פסק דין 1. המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") הינה האיגוד המקצועי של עובדי הרשויות המקומיות והינה הארגון היציג של עובדי המשיבה. המבקש 2 (להלן: "המבקש") הינו ועד העובדים במשיבה. המשיבה 1 הינה רשות מקומית (להלן: "המשיבה"). המשיב 2 הינו ראש העיר במשיבה (להלן: "המשיב"). 2. ביום 7.4.05 הגישו המבקשים בקשת צד בסכסוך קיבוצי למתן סעדים זמניים וקבועים. 3. לאחר הגשת הבקשה, הודיעו הצדדים לבית הדין על הסכמתם לדון בבקשות לסעדים זמניים וקבועים במאוחד ומשכך בית הדין שמע את טענות הצדדים בנוגע לכל הסעדים. אי לכך, פסק דין זה מתייחס למכלול הסעדים שהתבקשו. 4. המבקשים עתרו כאמור למתן סעדים במסגרתם התבקש בית הדין להצהיר כי המשיבה הפרה את הוראות ההסכמים הקיבוציים שבין הצדדים וכן ליתן סעדים המורים למשיבה לקיימם להבא. כמו כן עתרו המבקשים למתן סעדים במסגרתם התבקש בית הדין להורות למשיבה לשלם את זכויות העובדים שהיא החליטה, חד צדדית, על הפחתן, ולבטל את כל מכתבי הפחתת השכר כדוגמת נספח ג' לבקשת הצד בסכסוך קיבוצי אותה הגישה (להלן: "הבקשה") מכתבים שהופנו לעובדים ששמותיהם צויינו במסגרת נספח ד' הימנה (להלן: "העובדים" או "העובדים נשוא הבקשה") וכן, להצהיר כי המשיבה אינה רשאית להפחית את התשלומים לעובדיה - ללא הסכם. כמו כן התבקש בית הדין להצהיר כי המשיבה הפרה את חובותיה כלפי המבקשים ולהורות לה לקיים את ההתחייבויות הנובעות מהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן "חוקת העבודה") וההסכמים האחרים החלים על הצדדים. בנוסף, עתרו המבקשים למתן סעד המצהיר ומורה למשיב לאכוף באופן אקטיבי את התחייבויות המשיבה כלפי המבקשת והעובדים. א. רקע כללי 5. אין חולק על כך כי המשיבה מצויה מזה תקופה ארוכה בקשיים כלכליים. על פי הנתונים שהוצגו בפני בית הדין, הגרעון המצטבר של המשיבה לסוף שנת 2004, עמד על 97 מיליון ₪ והגרעון השוטף עמד על 29 מיליון ₪. תקציב המשיבה לשנת 2005 עומד על 268 מיליון ₪ ומתוכו סך של 106 מליון ₪ מוקצה לשכר וגימלאות (87 מליון ₪ לשכר ו 19 מיליון לגימלאות). תקציב זה אושר למשיבה על ידי משרד הפנים, במסגרת תוכנית הבראה אותה מבקשים ליישם במשיבה. תוכנית ההבראה זו כוללת, קבלת מענקים ממשרד הפנים בסך של 37 מליון ₪ והרשאה לקבלת הלוואות בסך של 37 מליון ₪. זאת שעה שהזכאות לקבלת המענק וההלוואות מותנית בעמידה ביעדי תקציב שנקבעו בתוכנית ההבראה (ר' סעיף 9 לתגובה לבקשה הנתמכת בתצהירו של מנכ"ל המשיבה). בהתאם לאמור, ביום 23.6.04 חתמה המשיבה מול משרד הפנים על הסכם להסדר הבראה שמטרתו, להביא את המשיבה לאיזון תקציבי החל משנת 2006 ואילך (העתק ההסכם צורף כנספח א' לתגובת המשיבה). 6. כפי הידוע, על רקע מצבן הקשה של הרשויות והמשיבה בכללן, נחתם ביום 11.1104 "הסכם עקרונות" בין מרכז השלטון המקומי - שהינו ארגון המעבידים שהמשיבה חברה בו לבין המבקשת (להלן: "הסכם העקרונות"). במסגרת הסכם העקרונות, הותוו הכללים לפיהם יפעלו הצדדים לצורך גיבוש הסכמי הבראה ברשויות המקומיות. בהסכם זה נכתב, בין היתר, כך: "על בסיס מסמך עקרונות זה יחתמו הסכמי הבראה ברשויות. תוכניות ההבראה וההתייעלות ברשויות המקומיות תעשנה בהתאם להסכם העקרונות. התוכנית ברמת הרשות המקומית תכלול צמצום מועסקים ומשרות בהתאמה לתוכניות ההבראה המאושרות על ידי משרד הפנים." בהסכם העקרונות נקבע אף הסדר שלבי לצמצום תקנים ולפרישת עובדים, משלב הפרישה מרצון לשלב "פיטורי הסכמה" ונקבעו כי תנאי הפרישה. 7. ביום 10.1.05 חתמו המבקשת ומרכז השלטון המקומי על הודעה בענייני עובדים מס' 1036/05 שכותרתה "נוסח מוסכם להסכם תוכניות הבראה מקומיות במסגרת הסכם העקרונות הארצי מיום 11.11.04" (להלן: "ההודעה בענייני עובדים"). בהודעה זו נכתב, בין היתר, כך: "הצדדים מודיעים בזאת כי הגיעו לנוסח מוסכם של הסכם שחל ברמה המקומית. הסכם זה יחול בכל רשות מקומית אשר חתמה על תוכנית הבראה מול משרד הפנים ובכפוף להסכם העקרונות הארצי שנחתם ביום 11.11.05 בחסות בית הדין הארצי לעבודה. נוסח ההסכם מצורף בזאת כחלק בלתי נפרד מההודעה בענייני עובדים זו." נוסח "ההסכם שחל ברמה המקומית" שכותרתו "הסכם קיבוצי מיוחד" (להלן: "טיוטת ההסכם המיוחד") כולל, בין היתר, את ההוראות הבאות הרלוונטיות לעייננו והן: "הסכם זה יחול על כלל עובדי הרשות המקומית מיום בו נחתם, כנקוב בכותרתו, ועד יום 31.12.06 ." בטיוטת ההסכם המיוחד נכללה הראה נוספת, בעלת משמעות לענייננו, הקובעת כך: "הרשות המקומית מתחייבת שלא לבצע צעדים חד צדדים למען הסר ספק בלבד, לא יבוצעו כל הפחתות שכר ו/או תנאי עבודה מעבר להפחתת 'עידוד הצמיחה' עפ"י ההסכם הקיבוצי מיום 22.5.03, למעט אם הדבר נקבע במפורש בהסכמים קיבוציים כלליים ארציים. למען הסר ספק מובהר כי לא יבוצעו כל הפחתות בשיעורי אחזקת הרכב לעובדים, שעות נוספות גלובליות, כוננויות, או כל רכיב המוגדר כהחזר הוצאות. במקרים חריגים בלבד בהם תבקש הרשות המקומית להפחית בשעות נוספות בפועל או בכוננויות בפועל של עובד (הפחתה שאינה מגזרית או רוחבית) על רקע פרטני ובשל שינוי תפקיד ו/או מטלות של העובד היא תוכל לבצע זאת בכפוף לכל דין ולהסכם זה." (ר' סעיף 17 לטיוטת ההסכם המיוחד. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור, אלא אם צויין אחרת). במקרה דנן, אין חולק על כך שטיוטת ההסכם המיוחד כאמור טרם נחתמה על ידי הצדדים, מאחר ולא עלה בידם עדיין להגיע להסכמה ביחס ליישום הראוי של הסכם העקרונות ברמה המקומית. בין הצדדים נטושות מחלוקות קשות בעניין זה אשר חלקן אף הובא להכרעה בפני בית הדין. 8. על רקע הדברים הללו, ומשלא עלה כאמור בידי הצדדים להגיע להסכמה שתוביל לחתימה על טיוטת ההסכם המיוחד, הנגזר מהסכם העקרונות, שלחה המשיבה ביום 15.3.05 מכתבים לכמאה וחמישים מעובדיה (העובדים נשוא הבקשה) במסגרתם הודע להם על הפסקת תשלום בגין החזר הוצאות רכב בגין נסיעה בתפקיד. בנוסף שלחה המשיבה מכתבים לכשלושים עובדים בהם הודע להם על הפסקת ההקצאה של שעות נוספות. לארבעה עובדים נשלח מכתב המודיע להם על הפסקת ביצוע הכוננויות ועל הפסקת התשלום הנגזר מהן. כל המכתבים הללו (להלן: "המכתבים") נוסחו בלשון דומה ולא הייתה בהם התייחסות פרטנית לדרישות התפקיד שממלא העובד ולאופן בו הובאו דרישות אלה בחשבון לצורך קבלת ההחלטות בעניינו. מכתבים אלה נוסחו בזו הלשון: "ביום 2004, אושרה לעיריית רמלה תוכנית הבראה על ידי משרד הפנים בה נדרשת העיריה לעמוד ביעדי שכר המחייבים קיצוץ חד בהוצאות השכר. העיריה ניהלה במשך חודשים ארוכים מו"מ עם מר שלום אליהו - יו"ר ועד העובדים, וועד העובדים והסתדרות המעו"ף על ישום תוכנית ההבראה אך שלום אליהו, וועד העובדים וההסתדרות המעו"ף סירבו לכל הצעה שהועלתה על ידי העיריה ובכלל זה בוררות. מזה חודשים רבים העיריה מתקשה בתשלום השכר. כידוע לך, הגישו ועד העובדים והסתדרות המעו"ף בקשות לבית הדין האזורי לעבודה כנגד העיריה לתשלום דמי הבראה. ב- 6.3.05 ניתן פסק דין בבקשה לתשלום דמי הבראה ובה חוייבה העירייה בתשלום דמי הבראה, דבר שיש בו להביא לפגיעה קשה בתוכנית ההבראה והבראת העירייה. על מנת שהעירייה תוכל להמשיך לשלם את שכרך, לעמוד ביעדי תוכנית ההבראה, לכבד את פסק הדין ולשלם את דמי ההבראה נדרשת העירייה להיערך בהתאם ולבצע קיצוץ חד בהוצאות השכר. החל מיום 1.4.05 הינך נדרש שלא לעשות שימוש ברכבך הפרטי לצורכי העבודה לפיכך, החל מה- 1.4.05 לא תהיה זכאי לקבל מהעיריה החזר הוצאות רכב. החל מה- 1.4.05 הנך נדרש שלא לעבוד שעות נוספות לפיכך, החל מה- 1.4.05 לא תהיה זכאי לגמול שעות נוספות" (ר' נספח ג'1 לבקשה). בנוסף, שלחה המשיבה למספר עובדים, ששמותיהם צויינו בנספח ד' לבקשה, מכתב בנוסח דומה שעניינו הפסקת כוננויות. בסיפא למכתב זה נכתב כך: "החל מ 1.4.05 הנך נדרש שלא לעשות כוננויות, לפיכך, החל מה- 1.4.05 לא תהיה זכאי לתשלום עבור כוננות." 9. הוצאת המכתבים הללו וההוראות שנכללו בהם הן הרקע לסכסוך שבפנינו. ב. טענות הצדדים 10. טענות המבקשים בתמציתן היו כדלהלן: על יחסי הצדדים חלים הסכמים קיבוציים אשר הגבילו את יכולתה של המשיבה לפעול בעניינים נשוא המחלוקת באופן חד צדדי ובכללם: חוקת העבודה, הסכם המסגרת במגזר הציבורי מיום 22.5.03 אשר הגביל את שיקול הדעת של המשיבה בעניין החזר הוצאות רכב, ההסכם הקיבוצי הכללי ממרץ 99' בעניין חריגות השכר ברשויות המקומיות, אשר אף הוא הגביל את שיקול הדעת של המשיבה, בכל הנגוע להחזר הוצאות ובכללן גם החזר הוצאות רכב. זאת מאחר ובהסכם זה נקבע כי בהגדרת המונח "שכר עבודה" יש לכלול גם החזר הוצאות. כן טענו המבקשים כי לצורך הבראת הרשויות נחתמו בין מרכז השלטון המקומי לבין המבקשת הסכמים קיבוציים נוספים ובכללם, ההסכם מיום 22.9.04 ומיום 11.11.04 (הסכם העקרונות) אשר הגבילו את סמכותה של המבקשת להוציא אל הפועל החלטות חד צדדיות לרבות, החלטות בנושאים נשוא המחלוקת: המבקשים הוסיפו וטענו בהקשר זה כי פעולות המשיבה מנוגדות לסעיף 17 להודעה בענייני עובדים ולהוראות המופיעות בטיוטת ההסכם המיוחד המהווה חלק הימנה, טיוטה המחייבת לטענתם את הצדדים על אף שטרם נחתמה בהיותה חלק מהסכם העקרונות. המבקשים טענו עוד כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב. שכן, פעולותיה החד צדדיות היו בעיקר למטרת "ענישה" של העובדים על כך שהם פעלו למימוש זכויותיהם החוקיות לתשלום דמי הבראה וזאת, לאחר שניתן בעניין זה פסק דין שקיבל את עמדתם של העובדים. כן טענו המבקשים בהקשר זה כי התנהלות זו של המשיבה מנוגדת להוראות חוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. המבקשים טענו עוד, כי התנהלות המשיבה אף מנוגדת להחלטה חלוטה שניתנה על ידי כב' השופט נחתומי ביום 30.6.98 במסגרת תיק עב' 98/ 63-4 במסגרתה נקבע כי על המשיבה להימנע מלנכות בעתיד משכרם של העובדים את רכיב הוצאות הרכב. 11. טענות המשיבים בתמציתן היו כדלהלן: הבקשה איננה מוסרית והיא מנוגדת לתקנת הציבור: שכן, המבקשים אינם יכולים לעתור לקיום הוראות מסויימות בהסכם העקרונות ומאידך להתנגד ואף להכשיל ביצוען של הוראות אחרות בהסכם זה בעניין פיטורי עובדים. אין לעובדים זכויות מוקנות לביצוע שעות נוספות ולביצוע כוננות על פי דווח ומכאן גם לקבלת תמורה בגין אלה וכן, לקבלת החזר הוצאות עבור נסיעה בתפקיד. נושאים אלה מצויים בתחום הפררוגטיבה של המעביד, אלא אם הסכים המעביד לוותר עליה או להגבילה באופן מפורש. במקרה דנן, אין חל על הצדדים לסכסוך הסכם במסגרתו הסכימה המשיבה להגביל את שיקול דעתה בנושאים אלה: אין ניתן למצוא בחוקת העבודה סעיף המגביל את הפררוגטיבה של המעביד בכל הנוגע להקצאת שעות נוספות, החזר הוצאות רכב וביצוע כוננויות. הסכם 99' (הסכם חריגות השכר עליו השליכו המבקשים יהבם), אינו נוגע לעניננו ואין ניתן ללמוד ממנו דבר לעניין הגבלת שיקול הדעת של המשיבה בכל הנוגע להחזר הוצאות רכב עבור נסיעה בתפקיד. שכן, הסכם 99' מתייחס באופן ספציפי לנושא חריגות השכר. זאת שעה שהמבקשים אינם טוענים כי הרכיבים נשוא המחלוקת מהווים חריגות שכר. מה גם שהסכם זה אינו חל על מי שאינו "עובד ותיק", כהגדרתו שם. טיוטת ההסכם המיוחד, כפי שנוסח במסגרת הסכם העקרונות ובהמשך להודעה בענייני עובדים (נספח ב' לבקשה) אינו חל על הצדדים מאחר והוא לא נחתם על ידם. המשיבה לא ביטלה באופן גורף את השמוש ברכב לצרכי העבודה ואף לא את ביצוע השעות הנוספות והכוננויות אלא - שקלה ובחנה נושאים אלה באופן פרטני לגבי כל עובד ועובד. מכאן שהיא נקטה בצעדים מידתיים וסבירים לצורך צימצום עלויות השכר וזאת לאור מצבה הכלכלי הקשה. ג. הכרעה ג/1. החזר הוצאות הרכב 12. ראשית יאמר כי בפני בית הדין לא הובאו ראיות לכך שהרכיבים נשוא המחלוקת ובכלל זה, רכיב החזר הוצאות רכב עבור נסיעה בתפקיד הינם "רכיבים פיקטיבים". אי לכך, ההתייחסות לרכיבים אלה במסגרת הכרעתנו תהא כאל רכיבים "אמיתיים" אשר כשמם כן הם (ר' עס"ק 1016/01 עיריית טבריה נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ועד עובדי עיריית טבריה והאסמכתאות המופיעות שם להלן: "עניין עיריית טבריה"). משמעות הדבר, בכל הנוגע לנושא החזר הוצאות הרכב הינה - כי על פי העובדות, כפי שהוצגו בפני ביה"ד, עבודתם של העובדים נשוא המחלוקת, אכן הצריכה שימוש ברכב בפועל לשם ביצועו הרגיל של תפקידם, כאשר עבור שימוש זה הם זוכו בהחזר הוצאות רכב. 13. מקובלת עלינו העמדה כי בנסיבות שכאלה אכן נתונה למעביד הפררוגטיבה להורות לעובד לחדול מביצוע מטלות הנגזרות מתפקידו, המצריכות שימוש ברכב וכפועל יוצא מכך, אף להפסיק לשלם לעובד את החזר הוצאות הרכב. זאת בהעדר הסכם אשר מגביל באופן מפורש את שיקול הדעת הנתון לו בנושא שימוש ברכב בתפקיד והחזר הוצאות בגין שימוש זה. עמדה זו נתמכת אף בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עיריית טבריה לאמור: "לא למותר לציין כי אלמלא התחייבותה המפורשת של העירייה בהסכם ההבראה שלא לפגוע באחזקת הרכב של העובדים כמבואר לעיל, לא מן הנמנע שראש העיריה יכול היה להורות על ביטולו של רכיב זה. כזאת יכול היה לעשות, אולם לא באורח חד צדדי, כי אם בכפוף להידברות קודמת עם ועד העובדים." (ר' סעיף 15 לפסק הדין). דא עקא, שבמקרה דנן המשיבה לא הורתה לעובדים, במסגרת המכתבים שהפנתה אליהם לחדול מביצוע המטלות הנגזרות מתפקידם אשר הצריכו שימוש ברכב. כל שעשתה המשיבה במקרה דנן היה - להורות לעובדים שלא לעשות עוד שימוש ברכב לצורך ביצוע תפקידם לרבות, ביצוע מטלות אשר הצריכו - גם עפ"י עמדת המשיבה - שימוש ברכב. לעובדים אף לא הוצעה דרך אלטרנטיבית לביצוען של המטלות כאמור, חלף השימוש ברכב. הוראה מעין זו חורגת לדעתנו מן הפררוגטיבה הניהולית של המעביד. זאת בשים לב לכך שאין מדובר בהוראה המורה לעובד איזו עבודה עליו לבצע ואיזו מטלה הוא פטור מלעשות ואף לא הוראה המורה לעובד באיזה אופן עליו לבצע את המשימות המוטלות עליו אלא - בהוראה המורה למעשה לעובד להמשיך בביצוע "עבודתו הרגילה" כבעבר, תוך נטילת המשאבים והאמצעים הנחוצים לשם כך. הוראה שכזו נוגעת לדעתנו ישירות לתחום תנאי עבודתם של העובדים ומכאן שהמשיבה לא היתה רשאית ליתן הוראה שכזו באופן חד צדדי כשם שעשתה. הוראה חד צדדית כאמור מהווה הפרה של סעיף 82 לחוקת העבודה הקובע לאמור: "מו"מ בין הנהלה והוועד - בכל העניינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה או מילוי חוקת העבודה, תדון ההנהלה תחילה עם ועד העובדים והסניף לפי יוזמת אחד הצדדים. אם ועד העובדים אינו מסכים להחלטת ההנהלה, עובר העניין הנדון למו"מ בין ההנהלה ובין המרכז. כל הוראה של ההנהלה שיש בה משום פגיעה בענייני העובדים או בניגוד לחוקה, הוצאתה לפועל נדחית עד לגמר הדיונים לפי הסעיף הבא." משמע - סבורים אנו כי המשיבה בהוציאה את המכתבים נשוא הבקשה, פגעה בתנאי העבודה של העובדים אשר נדרשו להמשיך לבצע את כל כמטלות הנגזרות מתפקידם לרבות, אלה הדורשות שמוש ברכב. זאת שעה שזכות השימוש ברכב בתפקיד נשללה מהם בלא שהועמדו לרשותם אמצעים חלופיים לביצוע מטלות אלה. מכאן שהמשיבה חרגה מן הפררוגטיבה הניהולית שלה, עת שנתנה את ההוראה כאמור, דבר שהיא לא הייתה רשאית לעשותו באופן חד צדדי. 14. זאת ועוד, במקרה דנן סבורים אנו כי לא זו בלבד שהמשיבה הפרה את חובתה לנהל מו"מ בנושא הוצאות הרכב אלא שספק רב בעיננו האם היא אכן פעלה בעניין זה בתום לב ובהתאם לחובת ההגינות המחייבת ביחסי עבודה קיבוציים: המשיבה נימקה את החלטתה החד צדדית בנוגע להפסקת תשלום החזר הוצאות רכב עבור נסיעה בתפקיד, כמו גם את החלטתה בנוגע לאי הקצאת שעות נוספות וכוננויות לעובדים נשוא הבקשה, בין היתר, בהגשת תביעה לבית הדין על ידי המבקשת לתשלום דמי הבראה ובכך שתביעה זו אף התקבלה על ידי בית הדין אשר קבע בעניין זה כי המשיבה הפרה את הוראותיהם של ההסכמים הקיבוציים החלים עליה והמחייבים אותה בתשלום דמי הבראה. נימוק זה של המשיבה מעורר מחשבות נוגות ביחס לשיקולים זרים ששקלה עובר להוצאת המכתבים לעובדים ומכאן, גם ביחס לזהות העובדים אליהם בחרה המשיבה להפנות מכתבים אלה. מה גם שהמשיבה לא נימקה את החלטותיה, נשוא הבקשה, בשיקולים עניינים הנוגעים לתוכן התפקיד של העובדים ולמידה בה דורש תפקיד זה ביצוע נסיעות בתפקיד, עבודה בשעות נוספות או ביצוע כוננויות. לאור הנמקתה של המשיבה כאמור מתעורר בליבנו חשש כבד כי היא נקטה במעין "פעולת תגמול" כנגד העובדים על שפנו לבית הדין על מנת לאכוף את הזכויות שהוקנו להם מכוחם של הסכמים קיבוציים. התנהלות זו של המשיבה פגומה היא ואין לקבלה ובמיוחד, שעה שמקורה ברשות מנהלית. ככל שהמשיבה סבורה כי המבקשים מערימים קשיים ואף מונעים ממנה ליישם את תוכנית ההבראה, כמתחייב מהסכם העקרונות ומההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים וכי עובדה זו אף מקשה עליה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובדים ולממש את תוכנית ההבראה הרי - שפתוחה בפניה הדרך לעתור בעניין זה לבית הדין לצורך קבלת הסעדים הראויים, כפי שאף עשתה. פגיעה חד צדדית בתנאי העבודה של העובדים, ואפילו שימוש בפררוגטיבה של המעביד במטרה להרתיע עובדים מפניה לערכאות לשם אכיפת זכויות שמקורם בהסכמים קיבוציים - אינה הדרך הראויה לקידום תוכנית ההבראה שעניינה פיטורי עובדים וביטול משרות. ג/2 הקצאת שעות נוספות 15. אשר לנושא הקצאת השעות הנוספות יאמר - כי הכלל שהותווה בפסיקה הינו כי הקצאה זו אכן מצויה במסגרת הפררוגטיבה של המעביד ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "עבודת שעות נוספות אינה זכות המגיעה לעובד והופכת במשך הזמן לחלק מתנאי עבודתו" (דב"ע מז/4-4 מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע יח 303, 308). כמו כן נפסק כי "חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 אוסר העבדת עובד בשעות נוספות אלא במסגרת ההיתרים שנקבעו בחוק, ומכאן שהיוזמה והסמכות להעסקה בשעות נוספות נתונות בידי המעביד, בכפוף למחויבויות חוזיות שהוא נוטל עליו" (דב"ע מט/3-138 חיים שוורץ - עירית תל-אביב-יפו, פד"ע כא 174, 177). עוד נפסק בהקשר זה: "היוזמה והסמכות להעסקה בשעות נוספות נתונות בידי המעביד קרי, השעות הנוספות מוקצות לעובדים בהתאם לצרכי המעביד המשתנים מעת לעת במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו. במקרה שלפנינו בהיות המשיב תאגיד סטטוטורי, כפוף הוא בעניין הקצאת השעות הנוספות לתקציב אשר נקבע לו.." 16. לאור קביעות אלה השאלה הראשונה שעלינו לבחון הינה - האם המשיבה אכן ויתרה או הגבילה את סמכותה להפחית בהיקף השעות הנוספות שהוקצו לעובדים במסגרת ההסכמים החלים עליה לרבות, הסכם העקרונות וטיוטת ההסכם המיוחד שצורף להודעה בענייני עובדים, המהווה חלק מהסכם העקרונות (נספח ב' לבקשה). נקדים ונציין כי לדעתנו יש להשיב על שאלה זו בשלילה וזאת מהטעמים כדלהלן: מן הפסיקה עולה כי על מנת להסיק על הגבלת שיקול דעתו של המעביד בעניין המצוי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו, יש להצביע על הסכם המגביל פררוגטיבה זו באופן מפורש (ר' למשל עניין עירית טבריה כפי שצוטט לעיל). דא עקא שבמקרה דנן לא עלה בידי המבקשות להצביע על הסכם שכזה המתייחס באופן ספציפי ומפורש לנושא הקצאת שעות נוספות והמגביל את סמכותה של המשיבה להעסיק עובדים בשעות נוספות על פי שיקול דעתה. 17. באומרנו זאת, לא נעלם מעיננו נוסחו של נספח ב' לבקשה קרי - טיוטת ההסכם המיוחד, עליה ביקשו המבקשים להשליך יהבם. אלא שנוסח זה מדבר בעד עצמו ונכתב בו כי הוא יחול על הצדדים רק החל ממועד חתימתו. זאת שעה שאין חולק על כך שטיוטת ההסכם המיוחד לא נחתמה עדיין, בשל מחלוקות נוקבות שבין הצדדים ביחס לפרשנותו ולאופן יישומו של הסכם העקרונות ברמה המקומית. זאת ועוד, עיון בפתיח של טיוטת ההסכם המיוחד מלמד כי תניותיו שלובות הן וכרוכות זו בזו כמצויין בו לאמור: "התחייבויותיהם והצהרותיהם [של הצדדים] בהסכם הדדיות ושלובות". מכאן, שככל שאכן הוסכם כי המשיבה תהיה נכונה להגביל את שיקול הדעת הנתון לה בעניינים שונים לרבות, הקצאת השעות הנוספות הרי שהגבלה זו אמורה לחול עליה בד בבד עם גיבוש ההסכמה בנושא צמצום מצבת כוח האדם ובמשולב עם הסכמה זו. שילוב תניות כאמור נגזר גם מתכליתה של טיוטת ההסכם המיוחד כהסכם הבראה, ובשים לב לכך שהשגתה של הבראה באופן אפקטיבי דורשת פעולה משולבת של הצדדים להסכם הנעשית בתיאום ובו זמנית. 18. לאור האמור, איננו סבורים כי חלה על המשיבה חובה לנהל מו"מ עם המבקשת, בכל הנוגע לשינוי הנהלים בעניין ביצוע שעות נוספות על פי דווח. זאת משום שנושא זה מצוי בתחום הפררוגטיבה של המשיבה. עם זאת, על פי הפסיקה אין בעובדה זו כדי לפטור את המשיבה מחובת ההיוועצות לפני גיבוש עמדתה, בשים לב למשמעות העקרונית שיש להחלטתה בנושא הקצאות השעות הנוספות ולהיותה של ההחלטה הנ"ל נוגעת לקבוצה גדולה של עובדים, כפי שנפסק לאמור: "למעביד הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו.... הפעלת פררוגטיבה זו, כהפעלת כל 'כוח' הנתון בידי מעביד, צריך שתיעשה משיקולים רלוונטיים, בתום לב ובהגינות... כמו כן, ככל שמדובר בנושאים הנוגעים לכלל העובדים או שיש להם משמעות עקרונית מיוחדת למקום העבודה, על הצד ליחסי העבודה הקיבוציים לקיים היוועצות עם הצד האחר" (דב"ע נב/17-4 מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע כו 87, 98-97). 19. בנוסף לכך, סבורים אנו כי דברינו לעיל, ביחס לשיקולים הזרים ששקלה המשיבה ולהפרת חובת תום הלב, בכל הנגוע להחלטתה בדבר החזר הוצאות הרכב, כוחם יפה אף בהקשר זה: זאת בשים לב לכך שהמשיבה נימקה את החלטה שלא להקצות לעובדים שעות נוספות, בין היתר, בכך שהמבקשת הגישה תובענה לתשלום דמי הבראה וכן בשים לב לכך, שהמשיבה לא הסבירה את הטעמים שהביאו לאי הקצאת שעות נוספות לעובדים מסויימים בנימוקים הקשורים בתוכן תפקידם. 20. לאור האמור, לאור קביעתנו לפיה, המשיבה הפעילה את סמכותה בנושא הקצאת השעות הנוספות באופן בלתי ראוי, ובלא שקיימה את חובת ההיוועצות הרי שסבורים אנו כי יש לבטל את החלטתה אף בנושא זה. ג/3 כוננויות 18. אשר להוראה שהופנתה לעובדים לחדול מביצוע כוננויות, וכפועל יוצא מכך, גם ההודעה בדבר הפסקת התשלום בגינן הרי שלאור דברינו לעיל ביחס לטיוטת ההסכם המיוחד יאמר - כי אכן מקובלת עלינו העמדה לפיה, ההחלטה בדבר הצורך בכוננויות הינה חלק מהפררוגטיבה של המעביד וכי בשלב זה אין עדיין הסכם חתום המגביל פררוגטיבה זו (ר' ע"ע 300359/98 ד"ר סיגל נ מדינת ישראל וכן ר' ס"ק (ת"א) 83/04 הסתדרות המעו"ף נ' עירית בת ים). 19. אי לכך, משהמבקשת לא הצביעה על הסכם המגביל באופן מפורש את סמכותה של המשיבה להפעיל פררוגטיבה זו הרי שנראה כי המשיבה רשאית לקבל החלטה על הפסקת ביצוע הכוננויות במסגרת הפררוגטיבה הנתונה לה אך זאת, בכפוף לחובתה להפעיל את סמכותה בתום לב ובאופן מידתי ולאחר היוועצות עם המבקשת. דא עקא שבמקרה דנן המשיבה הפעילה את הסמכות הנתונה לה בנשא זה באופן המתנכר לחובות אלה מהטעמים עליהם עמדנו לעיל ובכללם אי קיום חובת היוועצות ושקילתם של שיקולים זרים. מכאן שיש לבטל את החלטתה מטעם זה. ד. סוף דבר 19. לאור כל האמור אנו מבטלים את מכתבי המשיבה לכל העובדים נשוא הבקשה בנושא החזר הוצאות שימוש ברכב בתפקיד, הקצאת שעות נוספות, וכוננות וזאת בשל הטעמים עליהם עמדנו לעיל. דהיינו - מהטעם ששינוי ההסדר בעניין החזר הוצאות שימוש ברכב בתפקיד (המהווה כאמור ובנסיבות העניין, חלק מתנאי העבודה של העובדים) נעשה באפן חד צדדי ובניגוד להוראות סעיף 82 לחוקת העבודה ואף באופן המערב גם שיקולים זרים, ומאחר ושינוי ההסדרים בעניין הקצאת שעות נוספות וכוננות נעשה בלא שקויימה חובת ההיוועצות, באופן המתנכר לחובת תום הלב ומערב גם שיקולים זרים. לאור זאת, אנו מורים למשיבה לשלם לעובדים את הוצאות הרכב שהוציאו לצורך ביצוע תפקידם, כפי ששולם בעבר החל מן מועד בו הופסק התשלום ואילך. ככל שהמשיבה מבקשת לשנות דבר בהסדר החזר הוצאות הרכב עבור נסיעה בתפקיד, בלא לשנות מתוכן תפקידם של העובדים הרי שעליה לנהל על כך מו"מ ולפעול בהתאם להוראות סעיף 82 לחוקת העבודה. 20. המשיבה תהיה רשאית לשנות מההסדרים בנושא הקצאת שעות נוספות וכוננויות, כל עוד לא נחתמה טיוטת ההסכם המיוחד שנערך, בכפוף לקיום חובת ההיוועצות ובכפוף לכללים המחייבים בכל הנוגע לשימוש הראוי בפררוגטיבה הניהולית, כפי שעמדנו עליהם לעיל. כל עוד לא שונו הסדרים אלה תמשיך המשיבה לפעול על פי ההסדרים כפי שהיו קיימים עובר להוצאת המכתבים ולשלם לעובדים את התשלומים המתחייבים עקב כך בגין ביצוע שעות נוספות וביצוע כוננויות על פי דווח. 21. יתר הבקשות, של המבקשים - נדחות וזאת לאור הטעמים עליהם עמדנו לעיל. 22. מאחר ומדובר בסכסוך קיבוצי הרי שאין צו להוצאות. הפחתת שכר / ירידה בשכר