פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. השאלות העיקריות בהליך זה, שתיים הן - האם על המערערים מר חן ו - מר בלכר להשיב את ערך ההטבות שקיבלו לשם העתקת מגוריהם לירושלים, ואם כן - מהו הסכום אותו חבים המערערים להשיב למשיבה - המדינה, בגין אותן הטבות ? הסוגיה האמורה באה לפתחנו בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט הראשי יעקב נויגבורן; עב 300361/92, עב 300368/92), אשר קבע כי על המערערים להחזיר את שווי ההטבות שקיבלו מן המדינה, קרי הפרשי הצמדה וריבית, על פי חוות דעת רואה החשבון מטעם המשיבה, מר בכר. 2. הרקע להליכים א. כפי שציינו באחרונה בפסק דיננו בעע 423/99 מדינת ישראל - ישראל אגוזי (ניתן ביום 28.12.05, להלן - עניין אגוזי), קודם לערעור זה, התברר בפני בית הדין קמא, ולאחר מכן בערעור בפנינו, סכסוך קיבוצי, שתחילתו בבקשת צד לסכסוך קיבוצי שהגישה הסתדרות העובדים הכללית החדשה, באשר לפרשנות הסכם קיבוצי שבינה לבין המדינה ואשר כונה "הסכם ההעברה לירושלים" (להלן - הסכם ההעברה). מפסק דיננו בערעור במסגרת ההליך הקיבוצי (להלן - פסק הדין בהליך הקיבוצי), ניתן ללמוד אף על הרקע להליך זה, ולפיכך נצטט משם את עיקרי הדברים, כדלקמן: "א) ב-3.12.80 החליטה הממשלה להעביר לירושלים את היחידות הארציות של משרדי הממשלה, וקבעה כי בשלב ראשון יועברו משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות ולשכת העתונות הממשלתית. בעקבות החלטה זו נחתם הסכם העברה, אשר דן בהעברת עובדי מדינה לירושלים... ב) הסכם ההעברה קבע כללים ונוהלים להעברת משרד הבינוי והשיכון ועובדיו לירושלים. הוא העניק לכל עובד את הברירה, אם לעבור לירושלים או לא.... לעובד אשר בחר לעבור לירושלים, הוענקו זכויות, ובהן הסעה ואש"ל בתקופה שעליו לנסוע מביתו בתל-אביב אל עבודתו בירושלים, וסיוע לרכישת בית בירושלים. הסיוע כלל הלוואה, הלוואה עומדת ומענק. ג) חלק מעובדי משרד הבינוי והשיכון פרשו או סודרו במקומות עבודה אחרים בשירות המדינה, וחלק העדיפו לעבור לירושלים. מבין העובדים אשר עברו לעבוד בבירה ורכשו בה דירות, היו כאלה שעברו לגור שם עם בני משפחותיהם. אחרים רכשו דירות בירושלים אך התגוררו בהן מספר ימים בשבוע בגפם, ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר בתל אביב. כמה מן העובדים משכירים את דירותיהם וממשיכים להתגורר בתל-אביב, אך לטענת באי כח המערערים איש מהם אינו נמנה עם המשיבים מס. 2... י) המשרד פנה לעובדים שבחרו לעבור לירושלים, ובקשם להודיע אם אכן עברו לירושלים עם בני משפחותיהם, אך העובדים סירבו להשיב. המשרד שכר חוקרים פרטיים כדי לברר אם העובדים שרכשו דירות בעזרת סיוע שנקבע בהסכם ההעברה גרים בדירות אלה. תוצאות החקירה לא הוצגו לפני העובדים או נציגיהם. יא) בין נציגי הצדדים נתגלו חילוקי דעות באשר לחובת העובדים ובני משפחותיהם לגור בדירות שרכשו בירושלים, ונ.ש.מ. ביקש חוות דעת של היועץ המשפטי בנושא פירוש הסכם ההעברה. חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ניתנה ב-3.4.86. יב) ב-26.5.86 פנה סגן המנהל הכללי של משרד הבינוי והשיכון אל העובדים (במטרה לברר אם) אכן עברו העובדים שבהם מדובר לירושלים. העובדים נתבקשו להעביר השגותיהם בכתב לועדה, ונאמר להם כי תנתן להם הזדמנות נוספת לטעון בעל פה לפני הועדה. כמו כן, נקבע מועד לישיבת הועדה. במכתב התשובה מחה בא כח המערערים מס. 2, עו"ד מלצר, נגד הקמת הועדה. היועץ המשפטי של נ.ש.מ. ענה לו כי ועדת ההשגות הינה צוות פנימי של המשיבה והיא הוקמה על מנת לבדוק אם עברו העובדים בפועל לירושלים; עובד שיודיע כי עבר לירושלים והדבר סותר את ממצאי החקירה יוזמן לטעון לפני הועדה". בפסק הדין בהליך הקיבוצי נקבע, כי: "פירוש המונח: 'עבר להתגורר בירושלים'... מעיון בהסכם למדים אנו כי הממשלה החליטה להעביר את משרדי הממשלה לירושלים כחלק ממשימה לאומית. העברת העובדים ומשפחותיהם היתה חלק מרכזי במטרה הלאומית, ועל כן התנהל מו"ם בין נציגי המדינה לבין ההסתדרות וסוכם על תנאי ההעברה... מכאן עולה כי ההסכם מדבר בעד עצמו ומחייב את העובד שבחר בכך להעתיק את מקום מגוריו הקבוע לירושלים, ולקבוע בה את מרכז חייו. לשון הסכם ההעברה ותנאיו מעידים על כך כי גם בני הזוג של העובדים חייבים לעבור לבירה... 7. לשון הסכם ההעברה ותנאיו מעידים על כך כי גם בני הזוג של העובדים חייבים לעבור לבירה... ההסכם מדבר במפורש על העברת בני משפחה של העובד לירושלים ... כדי שעובד יעבוד בירושלים ויגור בתל אביב לא היה צורך ברכישה דירה נוספת. במקרה כזה נוהגת המשיבה לשלם לעובד הוצאות נסיעה ואש"ל. הסכם ההעברה לא אימץ פתרון זה, ואין הוא מתייחס לרכישת דירה שניה. גם אין בו כל נימוק המצדיק הוצאה כספית כבדה מצד המדינה כדי לסייע לעובד לרכוש דירה בירושלים על מנת שיתגורר בה מספר ימים בשבוע בלבד. הסיוע שניתן לעובד לצורך רכישת דירה נקבע בהסכם ההעברה, כדי לעזור לעובד להעתיק את מקום מגוריו ואת מרכז חייו לירושלים... 10. לאור המסקנה כי משפחות העובדים חייבות לעבור לירושלים, מתעוררת שאלה נוספת: האם נכונה הטענה כי חובה זו אינה חלה בתקופת ההסתגלות. טענה זו נדחתה על ידי בית-הדין קמא. אחת ממטרות הסכם ההעברה היתה לעזור לעובד להתגבר על בעיות המתעוררות כתוצאה מן ההעברה ולהקל על ההסתגלות לעיר החדשה. המעיין בהסכם מגלה בין סעיפיו דאגה אמיתית לעובד ולמשפחתו. ההסכם מעניק לעובדים תנאים שונים שנועדו להקל על העובדים ועל בני משפחותיהם בתקופת המעבר, ובהם קביעת תקופות מעבר ותקופת הסתגלות (סעיף 5 להסכם); והאפשרות שניתנה לעובד להחליט בסיום תקופת ההסתגלות כי אינו רוצה להשאר בירושלים. ההסכם מנסה, איפה, לבצע את העברת עובדי המשרד לירושלים בדרך הוגנת. לאור התחשבות זו בעובדים ובשים לב לתנאים המיוחדים שהוענקו להם, סביר היה לצפות שאף העובדים ימלאו את חלקם בהסכם בתום לב ובהגינות. ... מכאן עולה כי התחייבות העובד בתקופת ההסתגלות היא לנסות לגור בירושלים כדי לבחון אם הוא ובני משפחתו מסוגלים לעמוד בכך...". הנה כי כן, נקבע בסופו של יום, כי "עובד שקיבל סיוע לרכישת דירה בירושלים ולא עבר עם משפחתו לבירה הפר את ההסכם והוא חייב להחזיר את כל הכספים שקיבל לצורך רכישת דירה והעתקת מקום מגוריו לירושלים, בערכם הריאלי. המשרד רשאי להקים צוות פנימי אשר יקבע את עמדתו, וזאת בכפוף לאמור בפסק דין זה". למען השלמת התמונה נציין, כי הסיוע לעובדים המועברים הורכב מאלו: מענק העברה, הלוואה עומדת (כאשר כל שנת שרות שהשלים עובד מועבר מיום תחילת מגוריו בירושלים, תיפטרו מפרעון של 20% מסכום ההלוואה העומדת), הלוואה לא צמודה והלוואה מצודה. לאחר פסק הדין בהליך הקיבוצי, הגישה המדינה תביעות כנגד מקבלי הטבות מעבר, אשר לשיטת המדינה לא עברו להתגורר בירושלים, ומשכך עליהם להשיב את ההטבות. בתוך כך הוגשו תביעות אף כנגד המערערים דכאן. 3. ההליך בבית הדין קמא א. ההליך בעניינו של מר שלמה חן - מר חן, שעבד כעורך דין בשרות המדינה, הגיש חמישה תצהירים מטעמו. בתצהירו ציין כי קיבל את החזקה בדירה בירושלים בתחילת יולי 1984, וכי אשתו סרבה לעבור עמו לדירה זו. הוסיף מר חן, כי "לאור סירובה של רעייתי לעבור עימי לירושלים, התדרדרו יחסינו מאוד. אני נאלצתי תחילה ללון בירושלים מחצית מהימים בשבוע. אולם המצב המשפחתי היה כל כל גרוע שדי מהר ... נוכחתי לדעת כי עדיף שאעביר את מרכז חיי לירושלים. התגוררתי דרך קבע בירושלים החל מחודש ספטמבר 1984 עד לחודש ינואר 1993, בו הושכרה, לראשונה, הדירה בירושלים...". לתצהיר צורף פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 11.04.91, בתביעת רעייתו של מר חן וילדיו למזונות. בפסק הדין נפסק, כי "בעקבות סירובה של האשה לעבור לירושלים ומגורי הבעל בדירה ברמת - גן, הדירה שבירושלים הפכה מדירה לצורך מגורים לדירה לצורך השקעה. במצב המתואר לעיל, ניתן לממש את הדירה או לחילופין להשכירה ואין לראות בה נטל". כן, צורפו עוד ארבעה תצהירים, של מר זכריה חברו למילואים של מר חן, של הגב' אור ומר פאר ידידיו של מר חן ושל גב' כרמי חברתו לעבודה. שלושת הראשונים הצהירו, כי ביקרו את מר חן בדירתו בירושלים. הגב' כרמי הצהירה, כי "לאורך כל השנים, החל מהמועד שבו עבר שלמה לירושלים (בסוף שנת 1984) ועד למועד בו יצא שלמה לחופשה ללא תשלום, נהגנו בדרך כלל לנסוע לעבודה יחד ולחזור יחד לאזור מגורינו בירושלים לאחר תום יום העבודה". בחקירה נגדית העידה הגב' כרמי, כי "אנחנו היינו נוסעים בבוקר יחד באוטובוס קו 26 מבית הכרם לעבודה". בחקירתו הנגדית ציין מר חן, כי נהג להגיע לעבודה בקו מספר 23. על האמור הוסיף, כי לא השכיר את הדירה בתקופה שמשנת 1984 עד שנת 1993 וכי "אם גר מישהו מטעמי זה אורח או אורחת על בסיס יומי. וזה ברשות ולעיתים רחוקות מאוד... חלק מהתקופה מספר ימים, ידידה של קרובי משפחה שבדקה אפשרות ללמוד בירושלים, כעולה חדשה". לבסוף ציין מר חן שרופא המשפחה שלו היה ברמת גן. בית הדין פסק בעניינו של חן, כי "נחה דעתו של בית הדין כי גרסתו של חן איננה אמינה, וכי הוא לא עבר להתגורר בירושלים באופן קבוע. אין להכחיש כי ייתכן וחן התגורר זמן מה בירושלים, ברציפות או לסירוגין, אלא שהוא לא העתיק לירושלים את מרכז חייו, ולאורך תקופה. מה גם, שחן קבל סיוע המגיע למשפחה העוברת לירושלים, וגם אם נקבל את גירסתו, הוא היה זכאי לסיוע לכל היותר כבודד". בית הדין ראה בנפסק בבית המשפט המחוזי בתביעת המזונות כמקים השתק פלוגתא באשר למקום מגורי מר חן ויעודה של הדירה בירושלים והוסיף, כי אף אם אין המדובר בהשתק כאמור, הרי שיש לאותה קביעה "ערך ראייתי, ובנסיבות העניין מדובר בראייה חשובה וחזקה באשר למקום מגוריו של חן באותה תקופה. מה שנקבע בפסק הדין מעביר לחן את הנטל להסביר את פשר הקביעה ולהביא ראיות מהימנות ביותר כדי לקעקע את הקביעה. לדעת בית הדין הראיות אינן מספיקות, והן די מפוקפקות". בית הדין התייחס לעניין זה, לסתירה במספרי האוטובוסים בעדות מר חן וגב' כרמי ולעובדה כי רופא המשפחה של מר חן היה ברמת גן. ב. ההליך בעניינו של מר דוד בלכר - מר בלכר היה מהנדס ראשי למים וביוב במינהל לבניה כפרית. בתצהירו, ציין מר בלכר כי חפץ לבנות בית בישוב הר אדר ולשם כך התקשר עם חברה קבלנית. אך בטרם הספיקה החברה להשלים את בניית הבית "נטשה החברה בסביבות קיץ 1986 את אתר העבודה והפסיקה את בניית הבית. נודע לי כי החברה ירדה מנכסיה, אינה מקיימת התחייבויות שנטלה על עצמה ועמדה בפני פירוק... עד היום הבית לא גמור ולא ניתן להתגורר בו". על כך הוסיף מר בלכר בתצהירו משנת 1999, כי הוא "מוכן גם היום לגור בירושלים ולקיים את התחייבותי לפי לשון הסכם ההעברה". אשר לשווי הנכס בשנת 1999, העיד מר בלכר, כי מדובר בשווי בסך של כ - 200,000 דולר (בחוות דעת השמאי מטעמו של מר בלכר הוערך שווי הנכס ב - 235,000 דולר). בית הדין קמא לא ראה בנסיבות המתוארות לעיל סיכול הפוטר את מר בלכר ומשפחתו מלעבור לירושלים, והוסיף כי מר בלכר יכול היה "למכור את הבית הבלתי גמור ולרכוש דירה מוכנה, או אף לשכור דירה לשם מגורים בירושלים. הוא אף לא ניסה לעשות כן, ודבר זה מעיד על תום ליבו במילוי אחר חיוביו. עולה מחומר הראיות כי באותה עת היה קיים שוק סביר לממכר הבית שהיה במהלך בנייה, ובכסף זה יכול היה למצוא דיור חלופי בירושלים. העובדה כי ייתכן כי המחיר אשר יקבל עבור הבית נפל מצפיותיו איננה יכולה לפטור אותו מלעמוד בהתחייבות להעתיק את מקום מגוריו לירושלים". ג. בית הדין קבע בעקבות פסק הדין בהליך הקיבוצי כי על המערערים להשיב את ההטבה שקבלו לפי ערכה הריאלי, בפוסקו, כי "כאשר מתברר כי העובד לא מילא אחר החובה שבהסכם לעבור לירושלים, נשמט כל הבסיס למתן הטבות אלו. על כן, יש להחזיר את הגלגל אחורה, ולהעמיד את העובד במצב שהיה אילו היה מקבל אשראי במחיר השוק, שאם לא כן, עדיין קיבל הוא הטבה על חשבון המדינה, מקום שלא היה זכאי לה, ומקום שלא מילא אחר ההסכם אשר העניק את ההטבה". לעניין זה אימץ בית הדין את חוות דעתו של רואה החשבון בכר מטעם המדינה, לפיה מר חן חב 667,551 ₪ ומר בלכר חב 863,063 ₪ (נכון ליום 19.05.99). העקרונות לחישוב הסכומים לעיל, פורטו בתצהירו של מר בכר. בית הדין הוסיף וקבע בפסק דינו, כי הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 20.05.99. 4. טענות המערערים בערעור שבפנינו המערערים לא הסכינו עם פסק - הדין והגישו ערעורים אלה. נפרט את טיעוניהם בערעור, כדלקמן: א. לשיטת המערערים את ההלוואות קיבלו הם מבנקים, ולפיכך לא התקיימה יריבות בינם לבין המדינה בנוגע להלוואות אלה. כיוון שאין לנו יריבות בענייני עבודה, אין גם סמכות לבית הדין לדון בסכסוך. טענה זו נדחתה על ידנו בפסק הדין בעניין אגוזי, ואין אנו נזקקים לחזור על דברינו שם שיפים אף להליך זה. ב. אשר למר חן, התבקשנו להתערב בקביעת בית הדין קמא כי הלה לא עבר לירושלים. זאת כיוון שלשיטת בא כוחו לא היה מקום להיסמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתביעת המזונות, אשר השאלות שנידונו בו היו שונות. כן נטען שבית הדין קמא נתפס לזוטי דברים, כגון שוני במספרי קווי אוטובוס, עת מצא שלא לאמץ את עדויות מר חן וגב' כרמי. אשר למר בלכר, נטען כי זהו המקרה "המזעזע ביותר" וכי "נסיבות המקרה מזכירות טרגדיה יוונית". כן נטען, שלא היה בידי מר בלכר לבטח עצמו מפני הסיכון שהתממש, עת החברה הקבלנית לא השלימה את בניית הנכס, כיוון ש"חברות הבניה והבנקים אינם נוהגים לתת ערבויות כנ"ל בשטחי איו"ש. הדירה במקרה זה נרכשה בישוב הר אדר... שהוא מחוץ לתחומי הקו הירוק... בי"ד קמא מוצא דופי בכך שמר בלכר לא מכר את הנכס בלתי מושלם, כפי שהוא. בי"ד משוכנע כי ניתן היה למצוא קונה. כיצד ועל אלו נתונים, יכול כב' ביה"ד לקבוע עובדות ולהסיק מסקנות כאלו ?". ג. קצפם של המערערים יצא במיוחד, על פרשנותו של בית הדין קמא למונח "שווי ריאלי". נקראנו להורות שההשבה תהא בתנאים שנקבעו בהסכם ההעברה ובהסכמי ההלוואה עם הבנקים, ובלשונם של המערערים "סעיף 2.4.4 לנספח ה' להסכם ההעברה, קובע תנאים מפורשים במקרה בו לא יגור העובד בירושלים. ההסכם קובע כי סכום ההלוואה העומדת יוחזר שהוא צמוד למדד המחירים לצרכן בלבד... הסכם ההעברה לא קבע כל הוראות נוספות לגבי החזר הטבות אחרות. מכלל הן - אתה למד לאו. כל אחד מהמערערים חתם בבנק על מסמך שנוסח על ידי היוהמ"ש של משהב"ש וצורף כנספח ד' לתצהיריו של מר קארה (להלן - הנספח להסכם ההלוואה, י.פ.). בסעיף 4 לנספח נקבע במפורש כי מענק ההעברה יוחזר בתוספת הפרשי הצמדה בלבד אם לא יעברו לירושלים... מן הראוי לקבוע כי ביה"ד לא יכול היה לחייב את המערערים בהפרשי ריבית לגבי הלוואות עומדות ומענקי ההעברה לאור המוסכם בין הצדדים. כמו כן יש להסיק מכך כי כוונת הצדדים היתה שלא לחייב בריבית גם בראשי ההטבות האחרות". למען השלמת התמונה, נביא את הסעיפים הרלוונטיים מהנספח להסכם ההלוואה, כדלקמן: "ידוע ללווים כי אם לא יתגוררו בירושלים דרך קבע במשך חמש שנים מיום בו העתיקו מקום מגוריהם לירושלים... יחזירו הלווים את ההלוואה העומדת בצירוף הפרשי הצמדה מן המדד האחרון הידוע שפורסם לפני קבלת ההלוואה הנ"ל ע"י הלווים, ועד המדד האחרון הידוע לפני פרעון ההלוואה בפועל... ידוע ללווים כי אם לא יעברו בפועל להתגורר דרך קבע בירושלים עד תום תקופת ההסתגלות כמשמעותה בהסכם ההעברה - יחזירו את מענק ההעברה בתוספת הפרשי הצמדה מן המדד האחרון הידוע בעת קבלת מענק ההעברה עד המדד האחרון, הידוע בעת החזר המענק בפועל". לטענת המערערים, בית הדין קמא התערב בתניות שקבעו הצדדים בהסכם. בטיעון חליפי לאמור, התבקשנו לאמץ את חוות דעתו של הכלכלן מר ברקאי, לפיה "ריבית מהווה תמורה מעבר לשמירת ערך הקנייה של הקרן ולכן שווי ריאלי אינו כולל ריבית. כמו כן הציע המומחה שלא להשוות את השווי למדד המחירים לצרכן אלא לאור נשוא ההטבות להצמיד את ההטבות למדד מחירי הדירות". לכך הוסיפו המערערים, כי שווי הנכסים שנקנו בכספי ההטבה נופל מן הסכומים שנפסקו על ידי בית הדין קמא. ד. לבסוף טענו המערערים לעינוי הדין לאור התמשכות ההליכים בבית הדין ולאשמה התורם של המדינה, אשר נזקקה לארבע שנים כדי להתחיל בהליכים משפטיים נגד המערערים. לשיטת המערערים אלו גם אלו "אחראים להצטברות של ריבית והצמדה". 5. טענות המדינה ראשית טענה המדינה, כי "בניגוד לטענת המערערים, פרשנותו הנכונה של ההסכם הקיבוצי... איפשר לעובדים להשיב רק את ההלוואה העומדת והמענק (ולא את יתר רכיבי ההטבות), כשהם צמודים בלבד (ואינם צוברים כל הפרשי ריבית), אינו מתייחס למקרים בהם העובדים הפרו בצורה מוחלטת את תנאי ההסכם, אלא רק למקרים בהם העובדים עמדו באופן ראשוני בתנאי ההסכם, ומסיבות שונות אינם יכולים להמשיך ולהתגורר בה במשך כל התקופה המחייבת על פי ההסכם... פרשנותם של ההסכם עצמו ושל הוראות 'נספח המועברים לירושלים', מובילה למסקנה כי על המערערים, אשר מלכתחילה לא עמדו כלל בתנאי ההסכם, ולא העתיקו את מקום מגורי המשפחה ומרכז חייה לירושלים, להשיב את מלוא ערכן הראלי של ההטבות, ולא רק את ההלוואה והמענק כשהם צמודים למדד". אשר למונח "שווי ריאלי", גרסה המדינה כי למונח זה ניתנה בפסיקת בתי המשפט פרשנות עקבית, לפיה, המדובר בקרן בליווית הפרשי הצמדה וריבית. לעניין זה, מבקשת המדינה כי נשים אל לב כי השנים בן קיבלו המערערים את ההטבות, תחילת שנות השמונים, היו שנות אינפלציה, אשר הגיעה לכדי מאות אחוזים בשנה. המדינה הוסיפה וציינה, כי לא השתהתה בהגשת התביעות כנגד המערערים, באשר בפרק הזמן בין פסק הדין בהליך הקיבוצי לבין הגשת התביעות, ניסו נציגיה לבוא בדברים עם המערערים וחבריהם, על מנת לגבש הסדר נח להשבת ההטבות. לבסוף טענה המדינה, כי אין מקום להתערב במסקנת בית הדין קמא, אשר קבע כי מר חן ומר בלכר לא עברו להתגורר בירושלים, כמשמעות מונח זה בפסק הדין בהליך הקיבוצי. 6. דיון והכרעה א. בהליך קודם שעניינו העובדים המועברים לירושלים, קבעה חברתי סגנית הנשיא, כי "מקובל עלינו שיש לבחון את המקרים האישיים בקפידה, וזאת מאחר וההטבות היו אך למטרה של עזרה לעובדים במעבר, ועל כן יש לבחון, אם אכן עשו העובדים נסיון כן לעבור לירושלים. יש לעשות הכל על מנת למנוע את הונאת המדינה על ידי קבלת כספי ההלוואות בתנאים המועדפים, רכישת דירה ואי ניצולה" (דב"ע נ/176-3 נפתלי פוזן - מדינת ישראל, להלן - עניין פוזן). הדברים מקובלים עלינו. משפחות המערערים לא עברו להתגורר בירושלים. זה טוען - אשתי לא חפצה לעבור אך אני עברתי, וזה טוען - קבלן שעמו התקשרתי הותירני וידי על ראשי, עם בית בנוי למחצה. אין בידינו לקבל את טענות המערערים. לו בעובדים תמי לב ונקיי כפיים עסקינן, היו הם פונים למעסיק, שוטחים בפניו את כל העובדות הצריכות לעניין ומבקשים הנחייתו באשר לדרך בה עליהם לילך. לא כך בחרו המערערים דנן לפעול. לטענת מר בלכר, הוא ידע את וועד העובדים. אך אין בידינו לקבל את טענתו כי בכך יצא ידי חובתו. וועד העובדים אינו המעסיק ואין ביכולתו לפטור מי מן העובדים מחיוביו ביחסיו עם מעסיקתו. אשר למר חן, הלה לא טען כי משפחתו עברה להתגורר בירושלים, אך טען כי הוא עצמו עבר להתגורר בה. בית הדין קמא לא ראה לנכון לאמץ את העדויות מטעמו, ודחה את גירסתו כי עבר להתגורר דרך קבע בירושלים. זוהי קביעה עובדתית, הנסמכת על הערכת עדויות ומהימנותן. לא מצאנו מדוע עלינו להתערב בקביעה זו. זאת ועוד. בסעיף 2.7.6 לנספח ה' להסכם ההעברה, נקבעה הזכאות לעובד בודד מועבר. מר חן לא פנה למעסיקתו על מנת להעמיד אותה על פרטי מצבו המשפחתי ועל מנת שתבחן האם עליו להשיב לה את הסכומים שקיבל או חלקם. משכך, יש לראות בו כמי שהפר את ההסכם. אשר למר בלכר - גם אנו כבית הדין קמא, לא מצאנו כי ארע לו מאורע מסכל, שהיה בו כדי לפוטרו מלקיים חיוביו. מר בלכר צירף חוות דעת שמאי מטעמו, לפיה ניתן היה למכור את הנכס ולהשיב את ההטבה שקיבל. למיצער, היה על מר בלכר לפנות למעסיק כאמור לעיל ולבקש הנחייתו, לישב בחיבוק ידיים - בוודאי לא יכול היה. לסכום דברינו בחלק זה יאמר, כי המערערים אשר קיבלו את הטבות הסיוע מן המדינה, תמורת התחייבותם לעבור לגור בירושלים - לא קיימו את חלקם בהסכם ולא עברו לגור בירושלים כנדרש. התנערותם ממחוייבותם על פי ההסכם - גובלת בהטעיה ובחוסר תום לב, אם לא למעלה מזה. לאור זאת, עליהם להשיב למדינה את שווי ההטבות שקיבלו הימנה. ב. בהסכם ובנספחיו, יש אכן התייחסות לתנאי החזר ההלוואה העומדת ומענק ההעברה. בפסק דינו של בית הדין קמא בהליך אחר בעניינו של עובד מועבר, מצינו כי תניות אלה נועדו להסדיר את מערכת היחסים בין העובד לבין הבנק ולא את מערכת יחסיו עם המדינה, במקרה שיפר את ההסכם עמה. ובלשונו של בית הדין קמא: "לא זו אף זו. במסגרת ההסכמים שחתם הנתבע עם הבנק נכללה הוראה כי במידה והוא לא יעבור לירושלים ולא יקיים את ההתחייבות מכוח ההסכם שעל פיה ניתנה ההטבה, יהיה חייב בהחזר ההטבות שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה. יש לייחס לאישור הבנק לא כפוטרת את הנתבע כלפי המדינה להחזרת ההטבות, ולא כאישור כי הנתבע אכן קיים את התחייבויותיו בדבר המעבר לירושלים, אלא רק כמעיד כי הנתבע החזיר את ההלוואה כפי לוח הסילוקין שנקבע על ידי הבנק בהנחה כי אכן הוא זכאי להטבות. במסגרת הליך זה רשאית המדינה, אשר אין ספק כי היא עצמה מימנה את ההטבות (כי אין להעלות על הדעת כי הבנק העניק הטבות מפליגות כאלה על חשבונו הוא) ועל כן זכאית להטבה מאת הנתבע בגין הפרת ההתחייבות" (תב"ע נב/336-3 מדינת ישראל - נפתלי פוזן). בערעור על פסק הדין, אמצה חברתי סגנית הנשיא, את האמור בפסק הדין קמא, לאמור "הנה כי כן, המערער עשה נסיון כן לעבור לירושלים לאחר נסיונות כושלים קודמים להמשיך לעבוד בתל אביב ולעבוד בירושלים אך לגור באזור תל אביב. הוא זכאי לפרישה בתנאים מועדפים בתנאי שיחזיר את ההצמדות כפי שנתבע, באשר ההטבות לרכישת דירה ניתנות, כפי שציין בית הדין האזורי, בתמיכת המדינה. באופן זה לא יקבל המערער הטבות ברכישת הדירה, ויהיה זכאי לתנאי פרישה מועדפים מיום פרישתו" (ראו עניין פוזן לעיל). אף אם תמצי לומר כי יתכן שאכן הנספח להסכם ההלוואה דן ביחסי העובד המועבר עם הבנק, אלא שהאמור בנספח ה' להסכם הקיבוצי, עוסק במערכת היחסים המשולשת, ומכוון אף ליחסים של העובד המועבר עם המעסיקה, הרי שלכך נענה, כי לדידנו התניה בנספח ה' אינה עוסקת בסיטואציה של בטלות ההסכם מחמת אי קיומו. מלשון התניה, "אם ישנה עובד מועבר את מקום מגוריו אל מחוץ לירושלים או יפסיק את שרותו כעובד מדינה לפני תום התקופה, יחויב בהחזר יתרת ההלוואה העומדת כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן, לפי מדד הבסיס ביום קבלת ההלוואה", למדים אנו, כי זו מכוונת עצמה למצב בו העביר עובד את מרכז חייו לירושלים, ולאחר מכן החליט לעוזבה. לא זה המקרה שלפנינו. במקרים דנן המדובר במי שלא עבר כלל להתגורר בה. ההסכם עם המערערים לא קוים על ידם ובוטל למעשה. את הודעת הביטול אנו רואים במכתבי המדינה בם נדרשו להשיב את שקיבל על פי ההסכם. סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, מורה, כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו...". אף חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979, מורנו על השבה. הגיונו של עקרון זה ברור, התביעה לקבלת הממון בחזרה הינה מכוח הטענה הפשוטה "ממוני גבך" (ברכת שמואל, בבא בתרא סימן ז'), קרי ממוני אצלך. אשר לחישוב שווי ההשבה, בית המשפט העליון, חזר וקבע, כי "כללי ההתעשרות שלא כדין גם מחייבים מתן ריבית ריאלית על הסכום המושב: הריבית היא המייצגת את דמי השימוש בכסף, ואלה מגיעים לבעליו... העולה מן האמור לעיל הוא, כי בסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) ובסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קבועה חובת השבה ריאלית בתוספת ריבית ראויה" (ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' - דוד טייק ואח', פ"ד מ (3) 169, 214). מכאן, שהפרשי הצמדה וריבית הם דמי השימוש בכסף. כך פסקנו אף אנו, לאמור "אין סיבה ששכרה של המשיבה על מתן ההלוואה למערער... יצא בהפסד התשואה שהייתה מקבלת אלמלא ניתנה אותה הלוואה" (עע 1071/00 שמואל צור - אפקון תעשיות בע"מ וערעור שכנגד, והאסמכתאות שם). הנה כי כן, לא מצאנו להתערב בנפסק על ידי בית הדין קמא, ועל המערערים להשיב את ההטבות שקבלו, כשהן צמודות ונושאות ריבית כאמור בחוות דעת רואה החשבון בכר, אלא ששיעור הריבית יעמוד על שיעורה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 ותקנותיו בתקופות הרלוונטיות ולא בשיעור הנקוב בתצהירו של רואה החשבון בכר. סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין מקובלת עלי דעתו של השופט יגאל פליטמן. קראתי את דעתה של נציגת הציבור אורלי ביטי ואת דעתו של השופט עמירם רבינוביץ. בעיקבות דבריהם מבקשת אני להעיר. הלוואה שהתקבלה יש להחזירה. זוהי השבה כאמור בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בדל הפרת חוזה). יש להשיבה בערכה הריאלי, היינו, בצירוף ריבית והצמדה, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצדדים. אם לא תאמר כן תהא זו התעשרות שלא כדין. הצמדתו של הסכום למדד פירושה השבתו בערכו הריאלי. תוספת ריבית פירושה תשלום בעד השימוש בכסף. כל פיתרון אחר יביא להתעשרותו של החייב שלא כדין. יש להחזיר את מצבו של החייב למצב בו היה אלמלא קיבל את הכסף בחינת השבת מצב המזיק, החייב, לקדמותו. אלמלא קיבל את הכסף הוא לא היה עושה בו שימוש כל אותה עת. על כן החובה היא להשיבו בערכו הריאלי, כולל הצמדה וריבית כחוק (ראה עא 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואחרים נגד רבקה הורביץ ואחרים, פ"ד לה(3), 533). מצטרפת אני אם כן לדעתו של השופט יגאל פליטמן. השופט עמירם רבינוביץ 1. קראתי את דעותיהם של חברי השופט פליטמן ושל חברתי נציגת הציבור הגב' אורלי ביטי והחלטתי, לאחר לבטים, להצטרף לדעתו של חברי, השופט פליטמן. 2. אודה ולא אבוש, שבתחילה סברתי כדעתה של הגב' ביטי. מה שהוביל אותי לחשוב כמותה הוא, שבשני ההסכמים הדנים בנסיבות של אי קיום התנאי למגורים בירושלים - נקבע שהשבת חלק מההטבות במקרה זה תהיה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד ללא ריבית. מאידך, לגבי חלק מההטבות שבשלן מציע חברי, השופט פליטמן, להשיבן בערכן הריאלי - קרי גם ריבית, לא נקבע בהסכמים אלה מאומה לגבי דרך השבתן. 3. לקונה זו יכולה להוביל לשתי מסקנות שונות. מסקנה אחת - שאומד דעתם של הצדדים לגבי חלק מההטבות כפי שהוא משתקף בשני ההסכמים הנ"ל היה להשבה צמודה למדד בלבד וללא ריבית. לפיכך, אין סיבה שלא להקיש מההסדר בהסכמים הנ"ל גם לגבי אותן ההטבות שלא נקבע לגביהן מאומה ביחס לדרך השבתן ולהצמידן למדד בלבד ללא ריבית. מאידך, ניתן לסבור, שהלקונה הקיימת בהסכמים הנ"ל לגבי דרך ההשבה של חלק מההטבות, פותחת פתח לתוצאה צודקת יותר, בה לא יצא מפר - נשכר, כלומר להשבה ריאלית שמבחינה כלכלית צודקת יותר. 4. בהקשר זה יש להתייחס לנתון נוסף, אותו העלה חברי, השופט פליטמן, לפיו אינו דומה אי קיום תנאי המעבר לירושלים מלכתחילה, למעבר לירושלים רק לתקופה מסוימת, אך לא למלוא התקופה. במקרה הראשון לא הייתה כל הצדקה למתן ההטבות, ומשנתנו יש להשיבן בערכן הריאלי, ואילו במקרה השני, אפשר שיש להסתפק בהצמדה בלבד. 5. בית הדין האזורי וכך חברי השופט פליטמן קבעו כקביעה עובדתית, שהמשיבים לא עברו כלל לירושלים. משממצא זה הוא הממצא שהוכח משפטית, ואין לדיין אלא האמת המשפטית, צודק במקרה זה לפסוק השבה ריאלית. 6. אשר על כן בשל נתונים אלה הצטרפתי לדעתו של חברי השופט פליטמן. נציגת עובדים גב' אורלי ביטי אני חולקת על התוצאה אליה הגיעו חברי למותב, ככל שהדבר אמור בחישוב הריבית על ההלוואה. במסמכי ההלוואה ניכתב בפרוש כי במקרה שהעובדים לא ישלימו את תקופת ההתחייבות בת חמש השנים, יש בכך משום הפרת ההסכם ולא בטלותו מדעיקרא, וכי במקרה זה, יהיה עליהם להשיב את הכספים כשהם צמודים למדד אך לא נושאים ריבית. תנאי זה הוכתב באופן חד צדדי על ידי המדינה וחזקה עליה כי בעת שניסחה את ההסכם וחתמה עליו, נתנה את דעתה לאפשרות, כי יתכן שעובדים לא יצליחו להעתיק את מרכז חייהם מעיר לעיר על נקלה, מה גם שמדובר לא רק בעובדים אלא גם במשפחותיהם. המערערים אכן רכשו דירה ומגרש למגורים בירושלים, אך כל אחד מסיבותיו לא הצליח להשלים את תקופת המגורים בת חמש השנים, וניתנת האמת להאמר, אף לא מקצתה. עם זאת, איני רואה לנכון לסטות מההסדר שהמשיבה עצמה קבעה, ולקרוא לתוך ההסכם חיוב בריבית. נציג מעבידים מר גד מאיר הנני מצטרף לאמור בפסק דינו של השופט פליטמן. סוף דבר ברב דעות הערעור נדחה, תוך שנקבעה דרך חישוב הסכום שיושב על ידי המערערים, כמפורט בסעיף 6 ב. לעיל. נציגת הציבור הגב' ביטי, הצטרפה לתוצאה, ככל שעניינה בחיוב בהפרשי הצמדה, אך חלקה על הנפסק לעניין חיוב בריבית. כל אחד מהמערערים ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. שינוי מקום מגורים של עובד