פסק דין 1. בכתב התביעה עתר התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד, אך ייקרא להלן, לשם הקיצור: "התובע") לחייב את הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד אך תיקרא להלן, לשם הקיצור: "הנתבעת") לשלם לו פיצויי פיטורים, שכר חודש העבודה האחרון, וכן פיצוי על פיטורים בחוסר תום לב בטרם תום התקופה הקצובה (בהמשך, ויתר התובע על טענתו בענין התקופה הקצובה והסתפק בטענה על פיטורים בחוסר תום לב). בבסיס התביעה עמדה טענת התובע על כך שהנתבעת פיטרה אותו מעבודתו אצלה על אתר, בלא שימוע, בטענה שהוא מעורב בפרשה של חוסרים במחסן שאותו ניהל. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, שבהם נטען שהתובע פוטר לאחר שבהסכמתו עבר בדיקת פוליגרף שממצאיה הראו שהתובע דובר שקר כשהוא מכחיש את מעורבותו באובדן הציוד שעליו היה מופקד. שווי הציוד החסר, לטענת הנתבעת, היה 470,000 ₪ וזה הסכום שהתובע נתבע להשיב לנתבעת, בכתב התביעה שכנגד (שבו כבר נטען כי התובע גנב את הציוד). 3. בהמשך, הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן ובו טענה כי גם אם ייקבע שהתובע פוטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, הוא אינו זכאי לקבלם מאחר שהנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים ועל יחסי העבודה בין הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הכללי בתעשיה שלפיו הפרשות הנתבעת ל"מבטחים" באות במקום פיצויי פיטורים. התובע הגיש כתב תשובה בו טען שההסכם הקיבוצי אינו חל עליו וכי ממילא הנתבעת לא הפרישה הפרשות נכונות ל"מבטחים", שכן לא הפרישה מכל רכיבי השכר. לבקשת התובע, ובהתנגדות הנתבעת, הותר לתובע לפצל את סעדיו, כך שאם תתקבל טענתו בענין רכיבי השכר - הוא יוכל לתבוע הפרשים על ההפרשות ל"מבטחים" על סמך זה. 4. הנסיונות לשמוע את כל העדויות בישיבה אחת - לא צלח. הצדדים הכבירו בהגשת חוות דעת בענייני פוליגרף ועמדו על זכותם לחקור את נותני חוות הדעת בחקירות נגדיות. היה קשה לרכז את כל העדים. לאחר מכן, מנכ"ל הנתבעת לא הופיע לישיבה שבה נשמעו מרבית העדויות - וזאת, מפאת טענתו על מחלה. גם הישיבה הנדחית שנקבעה - נדחתה, בשל נסיעתו של המנכ"ל לחו"ל. בסופו של דבר, עלה בידי לשמוע את כל העדים ואת סיכומי הנתבעת. ב"כ התובע הגיש סיכומים בכתב סמוך לאחר מכן, וכעת ניתן פסק דין זה. 5. חלק גדול מהראיות שהובאו היו ראיות בענין תקינות בדיקת הפוליגרף. הן באופן כללי והן באופן ספציפי לגבי הבדיקות שהתובע עבר. שמעתי תלי תלים של עדויות על שיטות שונות של בדיקות פוליגרף, ונראה שעדי הצדדים חלוקים ביניהם באופן עקרוני על טיב השיטות הנקוטות אצל האחרים. אעיר כבר כעת כי איני מתיימר להכריע בשאלות הנכבדות שהתעוררו בענין השיטות השונות לבדיקה בפוליגרף. אלה העובדות 6. לנתבעת יש מפעל בעמק הירדן. הנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים. 7. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 20/4/98. התובע החל את עבודתו כעובד ייצור, ובמשך השנים - התקדם בתפקידיו. בשנת 2002 היה התובע מנהל מחלקת דוגמאות, שזו מחלקה קטנה (שבין הצדדים יש מחלוקת אם היא משמשת חלק מהמחסן, אך אין צורך להכריע במחלוקת זו). ביום 1/5/02, החל התובע לעבוד כמנהל מחסן משלוחים. בתפקידו זה (מנהל המחסן), נחתם עם התובע חוזה אישי שלפיו משכורתו החודשית הורכבה משכר ברוטו בסך 8,000 ₪ לחודש וכן מתוספת ניהול בסך 2,000 ₪ לחודש. (בחודש העבודה האחרון, הגיע השכר ברוטו לסך 8,074.88 ₪. תוספת הניהול נותרה בסך 2,000 ₪). 8. עם כניסתו של התובע לעבודה, ביטחה אותו הנתבעת בקרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים". בחוזה האישי נקבע שהתובע יהיה מבוטח ב"מבטחים" וכן ב"קרן אור" וכי הפרשות הנתבעת לקופות אלה יבואו במקום פיצויי פיטורים. עוד נאמר בהסכם האישי, כי על יחסי העבודה בין הצדדים יחול האמור בהסכם האישי בלבד, ולא יחולו עליהם כל הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי. 9. ביום 16/12/99, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הנתבעת לבין מועצת פועלי כנרת, ובו נקבע שהוא לא יחול על מי שיש לו הסכם אישי וכן על מי שיעבוד בתפקיד ניהול. 10. המחסן שהתובע ניהל אותו לא התנהל באופן תקין. כך היה עוד טרם כניסתו של התובע לתפקיד, וכך המשיך גם לאחר מכן. לא כל תנועה של מוצרים פנימה או החוצה מהמחסן - נרשמה. לעובדי מחלקות שונות של מפעל הנתבעת, שאינם דווקא עובדי המחסן, היתה נגישות למוצרים שאוחסנו במחסן, כך שלעובדי המחסן לא היתה שליטה מוחלטת על תנועת המוצרים. דלתות המחסן היו פרוצות, עקב שבר שנגרם מפגיעת משאית. התובע התריע על כך בפני מנהל כח אדם לשעבר, מר ציון לוי, ובפני סמנכ"ל המפעל, מר קובי בן ישי, אך הנתבעת לא דאגה לתיקון הדלתות, וזאת - מטעמי תקציב. 11. לא הוברר מה בדיוק היו המוצרים שאוחסנו במחסן, אך נראה שחלק גדול מהמוצרים היו לוחות או משטחי MDF, מסוגים שונים (שייקראו להלן: "הלוחות"). 12. מדי סוף רבעון נערכה ספירת מלאי הלוחות במחסן. בדרך כלל התגלה בספירה שיש אי-התאמה בין כמות הלוחות שהיו אמורים להיות מאוחסנים לבין מספר הלוחות שהיו בפועל, אולם כל עוד דובר על הפרש של כמה עשרות לוחות, הנתבעת לא ייחסה לכך חשיבות. 13. ביום 30/9/03, נערכה ספירת מלאי של הלוחות. הנתבעת התייחסה לספירה זו כאל ספירה תקינה. כך גם נאמר במפורש בסעיף 5 לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, מר מיכאל קרמרמן, שהצהיר כי "הספירה היתה נקיה ולא התגלה כל חוסר". עם זאת, עיון בממצאי הספירה מיום 30/9/03, מעלה את הממצאים הבאים: א. היו אמורים להיות 16,000 לוחות בעובי 2.5 מ"מ, אך נמצאו רק 15,000. ב. היו אמורים להיות 406 לוחות בעובי 5.6 מ"מ, אך נמצאו רק 370. ג. היו אמורים להיות 207 לוחות בעובי 8 מ"מ, אך נמצאו רק 39. ד. היו אמורים להיות 400 לוחות בעובי 10 מ"מ, אך נמצאו רק 360. ה. היו אמורים להיות 421 לוחות בעובי 27.5 מ"מ, אך נמצאו 763 (עודף). ו. היו אמורים להיות 21,938 לוחות בעובי 2.5 מ"מ (בשטח שונה מאלה שהוזכרו בס"ק א' לעיל), אך נמצאו רק 14,300. עינינו הרואות, היו הבדלים משמעותיים מאד בין מה שהיה אמור להיות לבין מה שנמצא בפועל, אך זה לא הביא את הנתבעת להסיק מסקנות כלשהן בענין תפקודו של המחסן. (אעיר כי לא הובאו לי ממצאים של ספירות קודמות, אך סביר להניח שלא היה הבדל רב בין הממצאים שלהן לבין אלה של יום 30/9/03, שכן - כזכור - הספירה מיום 30/9/03 נראתה לנתבעת שגרתית ותקינה). 14. ביום 31/12/03, נערכה ספירת לוחות נוספת במחסן. שוב - נמצאו חוסרים (אך גם עודפים) של לוחות שונים. קשה להבין את הנתונים הרשומים בממצאי הספירה, שכן נראה בחלקם שהכמות שהיתה אמורה להיות במחסן היא כמות שלילית (נרשם מספר במינוס). מכל מקום, ההפרשים בין מה שהיה אמור להיות לבין מה שנמצא, נחזים כקטנים מההפרשים שהיו בספירה של יום 30/9/03). מה שעוד יותר קשה להבנה הוא שבענין דו"ח הספירה מיום 31/12/03, הופק "דו"ח הפרשים" שהיה אמור לשקף את ההפרשים בין מה שנמצא לבין מה שהיה אמור להימצא. הדו"ח הופק ממחשב הנתבעת ביום 21/6/04, אך נאמר בו כי הוא מתייחס ליום 13/12/03. גם מנכ"ל הנתבעת לא ידע להסביר זאת. בדו"ח ההפרשים נרשם כי היה חוסר של 5,076 לוחות, אך זה סיכום של עודפים וחוסרים שונים בסוגים שונים של לוחות. לכל סוג של לוחות יש מחיר שונה. 15. נראה שבתחילת חודש ינואר 2004, לאחר ביצוע הספירה מיום 31/12/03, סברה הנתבעת שיש חוסר של כמה מאות לוחות (אזכיר כי דו"ח ההפרשים שבו מדובר על חוסר של 5,076 לוחות, הופק רק כחצי שנה מאוחר יותר). הנתבעת האשימה את התובע שהוא מעורב בחוסר שהתגלה. 16. התובע ניסה לברר את גורל החוסרים באמצעות האחראי על יחידת המחשב אצל הנתבעת. לגרסת מנכ"ל הנתבעת, מר קרמרמן, התובע פנה למחלקת המחשוב וביקש לאפס את יתרת החובה שנוצרה בספירה. אני דוחה גרסה זו. מר קרמרמן שהצהיר בתצהירו כי הדבר נודע לו בדיעבד, העיד כי ענין זה היה ידוע לו כבר בזמן פיטוריו של התובע. בנוסף, הנתבעת לא הביאה ראיה כלשה י להסביר כיצד נוגע לה על אותה פניה נטענת של התובע. הנתבעת היתה יכולה להביא עד ממחלקת המחשוב, אך לא הביאה. אני מעדיף את גרסת התובע, שלפיה ביד עם מנהל יחידת המחשוב הוא הצליח לגלות שכ-3,000 לוחות שהיו נחשבים כחסרים, בעצם לא היו חסרים. התובע ביקש את ממצאי הספירה מיום 30/9/03, כדי להמשיך את הבדיקה, אך הדבר לא ניתן לו. 17. ביום 12/1/04, נקרא התובע אל מנהלת כח האדם במפעל, גב' סברינה אסדו, ואל סמנכ"ל הנתבעת, מר קובי בן ישי. השניים העלו בפני התובע את ההאשמות על כך שהוא מעורב בחוסרים שהתגלו, וביקשו את הסכמתו להיבדק בפוליגרף בענין זה. התובע התבקש לחתום על מסמך שכותרתו התחייבות, אשר נוסח - כנראה - על ידי חוקר פרטי שהנתבעת שוכרת מעת לעת את שירותיו. במסמך האמור נרשם כך: "אני הח"מ X דוד ת"ז מס' X עובד חברת 'ספן' בתפקיד מנהל מחסן משלוחים. בעקבות העלמות סחורה ממחסני החברה, עליהם אני ממונה, ובעקבות חשדות נגדי, לפיהן מכרתי או העברתי את הסחורה מחוץ למפעל, הנני מסכים ומעוניין להיבדק ב'פוליגרף' כדי לברר את האמת. אני מסכים שהבדיקה תעשה במכון 'הורוביץ' או במכון 'עוז' (אחד משניהם בלבד - עפ"י בחירתי) בחיפה. הנני מסכים מראש כי תוצאות הבדיקה וחוו"ד שיכתוב הבודק ישמשו כראיה קביעה ומכרעת בכל ויכוח ביני לבין 'ספן' בפני כל רשות, לרבות משטרה, בית משפט, בית דין לעבודה וכיוב'. וכן בפני כל איגוד מקצועי לרבות הסתדרות ועד העובדים וכיו"ב. הנני מתחייב לא לחזור בי מהתחייבות זו ומסכים כי חרטה שלי, או המנעות מבדיקת הפוליגרף האמורה תתפרש כהודאה מפי בגניבת הסחורה שנעלמה מהמחסן. וינהגו בי כמי שגנב ממעבידו.". 18. התובע, אכן חתם על המסמך. נוכח האמור במסמך על התחייבותו של התובע שלא לחזור בו מההסכמה ושלא להימנע מבדיקת הפוליגרף, נוכח האמור שם שאם יעשה כך הוא מסכים שיראו אותו כמודה בגניבת הסחורה שנעלמה וינהגו בו כמי שגנב ממעבידו, וגם נוכח עדות מר קרמרמן (בשו' 18-17 לעמ' 45 לפרוטוקול), על כך שאלמלא החתימה סביר להניח שהתובע היה מפוטר - אני סבור שיש ממש בטענת התובע (האמורה בסעיף 13 לתצהירו) על כך שגדי לנסות לשמור על מקום עבודתו, לא ראה התובע לעצמו ברירה אלא להסכים לחתום על המסמך. התובע נשוי, אב ל-3 ילדים והוא גם תומך באביו הקשיש. ניתן לו להבין שסרוב להיבדק בפוליגרף יביא לפיטוריו. לפיכך - התובע חתם על המסמך. 19. ביום 14/1/04, נבדק התובע בפוליגרף במכון "עוז" השייך למר ישראל עוז, על ידי הבודק מר ישראל רום. התובע נשאל את השאלות הבאות והשיב את התשובות שבצדן: א. השאלה - שמך דודו? התשובה - כן. ב. השאלה - האם אתה מתכוון לשקר לי בשאלות הבדיקה? התשובה - לא. ג. השאלה - האם במהלך השנה האחרונה אתה מעורב בגניבת מאות פלטות של ספן? התשובה - לא. ד. השאלה - האם במהלך השנה האחרונה מכרת בהסתר פלטות ושילשלת את תמורתן לכיסך? התשובה - לא. ה. השאלה - האם קרה פעם שמעלת באמון שנתנו בך בספן? התשובה - לא. ו. השאלה - האם קרה פעם שלא ראית נגד עיניך את טובת החברה? התשובה - לא. ז. השאלה - האם לאחר שירותך הצבאי ומחוץ לספן גנבת פעם משהו? התשובה - לא. ח. השאלה - אתה גר בטבריה? התשובה - כן. מר רום סבר שממצאי הבדיקה אינם ברורים אך הם נוטים להצביע בכיוון שקר. לפיכך, המליץ מר רום בפני הנתבעת על ביצוע בדיקה חוזרת. 20. התובע התבקש על ידי גב' אסדו להגיע לבדיקה נוספת, והוא הביע את הסכמתו, בשל אותו חשש לאיבוד מקום העבודה, ובהתחשב במה שנרשם במסמך שהתובע חתם עליו ביום 12/1/04. 21. ביום 15/1/04, התייצב התובע לבדיקת פוליגרף נוספת אצל מר רום. התובע נשאל שאלות דומות לאלה שנשאל ביום הקודם (אם כי לא זהות) והשיב תשובות דומות לאלה שהשיב לפני כן. מר רום סבר שממצאיהן של שתי הבדיקות - מצביעים על אמירת שקר בשאלות הרלוונטיות (בדבר מעורבותו של התובע בגניבת הלוחות ובמכירתם. 22. מסקנתו של מר רום הובאה לידיעת החוקר הפרטי מטעם הנתבעת. החוקר הגיע אל התובע, אמר לו כי הוא נמצא דובר שקר וביקש כי התובע יסגיר את השותפים שלו. התובע הכחיש בפני החוקר כי הוא מעורב בחוסר הלוחות. 23. ביום 18/1/04, הגיע התובע למפעל הנתבעת ונקרא למשרדו של מר קרמרמן. מר קרמרמן הודיע לתובע כי הוא מפוטר, הורה לו לעזוב את המפעל ונתן לו מכתב פיטורים. במכתב הפיטורים נאמר: "1. כידוע לך בזמן עבודתך כאחראי מחסן בספן נעלמו סחורות בעשרות אלפי שקלים. 2. ביום 12.01.04 הסכמת להיבדק בפוליגרף והסכמת שתוצאות הפוליגרף תחייבנה אותך לכל דבר ועניין. 3. עם קבלת תוצאות הפוליגרף, נמצאת דובר שקר בשאלות שאותן נשאלת. 4. מסיבות אלו הרינו להודיעך על פיטורך לאלתר. 5. אנו שומרים על זכותינו להגיש נגדך תביע בגין הנזקים שנגרמו לספן.". 24. לתובע לא ניתנה זכות לטעון את טענותיו טרם ההחלטה על הפיטורים, ולמעשה - גם לא לאחריה. מר קרמרמן סבר שאין טעם בכך (ראו את עדותו בשו' 10 לעמ' 47 לפרוטוקול). 25. לאחר פיטוריו של התובע הוצע למר אילן אסרף שהיה עובד של הנתבעת, לנהל את המחסן במקום התובע. מר אסרף התבקש כי טרם המינוי - יעבור בדיקת פוליגרף, ותחילה - הוא הביע נכונות לכך. בבדיקת הפוליגרף שעבר מר אסרף, הוא נשאל שאלות לגבי מעורבותו בהיעלמם של מאות לוחות ממחסן הנתבעת. 26. ביום 3/2/04, התלוננה הנתבעת במשטרת ישראל על גניבה של 5,000 לוחות בידי עובד. התלונה לא היתה ספציפית נגד התובע. 27. לאחר פיטוריו, פנה התובע למכוני פוליגרף שונים. חלק מאלה שהוא פנה אליהם - הביעו את עמדתם כי הבדיקה שערך מר רום אינה מלמדת על אמירת שקר בתשובותיו של התובע. התובע אף נבדק שוב, ונמצא דובר אמת בהכחישו את מעורבותו בחוסרים. כפי הנראה, באחת הבדיקות שהתובע עשה ביוזמתו - אצל מר רפי חג'יג'י - נמצא התובע כדובר שקר. הנחה זו מבוססת על נסיונותיו הכושלים של התובע להסתיר את העובדה שהוא פנה למר חג'יג'י לביצוע הבדיקה. (בענין זה אני דוחה לחלוטין את האמור בסעיף 93.1לסיכומי ב"כ התובע. די לעבור על הפרוטוקול משו' 16 בעמ' 51 ועד שו' 19 בעמ' 54, כדי לראות את הפכפכנותה של גרסת התובע באשר לקשרים בינו לבין המכון של מר חג'יג'י). 28. לאחר שפיטרה את התובע, הוציאה הנתבעת תלוש משכורת של התובע לחודש ינואר 2004. התלוש משקף תשלום שכר עבודה בסך 3,253.67 ₪, בלא תוספת ניהול, וכן משקף תשלום של פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם הסכום שלפי התלוש היה אמור להיות מועבר לחשבון הבנק של התובע - אכן הועבר אליו. הנטל להוכיח את התשלום מוטל על הנתבעת, אך אני סבור שהנתבעת הרימה נטל זה, על פי האמור בתצהירה של גב' אסדו ובנספח לתצהיר, בהתחשב בכך שהתובע גרס שבמשך החודשים שחלפו מאז הדיון המוקדם ועד לישיבת ההוכחות האחרונה - לא עלה בידיו לבדוק את חשבון הבנק שלו ולראות אם הסכום נכנס. 29. העדויות וחוות הדעת שהוגשו בענין בדיקות הפוליגרף, אינן מאפשרות לי לקבוע עובדות כלשהן בענין אמינותן של בדיקות פוליגרף בכלל ובענין הבדיקות שנערכו לתובע - בפרט. התברר שיש שיטות שונות לערוך בדיקת פוליגרף, ויש גם אפשרות לשלב בין השיטות. עוד התברר כי חלק מאלה שדוגלים בשיטה אחת - שוללים את השיטה האחרת. עם זאת, נראה שאין חולק שמהימנותה של "בדיקה חוזרת" נמוכה ממהימנותה של בדיקה ראשונית. זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת 30. הנתבעת טוענת כי על פי התחייבותו של התובע, ממצאי הפוליגרף שנערכו במכון "עוז" מחייבים אותו, וכי על כן - הוכח כי הוא גנב ממנה. על כן, טוענת הנתבעת, יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ואת תמורת ההודעה המוקדמת. 31. טענתה האמורה של הנתבעת - אינה מקובלת עלי. למעשה, הנתבעת מנסה לחסוך מעצמה את הצורך להוכיח את הגניבה שהיא מייחסת לתובע, באמצעות ה"הסכם" שנכרת, כביכול, במסמך ההתחייבות שהתובע הוחתם עליו ביום 12/1/04. אלא שאותו מסמך, אינו יכול להיראות כהסכם שנכרת באופן חופשי ואף אם היה בו מעין "הסכם", לא היה באותה הסכמה כדי לגרוע מזכויות שהמחוקק העניק לתובע כעובד של הנתבעת. כאמור כבר לעיל, קבעתי כעובדה כי נוכח האופן שבו הוצגו הדברים לתובע, ביום 12/1/04, הוא לא ראה לעצמו ברירה אלא לחתום על אותו מסמך "התחייבות" שנוסח בעבורו. אלמלא היה חותם על המסמך - הוא היה מוצא את עצמו בלא פרנסה. לפיכך - אותה "הסכמה" של התובע לא היתה הסכמה ממשית. יתרה מכך, גם אם ה"הסכם" שבו הסכים התובע כי ממצאי הפוליגרף יהוו ראיה מכרעת לאשמתו היה הסכם בלא פגם במישור החוזי - עדיין היה אותו הסכם נסוג מפני הקוגנטיות של הזכויות במשפט העבודה המגן. עובד אינו יכול לוותר במחי הסכמה על זכויותיו לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. ההשתחררות מחובות אלה של המעביד, אמורה להיבחן על פי ההוראות שבחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ואלה שבחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. 32. על כן, כאמור, איני מקבל את טענת הנתבעת בדבר האופן שבו יש להתייחס לחתימתו של התובע על מסמך ה"התחייבות" שהתובע הוחתם עליו ביום 12/1/04. מכאן, שעדיין - מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח את זכותה להשתחרר מחובת תשלום פיצויי הפיטורים ותשלום תמורת הודעה מוקדמת. 33. ממצאי בדיקות הפוליגרף שהתובע עבר במכון "עוז", הם אכן אחת מהראיות שהנתבעת הביאה כנסיון להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, אך אין הם בגדר ראיה מכרעת אלא יש לשקול אותם במסגרת כלל הראיות. נוכח האמור לעיל בדבר מהימנותן של בדיקות פוליגרף והעדר האפשרות לקבוע על סמך הראיות שהובאו - האם הבדיקות שנעשו במכון "עוז" תקינות, ואף אם כן - איזה משקל ראייתי יש לייחס להן אל מול המשקל הראייתי של הבדיקות האחרות - אני סבור שנכון יהיה שלא לתת משקל ראייתי כלשהו לממצאי הבדיקות שהתובע עבר, ואף לא לחוות הדעת הסותרות בענין משמעות הבדיקות שהתובע עבר במכון "עוז". כל מומחה מפרש אחרת את הממצאים ואין אפשרות להשתית עובדות על הפרשנויות הסותרות השונות. התוצאה היא - שיש לבחון האם הנתבעת הוכיחה באופן אחר את הגניבה שהיא מייחסת לתובע. 34. אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על פי סעיף 16 או סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. בענייננו, משהנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים, חל על הצדדים האמור בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שבו נאמר: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. ". אעיר כי לשם החלת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים (ולא סעיף 17 לחוק האמור), אין נפקות לעובדה שעל פי ההסכם האישי בין הצדדים לא יחולו על התובע הסכמים קיבוציים, וזאת הן מאחר שלפי אותו הסעיף גם אם אין הסכם קיבוצי חל - פונים אל ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף, והן מאחר שככל שההסכם הקיבוצי הכללי כולל הוראות לטובתו של התובע, הרי שאין ההסכם האישי יכול לגרוע ממנו (ראו סעיפים 20 ו-22 בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957). 35. ההסכם הקיבוצי הכללי בתעשיה כולל את תקנון העבודה המתייחס לאפשרות הפיטורים בלא פיצויי פיטורים. התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, המנוסחות באורח כללי ביותר, עם מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר - "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים". התקנון מייחס משמעות גם לשאלת ה"זדון" אל מול ה"רשלנות". בסעיף 53 לתקנון, נרשם כך: "עשה העובד אחת מאלו - א. הפר משמעת באופן חמור; ב. ... ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה; ד. ... ה. בזבז חומרים בזדון; ... י. עבר עבירה פלילית חמורה. יהיה צפוי: א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.". 36. כדי לראות אם ניתן לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויי הפיטורים, במלואם או חלקם, יש לערוך בדיקה תלת-שלבית. ראשית, יש לבחון אם הוכח שהתובע עבר אחת מהעבירות האמורות בחלק הראשון של סעיף 53 המצוטט לעיל. שנית, יש לבחון אם היתה חובה לנקוט את ההליכים המפורטים בתקנון כדי לפטר את התובע, ושלישית, אם יתברר שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשאלה השניה - שלילית - יהיה צורך לבחון מה הסנקציה המתאימה מבין אלה הרשומות בחלק השני של סעיף 53 המצוטט לעיל. 37. בטרם אקבע אם הוכח שהתובע עבר עבירה כאמור בחלק הראשון של סעיף 53 לתקנון, אעמוד מעט על שאלת נטל ההוכחה ומידתה. אמנם, כבר קבעתי את העובדות לעיל, אך במתכוון לא התייחסתי באופן ישיר לשאלה אם התובע גנב לוחות מהנתבעת או היה מעורב בחוסר שלהם (התייחסתי רק לנסיבות שהיו סביב זה, ואת המסקנה - אסיק בהמשך). 38. הנטל להוכיח את הטענה שהתובע עבר עבירה מעין זו - מוטל על הנתבעת. לא התובע צריך לשכנע שהוא לא עבר עבירה כזו. בית הדין לעבודה עמד על כך כבר בתחילת דרכו, בפסק דינו בדב"ע ל/6-3 שמואלי ואח' - שרייר, פד"ע א 69, 74: "מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.". על כן - נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת. באשר למידת ההוכחה הנדרשת, קיימות גישות שונות; האם להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי (כלומר - מאזן ההסתברויות), האם לדרוש מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי (כלומר - הוכחה מעבר לכל ספק מלבד ספק שאינו סביר) או האם לנקוט דרך ביניים בין שתי הגישות האמורות. אני סבור שההלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה נוקטת דרך ביניים. בית הדין הארצי לעבודה התייחס לכך בהרחבה בדב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח' (לא פורסם), שם נאמר כך: "מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה, מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי. הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית. מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות. סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה מתיר לבית הדין לנהוג שלא לפי דיני הראיות, בכפוף לחריגים... בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש- 'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; צוטט בדב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 49, 56). בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ (לא פורסם) פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589. נעמוד עליו בהמשך. בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי: 'נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען' (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם). ... מכאן, הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות. הלכה זו בוססה במשפט הכללי. בית המשפט העליון עמד בשורה של פסקי דין, עוד לפני עניין עזיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית. בע"א 292/64, משה כהן נ. ירמיהו אשד פ"ד י"ט(1) 414, מקום שם נידונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ציין השופט ברנזון (בעמ' 416 של פסק הדין)...: 'יש לשים לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור .... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי'. בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589 ניתח בית המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין 80%-70% של ודאות. כך הדבר בארצות הברית (כפי שהדבר מובא בספרו של הרנון, 'דיני ראיות', כרך א', בעמ' 216): 'לצידן של שתי מידות-ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות הברית מידת-הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ'עודף הסתברות' אך פחות מאשר 'מעבר לכל ספק סביר'. ... מידת השכנוע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה ... היו שפסקו, כי המידה השלישית חלה בכל הליך אזרחי בו צריך להוכיח ביצוע עבירה פלילית.' ... מסקנתו של השופט בך היא, כי ... על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה, המשיבה יכולה להצליח בהגנתה זו רק באם יעלה בידה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות כנהוג במשפטים אזרחיים. ... הגישה הרצויה החוזרת בפסיקה בעולם והתקבלה בארץ, היא גישה גמישה הבוחנת כל עניין לגופו וקובעת את מידת ההוכחה הדרושה על פי האינטרסים המוגנים.". בהתאם להלכה זו, אנסה לנהוג גם אני. כלומר, כדי לבחון אם עלה בידי הנתבעת להוכיח את העבירה המיוחסת לתובע אביא בחשבון שמצד אחד אין מדובר במשפט פלילי, אך מאידך - מדובר בענין משמעותי שיש לו השלכות העשויות לפגוע בזכויות של התובע הנובעות מחוק מגן קוגנטי. 39. במקרה של התובע אני סבור שאף אם הייתי נוקט את הגישה המקלה עם המעביד ומסתפקת במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי רגיל - לא הייתי יכול לראות את הנתבעת כמי שהרימה את הנטל להראות שמאזן ההסתברות נוטה לכיוון הוכחת גרסתה. ההנחה שהתובע היה זה שמעורב בהיעלמם של לוחות ממחסן הנתבעת, לא הוכחה בשום דרך (מלבד בדרך של הממצאים של בדיקת הפוליגרף ממכון "עוז", ממצאים שאינם יכולים להספיק, כאמור כבר לעיל). ראשית - כלל לא שוכנעתי כי אכן נעלמו לוחות. אי-הסדר ברישום המלאי, וברישום תנועת המלאי - היה רב. גם הממצאים של הספירה מיום 31/12/03 - אינם ברורים. הנתבעת עצמה לא ידעה להסביר חלק מהתמיהות שהתעוררו בקשר לכך. על כן, כלל לא ברור שהיה חוסר במלאי. שנית - אף אם הייתי משתכנע שהיו לוחות חסרים, לא הובאה ראיה כלשהי (מלבד אותה בדיקת פוליגרף שאיני יכול להשתית עליה עובדות) כדי לקשור בין התובע לבין אותו חוסר. התובע, כמנהל המחסן, היה צריך לדעת שבמקרה של חוסר - הוא יהיה החשוד הראשון. הסיכוי שהוא טיפש עד כדי כך שלא יביא זאת בחשבון - אינו רב (גם מר קרמרמן אישר שאינו חושב שהתובע הוא "אידיוט". ראו - שו' 5-3 בעמ' 44 לפרוטוקול). הסברה שהתובע יפעל להעלמת לוחות מהמחסן באופן שמעשיו יהיו גלויים לאנשי מחלקת המחשוב (ראו את דברי מר קרמרמן בשו' 6-5 לעמ' 44 לפרוטוקול) - אף היא אינה סבירה בעיני. שלישית - מלבד העובדה שהוכח כי לא היה דיוק (בלשון המעטה) ברישום המלאי ותנועות המלאי במחסן, הוכח גם כי המחסן היה פרוץ, וכן כי הנגישות אליו גם לעובדי מחלקות אחרות מלבד המחסן - היתה רבה. בשל כל אלה, איני סבור שיש לראות את הנתבעת כמי שעלה בידיה להוכיח את טענותיה על מעורבותו של התובע ב"היעלמות" של לוחות ממחסנהּ, וזאת אף אם היה מדובר במידת הוכחה רגילה הנחוצה במשפט אזרחי, וקל וחומר שאין לראות כך את הנתבעת כאשר מידת ההוכחה הנחוצה - רבה יותר. 40. המסקנה האמורה בסעיף 39 לעיל, חוסכת מעמי את הצורך לבחון את שני השלבים האחרים בבדיקה התלת-שלבית שעליה דובר בסעיף 36 לעיל. עם זאת, אעיר כי אף אם הייתי מגיע למסקנה שהנתבעת הוכיחה את מעורבותו של התובע בהיעלמות החוסרים, עדיין היתה הנתבעת צריכה להראות שהיא נקטה את ההליכים האמורים בתקנון כתנאי לפיטורים בלא פיצויי פיטורים ובלא הודעה מוקדמת (הנתבעת לא פעלה בדרך הבירור הרשומה בסעיף 5 לתקנון אלא הפנתה את התובע לפוליגרף). 41. התוצאה מהאמור עד כה היא שהנתבעת לא הצליחה לשכנע שיש מקום לפטור אותה מחובת תשלום פיצויי פיטורים. 42. כפועל יוצא מכך, ולאור הוראת סעיף של סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, הרי שהנתבעת גם לא הוכיחה כי ניתן לפטור אותה מחובת מתן ההודעה המוקדמת (ומשלא ניתנה - מחובת תשלום תמורת ההודעה המוקדמת). משמעות הביטוח הפנסיוני לענין הזכאות לפיצויי פיטורים 43. בכתב ההגנה המתוקן, טענה הנתבעת כי אף אם ייקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, אין הנתבעת חייבת לשלם אותם בפועל, שכן הביטוח הפנסיוני בא במקום פיצויי הפיטורים על פי האמור בהסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה. איני מקבל טענה זו של הנתבעת, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: א. על פה ההסכם האישי בין הצדדים, הוראות ההסכמים הקיבוציים אינן חלות על התובע. אמנם, הוראה זו אינה אמורה לחול על יחסי העבודה בין הצדדים כשהיא לרעתו של התובע (סעיפים 20 ו-22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957), אלא שכאשר ההוראה שבהסכם האישי עדיפה לתובע על פני זו שבהסכם הקיבוצי, הרי שיש ללכת על פי ההוראה שבהסכם האישי (סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים). אמנם, גם בהסכם האישי כלולה - כאמור - הוראה שלפיה ההפרשות הפנסיוניות יבואו במקום פיצויי הפיטורים, אלא שהוראה מעין זו בהסכם האישי טעונה אישור של שר העבודה (סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים), ולא נטען כי יש אישור כזה. כאשר לפי ההסכם הקיבוצי ההפרשות לקופת הגמל באות במקום פיצויי הפיטורים, וכאשר יישומו של ההסכם האישי בהעדר אישור של שר העבודה אינו מביא לכך שההפרשות יבואו במקום הפיצויים - יש להחיל את ההסכם האישי. ב. כפי שייכתב להלן, לענין המשכורת הקובעת, ההפרשות שהנתבעת הפרישה לקופות הגמל, לא היו מכל הרכיבים שמהם היה צריך להפריש. לפיכך, אין ההפרשות יכולות לבוא במקום פיצויי הפיטורים. ג. הסתמכותה של הנתבעת על ההסכם הקיבוצי הכללי, הביאה אותה לטעון כי ההפרשות ל"מבטחים" הן אלה שבאו במקום פיצויי הפיטורים (ראו סעיף 22 לכתב ההגנה המתוקן וכן סעיף 4 לתצהירה של גב' אסדו). טענה זו מתיישבת עם הטענה שהנתבעת הפרישה במשך כל השנים שיעור של 8.333% משכר התובע - ל"מבטחים", לכיסוי פיצויי הפיטורים. עם זאת, בהסכם האישי של התובע נאמר כי ההפרשות ל"מבטחים" אינן בשיעור זה, אלא רק בשיעור של 12% (כולל 6% על חשבון תגמולים, כך שהיתרה - על חשבון פיצויים - היתה רק בשיעור 6%) וכי יתרת ההפרשות לפיצויים 2.333% - תועבר לקופת גמל בשם "קרן אור". ההסכם האישי קובע כי ההפרשות לשתי הקופות יבואו במקום פיצויי הפיטורים. תניה זו אינה מתאימה לטענות הנתבעת בענין ההסכם הקיבוצי. 44. אשר על כן, דעתי היא כי מה שהופקד בקופות הגמל על חשבון פיצויי פיטורים יבוא רק על חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם. (ב"מבטחים" מדובר בסך של 22,072.92 ₪, נכון ליום 22/3/05, כעולה מהנספח לתצהירה של גב' אסדו, ואילו ב"קרן אור" - מדובר במלוא מה שהופקד שם). המשכורת הקובעת 45. המחלוקת בין הצדדים לגבי המשכורת הקובעת נובעת מהמחלוקת לגבי אופן ההתייחסות לתוספת הניהול, בסך 2,000 ₪ לחודש. 46. גם בענין זה איני מקבל את טענת הנתבעת. הנתבעת טוענת כי מדובר ב"תוספת" שהיתה מותנית בכך שהתובע יבצע תפקיד של ניהול. אולם, למעשה, ה"תוספת" האמורה שולמה לתובע בעבור עבודתו הרגילה בלבד. התובע מונה להיות מנהל, ועם מינויו זה - החל שכרו לכלול את הרכיב ששמו היה "תוספת ניהול", אלא שכל שהיה על התובע לעשות כדי להיות זכאי לאותו רכיב - היה לעבוד בעבודתו. (למעשה, גם בעת שהתובע לא "עבד" בעבודתו הוא זכה לכך, כגון כאשר היה במילואים). כאשר התובע לא היה אמור לעשות מאומה (מלבד להיות בתפקידו הרגיל) כדי לקבל את ה"תוספת", אין זה נכון לראות אותה כ"תוספת" אלא כחלק משכרו הרגיל. 47. אעיר כי לכאורה גם אם היה חל על הצדדים ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה, הרי שלפי סעיף 10 לאותו הסכם קיבוצי היה על הנתבעת להפריש ל"מבטחים" גם בגין הרכיב של "תוספת ניהול" (וזאת בין אם לפי ס"ק א' ובין אם לפי ס"ק ב(5) לסעיף 10 האמור). עם זאת, מאחר שענין ההפרשות לפנסיה מהרכיב האמור אינו חלק מהפלוגתאות בתובענה זו, אני נמנע מלקבוע כך במפורש, אלא מסתפק בהערה זו, בתקווה שההערה תוכל לחסוך התדיינות נוספת על פי ההיתר לפיצול סעדים שהתובע קיבל. (כהערת אגב נוספת אעיר כי מאחר שסעיף 10 להסכם הקיבוצי האמור עדיף לתובע, נראה שהוא חל על התובע, אף שחלק מההוראות האחרות להסכם הקיבוצי נסוגות מפני ההסכם האישי העדיף). 48. לאור האמור לעיל, הרי שהמשכורת הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים היתה אמורה לכלול את הרכיב של "תוספת ניהול" בסך 2,000 ₪. רכיב זה, בהצטרפו לשכר ברוטו בסך 8,074.88 ₪ מביא למשכורת קובעת בסך 10,074.88 ₪. חישוב פיצויי הפיטורים 49. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 20/4/98 ועד לפיטוריו ביום 18/1/04, כלומר 5 שנים ו-9 חודשים. המשכורת הקובעת היתה, כאמור, בסך 10,074.88 ₪. על כן, פיצויי הפיטורים שהתובע היה זכאי להם עם פיטוריו היו בסך 57,930.56 ₪. תמורת ההודעה המוקדמת 50. התובע היה זכאי להודעה מוקדמת בת חודש אחד טרם פיטוריו. משלא ניתנה לו הודעה כזו, הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסכום השווה למשכורתו החודשית הקובעת לענין פיצויי פיטורים (ראו סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות וכן הגדרת "שכר רגיל" בסעיף 1 לאותו חוק). על כן, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך 10,074.88 ₪. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים ופיצוי על פיטורים בחוסר תום לב 51. כאמור לעיל, התובע עתר תחילה לקבל פיצוי על פיטורים בחוסר תום לב, בטרם תום תקופת העבודה הקצובה. לאחר מכן, חזר בו מטענתו בענין תקופת עבודה קצובה, אך עמד על דרישתו לקבל פיצויים בגין חוסר תום לב. עם זאת, התובע הצהיר כי אם יקבל את פיצוי ההלנה המלא על פיצויי הפיטורים - הוא יסתפק בכך כפיצוי על פיטורים בחוסר תום לב. 52. לכשעצמי, הייתי סבור שנכון להפריד בין שני רכיבי תביעה אלה. השיקולים בענין ביטול או הפחתה של פיצוי הלנת פיצויי פיטורים אינם זהים לאלה של השיקולים בענין חיוב בפיצויים בגין פיטורים שלא בתום לב, אם כי - יש זיקה בין השיקולים, שכן לענין תום לבה של הנתבעת יש תפקיד חשוב בשני סוגי השיקולים. אולם, משבחר התובע לאחד, למעשה, בין שני רכיבי תביעה אפשריים אלה (והמחשה לכך יש בסעיף 94.4 לסיכומיו), אשקול את ענין פיצוי ההלנה, תוך שאני מביא בחשבון גם את שאלת הזכאות לפיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב. 53. ראשית, אבהיר כי לדעתי, על סמך העובדות שנקבעו לעיל, יש לקבוע כי פיטוריו של התובע היו שלא כדין ובחוסר תום לב. הפיטורים היו לאחר שהנתבעת לא הותירה בידי התובע ברירה של ממש, אלא להסכים לבדיקת הפוליגרף, שכן אחרת - היה התובע מפוטר מעבודתו כמי שגנב ממנה. הפיטורים נעשו על אתר, בלא שימוע, ובלא שלתובע ניתנה האפשרות להציג את גרסתו לאחר בדיקת הפוליגרף. 54. שנית, אבהיר כי לדעתי, למרות חוסר תום הלב, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור המלא. למרות דחיית עמדתה של הנתבעת, לא ניתן לשלול את האפשרות שמבחינתה הסובייקטיווית, היא (או ממלאי תפקידים אצלה) האמינה בכנות שהתובע גנב ממנה, ושנכון לפטר אותו על אתר, בלא פיצויי פיטורים. על כן, דעתי היא כי נכון להפחית את פיצוי ההלנה. 55. אני סבור שפיצוי הולם על חוסר תום הלב של הנתבעת בפיטוריו של התובע, אמור לתת ביטוי לכך שהתובע - כפי שסביר מאד להניח - התקשה למצוא עבודה אחרת, כשבידיו מכתב פיטורים כגון זה שצוטט בסעיף 23 לעיל. אילו הייתי דן בנפרד ברכיב של פיצוי התובע על האופן שבו נעשו פיטוריו, הייתי סבור שנכון לפסוק לתובע פיצוי מעין זה בגובה שכר 6 חודשי עבודה. 56. מאחר שבנסיבות תובענה זו, כאמור לעיל, אני מתייחס לפיצוי על אופן הפיטורים ביחד עם ענין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, ומאחר שכאמור לעיל דעתי היא שיש מקום להפחית את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, אני סבור שנכון יהיה להפחית את פיצוי ההלנה, לסכום אשר לא יפחת מאשר שכר 6 חודשי עבודה. השיעור המלא של פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, על פי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הוא הפרשי הצמדה ועוד שיעור של 20% לכל חודש של איחור בתשלום פיצויי הפיטורים. אנו מצויים כיום למעלה מ-22 חודשים לאחר פיטוריו של התובע, כך שהשיעור המלא של פיצוי ההלנה מגיע להפרשי הצמדה ועוד כ-450% מסכום הקרן של פיצויי הפיטורים בצירוף הפרשי ההצמדה (סכום פיצוי ההלנה בלבד, אם הוא יחושב לפי השיעור המלא, עומד כעת על כ-260,000 ₪. 57. בשל השיקולים האמורים לעיל, אני מפחית את שיעור פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, מעמיד אותה על כ-25% מהשיעור המלא, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי הלנה בסך 65,000 ₪. שכר חודש ינואר 2004 58. כאמור בסעיף 28 לעיל, קיבלתי את גרסת הנתבעת על כך שהיא שילמה לתובע את הסכום הנקוב בתלוש שכר חודש ינואר 2004. עם זאת, אין בכך כדי לשקף את מלוא השכר שהגיע לתובע בעד אותו חודש. 59. התובע פוטר ביום 18/1/04, על כן הוא היה זכאי לשיעור של כ-58.06% משכרו החודשי המלא בעבור חודש ינואר 2004. השכר בעבור חודש מלא עמד על סך 10,074.88 ₪, כך שעל התקופה שעד ה-18 בחודש, היה התובע זכאי לשכר בסך 5,850 ₪. 60. כאמור לעיל, הנתבעת שילמה לתובע על חודש ינואר 2004, רק שכר בסך 3,253.67 ₪, ועליה להשלים את ההפרש בסך 2,596.33 ₪. פיצוי הלנת שכר 61. אני נמנע מלחייב את הנתבעת בפיצוי הלנת שכר חודש ינואר 2004, וזאת בהתחשב באמור להלן: א. הנתבעת שילמה לתובע חלק מהשכר ולמרות זאת התובע תבע את מלוא השכר. ב. ייתכן שההפרש בין מה שהנתבעת שילמה לבין מה שהיא היתה חייבת לשלם בעד שכר חודש ינואר 2004, נובע רק מטעות בחישוב, לא ברור שההימנעות מתשלום מלוא הסכום המגיע נעשתה בחוסר תום לב. התביעה שכנגד 62. משנקבע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר הגניבה המיוחסת לתובע - הרי שנשמט הבסיס לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת, ודין התביעה שכנגד - להידחות. 63. מעבר לנדרש אעיר כי סכום התביעה שכנגד כלל לא הוכח, כך שאף אם הייתי מקבל את גרסת הנתבעת בדבר הגניבה - לא הייתי יכול לחייב את התובע בסכום הנדרש בתביעה שכנגד. הסכום שנתבע אינו זהה לסכום שנאמר בתצהירו של מר קרמרמן. שני הסכומים האמורים, מבוססים על מחיר אחיד לכל הלוחות, ואילו לפי עדותו של מר קרמרמן המחיר אינו אחיד, ובנוסף לכך - מר קרמרמן העיד כי המחיר הוא לפי מטר מעוקב, ואילו הסכום שנתבע היה לפי מספר הלוחות שנטען כי הם חסרים. כל אלה - היו מונעים את האפשרות לפסוק לנתבעת סכום כלשהו, גם אם היה מתברר שיש בסיס מוצק לתביעה שכנגד. לסיכום 64. אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן: א. פיצויי פיטורים בסך 57,930.56 ₪, בצירוף פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בסך 65,000 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום בפועל. ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 10,074.88 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19/1/04 ועד התשלום בפועל. ג. יתרת שכר חודש ינואר 2004, בסך 2,596.33 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/04 ועד התשלום בפועל. ד. הוצאות משפט (אגרת ביה"ד) בסך 101 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/2/04 ועד התשלום בפועל. ה. שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/06, אם לא ישולמו לפני כן. 65. על הנתבעת לשלם לבית הדין את האגרה הדחויה. 66. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. פיטוריםמחסן