פסק דין 1. השאלה המתעוררת בערעור זה הינה מה דינם של פיצויי פיטורין ששילם מעסיק תושב אילת לעובדים שעבדו במפעלו באילת, לאחר שאותו מעביד סגר את המפעל ופיטר את העובדים. האם כטענת המערערת, אותם פיצויי פיטורין נכללים בהגדרת "הכנסת עבודה" ששילם אותו המעביד לעובדים המפוטרים או שמא כטענת המשיב אין הדבר כך. וביתר פירוט, האם זכאי אותו המעביד, בעניין פיצויי הפיטורין הנ"ל, להטבה הקבועה לעניין תשלום "הכנסת עבודה" הקבועה בסעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטור והנחה ממסים), תשמ"ה-1985 [להלן: "החוק"], אם לאו. וכך נקבע בסעיף 12 לחוק: "12 (א) מעסיק תושב תחום העיר אילת המשלם הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת, זכאי להטבה לשם הקטנת עלויות השכר, בשיעור של 20% מהכנסת העבודה האמורה, אך לא יותר מסכום המס שעליו לנכות במקור באותה הכנסת עבודה..." (ב) הזכאי להטבה עפ"י סעיף קטן (א), יקבל אותה ע"י הפחתת סכום ההטבה מהסכום שהוא חייב לנכות במקור עפ"י סעיף 164 לפקודה". 2. עפ"י הסדר דיוני מוסכם שבין הצדדים [כמפורט בפרוט' 19.4.05], העובדות הצריכות לערעור זה מוסכמות על הצדדים ואלו הן: המערערת וחברת בת שלה הפעילו שני מפעלים באילת, הפעילות בשני המפעלים בוצעה ע"י עובדי המערערת, היא זו ששילמה את שכרם של העובדים, ניכתה מהם מס ודיווחה עליהם בתיק הניכויים שעל שמה. החל בשנת 1998 החלה המערערת לפטר את עובדיה באילת. בשנת 2000 פיטרה את יתרת העובדים ושני המפעלים שבאילת נסגרו על ידה. לאחר פיטורי העובדים, שילמה להם המערערת פיצויי פיטורין - אך לא העבירה למשיב את סכומי המס שניכתה מאותם התשלומים - שכן לטענתה תשלומי פיצויי הפיטורין הנ"ל הינם בגדר "הכנסת עבודה" כמובנה בסעיף 12 (א) לחוק וזכאית היא בגינם להטבה הקבועה באותו הסעיף, וזאת בדרך הקבועה בס"ק 12 (ב) לחוק לפיו יופחת סכום ההטבה מהסכום שהיתה חייבת לנכות במקור עפ"י סעיף 164 לפקודת מס הכנסה [להלן: "הפקודה"]. המשיב לא קיבל טענתה זו של המערערת והוציא כנגדה שומות מס ובהן חייב את המערערת בתשלום מלוא סכומי הניכויים מתשלומי פיצויי הפיטורין. עמדת המשיב בצו שהוציא עפ"י סעיף 152 (ב) לפקודה היתה כי פיצויי הפיטורין ששילמה לעובדיה אינם נכללים בגידרה של "הכנסת עבודה" כמובנה בסעיף 12 (א) לחוק ועל כן אין היא זכאית להטבה הקבועה בו. בפני ערעורה של המערערת כנגד השומה והצו הנ"ל. 3. ההכרעה הנדרשת בערעור זה הינה איפוא בדבר הפרשנות הנכונה להיגד "הכנסת עבודה" שבסעיף 12 (א) לחוק, והאם כולל הוא גם פיצויי פיטורין ששילם מעסיק לעובדיו. עפ"י סעיף 2 (א) לחוק דנן: "כל מונח בהוראה בחוק זה המתייחס למס כלשהו, יתפרש לפי המשמעות שיש לו בחוק שלפיו מוטל אותו מס". הואיל והוראת ס"ק 12 (א) לחוק עניינה בהטבה הניתנת למעביד [תושב אילת] ביחס לתשלומי מס עפ"י פקודת מס ההכנסה - יתפרש איפוא המונח "הכנסת עבודה" שבסעיף 12 (א) לחוק עפ"י משמעותו שבפקודה. בסעיף ההגדרות שבפקודה [סעיף 1] מצינו: "הכנסת עבודה - הכנסה לפי סעיף 2 (2) [לפקודה-י.א.]" וכך קובע ס"ק 2 (2) לפקודה: "השתכרות או רווח מעבודה, כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו... והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף..." לעניין "המשמעות" הנודעת בפקודה למהותם של פיצויי פיטורין נקבע בס' 9 (7א) (א)(1) לפקודה כדלהלן: "פטורים ממס [1-7] ... (7א) מענק פרישה (א) מענק הון שנתקבל עקב פרישה - עד סכום השווה למשכורת של חודש לכל שנת עבודה לפי המשכורת האחרונה... (ב) בשום מקרה לא יעלה סכום הפטור לפי פיסקת משנה זו על 3900 ש"ח לכל שנת עבודה..." הבעייתיות שבסיווגם של פיצויי פיטורים כ"הכנסת עבודה" או כ"הכנסה הונית", נובעת מדו-הפנים שבמהותו של תשלום זה. מחד, המדובר בתשלום שמקבל עובד ממעבידו אשר מקור החיוב לתשלומו הינו ביחסי העבודה ששררו ביניהם, קודם להפסקת העבודה. בהיבט זה של הדברים נוטים הם לכאורה לעבר סיווגם של פיצויי הפיטורין כתשלום שעניינו "הכנסת עבודה". זוהי בתמצית גישת המערערת. מאידך, המדובר בתשלום שאין העובד זכאי לו אוטומטית מעצם עבודתו עבור המעביד, שכן זכאי לתשלום פיצויי פיטורין רק עובד שפוטר מעבודתו או שעבודתו הופסקה באחת מהסיטואציות הקבועות לעניין זה בחוק פיצויי פיטורין. זאת ועוד. בניגוד ל"משכורת" המשולמת לעובד במהלך עבודתו, בתמורה לעבודתו ובמסגרת יחסי עובד-מעביד, הרי שפיצויי הפיטורין משולמים לאותם עובדים הזכאים להם עפ"י דין לאחר שנסתיימו יחסי עובד-מעביד וכפיצוי על הפסקת וסיום מקור ההכנסה שנתגלם באותו מקום עבודה. לאמור, לא תשלום פירות שוטף אלא מענק הוני כפיצוי על חסול "העץ" [מקום העבודה] שהניב את הפירות. והראיה - בסעיף 9 [7א] לפקודה, מוגדרים פיצויי הפיטורין כ"מענק הון שנתקבל עקב פרישה". זוהי בתמצית גישת המשיב. 4. בשאלה זו בדבר הסיווג הראוי ל"פיצויי פיטורין" - אם כ"הכנסת עבודה" או כ"מענק הון" - נפסקה הלכה ברורה וחד משמעית בע"א 604/73 פרמה שרפ בע"מ נ' פ"ש חיפה פד"י כ"ח (2) 342 מפי כבוד השופט א. אשר. באותו עניין נבחנה השאלה: "אם חייבת היתה המערערת [המעסיקה] לנכות מס הכנסה מהסכומים ששולמו לשרון [העובד] כפיצויי פיטורין. חובת הניכוי המוטלת על מעביד הוגדרה בסעיף 164 לפקודה כדלהלן: "...כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה ... ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס, באופן ובשיעורים שנקבעו ..." ". השאלה שנבחנה היתה איפוא האם "פיצויי פיטורין" ששילם מעסיק לעובדו דינם כ"הכנסת עבודה" לעניין חובת הניכוי במקור, שאלה הזהה למעשה לסוגיה שבפנינו. וכך נפסק לעניין זה ע"י כב' השופט א. אשר: "המונח "הכנסת עבודה" הוגדר בסעף 1 לפקודה, ומשמעו - הכנסה לפי סעיף 2 (2) לפקודה... האם ניתן לומר שתשלום מענק פרישה מהווה הכנסת עבודה בהתאם להגדרתו הנ"ל של מונח זה? אודה שזאת היתה דעתי אותה הסברתי בהרחבה בעמ"ה 377/69 [פד"א ג' עמ' 21]... אלא שדעתי זו נסתרה ע"י בימ"ש זה בע"א 506/71 [חפץ נ' פ"ש חיפה, פד"י כ"ז (1), 212] בו נקבע פירוש אחר ל"מענק פרישה" הנדון בסעיף 9 (7א)(א) לפקודה. לפי פירוש זה מהווה מענק פרישה עד 2250 ל"י לכל שנת עבודה תקבול הון בידי מקבלו, ואילו העודף מעל לסכום של 2250 ל"י לכל שנת עבודה מהווה הכנסה שבפירות. באותו פסק דין [ע"א 506/71] לא נתעוררה השאלה של ניכוי המס במקור, ולכן לא דן ביהמ"ש בשאלה אם אותה "הכנסה שבפירות" [ביחס לסכום העודף על 2250 ל"י - י.א.] היא גם "הכנסת עבודה" - אך מתוך הדברים שנאמרו שם נובע כי החיוב במס בשל עודפי מענק פרישה אינו מבוסס כלל על אחד ממקורות ההכנסה המפורטים בסעיף 2 לפקודה, כי אם על הסעיף 9 (7א) (א) עצמו. לכן אין מנוס מהמסקנה שעניין לנו עם הכנסה מסוג מיוחד ולא עם "הכנסת עבודה". עינינו הרואות כי פסיקתו המחייבת של ביהמ"ש העליון הוציאה חד משמעית את פיצויי הפיטורין מהגדרת "הכנסת עבודה" עפ"י ס"ק 2 (2) לפקודה, באופן בו הם מסווגים כתקבול הוני [ביחס לסכום הפטור ממס עפ"י ס"ק 9 (7א) (א)] וכהכנסה שאינה "הכנסת עבודה" [ביחס לעודף שמעל לסכום הפטור המירבי הקבוע בס"ק 9 (7א) (ב) לפקודה]. הלכה זו של ביהמ"ש העליון עומדת גם כיום כנתינתה ולא שונתה בפסיקה מאוחרת. 5. טענותיו של ב"כ המערערת בסיכומיו לפיהן שונתה פסיקה חד משמעית זו שבע"א 604/73 הנ"ל בגידרם של פסקי דין אלה ואחרים של בתי הדין לעבודה - מן הדין שידחו. ראשית, אותם פסקי דין אין בכוחם כמובן לשנות מהוראות סעיף 20 (ב) לחוק יסוד השפיטה ולפיו "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת כל בימ"ש, זולת ביהמ"ש העליון". שנית, בחינת אותם פסקי הדין לגופם מעלה כי התייחסותם לעניין סיווג "פיצויי פיטורין" כהכנסת עבודה, מצטמצמת לפרשנות הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו - ואין בה כדי שינוי מהמשמעות הפרשנית שנקבעה למונחים "מענק פרישה" ו"הכנסת עבודה" - ככל שהדברים מתייחסים להוראות פקודת מס הכנסה הצריכות לענייננו. 6. ב"כ המערערת מנסה בסיכומיו לאחוז בדרכי מדרש, היקש ואבחון לעניין ההלכה שנקבעה בע"א 604/73 וע"א 506/71 הנ"ל ולטעון כי על אף האמירות הברורות והנחרצות שבהן - יש לפרשן כאילו "מענק פרישה" הריהו בכל זאת בגדר "הכנסה פירותית" - ובמשמע מכאן - "הכנסת עבודה". אסתפק בקביעה כי טענות אלה מנוגדות לפשוטה, להגיונה ולחד משמעותה של הלכת ע"א 604/73 [המתבססת כאמור על ע"א 508/71] - אשר תמציתה ותוצאתה צוטטו לעיל. 7. העולה מן הדברים הינו כי "פיצויי פיטורין" או "מענק פרישה" אינם נכללים בהיגד "הכנסת עבודה" שבס"ק 12 (א) לחוק דנן ועל כן בדין הוצאה שומת המשיב לפיה אין המערערת זכאית ביחס לתשלומים אלה להטבה הקבועה באותו הסעיף. די בכך להביא לדחיית הערעור. 8. למעלה מן הצורך אציין כי דין הערעור להדחות גם מתוך הפרשנות הנדרשת ליתר מרכיביו של ס"ק 12 (א) לחוק דנן ומתוך הפרשנות התכליתית שביסוד חוק זה. עפ"י לשונו של אותו הסעיף, הזכאות להטבה הקבוע בו תהיה בהתמלא התנאים הבאים: "(א) מעסיק תושב תחום העיר אילת. (ב) המשלם הכנסת עבודה. (ג) בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת. (ד) יהיה זכאי להטבה לשם הקטנת עלויות השכר בשיעור של 20%. (ה) מהכנסת העבודה האמורה..." בדברי ההסבר להצעת החוק [ה"ח תשמ"ה 1747 עמ' 261] מבוארת מטרת החוק ותכליתו כדלהלן: "מטרתו של החוק המוצע היא לנצל את מיקומו הגיאוגרפי של איזור אילת על מנת שיהיה מנוף לשגשוג כלכלי של האיזור, דבר שיתרום למשק המדינה. ההנחה היא שהקמת אזור סחר חופשי באזור אילת תביא לשיפור בשלושה מישורים עיקריים: שיפור במישור...היצור המקומי בתעשיות קלות שיושג כתוצאה מהפחתת עלויות באמצעות הטבות במס הכנסה לעובד ומתן מענק למעסיק. שיפור בענף התיירות... קיימת ציפיה שכתוצאה ממתן הטבות במס לעובדים שהם תושבי איזור אילת, יעברו עובדים לגור באילת". מטרה ותכלית אלה של החוק דנן מתבקשות מאליהן נוכח הוראות הפטור וההטבה הכלולות בו - שעיקרן לענייננו בתמרוץ משקיעים, מעסיקים ועובדים לעבור לאילת ולהקים בה מקורות תעסוקה וייצור. עפ"י העובדות המוסכמות בעניין הערעור דנן, התשלומים בגינם מבקשת המערערת את הטבות המס שבס"ק 12 (א) לחוק, אינם תשלומים המשתלמים "בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת" אלא תשלומי מענק פרישה ששולמו עקב סגירת מפעליה של המערערת באילת בתור פיצוי לעובדיה עבור הפסקת העבודה שהתבצעה באילת ולא תמשיך יותר להתבצע בה. מתוך תכליתו והגיונו של חוק אזור סחר חופשי אילת, קשה יהיה להלום מתן הטבה למעסיק בגין מענקי פרישה המשולמים על ידו במהלך חיסול פעילותו באזור אילת. לאמור, בנוסף לתנאי הראשוני שבס"ק 2 (א) ולפיו לא תינתן ההטבה הקבועה בו למעסיק אלא בגין תשלום "הכנסת עבודה", תנאי נוסף ומצטבר הינו כי אותה הכנסת עבודה היא כזו המשולמת בעד עבודה המתבצעת באילת ולא כפיצוי רטרואקטיבי לעבודה שהופסקה עקב סגירת מקום העבודה. תנאי נוסף זה הנובע מפרשנות החוק עפ"י תכליתו, עניינו יותר בעצם קיומו ע"י המעסיק של "מקום העבודה" ו"מסגרת העבודה" באילת מאשר העבודה הפרטנית של עובד פלוני או אלמוני. שכן, יתכן והתוצאה תהיה שונה אם המדובר היה במעסיק הממשיך לקיים את מקום העבודה והתעסוקה באילת ואשר פיצויי הפיטורין ששילם הינם לעובד פלוני שפרש מאותו מקום עבודה בנסיבות המזכות אותו בפיצויים. אולם, גם באותו המקרה, ספק אם יהיה המעסיק זכאי להטבה שבס"ק 12 (א) כל עוד הלכת ע"א 604/73 בתוקפה עומדת, והדברים אינם צריכים הכרעה בעניינו של ערעור זה. 9. סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל אני מחליט לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות ערעור זה בסכום של 20,000 ₪. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים