רשיון לתיווך בינארצי

החלטה 1. לפנינו בקשה למתן סעד זמני בערעור. במסגרת זו התבקשנו להורות כי יוותרו בתוקף רשיונה של המבקשת לקיום לשכה פרטית לפי חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959 (להלן: חוק שירות התעסוקה) וכן ההיתר שניתן לה לתיווך בינארצי. 2. על פי העולה מהבקשה ומצרופותיה, קיבלה המבקשת את הרשיון לקיום לשכה פרטית ולתיווך בינארצי ביום 28.10.1999. בעקבות חשדות שהתעוררו נגד המבקשת נערכה במשרדיה ביום 8.2.2000 ביקורת מטעם נציגי משרד התעשיה. ביקורת זו פתחה מסכת של התכתבויות בין הצדדים. בדיקה נוספת שערכו נציגי משרד התעשיה בחודש מאי 2002 העלתה מספר הפרות של התחייבות עליה חתמה המבקשת. בעקבות כך, ובעקבות תלונות שהגיעו למשרד התעשיה משגרירות הפיליפינים בישראל, זומנה המבקשת לבירור ביום 28.8.2002, במסגרתו הודתה כי גבתה כספים שלא כדין מעובדת זרה שהועסקה באמצעותה. 3. ביום 24.9.2002 הותלה ההיתר של המבקשת לתיווך בינארצי. משרד התעשיה המשיך בבירור התלונות נוספות שהופנו כלפי המבקשת. בסיום הבירור, חודש ביום 18.11.2002 ההיתר לתיווך בינארצי וזאת עד ליום 31.12.2002, תוך שצוין כי "פעילות הלשכה תמשיך להיות תחת פיקוח ומעקב כדי לוודא שמקרים כנ"ל לא יישנו בעתיד". 4. המשך המעקב אחר התנהלות הלשכה הפרטית שניהלה המבקשת העלה שורה של חשדות נוספים, לגביהם שבה המבקשת ונחקרה על ידי נציגי משרד התעשיה. ביום 18.12.2003 חודש ההיתר של המבקשת לתיווך בינארצי לתקופה של חצי שנה, תוך שנקבע כי "מתבצעת חקירה... כנגד פעילות הלשכה. תוצאותיה ישפיעו על תקפות רשיונה וההיתר לתיווך בינארצי". חידוש נוסף של ההיתר התבצע אף הוא בכפוך להערה זו. 5. ביום 26.10.2004 סיימה משטרת ישראל את החקירה שערכה בנוגע לתלונות השונות שהוגשו נגד המבקשת. בעקבות חומר החקירה שהעבירה משטרת ישראל למשרד התעשייה החליטה הממונה על חוקים סוציאליים במשרד, גב' רבקה מקובר, לשלול את רשיונה של המבקשת להפעלת לשכה פרטית. 6. כנגד החלטה זו פנתה המבקשת לבית הדין האזורי. בית הדין (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי ציבור פליצ'ה פלד ואהרון לוי; עב 1565/05), לאחר שניתח בהרחבה את טענות הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי "לא מצאנו בהחלטת הממונה פגמים המצדיקים את התערבותנו. הממונה פעלה מתוך שיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות". על כן דחה בית הדין את תביעת המבקשת וקבע כי רשיונה להפעלת לשכה פרטית יבוטל החל מיום 14.7.2005 ואילך. נגד פסק הדין הגישה המבקשת ערעור. במקביל, ביקשה כי נורה על כך שרשיונה לניהול לשכה פרטית וההיתר לתיווך בינארצי ישארו בתוקף עד להכרעה בערעור. 7. במסגרת בקשתה עמדה המבקשת בהרחבה על הנימוקים שיש בהם, לטענתה, כדי להטות את הכף שבשאלת מתן הסעד המבוקש. בין יתר טענותיה ציינה המבקשת שהליך השימוע שנערך לה עובר לשלילת רשיונה פגום מיסודו; כי הסנקציה שננקטה בעניינה נעדרת מידתיות ; וכי אין בתלונות שהוגשו נגדה כדי להצדיק את הפגיעה הקשה בפרנסתה, כנובע מההחלטה על ביטול רשיונה. מנגד, טען בא-כוח משרד התעשיה כי ההחלטה בעניינה של המבקשת התקבלה מטעמים ענייניים בלבד ועל כן אין מקום, בנסיבות העניין, למתן סעד זמני בערעור. 8. לאחר שנתנו דעתנו לבקשה על נספחיה ולתגובת משרד התעשייה נחה דעתנו כי דין הבקשה להידחות. מתן סעד זמני בערעור ניתן, על פי הוראת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1992 "מטעמים מיוחדים שיירשמו". מתן סעד זמני לתקופת הערעור ניתן אך באותם מקרים בהם מצליח המבקש לשכנע כי סיכוייו בערעור טובים וכי מאזן הנזקים נוטה לטובתו (ראו: בש"א 2398/97 איל נ' איל, פ"ד נא(5) 608; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 866). המבקשת בענייננו לא השכילה להצביע על טעם מיוחד למתן הסעד הזמני. הנזק הנגרם לה אמנם עלול להיות כבד, אך אינו בלתי הפיך במידה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש, וזאת אף מבלי שנחווה דעתנו באשר לסיכויי הערעור. 9. סוף דבר: הבקשה למתן סעד זמני נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון פסיקת ההוצאות בערעור. תיווך