חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין)(תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004 קובע את הקריטריונים שנקבעו שם לפסילת בעל תפקיד שיפוטי סוגית פסילת בעל תפקיד שיפוטי הוסדרה בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 ופרק ג1 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 ובסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. הוראות אלה קובעות, כי המבחן לפסלות שופט מלישב בדין הינו "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יורה בית דין לעבודה על פסילת שופט. על הטוען לה לשכנע את בית הדין לעבודה, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית. קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים בכדי להביא לפסילה והמבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי . הלכה פסוקה היא, כי חוסר שביעות רצון של צד מהחלטות בית דין לעבודה, אינה מהווה עילה לפסילת בעלי תפקיד שיפוטי. הדרך להשיג על החלטות שיפוטיות היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין. בכל הנוגע לערעור בעניין פסילת שופט, ינתן משקל רב לעמדתו של השופט, הסבור כי אינו מנוע מלישב בדין. ערכאת הערעור תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי יש בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, רק במקרים קיצוניים. שופטיםפסלות שופטבית הדין לעבודה