שעות וימי עבודתה. לא הובאו כל מסמכים או רישומים מטעמה, העדים כולם הסתמכו על זכרון בלבד, כאשר כל אחד מהם זכר ימים אחרים ותקופות אחרות. 16. עדויות הנתבעים: לאור העובדה שהתובעת לא הוכיחה, לא באמצעות מסמכים ואף לא באמצעות עדיה, את התקופה לה היא טוענת שעבדה, למעשה יש צורך לבדוק רק את השאלה האם על הימים והשעות שעבדה בפועל, על פי גירסת הנתבעים, קיבלה שכר. (שהרי מעבר לכך לא הוכיחה כי עבדה). ביה"ד יבדוק לענין זה את עדויות הנתבעים. 17. עדות מר שלמה בניזרי: מתצהירו של מר בניזרי ומהחקירה שכנגד עולה כי בתקופה הנטענת היה סגן שר הבריאות ורוב שעות היום היה במשרדו. לדבריו, אין הוא קשור לענין של התובעת. אשתו, יפה, היא עקרת הבית, והיא מטפלת בענייני הנקיון של הבית, וע"פ הידוע לו מאשתו, התובעת הועסקה מספר פעמים בודדות, על ידי אשתו, והיא זו ששילמה לה את מלוא שכרה. לדבריו, היו להם בבית משך השנים בסך הכל שתי עוזרות, וכי גם העוזרת השניה, בשם קלאודיה, קיבלה את מלוא שכרה. לדבריו, היה אומנם בקשר רצוף עם משה סלע באותה תקופה, אולם לא היה זה קשר יום יומי, ובודאי לא קשר של מספר שעות בכל יום. לגבי עבודת השיפוצים שנעשתה בביתו, לדבריו בענין זה כן היה מעורב, היות ודובר על שיפוץ בסדר גודל של 18,000 ₪, וכי הוא שילם על שיפוצים אלו, אולם לענין העסקת העוזרת, לא היה מעורב. יובהר כי אין בית הדין מתייחס לעניינים אחרים שהועלו בחקירה שכנגד, היות ואין להם השלכה לשאלות שבמחלוקת. ניתוח עדותו יובא בהמשך, יחד עם שאר הנתבעים. 18. עדות הגב' יפה בניזרי: על פי התצהיר של הגב' בניזרי ומהחקירה שכנגד עולה כי התובעת הועסקה פעמים בודדות, (בין 4 ל - 6 פעמים), וכי שילמה לה את מלוא שכרה בכל יום שבו הסתיימה העבודה, אם כי הדברים לא נרשמו מעולם ולא תועדו. הנתבעת העידה כי היא פעילה בעמותת חסד לחלוקת ארוחות שנשארות מארועים והעברתם למשפחות נזקקות, וכי פעילות העמותה נעשתה מביתה. לשם כך הגיע לביתה לעיתים קרובות הגב' בת שבע צוברי, שהיתה אז רווקה, ונהגה ללון בביתה מדי פעם. בחקירה הנגדית השיבה כי אין לה כל סכסוך עם ניקו ולא עם התובעת. 19. עדות גב' בת שבע צוברי: עדה זו הגישה לבית הדין תמונות על ביתם של משפחת בניזרי, וכיצד נראה ביתם במועד חלוקת המזון. בית הדין קיבל את התמונות לתיק ביה"ד, (למרות התנגדות ב"כ התובעת), וקבע כי במתן פסה"ד יתייחס ביה"ד למשקל שיש לתת להן. משביה"ד בודק ענין זה סבור כי אף שיש בתמונות כדי ללמד על כך שמתבצעת חלוקת מזון בתוך ביתם של משפחת בניזרי, אין בתמונות אלו כדי להשפיע על פסה"ד, ועל כן משקלן נמוך. העדה העידה כי נהגה לישון בבית משפחת בניזרי בדרך כלל בימי שני, וכי במסגרת החסד של העמותה היתה מגיעה גם בימי רביעי וחמישי. ברשותה היה מפתח של הבית, והגיעה לישון בלילות בהתאם לארועים. לדבריה, אם היתה עובדת בבית עוזרת קבועה, מן הסתם היתה פוגשת אותה בבוקר, כיוון שהתעוררה בסביבות השעה 10 בבוקר. לדבריה, ראתה פעם אחת עוזרת ביום ששי בבוקר, אבל לא מדובר בתובעת. על פי דברי העדה, היא עצמה נהגה לעזור בנקיון הבית לאחר חלוקת האוכל, כיוון שהיא הרגישה מוסרית צורך לעזור ולנקות את כל הבאלגן שהיה, אולם לא שולם לה על כך. לדבריה, יפה בניזרי מאוד רצתה לשלם לה, אך היא סרבה לקבל כל תשלום, היות ויפה בניזרי נתנה לה את הזכות לעשות את החסד. העדה לא ידעה לומר בודאות מתי היו שיפוצים בבית משפחת בניזרי, אם כי על פי זכרונה, לא היה זה ב - 98. 20. עדות מר עדי לקסר: עדותו של עד זה התבקשה על ידי ב"כ הנתבעים לאחר שמיעת העדויות האחרות, לאור העובדה שנכח בכל הדיונים, ושלטענת ב"כ הנתבעים יש בעדותו כדי ללמד על המניעים האמתיים להגשת תביעה זו. ברור כי עד זה אינו יודע דבר על העסקת התובעת או בשאלת התשלום. עד זה היה בעבר עובד בעמותת "קו לעובד", אשר טיפלה בעובדים זרים. בעדותו הודה כי אמר לנתבעים גם במועד הדיון, "הבטחתי וקיימתי". בעדותו הסביר כי לדעתו מר בניזרי יצא בעבר באמירה גזענית כנגד עובדים זרים, ועל כן הבטיח לו בעבר כי הוא יוציא החוצה את העובדה שמר בנזירי העסיק עובדת זרה, לא חוקית, וכי עכשיו לאור התנהלותה של תביעה זו, ההבטחה קויימה. יצויין כבר עתה כי אין בעדות זו כדי להעלות או להוריד בשאלות שבמחלוקת, ועל כן אין בית הדין מתייחס לעדות זו (אף שלא נסתרה). 21. ניתוח העדויות מטעם הנתבעים ומהימנותם: משבית הדין מעיין בעדויות של הנתבעים ושל הגב' צוברי, אין הוא מוצא סתירות בטענותיהם. מר בניזרי חזר וטען כי הוא לא היה מעורב בהעסקתה של התובעת, לא שילם לתובעת דבר, וכי כל הידוע לו הוא מאשתו. בית הדין שוכנע כי ענייני ביתו של מר בניזרי נוהלו על ידי אשתו, וכי אכן לא ידע ולא יכול היה לדעת כמה פעמים הועסקה העוזרת, וכיצד שולם לה, מעבר למה שאמרה לה אשתו. עדותה של הגב' יפה בניזרי אמינה על בית הדין, ומכל מקום לא נסתרה. לגבי עדותה של הגב' צוברי - אף לענין זה לא מצא ביה"ד סתירות כלשהן, וביה"ד מקבל כי העדה נהגה לפקוד לעיתים מזומנות את בית משפחת בניזרי, ואף לישון שם, ולא ראתה בתקופה הרלבנטית את התובעת. 22. האם שולם לתובעת שכרה בגין השעות בהן עבדה? כפי שנאמר לעיל, התובעת לא הוכיחה, לא באמצעות מסמכים ולא באמצעות עדיה, את היקף עבודתה, ועל כן מקבל ביה"ד את עמדת הנתבעים כי דובר על העסקה של ימים בודדים. השאלה היא האם בגין ימים אלו קיבלה התובעת את מלוא השכר המגיע לה. לטענת בא כוח התובעת, טענת הנתבעים כי מלוא השכר שולם לתובעת הינה בבחינת טענת "פרעתי" ועל כן על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי שילמו. בענייננו, אין מחלוקת שהתובעת לא התלוננה מעולם במהלך העבודה בפני הנתבעים, אף לפי גירסתה היא, במהלך העבודה, כי לא קיבלה את שכרה. לאור זאת, משהתביעה הוגשה לראשונה 5 שנים לאחר סיום העבודה - אין זה סביר לדרוש מהנתבעים הוכחות פוזיטיביות לענין עצם התשלום, והשאלה היא שאלה של מהימנות. בית הדין מקבל לענין זה את טענת ב"כ הנתבעים כי אדם מן הישוב אינו נוהג בדרך כלל לתעד באופן מסודר העסקה קצרה של עוזרת בית וכי אין אדם חושש בדרך כלל מתביעה שתצוץ לראשונה, 5 שנים לאחר סיום העסקה של מספר פעמים בודדות, במיוחד אם לא היו טענות במהלך ההעסקה. האם לאור מכלול העדויות יש להעדיף את עדות התובעת כי לא קיבלה כל שכר, להעדיף את עדויותיהם של ניקולאי מרקו ומשה סלע, שכל אחד טען בנפרד כי הוא זה ששילם לה, את מלוא שכרה, או את עדותה של יפה בניזרי, כי בסיום כל יום עבודה, בפעמים המועטות שהועסקה, שילמה לתובעת? יצויין כבר עתה כי מבחינת התובעת, בין אם ביה"ד יקבל את העדים מטעמה כדוברי אמת, בשאלת התשלום, דהיינו שהם שילמו לה, ובין אם ביה"ד יקבל כי הוא מעדיף את גירסתה של יפה בניזרי לענין התשלום, פירושו של דבר כי דין התביעה להדחות. בבוא ביה"ד לשאול שאלה זו, יש לקחת בחשבון כי ביה"ד לא קיבל את טענותיהם של משה סלע וניקולאי מרקו על היקף העבודה, לאור העובדה שלא הסתמכו על מסמכים כלשהם, ולאור העובדה כי באחריותם באותה תקופה היו לפחות 200 עובדים, ולא ניתן להסתמך רק על זכרונם. יצויין עוד כי ממשה סלע ומנקולאי מרקו, שהעסיקו עובדים רבים, ניתן היה לצפות שעדותם תסתמך על מסמכים שונים גם לגבי שאלת אופן התשלום, שהרי לא יתכן שהעסקת עובדים רבים כל כך תיעשה ללא כל רישום. מה שאין כך לגבי גב' בניזרי, שהעסיקה עוזרת בית אחת לתקופה קצרה. לאור זאת, יעדיף בית הדין לענין זה את עדותה של הגברת בניזרי, כי שילמה לה בסוף כל יום שהועסקה, אף שאין לה כיום כל מסמך להוכיח זאת. כמו כן, ולאור מכלול העובדות בתיק, יעדיף בית הדין לענין זה את עדותה של הגב' בניזרי על פני עדותה של התובעת, לענין התשלום. 23. סוף דבר: מכל האמור לעיל, לא הוכיחה התובעת את התביעה. לאור זאת, התביעה נדחית. ולשאלת ההוצאות - ראוי היה בנסיבות אלו לפסוק הוצאות המשקפות את ההליך הארוך שקויים בתיק, ובמיוחד לאור העובדה כי התביעה נדחתה כולה. אף על פי כן בנסיבות הענין, משהתובעת הינה עובדת זרה שעזבה את הארץ, ובנסיבותיו של התיק כולו, אין ביה"ד פוסק הוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. עובדים זרים