פסק-דין השופט רמי כהן פתח דבר: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור גב' ברכה נודלר ומר אסעד עזיזה; עב 1752/02), אשר דחה את תביעת מר אילן אלקיים (להלן: "המערער"), אזרח עובד צה"ל, לחייב את מדינת ישראל-משרד הביטחון (להלן: "המדינה") לשלם לו, סך 58,200 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה, בגין נסיעות שביצע ברכבו הפרטי ממקום מגוריו למקום עבודתו ובחזרה. זכאות אזרחים עובדי צה"ל לתשלום הוצאות נסיעה: 2. הזכאות לתשלום הוצאות נסיעה לאזרחים עובדי צה"ל, מוסדרת בסעיף 29 להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1972, שנחתם בין מערכת הביטחון לבין ההסתדרות הכללית-הארגון הארצי לעובדי צה"ל (להלן: "הסכם קיבוצי מיוחד") וכן בפקודת מטכ"ל 41.0512 "תעסוקת אזרחים-הוצאות נסיעה" (להלן: "פקודת מטכ"ל"). סעיף 29 להסכם הקיבוצי המיוחד קובע, בחלקו הנוגע לענייננו, כדלקמן: "א. כל עובד יהיה זכאי להוצאות נסיעה עירונית ובין עירונית ברכב ציבורי... ממקום מגוריו עד למקום עבודתו וחזרה ... ב. לתשלום הנ"ל זכאי גם עובד הנוסע לעבודה ברכב פרטי, אולם לא יחול על עובד המוסע ברכב מערכת הביטחון או ברכב שכור שעל חשבון מערכת הביטחון. ג. התשלום יוחזר עבור כל יום עבודה בפועל. ...". מהוראות פקודת המטכ"ל עולה, כי עובד צה"ל זכאי לתשלום עבור הוצאות נסיעה ממקום מגוריו למקום העבודה ובחזרה. התשלום עבור הוצאות הנסיעה מבוצע בימים בהם עבד העובד בפועל. בנוסף, עובד המוסע ממקום מגוריו למקום העבודה ובחזרה ממנו, בהסעה מרוכזת ברכב ציבורי שמממנת מערכת הביטחון, ברכב שכור הממומן על-ידי מערכת הביטחון או ברכב צבאי, אינו זכאי לתשלום הוצאות נסיעה. כאשר העובד, עקב העסקתו, עובד בשעות נוספות ונבצר ממנו עקב כך להשתמש בהסעות, הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה. עובד המבקש לקבל החזר הוצאות נסיעה, עקב שימוש ברכבו הפרטי, לצורך הגעה למקום העבודה ובחזרה ממנו, נדרש למלא הצהרה, לפיה הוא כלל אינו עושה שימוש בהסעה המאורגנת. וזו לשון ההצהרה: "אני... מצהיר בזאת שאני נוסע מדי יום לעבודה ברכבי הפרטי ושחל איסור מוחלט לנסוע בתחבורה כלשהי שבשימוש צה"ל. ידוע לי שבמידה ואני משתמש בתחבורה בשירות צה"ל יועמד לבירור משמעתי בנושא" (להלן: "ההצהרה"). האמור מעוגן בסעיף 6 לפקודת מטכ"ל, הקובע: "כתנאי לקבלת החזרי הוצאות נסיעה, יגיש העובד לקצין השלישות היחידתי את טופס 3156 - 'בקשה להוצאות נסיעה ו/או זמן נסיעה' (להלן: הטופס). קצין השלישות היחידתי יעביר את הטופס למרכז תע"ץ... ענף התנועה והפרט שיוודא הזנת הזכאות לקובץ כוח האדם". מילוי ההצהרה על-ידי העובד בדבר אופן ההגעה לבסיס, הינו, אפוא, תנאי בלעדיו אין, לשם קבלת החזרי הוצאות הנסיעה. עובד שחרף ההצהרה עליה חתם עושה שימוש בהסעה המאורגנת, צפוי לבירור משמעתי. רקע עובדתי ופסיקתו של בית הדין האזורי: 3. העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מכל החומר שהונח בפנינו, הן כדלקמן: א. המערער מועסק אצל המדינה החל מיום 12.7.1982, כאזרח עובד צה"ל בבסיס תחמושת (להלן: "מקום העבודה"). המערער היה זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. ב. בתקופה הרלוואנטית, היו קיימים הסדרי הסעה במקום העבודה. לא נעשה רישום מדויק של האנשים אשר עשו שימוש בהסעות. אולם, לצורך הזמנת מספר הרכבים וכדי לקבוע את גודלם, נערכה מידי שנה, בראשיתה, ספירה כללית של מספר המשתמשים בהסעות. ג. מיום 1.2.1990 אושרה למערער זכאות לקבלת החזר הוצאות נסיעה, בגין ימי עבודה בהם הועסק בשעות נוספות, שכן בימים אלה נבצר ממנו לעשות שימוש בהסעות שהעמידה המדינה לעובדיה. המדינה טוענת שזכאות זו עודכנה, ביום 1.1.1993, בהתאם לבקשה שהוגשה על-ידי המערער, בשל שינוי קווי ההסעה בהם השתמש. מבקשה זו עולה, כי המערער מגיע למקום העבודה באמצעות ההסעה המרוכזת, בשני הכיוונים. נציין, כי המערער טוען, שהחתימה על-גבי הבקשה אינה חתימתו. ממועד הגשת הבקשה הנ"ל, החל המערער לקבל החזר הוצאות נסיעה, בימים בהם עבד שעות נוספות. ד. בחודש נובמבר 1999, הגיש המערער בקשה לאישור החזר מלא של הוצאות נסיעה מביתו למקום העבודה. בבקשה הצהיר המערער, כי הוא מגיע ליחידתו באמצעות רכבו הפרטי. בקשתו אושרה ומאז מקבל המערער החזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי, בהתאם לכללים הנהוגים במדינה. ה. ביום 10.7.2002 הגיש המערער תביעה לבית-הדין האזורי, לתשלום החזר הוצאות נסיעה בשל נסיעותיו למקום עבודתו וחזרה ברכבו הפרטי, עבור השנים 1994 - 1999. לטענתו, עד לקבלת רישיון הנהיגה בשנת 1989 הוא עשה שימוש בהסעה. מאז שהוציא רישיון נהיגה, הוא מגיע למקום עבודתו ובחזרה עם רכבו הפרטי. המערער ציין, כי ילדתו חולה במחלת האפילפסיה ועקב כך הוא היה צריך להיות זמין. לטענתו, פניותיו לקבלת החזר הוצאות נסיעה, נענו בשלילה. נוסיף, בתגובה לכתב ההגנה ציין המערער, כי בתקופה לפני שהחל לקבל הוצאות נסיעה ברכב פרטי, אושר לו להתחיל את עבודתו בשעה 7:30 במקום בשעה 7:00, עקב בעיות רפואיות של ילדיו. ו. המדינה טוענת, שאין להיעתר לתביעה, אשר הוגשה לאחר תקופה ארוכה בה נמנע המערער מלהגיש בקשה מתאימה בכתב; גם אם יש ממש בטענתו, העובדתית, של המערער, לפיה לא עשה שימוש בהסעות, יש לדחות את תביעתו, שכן היה עליו להגיש בקשה בצירוף הצהרה לפיה הוא מגיע למקום העבודה בכוחות עצמו כתנאי לאישור זכאותו. בקשה כזו לא הוגשה עובר לחודש נובמבר 1999. 4. בית הדין האזורי קבע בין היתר כך: "... התובע [המערער] הביא מספר עדים כדי לתמוך בגירסתו, לפיה, הוא נסע ברכבו הפרטי, אך עדים אלה לא יכלו לסייע לענינו של התובע, הואיל ולא יכלו לאמת הגירסה, לפיה, יום יום התובע נסע ברכבו הפרטי... באשר לעדי הנתבעת [המדינה], גם הם לא יכלו לאמת גירסת התובע אם אכן נסע ברכבו הפרטי... מעיון בעדותו של יואל יונה [ששימש כאחראי דוחות מנהל התשלומים במקום העבודה]... עולה כי באותה תקופה מי שלא ביקש החזר הוצאות נסיעה, נסע בהסעה, ומי שרצה להגיע לעבודה ברכבו הפרטי, ומצהיר על כך שלא ישתמש בהסעה המרוכזת, קיבל החזר נסיעות... עדות שיש בה תמיכה בגירסת הנתבעת, לפיה מחייב את הנתבעת בקשה המוגשת ע"י העובד ובה הוא מצהיר על דרך הגעתו לעבודה, במקרה של נסיעה ברכב הפרטי - הוא מתחייב שלא לנסוע בהסעה המרוכזת. מעדות עדי הנתבעת לא התרשמנו שהיתה מגמה כלשהי מצד הנתבעת לא להעניק לתובע אותה זכות שהיה זכאי לה, אילו היה מגיש בקשתו, נהפוך הוא, היתה אף מגמה לעודד עובדים להגיע ברכבם הפרטי, דבר שהיה יכול לסייע לנתבעת בארגון ההסעות וחסכון בהוצאות...". בית הדין דחה את התביעה ופסק: "...לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש מהטעם שהתובע לא הרים הנטל המוטל עליו בנסיבות העניין. טעם נוסף עולה מטעמים של מדיניות שיפוטית, המעוגנת גם בהסכם הקיבוצי, בהוראות מטכ"ל, שהינם המקור המשפטי לקבלת הזכות הדורשות הגשת בקשה בכתב. בנוסף, יש טעם בטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיה, מדובר בארגון מורכב ביותר שיחסי העבודה בו כוללים זכויות והטבות רבות, מערכת כאמור אינה יכלה להתקיים אם העובדים לא יפעלו בהתאם לאותן הוראות אלא יבחרו בנתיבים חלופיים לקבלת זכויותיהם". על כך הערעור שבפנינו. טיעוני הצדדים: 5. המערער שב וטען בפנינו, כי קופחה זכאותו המלאה לקבלת הוצאות נסיעה, שכן משנת 1989 כלל לא עשה שימוש בהסעות אלא הגיע למקום העבודה עם רכבו הפרטי בלבד. המערער מציין, כי הוא עובד כפיים פשוט, שלא נהירות לו זכויותיו ורק לאחר התערבות ההסתדרות, החלו העובדים לקבל הוצאות נסיעה, עקב נסיעה ברכב פרטי למקום העבודה. המערער הדגיש את העובדה שלא נעשה על-ידי המערכת רישום מדויק של האנשים הנוסעים בהסעה מטעמה, חוץ מספירה אחת לשנה לצורך עדכון הזמנת הרכבים. המערער חזר על טענתו, כי החתימה על טופס הבקשה להחזר הוצאות נסיעה משנת 1993, אינה חתימתו. 6. המדינה תמכה בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. לטענתה, המדובר בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות של בית-הדין האזורי, המבוססות על חומר הראיות והעדויות שהובא בפניו, ואין מקום להתערב בהן. לטענתה ברור שהמערער היה מודע לקריטריונים לקבלת ההחזר. אולם, הוא לא עמד בהם ולכן לא הגיש בקשה לקבלת ההחזרים. העובד קיבל את זכויותיו מהמועד בו עמד בקריטריונים (בשנת 1999), ללא קשר להתערבות מטעם ההסתדרות. עוד נטען, כי פרט לבקשה משנת 1999, לא נמצאו בקשות בתיקו האישי של המערער, שיש בהם כדי להעיד על פניה מצידו בבקשה לקבלת החזר הוצאות או על טענה כי הוא מגיע לעבודה ברכבו הפרטי ולא בהסעות. המדינה הוסיפה, כי אין לקבל את טענותיו של המערער באשר לטופס הבקשה משנת 1993, גם מטעמים של השתק ומניעות, שכן כיוון שהגשת בקשה היא תנאי הכרחי לקבלת ההחזרים, הרי שהמערער נהנה לאורך שנים מהחזרי נסיעות על סמך בקשה זו ומנוע כיום מלטעון שלא הוגשה כלל על ידו. לבסוף, המדינה שבה וטענה, כי אין לקבל את טענותיו של המערער, גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה. מערכת מורכבת כבענייננו, אינה יכולה להתקיים אם העובדים לא יגישו במועד בקשות מתאימות למימוש זכויותיהם, עת ניתן לבחון בזמן אמת את נכונות ההצהרה. דיון והכרעה: 7. לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים לפנינו ולאחר שעיינו בקפידה בכל חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה, כי אין לקבל את ערעור המערער. 8. הלכה היא, כי עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר הוצאות נסיעה אותן הוציא בפועל בתקופת עבודתו (דב"ע נא/ 134 - 3 יעקב סלוצקי - י. מ. טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג 293, 294). בהסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, עליו ניתן צו הרחבה נקבע, בין היתר: "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו...". בהקשר זה נפסק: "בענייננו - היתה המערערת זכאית להיות מוסעת מטעם 'המעסיק' על ידי המקום בו הועסקה... מכאן שעליה הנטל להוכיח מהם המועדים והזמנים שבהם השתמשה ברכבה הפרטי, בזמנים שלא יכלה להזדקק להסעה שאורגנה על-ידי המקום בו עבדה; כאשר יכלה להשתמש באותה תחבורה והעדיפה מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבה הפרטי, אין היא זכאית לקבל החזר הוצאות נסיעה. ... לטענתה לא השתמשה בהסעה של [המעסיק]... אולם, כאמור, בכך לא די, השאלה אינה אם השתמשה המערערת בהסעה אלא האם יכלה להשתמש, בהתחשב בשעות עבודתה, בהסעה שהועמדה לרשותה על ידי [המעסיק]..., והעדיפה, מסיבות של נוחיות אישית, שלא לעשות כן, או שנאלצה להשתמש ברכבה הפרטי מאחר ולא היתה הסעה זמינה" (דב"ע נו/ 46 - 3 רונית עילם - אטלס שרותי כוח-אדם בע"מ, פד"ע ל 65, 70 ). 9. כאמור, זכאות העובדים לקבלת החזר הוצאות נסיעה הוסדרה בהסכם קיבוצי מיוחד ובפקודת מטכ"ל. בענייננו, מדובר במקום עבודה שאין תחבורה ציבורית נגישה אליו. ברור, כי על מעסיק המעמיד לרשות עובדיו הסעה מרוכזת, לבחון את הצורך בהסעה, מבחינת מספר כלי הרכב הדרושים כדי לבצעה. מטעם זה אף נדרש מעובד המבקש לקבל החזר הוצאות בגין נסיעה ברכבו הפרטי, למלא ולחתום על ההצהרה האמורה. בשל חשיבותה נביא שוב את תוכנה: "אני... מצהיר בזאת שאני נוסע מדי יום לעבודה ברכבי הפרטי ושחל איסור מוחלט לנסוע בתחבורה כלשהי שבשימוש צה"ל. ידוע לי שבמידה ואני משתמש בתחבורה בשירות צה"ל יועמד לבירור משמעתי בנושא" (ההדגשות הוספו). הצורך בהצהרה שעובד המבקש לקבל החזר הוצאות בגין נסיעה ברכבו הפרטי, כלל אינו עושה שימוש בהסעה, הינו סביר, הן בהיבט המעסיק הנדרש לתכנן את מערך ההסעות והן בהיבט העובד הבודד, שלא יצא נשכר פעמיים, יטול חלק בהסעה ויקבל תשלום בגין שימוש ברכבו הפרטי. נציין, כי המעסיק כלל בנוסח ההצהרה, הודעה בדבר ההליך המשמעתי אשר יינקט כלפי עובד אשר יפר את התחייבותו. בהקשר זה נביא את שנאמר בחקירתו הנגדית של מר עמוס שמעון, ששימש כקצין השלישות במקום העבודה: "אני נשאל אם לא נראה לי מוזר שעובד יסרב לחתום על הצהרה כפי שכתוב. אני משיב: יש הרבה עובדים. פשוט פספסו את ההסעה, הניעו את האוטו והגיעו לבסיס. באים אלי ורוצים על אותו יום הוצאות נסיעה. אם אני העמדתי הסעה ומשלם כסף, לא יכול לשלם על אותו יום לאנשים שפספסו את ההסעה. זאת הסיבה. יש עובדים שאם עבדו שעות נוספות אין מניעה לשלם להם. הרבה אנשים מאחרים לעבודה...". 10. אין חולק, שהמערער לא מילא, לפני שנת 1999, בקשה לקבלת החזר הוצאות נסיעה, בגין שימוש ברכב פרטי וכן לא חתם על ההצהרה. די היה בכך, לפי הכללים הספציפיים הנהוגים במקום עבודתו, כדי לדחות את תביעתו/ ערעורו. נדגיש, לטעמנו סבירה הדרישה לחתימה על ההצהרה שבירור משמעתי מלווה להפרתה, כתנאי בלעדיו אין לצורך זכאות עובד לקבל החזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי, כיוון שהמעביד נדרש לתכנן את מערך ההסעות וכיוון שעל העובד, התובע החזר הוצאות, להתחייב מראש שלא יעשה שימוש בהסעות ( וראו לעיל עדותו של מר עמוס שמעון). 11. יתירה מכך: גם בהתבסס על ההלכה הכללית הנוהגת בעניין החזר בדיעבד של הוצאות נסיעה (ראו עניין טוקטלי ועילם לעיל), דין הערעור להדחות. מחומר הראיות עולה, כי גם העדים מטעמו של המערער לא העידו שהמערער הגיע מדי יום ביומו למקום העבודה ברכבו הפרטי. לכן, לא הונחה כל תשתית עובדתית על פיה ניתן יהיה לקבוע מה הם הימים בהם השתמש המערער ברכבו הפרטי לצורך הגעה לעבודה וממנה. 12. המערער העיד שאושר לו להתחיל את עבודתו בשעה 07:30 במקום בשעה 07:00, עקב הבעיה הרפואית ממנה סובלת ביתו. המערער לא פרט בתצהירו ממתי האישור. על כל פנים ברור, שאם כך אושר לו, לא היה באפשרותו ליטול חלק בהסעות. בחקירתו הנגדית של מר יואל יונה, שהעיד מטעם המערער נאמר: "... בעבר עד 99 חלק לא קבלו החזר נסיעות... חוץ מאחרים ששינו להם את השעה ל - 7:30 ואז הם קיבלו כי לא היתה הסעה". המערער גם העיד שבשנת 1990, לבקשתו, אושר לו החזר הוצאות נסיעה בימים בהם עבד שעות נוספות. מדוע לא ביקש החזר הוצאות דומות אם אושר לו לאחר ולהגיע בשעה שאין הסעות?! נוסיף, כעולה מתצהירו, המערער עשה שימוש בהסעות, עד להוצאת רישיון הנהיגה, לאמור בין השנים 1982-1989. המערער לא פרט האם וכיצד נהג במהלך אותה התקופה, עת נאלץ לטפל בביתו ולא יכול היה לעשות שימוש בהסעה. 13. הנה כי כן, לא רק שלא עמד המערער בדרישות מקום עבודתו, כדי לזכות בהחזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי, אלא שלא הרים את נטל הראיה להוכיח את זכאותו לפי ההלכה הכללית בעניין זה. הסבריו של המערער אינם מניחים את הדעת וגרסתו אינה נקייה מתמיהות. בית הדין האזורי לא רחש אמון לגרסתו של המערער. התמיהות שאף אנו מצאנו בגרסתו, מחזקות את התרשמותו של בית-הדין האזורי. בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו ממהר להתערב בהערכת העדויות ומהימנותן, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהעידו בפניה. 14. נוסיף ונדגיש, על עובד לפעול לשם מימוש זכותו, תוך פרק זמן סביר; כאשר למעסיק אפשר וקיימים נימוקי הסתמכות שונים. מטבע הדברים שעובד יעשה כן, עת מדובר בהוצאות שהוציא בפועל. לא כך נהג המערער דנן. סוף דבר: 15. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. על המערער לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח, להיום. צבאדמי נסיעהמשרד הביטחון