אפליה בתנאי פרישה

פסק דין פתח דבר 1. בפניי תובענה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הענקת תנאי פרישה שונים לשתי קבוצות גמלאים נפרדות מהווה אפליה פסולה, וכן כי על המשיבה להחיל על כלל הגמלאים החברים בה את הפירוש שנתנו בתי המשפט למושג "משכורת מבוטחת" בתקנון המשיבה - מבלי להתייחס למועד פרישתם של הגמלאים או למועד הגשת תביעתם. כפועל יוצא מסעד זה, יהיו המבקשים זכאים, לטענתם, להפרשי פיצויי פרישה. לחלופין עותרים המבקשים לסעד הצהרתי שיקבע כי על המשיבה להחיל ביחס אליהם את ההסכם אליו הגיעה בשנת 2001 עם קבוצה אחרת של גמלאים, ולשלם למבקשים את הסכומים ששילמה לאותה הקבוצה. רקע עובדתי 2. המבקשים הם קבוצה של 52 גמלאים ויורשי גמלאים, אשר פרשו מעבודתם בקואופרטיב "דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית" (להלן: "המבקשים" ולהלן "דן", לפי העניין) בתקופה שבין ינואר 1982 לאוגוסט 1983. המשיבה היא קרן הגמלאות של חברי דן, חברה מוגבלת בערבות, המנהלת את כספי החברים בה לשם תשלום גמלה בעת פרישה וכן פיצויי פרישה (להלן: "המשיבה" או "הקרן") ראשיתה של התובענה בטענתם של המבקשים ושל גמלאים נוספים של דן, המבוטחים בקרן, כי סכום פיצויי הפרישה שקיבלו עם פרישתם מעבודתם חושב על פי רכיב היסוד במשכורתם, מבלי לכלול בחישוב שלושה רכיבי שכר: החזר הוצאות טלפון, החזר הוצאות רכב ו"פרמיה ממוצעת". המבקשים טוענים, כי הפרשותיהם לקרן במשך שנות עבודתם כללו הפרשות בגין רכיבים אלה. לנוכח טענה זו, הגיש מר ברוך קירשנברג (להלן: "קירשנברג"), גמלאי דן, תביעה למשפט החברים של מרכז הקואופרציה - גוף המשמש כערכאת בוררות הסתדרותית ראשונה בסכסוכים באגודות שיתופיות בכלל, לרבות בין דן והקרן לבין חברי דן וגמלאיה, ומוסמך לדון בתביעות ממין זה (להלן: "משפט החברים"), ותביעתו התקבלה בחלקה, באופן שנקבע כי "המשכורת המבוטחת", ככינויה בתקנון הקרן, היא המשכורת הקובעת אשר על יסודה יחושבו פיצויי הפרישה (להלן: "המשכורת המבוטחת"), תחושב על פי השכר, כולל רכיבי הוצאות הטלפון והרכב, אך ללא רכיב הפרמיה הממוצעת. על קביעה זו הגישו הן הקרן והן קירשנברג ערעור לרשות השיפוט הארצית בהסתדרות (להלן: "רשות השיפוט"), שהיא סמכות הערעור על החלטות משפט החברים, בהתאם לתקנון הקרן. רשות השיפוט דחתה את ערעור הקרן וקיבלה את ערעורו של קירשנברג. כך נקבע, כי המשכורת המבוטחת כוללת בתוכה את רכיבי הטלפון, הרכב והפרמיה הממוצעת. מעמדם של פסקי הדין של משפט החברים ושל רשות השיפוט הארצית הם כפסקי בורר, ולכן בעקבות פסיקה זו, הגיש קירשנברג בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור פסק בורר ואילו הקרן הגישה בקשה לביטולו של פסק הבורר (ת"א 1685/88, ת"א 1765/88, המ' 3984/90, צורפו כנספח א' 2 להמרצת הפתיחה). במקביל, הגישה הקרן גם בקשה לרשות השיפוט לדיון נוסף במותב מורחב, בטענה שלרשות השיפוט לא הייתה סמכות לדון בערעור. רשות השיפוט קיבלה את הבקשה וקיימה דיון נוסף במותב של 5 שופטים. בדיון הנוסף נדחתה טענת הקרן בדבר חוסר סמכותה של רשות השיפוט לדון בערעור, ופסק הדין נותר על כנו. משכך, שבו הצדדים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הבקשה לאישור פסק הבוררות, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלותה של הקרן. כך נקבע, כי המשכורת המבוטחת, אשר ממנה נגזרים פיצויי הפרישה, כוללת בתוכה אף את רכיבי הרכב, הטלפון והפרמיה הממוצעת. 3. בהתבסס על פסק הדין בעניין קירשנברג, הגישה קבוצה של כ-350 גמלאי דן, אשר יוצגה ע"י עו"ד חיים ברנזון (להלן: "קבוצת ברנזון"), והמבקשים דכאן בכללה, תביעה למשפט החברים שבה ביקשו להחיל אף עליהם את אופן החישוב כפי שנקבע בעניין קירשנברג. משפט החברים קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי המשכורת המבוטחת, שעל בסיסה יש לחשב את פיצויי הפרישה, כוללת בחובה רכיבי הוצאות טלפון ורכב, אך אינה כוללת את הפרמיה הממוצעת. כמו כן קבע משפט החברים, ביחס ל-62 מהגמלאים, וביניהם המבקשים דכאן, כי: "במהלך המשפט נתן בית הדין החלטה למחוק את תביעתם של כל אותם התובעים משחלפו שבע שנים ממועד פרישתם ועד להגשת תביעתם. בית הדין נותן תוקף של פס"ד להחלטתו וקובע כי התאריך להחלת החלטתו בהתאם לחוק ההתיישנות הינו 24/9/90." (נספח ב' להמרצת הפתיחה, עמ' 2. להלן: "פסק הדין של משפט החברים"). התובעים בקבוצת ברנזון הגישו ערעור לרשות השיפוט. שני עניינים עמדו במוקד ערעור זה. הראשון - הטענה כי הקרן הייתה מושתקת מלהעלות טענות הסותרות את פסק הדין החלוט שניתן נגדה בעניין קירשנברג, ומשכך שגה משפט החברים כאשר קבע כי הפרמיה הממוצעת איננה נמנית עם רכיבי המשכורת המבוטחת; השני - עתירה לבטל את החלטת משפט החברים, לפיה התיישנה התביעה לגבי 62 מבין חברי קבוצת ברנזון. יוער כי אין התאמה בין מספרם המדויק של התובעים בפני מוסדות הבוררות, שכן על פי פסק הדין של משפט החברים מנתה קבוצת התובעים 340 גמלאים, בעוד שעל פי פסק הדין של רשות השיפוט מנתה הקבוצה 357 גמלאים. להבדל זה אין משמעות בענייננו, מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי כל המבקשים דכאן נמנו עם אותם 62 הגמלאים, שלגביהם נקבע כי תביעתם התיישנה. רשות השיפוט קיבלה את הערעור בכל הנוגע לרכיבי המשכורת המבוטחת, אך דחתה את הערעור בעניין ההתיישנות (נספח ג' להמרצת הפתיחה, להלן ולעיל: "פסק הדין של רשות השיפוט"). שופטי רשות השיפוט נימקו החלטתם בזו הלשון: "סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע: 'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותם, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.' המערערים אשר ערעורם מתבסס על הטענה שפיצויי הפרישה אשר אמורים היו להינתן להם ע"י המשיבה חייבים היו לכלול את הרכיבים: פרמייה ממוצעת, רכב וטלפון יכולים היו בבדיקה חשבונית פשוטה לגלות, כי המשכורת המובטחת שעל פיה שולמו להם פיצויי הפרישה לא כללה רכיבים אלה." (סעיף 9 א' לפסק דין רשות השיפוט). 4. התובעים שם, חברי קבוצת ברנזון, הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו הקרן עתרה לביטולו (ה"פ 1843/92 בינדר ואח' נ' קרן הגימלאות של דן בע"מ). הבקשה נדונה בפני כב' הנשיא א' וינוגרד. בגלגולו הראשון של הדיון בפניו, פסק בית המשפט, בהחלטה ארוכה ומנומקת, כי הקרן מושתקת מלטעון נגד תוקפו של פסק הדין שניתן בעניין קירשנברג מחמת מעשה בית-דין, ולכן דחה את בקשתה של הקרן על הסף (נספח ד' 1 להמרצת הפתיחה). הקרן הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 2405/93 קרן הגימלאות של חברי דן נ' חיים בינדר ו-356 אחרים, תק-על 93 (3), 1194. להלן יקרא עניין זה: "עניין בינדר"), ובאי כוח הצדדים הגיעו להסכמה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, שם יידון לגופו. התיק שב והגיע לשולחנו של כב' הנשיא וינוגרד, אשר דן בבקשת הקרן לבטל את פסק הבוררות לגופה. בפסק דינו דחה הנשיא וינוגרד את הבקשה, ואישר את פסק הבוררות - היינו את פסק הדין של רשות השיפוט. הקרן לא השלימה עם תוצאה זו, והגישה בקשת רשות לערער גם על פסק דין זה (רע"א 6525/94). בית המשפט העליון דחה את הבקשה (החלטה מיום 18.12.95(, ובכך הפך פסק דינה של רשות השיפוט לחלוט. עם תום ההליכים המשפטיים, שילמה הקרן את הפרשי הפיצויים לחברי קבוצת ברנזון, פרט לאותם 62 גמלאים, שביחס אליהם נקבע שתביעתם התיישנה. אותם 62 גמלאים פנו לקרן ולממונה על שוק ההון במשרד האוצר, האחראי על הפיקוח על קרנות הפנסיה, בבקשה לשלם אף להם את הפרשי הפיצויים, כפי שנקבע בעניין קירשנברג. בקשותיהם נדחו, לנוכח התיישנות תביעתם, ומאחר שעלותו של תשלום כאמור "לפנים משורת הדין" כבדה ביותר, ומגיעה כדי 10 מיליוני שקלים (ראו: מכתבו של הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון מיום 9.11.97 - נספח ו' 3 להמרצת הפתיחה, וכן מכתבה של ממלאת מקום הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון מיום 28.1.98 - נספח ו' 6 להמרצת הפתיחה). 5. בין כך ובין כך, נודע למבקשים דכאן כי קבוצה אחרת של גימלאי דן, אשר יוצגה על ידי עו"ד אפרים ולדמן (להלן: "קבוצת ולדמן"), הגיעה להסדר פשרה עם הקרן, שלפיו תשלם הקרן סכום כלשהו בגין הפרשי הפיצויים, אף שלטענתה חלה התיישנות על תביעתם של חלק מחברי הקבוצה. המבקשים דכאן פנו לקרן בבקשה להחיל את אותו הסדר גם עליהם, ונענו בשלילה. למען השלמת התמונה יצוין, כי תובענה זו הוגשה תחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (עב 4678/03). הקרן הגישה בקשה למחיקת התובענה על הסף, וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית, וביום 20.4.04 החליט בית הדין (כב' השופטת ש' מאירי ונציגות הציבור גב' ג' קומרניק וגב' ג' כהן) להעביר את הדיון לבית משפט זה. משהועבר הדיון לבית משפט זה, נקבע כי יתנהל במסלול של המרצת פתיחה. כתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה הפך לבקשה בדרך של המרצת הפתיחה ואילו כתב ההגנה הפך לכתב התשובה להמרצת הפתיחה. דיון 6. עם העברת הדיון לבית משפט זה, הגישו המבקשים לבית המשפט הודעה על צירוף תצהירו של מר מאיר גולדנברג בתמיכה לתובענתם (בש"א 17751/04 מיום 19.8.08) בהתאם להוראות תקנות 255 ו-241 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). בישיבה שהתקיימה ביום 30.3.05 הודיעו הצדדים כי הם מסתפקים בהגשת סיכום טענותיהם בכתב, וזאת לנוכח אופייה של התובענה. משכך, לא הוגשו תצהירים פרט לתצהירו של מר גולדנברג, והלה אף לא נחקר על תצהירו. המחלוקת התמקדה בשאלות המשפטיות שמעורר התיק. 7. המבקשים טענו בסיכומיהם, כי: "מאחר והנתבעת [המשיבה - ע.ב.] בחרה שלא להגיש תצהיר תשובה מטעמה, הרי שגרסת התובעים, העובדתית והמשפטית, מהווה בסיס ויסוד להוכחת זכויותיהם הנתבעות" (סעיף 66 לסיכומי המבקשים). טענה זו אין בה ממש. אכן, המשיבה לא הגישה תצהיר תשובה, אולם בדין לא עשתה כן. תקנה 255 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה בהגשתה של המרצת פתיחה, מפנה לעניין סדר הדין בהליך מעין זה לתקנה 241 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה: "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה" (ההדגשה שלי - ע.ב.) עיקרה של המחלוקת שבין הצדדים איננה על עובדות המקרה, כי אם על ההשלכות המשפטיות הנודעות להן, וטענות משפטיות אינן טעונות אימות בתצהיר. מכל מקום, השאלה העובדתית היחידה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא שאלת הדמיון או השוני שבין קבוצת המבקשים לבין קבוצת ולדמן, שאלה שההתייחסות אליה בתצהירו של מר גולדנברג היא סתמית, בבחינת טענות בעלמא. במצב דברים זה, אין בעובדה שהמשיבה לא הגישה תצהיר מטעמה כדי לפגוע בעניינה. טענות הצדדים 8. לטענת המבקשים, אף אם התיישנה תביעתם, ואף אם קיים מעשה בין דין הקובע את התיישנות התביעה, הן ההתיישנות והן מעשה בית-דין נסוגים מפני אפליה פסולה, שקיימת במקרה דנן לשיטתם של המבקשים. טענתם בתמצית נמצא בסעיף 19 לסיכום טיעוניהם, וזו לשונה: "...השאלה העומדת לדיון ואשר ניתנה לה כבר התייחסותו של כב' השופט וינוגרד לעיל, הנה האם רשאית קרן פנסיה לפגוע בזכות החוקתית לשוויון ולהפר אותה באופן סלקטיבי, ללא כל בסיס לגיטימי, מותר והגיוני. האם רשאית הקרן לנהוג ביחס מפלה בין שווים, בהעדר תשתית ראויה ובהעדר כל נימוק איתן להצדקת חלוקת כספים, לפי מפתח חלוקה עלום, המנוגד לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית." המבקשים טוענים, כי פרשנות הקרן בדבר מעשה בית דין: "נשענת על הפן הפרוצדוראלי, משענת קנה רצוץ, ומבטלת לכאורה באחת כל משמעות אותה העניק המחוקק ובתי המשפט לזכות הפרט לשוויון ולחובה למנוע אפליה בין שווים. פרשנות זו של הנתבעת הנה זרה לחוש הצדק הטבעי המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (סעיף 35 לסיכומי המבקשים). 9. הקרן, מצידה, מעלה שתי טענות עיקריות: הטענה הראשונה היא כי משנדחתה תביעתם של המבקשים דכאן במסגרת פסק דין חלוט בעניין בינדר מחמת התיישנות העילה, אין הם יכולים לשוב ולתבוע מכוחה הן מחמת דיני ההתיישנות, הן מחמת הדוקטרינה של מעשה בית-דין. ודוק: בעניין דנן כרוכים ההתיישנות ומעשה בית-דין זה בזה, שכן מעשה בית-דין חל, לטענת הקרן, על הקביעה השיפוטית בדבר התיישנות תביעתם של המבקשים דכאן. הטענה השנייה שמעלה הקרן היא שאם תידרש לשלם למבקשים "את תביעתם", תהא בכך משום פגיעה בציבור מבוטחי הקרן כיום. לטענת המשיבה, הקרן הוקמה מראשיתה בחוסר איזון אקטוארי, אשר הביא לכך שגמלאי דן אשר פרשו בסמוך לאחר הקמת הקרן, והמבקשים בכללם, נהנים מהטבות ניכרות, אשר ערכן עולה בהרבה על הסכומים שהפרישו עבור אותן ההטבות במשך השנים כחיסכון לפנסיה. משכך, נדרשת הקרן, ומתוך כך מבוטחיה דהיום, לסבסד בפועל את תגמוליהם של המבקשים. אשר על כן העלתה הקרן טענת קיזוז, שלפיה מהפרשי הפיצויים שתובעים המבקשים יש לקזז את תגמולי היתר ששולמו להם. לעניין השוויון, הקרן טוענת כי אין עסקינן באפליה בין שתי קבוצות שוות, כי אם בהבחנה מותרת בין שתי קבוצות גמלאים שהנסיבות המשפטיות בעניינם שונות תכלית השוני. משכך, לשיטת הקרן, אין לגזור גזירה שווה מעניינם של חברי קבוצת ולדמן לעניינם של המבקשים דכאן. הסעדים המבוקשים 10. בטרם אפנה לדון בסוגיות המתעוררות בתובענה זו, אבקש להעיר הערת אגב בנוגע לסעדים המבוקשים. המבקשים פירטו בתביעתם ארבע קביעות שהם מבקשים שבית המשפט יקבע, ואלה הן: "א. הענקת תנאי פרישה שונים לקבוצות גמלאים זהות במהותן מבין הגמלאים החברים בנתבעת - היא בגדר אפליה פסולה. ב. על הנתבעת לנהוג בשוויון כלפי כלל החברים בה ובכללם התובעים. ג. על הנתבעת להחיל את הפירוש הנכון שניתן ואושר במס' ערכאות, למושג 'משכורת מבוטחת' בתקנון הנתבעת, ביחס לכל גמלאי שלה - ללא קשר לשאלה מתי פרש או מתי הגיש תביעתו. ד. כנובע מהנ"ל, להצהיר כי על הנתבעת לשלם לתובעים הפרשי פיצויי פרישה ביחס לסכומים שכבר שולמו ומכאן ולהבא, על בסיס ה'משכורת המבוטחת' לפי פירושה הנכון." (ראו: המבוא להמרצת הפתיחה) שתי הקביעות הראשונות מבין הארבע אינן שנויות כלל במחלוקת: אף הקרן איננה מתכחשת לחובתה "לנהוג בשוויון כלפי כלל החברים בה", ואין צורך בפסק דין הצהרתי כדי לקבוע כי הענקת תנאים שונים לשתי קבוצות זהות היא בבחינת אפליה פסולה. המחלוקת, כאמור, איננה בשאלה האם יש לנהוג בשוויון כלפי שווים, אלא האם שתי הקבוצות - קבוצת המבקשים וקבוצת ולדמן - אכן קבוצות זהות הן בהקשר העומד לדיון. התיישנות תביעתם של המבקשים ושאלת מעשה בית-דין 11. במקרה דנן אין אנו נדרשים לבחון ברמה העובדתית האם התיישנה תביעתם של המבקשים, מאחר שבין הצדדים לתובענה זו קיים פסק דין חלוט אשר קובע כי התביעה אמנם התיישנה. כאמור, משפט החברים פסק כי יש לדחות את תובענתם של 62 מחברי קבוצת ברנזון מחמת התיישנות. המבקשים דכאן, שהיו חלק מקבוצת ברנזון וליתר דיוק: חלק מאותם 62 חברים בקבוצה זו אשר לגביהם נקבעה התיישנות כאמור, ערערו על קביעה זו בפני רשות השיפוט הארצית, ואף זו קבעה, כחלק מפסק דינה, כי תביעתם של 62 הגמלאים האמורים התיישנה. חברי קבוצת ברנזון, והמבקשים דכאן בכללה, ביקשו לאשר את פסק הבוררות בבית משפט זה, ואכן, פסק הבוררות אושר וניתן לו תוקף של פסק דין. משכך, קם מעשה בית דין, והמבקשים מושתקים מלטעון נגד טענת ההתיישנות. המבקשים היו מודעים לכך, ולכן טענו בסיכום טיעוניהם כי: "המשיבה מפרשת הלכה זו [פסק הדין בעניין בינדר - ע.ב.] כסותמת את הגולל על עניין ההתיישנות ועניין זה אינו נושא לה"פ דנן, אלא הנורמות הכלליות שנקבעו מפי כב' השופט וינוגרד, כפי שהובאו בסיכומי המבקשים לעניין חובתה של המשיבה לנהוג בשוויון כלפי חבריה וכי אין מדובר בגוף פרטי אלא בגוף השייך לכלל חבריו, ביניהם המבקשים." (סעיף 2 לסיכומי התשובה מטעם המבקשים). המבקשים טוענים, למעשה, כי הפגיעה בשוויון במקרה זה היא כה חמורה, עד שהיא מצדיקה להתיר להם לילך בדרך עוקפת פסק דין חלוט, באופן שיהיו זכאים לסעד אשר נשלל מהם בהליך המשפטי בעניין בינדר. נמצאנו למדים, אם כן, כי אם תידחה הטענה בדבר פגיעה בשוויון, אזי לא תיוותר באמתחתם של המבקשים טענה כלשהי כנגד טענת ההתיישנות שמעלה הקרן. על כן יש לברר תחילה את טענת האפליה, ואם תידחה זו - הרי שיהא מקום לדחות את התובענה בכללותה, בלא צורך להידרש כלל לשאלה: האם קיימת למבקשים זכות לגופו של עניין. קבוצת ולדמן - האמנם "קבוצת גמלאים זהה"? 12. בבסיס הטענה לפגיעה בשוויון עומדת הטענה כי קבוצת ולדמן היא קבוצת גמלאים הזהה בכל מאפייניה לקבוצת המבקשים דכאן, ואשר נהנתה מהטבות אשר נשללו מן המבקשים. אשר על כן, שומה עלינו לבחון אם אמנם מדובר בשתי קבוצות זהות במאפייניהן הרלוונטיים. שכן, כפי שכתב כב' השופט ת' אור (כתוארו אז) בבג"ץ 528/88 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מג (4) 297, בעמ' 299: "בני האדם, או קבוצות בני אדם, שונים לא אחת זה מזה או זו מזו בתנאיהם, בתכונותיהם ובצורכיהם [...] לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם ההפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה." ואכן, בענייננו, אין ספק שקיימים קווי דמיון בין קבוצת ולדמן לקבוצת המבקשים דכאן. כך למשל, שתי הקבוצות מורכבות מגמלאי "דן", חברי שתי הקבוצות הפרישו כספים לקרן הגמלאות לפי מפתח מסוים, אך קיבלו פיצויי פרישה לפי מפתח אחר. היכן, אם כן, השוני בין שתי הקבוצות? הוברר כי השוני נעוץ במצבן המשפטי של שתי הקבוצות. תביעת המבקשים דכאן - כך נקבע בפסק דין חלוט שאין אחריו ולא כלום - התיישנה ואין הם יכולים עוד לקבל סעד בגינה: כך קבע משפט החברים, כך קבעה רשות השיפוט, כך קבע בית משפט זה כאשר אישר את פסק הדין של רשות השיפוט מבלי לסייגו וכך קבע בית המשפט העליון כאשר דחה את בקשת הרשות לערער על פסק דינו של בית משפט זה. זאת ועוד: דומה כי אף המבקשים דכאן, כחלק מקבוצת ברנזון, לא חלקו על קביעה זו, באשר לא העלו טענה כלשהי נגד קביעת ההתיישנות - לא בפני בית משפט זה ולא בפני בית המשפט העליון בעת הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות בעניין בינדר. הן בשני פסקי הדין של כב' הנשיא וינוגרד בעניין בינדר והן בשני פסקי הדין של בית המשפט העליון בפרשה זו אין כל התייחסות לשאלת ההתיישנות, ונראה כי חברי קבוצת ברנזון, והמבקשים דכאן בכללם, זנחו את טענתם נגד קביעת התיישנות בעניינם. אין זאת אלא שקבוצת ברנזון ביקשה לזכות את הרבים, היינו - את החברים שתביעתם לא התיישנה - והייתה נכונה לוותר על זכותם של המעטים, והמבקשים דכאן בכללם. 13. לאחר קבלת פסק הדין בעניין בינדר הגישה קבוצת ולדמן תביעה למשפט החברים, ובתביעה זו עלתה שאלת ההתיישנות. שאלה זו נדונה בדיון בפני משפט החברים ביום 2.8.99 (פרוטוקול הישיבה צורף לסיכומי המשיבה). בית הדין דחה על הסף את טענת ההתיישנות, וקבע כדלקמן: "מאחר ובית דין זה של משפט החברים במרכז הקואופרציה אינו כפוף לדין המהותי, לדיני הראיות וסדרי הדין של מדינת ישראל, ומחובתו לפסוק על פי שיקול דעתו ויושר ליבו, בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי, לתקנות מרכז הקואופרציה ותקנות האגודה בה חברים בעלי הדין כאמור בסעיף 13 לתקנון משפט החברים של מרכז הקואופרציה, מחליטים אנו שלא לדון בסוגית ההתישנות ומורים לצדדים להמשיך את הדיון על פי סדר הדין בפרשת התביעה." (החלטת השופטים בעניין ההתיישנות, בתוך פרוטוקול הישיבה מיום 2.8.99). הנה כי-כן, נמצאנו למדים על הבדל אחד, משמעותי ומהותי בין קבוצת המבקשים דכאן לבין קבוצת ולדמן: בעוד תביעתה של קבוצת המבקשים התיישנה - כך נקבע בפסק דין חלוט - ואין חברי הקבוצה יכולים לשוב ולהעלות את תביעתם במסגרת משפטית, הרי שהגורם הדן בעניינם של חברי קבוצת ולדמן נמנע מלדון כלל בשאלת ההתיישנות, וקבע כי זו לא תישמע בפניו. משכך, עומדים אנו בפני שתי קבוצות שונות: קבוצה אחת נטולת זכות תביעה מחמת התיישנות העילה, היא קבוצת המבקשים דכאן, וקבוצה אחרת בעלת זכות תביעה שבית הדין של משפט החברים קבע שיש לבררה, בדחותו על הסף את טענת ההתיישנות. ממילא בשום מקום לא נקבע כי אילו נדונה לגופה, היה נמצא ממש בטענת ההתיישנות של הקרן ביחס לאותה קבוצה אחרת, שהרי טענה זו מעולם לא הוכרעה בהליכים משפטיים. במצב דברים זה, אך מובן מדוע בחרה הקרן לנהל משא ומתן לקראת פשרה עם חברי קבוצת ולדמן - אשר בהתדיינות מולם הייתה מצויה בסיכון להכרעה שיפוטית שתדחה את טענותיה - ומדוע איננה מוכנה להחיל את הפשרה על המבקשים דכאן - אשר ממילא אינם זכאים עוד לתבוע בעילה אשר פסק דין חלוט קבע שהתיישנה. 14. המבקשים טוענים בסיכומי התשובה שלהם כי הקרן הפלתה אותם לרעה לעומת חברי קבוצת ולדמן, וכראיה הם מבקשים להציג את הסכם הפשרה שנחתם עם קבוצת ולדמן (נספח א' לסיכומי המבקשים, להלן: "הסכם הפשרה"), אשר בהודעה לגביו, שניתן לה תוקף של פסק דין לבקשת הצדדים שם, הוסכם כי במסגרת פסק הדין "יוצהר על התיישנות תביעתם של התובעים המנויים בנספח א' להודעה זו" (סעיף 1 ב' להודעה על הסכם הפשרה, אף היא צורפה כנספח א' לסיכומי המבקשים, להלן: "ההודעה"). אלא שהמבקשים דכאן מתעלמים כליל מכך שמדובר בהודעה כחלק מהסכם פשרה: מאחר שמשפט החברים קבע כי לא ידון בטענת ההתיישנות, ניאותה הקרן להגיע לפשרה. שאלת התיישנות תביעתם של חלק מחברי קבוצת ולדמן לא הייתה עובדה מוסכמת בין הקרן לבין חברי קבוצת ולדמן עובר להסכם הפשרה, כי אם הסכמה שהייתה מתוצריו של הסכם זה, שבו נקבע כי הקרן תשלם לידי עו"ד ולדמן סכום כולל לסילוק התביעה של הקבוצה כולה. עוד מתעלמים המבקשים מן האמור בהסכם הפשרה עצמו: "מובהר כי גובה התשלום נקבע, בין היתר, בהתחשב בעמדת הקרן כי על חלק מן התובעים חלה התיישנות עוד ביום 24.9.90 (מועד הגשת תביעת בינדר ואח'), וכן בטענות ההתיישנות של הקרן גם לגבי יתר התובעים ובטענות נוספות של הקרן לגופו של עניין. [...] עוד מובהר, למען הסר ספק, כי לא יהיה בטענות ההתיישנות המפורטת בהודעה כדי למנוע חלוקת הכספים לכלל התובעים, לרבות אלה המנויים בנספח א' להודעה [כלומר התובעים שהוצהר שתביעתם התיישנה - ע.ב.], עפ"י המוסכם בין הצדדים" (סעיפים 3 ו-4 להסכם הפשרה). סעיפים אלה הם מקור השוני שבין שתי הקבוצות: בעוד חברי קבוצת ברנזון, והמבקשים דכאן ביניהם, ביקשו לקבל איש איש את מלוא סכום תביעתו, הרי חברי קבוצת ולדמן הסכימו להתפשר על סכום מופחת, אך כזה שיתחלק בין כל חברי הקבוצה, בלא קשר לשאלת ההתיישנות. מנוסח הסכם הפשרה ברור לגמרי כי הקרן לא ויתרה על טענת ההתיישנות, וכי חברי קבוצת ולדמן עצמם הם ש"נשאו" בתשלום לחבריהם שתביעתם התיישנה. נמצאנו למדים, כי אף שבמאפיינים אחדים יש זהות בין שתי הקבוצות, הרי בשאלת מעמדם המשפטי יש שוני משמעותי עד כדי כך, שמתן יחס שונה לשתי הקבוצות הללו לא רק מותר, כי אם אף מתחייב. פסק דינו של הנשיא א' וינוגרד 15. המבקשים השליכו את יהבם על פסקה אחת בהחלטתו הראשונה של כב' הנשיא א' וינוגרד בעניין בינדר: "מן הראוי היה שקרן הגמלאות תחיל את שנפסק בפס"ד קירשנברג על חבריה, ללא התערבות בית המשפט, וזאת מכוח עקרון השוויון וההדדיות שיש לה כלפי חבריה ומכוח יחסי הנאמנות בין החברים בקרן לבין הקרן עצמה." (סעיף 8.8 להחלטה בה"פ 1843/92 מיום 4.4.93, נספח ד' 1 להמרצת הפתיחה) אלא שאמרה זו של בית המשפט נכתבה, כאמור, במסגרת החלטה שבוטלה במסגרת הערעור. בית המשפט העליון החליט ברע"א 2405/93 קרן הגמלאות של חברי "דן" בע"מ נ' בינדר ו-356 גימלאי דן ואח', תק-על 93 (3) 1194: "באי כוח הצדדים מודיעים שהגיעו, על פי הצעת בית המשפט, להסכמה כדלקמן: תנתן רשות ערעור למבקשת והערעור יתקבל במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 4.4.93 תבוטל ובית המשפט ידון בבקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה על ידי המבקשת לגופה." (ההדגשה הוספה - ע.ב.) משבוטלה ההחלטה בערכאת הערעור, הרי שבטלה גם האמרה שעליה משליכים המבקשים את יהבם. לא זו אף זו, אמרה זו של בית המשפט היא בבחינת אמרת אגב. לא היה בה משום מתן סעד ביצועי, כי אם הבעת דעתו של בית המשפט על ההתנהלות הראויה. מן המפורסמות היא שאמרת אגב אין בה כדי להקים מעשה בית-דין, וקל וחומר שאין בה כדי ליצור הלכה, ועל כן, אף לולא הייתה החלטה זו מתבטלת, לא היה בידי לפרש אמרה זו של בית המשפט בעניין בינדר כמתווה קו אופרטיבי כלשהו. שהרי אף אם חיווה בית המשפט דעתו על ההתנהלות הראויה מבחינה ציבורית - הרי לא חייב את הקרן לנהוג כן מבחינה משפטית, שכן אישר את פסק הבוררות כלשונו, לרבות ההתייחסות לתובעים שעילתם התיישנה. יוער עוד, כי בפסק הדין שנתן בית משפט זה לאחר הדיון בבקשה לגופה, לא חזר בית המשפט על דבריו אלה. 16. מן הדברים עד כאן מתברר, כי אין מקום לטענת האפליה שהעלו המבקשים, וזאת מאחר שלא מדובר במתן יחס שונה לשווים, כי אם בהתייחסות שונה לשתי קבוצות שונות מבחינת זכויותיהן המשפטיות. טענת הקיזוז של הקרן 17. משקבעתי כי המבקשים לא הופלו לרעה, ולאור קיומו של מעשה בית-דין הקובע את התיישנות עילתם, מתייתר הצורך לדון בטענות החלופיות שהעלתה הקרן. אך למעלה מן הצורך, אבקש להעיר הערות אחדות לעניין זה. הקרן העלתה בתשובתה להמרצת הפתיחה טענת קיזוז, המתבססת על היות תקנון הקרן בבחינת: "הסכם [...] בלתי מאוזן ומעוות, שיש בו כדי לספק טובות הנאה מופלגות ביותר למבקשים, על חשבון הדורות הבאים. צריך שתהיה התאמה ו/או זיקה ממשית בין התשלומים שהופרשו על ידי המבקשים לבין התשלומים להם הם זכאים." (סעיף 97.2 לסיכומי המשיבה). טענה תמוהה זו מוטב היה לה שלא תועלה כלל. הקרן נוסדה בשנת 1971 ותקנונה נוסח באותה עת. לטענת הקרן, כפי שנתנה לה ביטוי בסיכום טענותיה, תקנונה הוא בבחינת "חוזה המנוגד לתקנת הציבור", אך טענה זו אין לה מקום שתישמע מפיה, ולו מאחר שהקרן פועלת על פי תקנון זה למעלה משלושים שנה; הקרן עצמה מודה כי היא נתונה בגירעון אקטוארי מיום היווסדה (סעיף 3 לכתב ההגנה), כך שלא מדובר במצב דברים חדש, ולא ברור מדוע ועל איזה בסיס ראתה הקרן להתנער מתקנונה דווקא כעת. אף טענת הקרן בדבר העול הכספי שהיה מנת חלקה לו נתקבלו טענות המבקשים, אינה ממין העניין. אילו עמדה למבקשים זכות תקפה כנגד הקרן, לא היה בידי הקרן להתגונן מפני טענותיהם בנימוק כי אין בידה לשלם, או כי יקשה עליה הדבר. טענה כזו אינה מהווה שיקול בהידרש בית המשפט לשאלת קיומה של זכות או היעדרה במערכת היחסים החוזית שבין שני צדדים. שאלת המקור לתשלום היא שאלה חיצונית לשאלת הזכות המהותית, ואין בה כדי להשפיע על ההכרעה בה. סוף דבר 18. ערך השוויון הוא, ללא ספק, ערך בסיסי ויסודי בשיטת המשפט הישראלית. מפני השוויון נסוגים, כך נטען, כללי מעשה-בית-דין ועקרון ההתיישנות, ואין לפסול טענה זו על הסף. אך דווקא משום כך, משום חשיבותו המכרעת של עקרון השוויון, יש לעשות בו שימוש זהיר ומחושב. יש לשמור את השימוש בערך זה למקרים שבהם הפגיעה בשוויון ברורה ומובהקת, שאם לא כן קיימת סכנה לזילות עקרון השוויון, והפיכתו לעוד טיעון מן השורה במערכה המשפטית, עד שיישחק ייחודו ויאבד לו כוחו. מן המקובץ עולה, כי התנהגותה של הקרן אינה עולה כדי אפליית המבקשים, ומשכך לא פגעה הקרן בעקרון השוויון בין חבריה, כי אם הבחינה בין שתי קבוצות חברים שנסיבותיהן המשפטיות שונות. עילת תביעתם של המבקשים דכאן התיישנה, כפי שנקבע בפסק דין חלוט שאישר פסק בוררות, אשר על כן התובענה נדחית. המבקשים ישאו בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. פרישההפליה / אפליה