פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המערערת הועסקה כפקידה במשיבה מס' 1, חברה העוסקת בייצור ובשיווק שלטים (להלן - החברה), החל מיום 22.12.1994. המשיב מס' 2 (להלן - המשיב) הוא בעל המניות ומנהל החברה. 2. אין חולק, כי החל משנת 1996 עברה המערערת טיפולי הפריה וזאת במטרה להרות. ביום 22.6.1998, נשא טיפול ההפריה שעברה המערערת פרי, ובעקבותיו התבשרה המערערת כי הצליחה להרות. 3. מאז יום 22.6.1998 ועד ליום 10.8.1998 שהתה המערערת בחופשת מחלה, על פי המלצת הרופא המטפל בה, ד"ר אשכנזי. 4. על פי גרסת המערערת, כפי שמצאה ביטויה בכתב התביעה שהגישה לבית הדין האזורי ביום 31.8.1998, משנודע דבר הריונה למשיב, פיטרה האחרון מעבודתה. אשר על כן, תבעה המערערת תשלום פיצויי פיטורים בסכום של 25,000 ש"ח. להשלמת התמונה יצויין, כי בשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה ונוספו לו הסעדים הבאים : תמורת הודעה מוקדמת, תשלום שכר עבודה מיום 22.6.1998 ועד ליום 10.8.1998, הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. 5. השתלשלות האירועים שהביאה, בסופו של יום, לטענתה של המערערת, לפיטוריה מפורטת פרט היטב בתצהירה כדלקמן : "...את טיפול ההפריה עברתי ביום 22/6/98 (יום רביעי). כבר ביום שבת בערב התקשרתי אליו בשעות הערב לבן סימון לביתו. בנו אמר לי שהוא נמצא בעבודה. התקשרתי אליו לעבודה והזכרתי לו שכפי שסיכמנו אעדר בשבוע הקרוב מהעבודה. לאחר כשבוע, כשנודע לי שאני אכן בהריון, התקשרתי שוב לבן סימון, בישרתי לו את הבשורה על הריוני וכי אעדר כעת למשך שלושה שבועות מהעבודה באישור הרופא המטפל בי. בן סימון במקום לברך העדיף לקלל ודיבר אלי בגסות רבה בשיחת טלפון זו ('מה אני צריך פקידה חולה', 'מה אני צריך אשה שבעלה לא הצליח להכניס אותה להריון'). בנוסף הוא תיאר בפני כמה שולחנו עמוס בעבודה רבה ולכן שאל בקול רם איך אני יכולה להיות בהריון עכשיו? בזמן ששהיתי אצל חמותי התקשרתי שוב לבן סימון אשר שוב דיבר אלי בגסות רוח. חמותי, אשר ראתה כמה מתח גורמות לי שיחות הטלפון הללו, ביקשה לשוחח עם בן סימון וזה הגיב בברוטליות אליה ואף טרק לה את הטלפון בפנים. לאחר שיחה זו הרגשתי לא טוב והייתי במתח רב ולכן החלטתי כי מאותו יום אסדיר את ענייני רק מול רו"ח של הנתבעת. כשראיתי כי הנתבע מסרב לבקשותיי, פניתי לרואה החשבון של הנתבעת, מר אורן דגן, בעניין חזרתי לעבודה בנתבעת. מדברי רואה החשבון אלי עלה כאילו בן סימון אינו מעוניין להחזירני לעבודה מאחר שכעת אני בהריון ובודאי העדר הרבה מהעבודה. רו"ח הוסיף ואמר לי כי מעתה העבודה שלי בנתבעת לא תהיה אותו הדבר ולא הכל 'ידפוק כמו שצריך' (כך בלשונו) מאחר שאני ובן סימון רבנו. ברור לי כי אכן בן סימון לא רצה להעסיק אותי יותר וזאת עקב העובדה שהייתי בהריון, ויותר מכך - הריון לאחר הפריה ועם שני עוברים, והרי כך אמר לי בן סימון בעצמו וכך גם נרמז לי ע"י הרו"ח. עובד נוסף במפעל הנתבעת סיפר לי כי בן סימון אמר לו 'מה אני צריך עכשיו אשה בהריון שתחסיר לי כל הזמן ימי עבודה'. לאור כל זאת, פנה בעלי לבן סימון בדרישה שייתן לי מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים להם אני זכאית כחוק, אך בן סימון סירב. בעקבות סירובו של בן סימון לתת בידי מכתב פיטורים פניתי שוב לרו"ח וביקשתי לחזור לעבודה או לחילופין לקבל מהנתבעת מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים. תגובתו הראשונית של בן סימון היתה סירוב לקבלני חזרה לעבודה והודעה כי ישלח אלי מכתב פיטורים וייתן בידי את הפיצויים כנדרש. כעבור מספר ימים החליף בן סימון את דעתו והחליט כי הוא מעוניין כי אשוב לעבודה". 6. החברה מצידה טענה כי המערערת התפטרה ממקום עבודתה, מבלי שנתנה כל הודעה מוקדמת, ולכן אין היא זכאית לסעדים הנתבעים על ידה. הרקע להתפטרותה של המערערת תואר בתצהירו של המשיב במילים הבאות: "...לפני הטיפול האחרון, התובעת הודיעה לי כי היא עומדת לעבור הפריה, יום אחד בלבד לפני הטיפול המיועד. גם הפעם כבפעמים הקודמות הודיעה התובעת כי תעדר במשך יום או יומיים. התובעת לא יידעה אותי כי קיימת אפשרות שתעדר לפרק זמן ארוך יותר, ובכך חשפה את הנתבעת למצב בו תיוותר ללא פקידה כלל מה שגרם לנתבעת נזקים כלכליים גבוהים. מאותו יום התובעת נעלמה ! מבלי ליצור עימי קשר ומבלי לידע אותי מתי תשוב לעבודה. אני ניסיתי ליצור קשר עם התובעת אך ללא הועיל. התובעת דאגה למחוק את מספר הטלפון בדירתה השכורה, ולא היתה לי כל אפשרות לאתרה. התקשרתי לבית חמותה של התובעת אך הנ"ל הודיעה לי כי אינה יודעת היכן התובעת וסירבה למסור את מספר הטלפון שלה או של אמה... התובעת התקשרה אלי בפעם הראשונה מאז נעלמה לאחר כשבועיים-שלוש. התובעת פנתה אלי במילים 'בוקר טוב אליהו אתה לא שואל מה שלומי?' והתנהגה כאילו דבר לא קרה. התובעת סיפרה לי שהיא בהריון ואמרה לי שהיא חוזרת לעבודה למחרת. למרות התנהגותה, אני שמחתי מאוד לבשורה, ואף ברכתי אותה. סיפרתי לתובעת באיזה עומס עבודה אנו מצויים והבעתי את שמחתי על שובה לעבודה. שוב לא הגיעה התובעת לעבודה כפי שהתחייבה. במקום זאת, הופיע בעלה של התובעת, מר מזרחי, והודיע לי כי אישתו אינה מתכוונת לחזור לעבודה. הוא הסביר לי כי בשל הקשיים שהיו לאישתו להכנס להריון היא החליטה להשאר בבית על מנת לדאוג שההריון יעבור בשלום. אני ביקשתי שהתובעת תשקול שוב את החלטתה ותחזור לעבודה וספרתי לו על הקשיים הרבים שנגרמו לעסק. אולם, בעלה של התובעת הודיע בגסות כי זה לא מעניין אותו וכי אין מה לדבר כי זאת החלטתה הסופית... בעקבות שיחה זו, התקשרה אלי התובעת והודיעה לי, כי אין בכוונתה לשוב לעבודה וכי משום שהיא בהריון עלי לתת בידה מכתב פיטורין ולשלם לה פיצויי פיטורין אחרת אני אסתבך". 7. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 302642/98 ; השופטת דינה אפרתי) לאחר שבחן את כלל חומר הראיות שנפרש בפניו, לרבות גרסאות הצדדים בתצהירים ובחקירות הנגדיות דחה את תביעותיה של המערערת, למעט התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל. בהקשר זה מצא בית הדין האזורי לחייב את החברה בתשלום הפרשות לקופת גמל החל מחודש ספטמבר 1997 ועד לחודש אוגוסט 1998. 8. לא נחה דעתה של המערערת מפסק דינו של בית הדין האזורי, ולכן הגישה את הערעור, מושא דיוננו, במסגרתו טענה את הטענות הבאות : א. המערערת לא הודיעה לחברה או למשיב על התפטרותה מעבודתה ובכל מקרה המשיב לא פנה למערערת בבקשה שתחזור לעבודה. הנטל להוכיח כי המערערת התפטרה מוטל על החברה. ב. היעדרותה של המערערת מן העבודה אינה בגדר התפטרות. ג. החברה כבולה לדבריו של רואה החשבון, מר דגן, שפעל כשלוח שלה, לפיהם מערכת יחסי העבודה אינה יכולה להימשך. ד. קביעת בית הדין האזורי סותרת את השכל הישר. אין זה הגיוני כי אישה שהרתה תתפטר במקום לקבל גמלת שמירת הריון ופיצויי פיטורים לאחר הלידה. ה. עדויותיהם של העדים מטעם החברה רצופות סתירות. ו. צו ההרחבה בתעשייה ובמלאכה אינו מגביל את תחולתו ל"עובד כפיים", ולכן מן הראוי היה לקבוע כי צו ההרחבה חל על המערערת. למצער, מן הראוי היה לקבוע כי המערערת נכללת בהגדרת "עובד כפיים" שבצו ההרחבה בענף המתכת. ז. המערערת זכאית להפרשי שכר ולפיצויי הלנת שכר. 9. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והדגישו כי מחומר הראיות עולה כי המערערת התפטרה וזנחה את מקום עבודתה לאחר שהרתה. הוסיפו וטענו המשיבים כי הנטל להוכיח כי פוטרה מוטל על כתפי המערערת וכי צו ההרחבה בענף המתכת לא חל על המערערת מן הטעם שהאחרונה לא הועסקה בעבודת כפיים. הכרעה האם פוטרה המערערת מעבודתה 10. בבית הדין האזורי עמדו זו אל מול זו שתי גרסאות : האחת, גרסתה של המערערת, לפיה פוטרה מעבודתה בשל הריונה והשנייה, גרסתה של החברה לפיה התפטרה המערערת מעבודתה בשל הריונה. בית הדין האזורי לאחר שניתח את העדויות שהובאו בפניו קבע כי המערערת לא השכילה להוכיח כי פוטרה מעבודתה. מסקנתו זו של בית הדין האזורי התבססה על הדברים שאמר בתצהירו ובחקירתו הנגדית מר דגן, רואה החשבון של החברה, אותם מצא בית הדין האזורי כמהימנים ועל דברים שנאמרו על ידי המשיב שעלו בקנה אחד עם עדותו של מר דגן. בהקשר זה הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי "התובעת היא זו, בעצה אחת עם בעלה, החליטה שלא לחזור לעבודה ולהישאר בבית על מנת שלא לסכן את ההריון שהיה יקר להם מאוד". קביעה זו של בית הדין האזורי היא קביעה עובדתית, בה, ככלל, לא מתערבת ערכאת הערעור. יפים לענייננו דברים שנאמרו בהקשר זה על ידי השופט דב לוין בפרשת קוהרי, לפיהם: "אם נגיע לכלל מסקנה, כי הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו כדרגת ערעור להתערב באלה. לפיכך, בבואנו להחליט בערעור זה, נראה לי כי אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין" (ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 168; דב"ע נב/73-3 יוסף אוחיון - הצריף בע"מ, עבודה ארצי, כרך כ"ה(1) 149, ניתן ביום 21.5.1992; דב"ע נד/16-0 המוסד לביטוח לאומי - מיכאל קרסניק, פד"ע כ"ז 417, 419). לא מצאנו דבר בטענות המערערת המחייב סטייה מכלל זה. למעלה מן הדרוש נציין דברים אחדים. 11. גרסת המערערת לאורך כל הקו הייתה כי פוטרה מעבודתה. לא הוצגה מעולם גרסה של התפטרות מחמת מצב בריאות לקוי ולא הוצגו אישורים רפואיים נוספים המצביעים על כך שהמערערת אינה מסוגלת, או אינה רשאית מסיבות רפואיות לחזור לעבודה מחמת הריונה. הסתמכות המערערת בעניין זה על פסקה 4 לסעיף 7(ג) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 אינה ממין העניין מה גם שהקביעה העובדתית של בית הדין האזורי הייתה שהחברה רצתה בחזרתה של המערערת לעבודה ולא בפיטוריה. 12. גם תביעתה של המערערת לדמי אבטלה לתקופה 22.6.1998- 19.9.1998 נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, בנימוק שהמערערת הפסיקה את עבודתה מרצונה, מבלי שהייתה הצדקה לכך. נתון זה מחזק את המסקנה שהמערערת לא התפטרה בנסיבות שמזכות אותה בפיצויי פיטורים, גם לו טענה טענה זו. כאמור, לא זו הייתה טענת המערערת. 13. בית הדין האזורי הדגיש את האימון שהוא נותן בעדותו של דו"ח דגן, עד מטעם החברה, על פיה המערערת לא הייתה מעוניינת לשוב לעבודה עקב ההיריון (עמוד 30 לפסק הדין, שורות 18-21) ובגרסת מר בן סימון (סעיף 9.4 בעמ' 31 לפסק הדין). הדגשה זו של האימון בגרסה יש לה משקל משמעותי בהערכת אמינות גרסת המערערת. 14. מסקנת הדברים היא שהמערערת היא זו שהתפטרה מעבודתה משיקולים לגיטימיים של שמירת ההיריון, אך לא זו הייתה תביעתה, וגם לו הייתה לא היה בכך כדי לזכותה בפיצויי פיטורים, בהעדר גיבוי רפואי מתאים ובשל העדר עילה המזכה אותה בפיצויי פיטורים. הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות 15. בתצהירה טענה המערערת כי צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתוכנה (להלן - צו ההרחבה בענף המתכת) חל עליה ולפיכך על החברה היה להפריש 6% משכרה מדי חודש בחודשו לקרן פנסיה ו-0.2% משכרה לקרן השתלמות. 16. החברה מצידה טענה כי מאחר שצו ההרחבה בענף המתכת חל אך ורק על עובדי כפיים ומאחר שהמערערת הועסקה כפקידה הוראות צו ההרחבה, לרבות החובה להפריש לקרן פנסיה ולקרן השתלמות אינן חלות על המערערת. 17. בסיכומיה העלתה המערערת לראשונה טענה שלא בא זכרה בתצהירה או בחקירות הנגדיות ולפיה חל עליה צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיית יסוד (להלן - צו ההרחבה הכללי), מכוחו היה על החברה להפריש לקרן פנסיה 6% משכרה. 18. בית הדין האזורי קבע, כאמור, כי צו ההרחבה בענף המתכת לא חל על המערערת, אך חייב את החברה לשלם למערערת פיצוי בגין אי הפרשה לקופת הגמל בה הייתה חברה המערערת עבור החודשים ספטמבר 1997 - אוגוסט 1998. 19. סבורים אנו כי דין הערעור בעניין זה להתקבל, זאת אף מבלי להידרש לשאלה, האם חל צו ההרחבה בענף המתכת על המערערת שהועסקה כפקידה. במקרה הנוכחי, החובה להפריש עבור המערערת לקרן פנסיה נובעת מצו ההרחבה הכללי החל על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות דלק. המערערת אומנם לא טענה מלכתחילה כי צו זה חל עליה, אך על פי פסיקת בית דין זה תוכנם של הסכמים קיבוציים כלליים לרבות צווי הרחבה שפורסמו ברשומות הוא בידיעת הדיינים (ראו לעניין זה: דב"ע מט/16-3 אגודת השומרים בע"מ- שלייבי עייאדה פד"ע כ 213, 216), ולכן אין מקום לשלול את זכאותה מן הטעם שהטענה בדבר תחולת צו ההרחבה עליה הועלתה לראשונה רק בסיכומיה. 20. אשר על כן, תשלם החברה למערערת פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בגובה סכום חד פעמי השווה להפרשות שהייתה צריכה החברה להפריש למבטחים כפנסיית יסוד החל מתחילת העסקתה של המערערת בחברה ועד לסיום העסקתה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מן המועד הקבוע לתשלום כל סכום וסכום ועד לתשלומו בפועל. הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר 21. בית הדין האזורי קבע, כי המערערת אינה זכאית להפרשי שכר ולפיצויי הלנה. לא מצאנו להתערב במסקנה זו של בית הדין האזורי. סוף דבר 22. הערעור בעניין ההפרשות לקרן פנסיה מתקבל בחלקו. בשאר העניינים נדחה הערעור. המערערת תשלם למשיבים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיטורים