משמרת מחאה היא דרך של מאבק מקצועי של נציגות עובדים. משמרת מחאה היא אמצעי שעובדים נוקטים בם על מנת להגביר את מאבקם המקצועי. זהו אמצעי בידי העובדים להביא ולהפיץ את בעיותיהם לתשומת לב הציבור. נימוק נוסף למשמרות מחאה הוא, למנוע כניסת אנשים למפעל. יכולות להיות משמרות מחאה, כבענייננו, בן נמנעת כניסת אנשים, עובדים או לקוחות, למפעל המעסיק את מבצעי משמרות המחאה. אלו משמרות מחאה ראשוניות. יכולות להיות משמרות מחאה כנגד מעביד הזר להם. כך לדוגמא כאשר מעביד מסרב לאפשר לעובדיו להצטרף לארגון עובדים, עשויים עובדים של מפעלים אחרים למנוע, על ידי קיום משמרות מחאה, את כניסתם של עובדים או לקוחות למפעל שאינו המפעל בו הם עובדים. אלו משמרות מחאה משניות. משמרות מחאה הן דרך של מאבק מקצועי. מאבק מקצועי כואב. זוהי תכליתם של מאבקים מקצועיים של ארגוני עובדים. הכאב תכליתו השגת הישגים לעובדים. המאבקים יכול שתכליתם תהא השגת תנאים טובים יותר. המאבקים יכול שישמשו מחאה כנגד כוונתם מעסיקים לפגוע בתנאי עבודה של העובדים. כאלו הן משמרות המחאה - picketing. כזה הוא החרם שמכריז עליו ארגון עובדים - boycott. למשמרות מחאה שני אספקטים: האחד, הגנה על חופש ההתארגנות. זאת על ידי השפעה על מעבידים לאפשר התארגנות של עובדים ולתמוך במאבק העובדים. השני, הגנה על חופש הביטוי. אנו דנים אם כן בהפגנה. זו מוגנת על ידי החופש להפגין. אנו דנים בדיבור, בהתבטאות. זו מוגנת על ידי זכות היסוד לחופש הביטוי. אנו רואים את חופש הביטוי כזכות יסוד הנובעת מכבוד האדם וחירותו. חופש ההפגנה היא זכות קיבוצית. זו אינה מעוגנת בזכות האינדיבידואלית לכבוד האדם וחירותו. זוהי זכות חברתית שעדיין לא עוגנה, כיתר הזכויות החברתיות, בחוקתנו. אך זו מבוססת במשפטנו כזכות יסוד. היא חלק ממירקם חיינו הדמוקרטיים (ראו בעניין זה בג"צ 2481/93 יוסף דיין נגד ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים, הרב עובדיה יוסף ואחרים, פ"ד מח(2), 456): קיום אסיפה, תהלוכה או משמרת צמודה (PICKETING ) אינה מזכויות היסוד של האדם בישראל היא מוכרת, בצד חופש הביטוי או מכוחו, כשייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי באמצעות חופש זה ניתן אמצעי הבעה לאלה, שכלי הביטוי הממלכתיים והמסחריים אינם עומדים לרשותם. על כן מקובל במשפטנו, כמו גם במשפטן של מדינות דמוקרטיות נאורות אחרות, כי לזכות ההפגנה והאסיפה מוכר מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם. בעבר הוכרה זכות זו בהלכתו של בית-המשפט, והיתה אחת מאותן "זכויות יסוד, שאינן כתובות על ספר, אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" (השופט לנדוי בבג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ. גרי, פ"ד טז' 2407, 2415). נראה כי כיום ניתן לגזור זכות זו מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעמיד על בסיס חוקתי חקוק את זכותו של אדם לכבוד ולחירות. החופש להתבטא - במלים בלבד או במעשים מבטאים - הוא ביטוי מובהק לכבוד האדם ולחירותו. אכן, "חופש ההפגנה והאסיפה עומד על בסיס אידיאולוגי רחב, אשר במרכזו ההכרה בערכו של האדם, בכבודו, בחופש הניתן לו לפתח אישיותו וברצון לקיים צורת משטר דמוקרטית" (בג"צ 153/83 הנ"ל, בעמ' 398). בית הדין לעבודה ציין בפסיקתו כי חופש הביטוי וחופש ההפגנה יש להם גבולות. אלו הגבולות שמעברם הפגיעה באחר היא מעבר לדרוש, לא מידתית. על כן דיבורים אלימים הם לגיטימיים. אלו מהווים חלק מחופש הביטוי. ברם ברי שכאשר דיבור אלים עלול, במידה רבה של סבירות, לגרור אחריו אלימות פיסית, אין לאפשרו. בעיני דיבורים אלימים הם חלק מהמאבק כל עוד הם אינם גוררים אחריהם נזק פיזי. שאם לא נאמר כך, אם נשלול כל דיבור אלים, נפגע בצורה בלתי מאוזנת בחופש הביטוי והמאבק של העובדים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ולהעמיד זה מול זה את האינטרסים המוגנים. סקירת היחס של הקהיליה המשפטית של תחילת המאה העשרים בעולם הדמוקרטי המערבי לזכות לקיים משמרות מחאה וחרם, מראה שבתחילת המאה העולם המערבי הדמוקרטי התנגד למשמרות מחאה וחרם. הגישה היתה שזכות הקניין של המעסיקים גוברת. עם שינוי הגישה לחופש הביטוי כמו גם לזכות של עובדים לקיים מאבקים מקצועיים השתנתה גישה זו באופן שגדלה הסובלנות לזכות לקיים משמרות מחאה וחרם. כך היה בארצות הברית לדוגמא. בית המשפט העליון של ארצות הברית הדגיש את החשיבות של חופש הביטוי, התיקון הראשון לחוקה. על כן הכיר בית המשפט העליון האמריקאי בזכות לקיים משמרות מחאה וזאת אף אם מדובר במשמרות מחאה על מקרקעין שבבעלות פרטית מקום שעל המקרקעין נמצא מפעל המשרת את הציבור. כך לדוגמא לא מנע בית המשפט העליון האמריקאי קיום משמרות מחאה על קרקע של מפעל פרטי במרכז קניות. לאחרונה נסוג בית המשפט האמריקאי במידת מה מגישה זו תוך שהוא מתערב בזכות לקיים משמרות מחאה אף על קרקע ציבורית. מאידך הכיר בית המשפט העליון הקנדי בזכות למשמרות מחאה אף כשהן משניות. השאלה שם היתה האם משמרת מחאה משנית, היינו, במקרקעין של מעסיק זר, לא המעסיק של העובדים המקיימים את משמרות המחאה, מוגנת על ידי הזכות לחופש ביטוי שבצ'רטר הקנדי (סעיף 2b של הצ'רטר). מנימוקים של עקרונות משפט חוקתי קנדי ומעמד הצ'רטר סמך פסק הדין על זכות היסוד לחופש ביטוי הבאה מה-common law. אך העיקרון נקבע. הנשיא Dickson פסק שאיסור משמרות מחאה הוא פגיעה בזכות לחופש הביטוי. עם זאת קבע הנשיא Dickson שאין לאפשר אלימות. השאלה מהם גבולות המאבק. עד כמה עליו לכאוב והיכן גבול הנזק הנגרם למעסיקים ולציבור. מהם גבולות הנזק לעומת אינטרס המאבק. אלו נמדדים באיזון ובמבחן המידתיות. ארגון עובדיםשעות עבודה ומנוחה