זכויות חייל קבע

שאלת טיבם של קשרי העבודה של משרתי הקבע בצה"ל נדונה במאמרה של דפנה ברק-ארז "חוזה העבודה של משרת הקבע בצה"ל", הפרקליט מ' (תשנ"א) עמ' 114. המחברת מקבלת את עמדת הפסיקה, כפי שמשתקפת בהלכת עובד, לפיה מערכת היחסים בין הצבא לבין המשרתים בו אינה כזו של עובד - מעביד. יחד עם זאת היא חולקת על הלכת עובד ככל שהיא שוללת את ההתייחסות להתקשרות בין משרת הקבע לבין צה"ל כאל התקשרות חוזית. לטעמה, ההתחייבות לשירות קבע היא בעלת אופי רצוני ועל כן, במידת האפשר, ראוי להחיל עליה את דיני החוזים, "במסגרת עיקרון הדואליות הנורמטיבית ובנתון לדחייתם מפני דינים ספציפיים, בנוסף למדיניות מושכלת של רשויות בצבא לגבי אימוץ עקרונותיהם של חוקי העבודה המגינים בפקודות". גיא י' זיידמן ואייל רז, צועדים צעד נוסף במאמרם "מעמדו של משרת הקבע בצה"ל כעובד", (עיוני משפט כג (2) 291). המחברים מציעים עקרונות כלליים למודל המכיר בתחולת דיני העבודה על משרתי הקבע בצה"ל. לטעמם, השארת משרתי הקבע במעמד של 'סטטוס' מקוממת: "התפיסה המעין קניינית של מעמד העובד היתה אולי יפה לשעתה, אולם לא בכדי אבד עליה הכלח... המחשבה המודרנית סולדת מהקניית מעמד קנייני לאדם באשר הוא אדם, על ריח העבדות הנודף ממנו." בעלי המאמר קובעים כי משרתי הקבע בצה"ל זכאים להכרה כעובדים מכוח עקרונות בסיסיים העומדים ביסודה של כל מערכת יחסי עבודה. היינו - קיומה של מערכת יחסים חוזית בין משרתי צבא הקבע לבין צה"ל, שמטרתה ליצור יחסי עבודה. כמו כן, עומדים משרתי הקבע בתנאי המבחנים של דיני העבודה לקיום יחסי עבודה. יתר על כן, טוענים המלומדים כי זכותם של משרתי הקבע להכרה בהם כעובדים נגזרת מזכותם לשוויון, בשל העובדה ששוטרי משטרת ישראל המשרתים אף הם בכוחות הביטחון של מדינת ישראל הוכרו ככאלה, וכי אי הכרה במשרת הקבע כעובד כמוה כפגיעה בזכותו לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעת המחברים, מודל ההעסקה הראוי למשרתי הקבע הוא המודל המופעל להסדרת מערכת יחסיהם של שוטרי משטרת ישראל עם מדינת ישראל, בהתאמות הנדרשות. עם זאת סבורים המחברים כי יש ליזום חקיקה שתסדיר את עקרונות העסקתם של משרתי הקבע בצה"ל. סמכות בית הדין לעבודה לדון בזכויות חייל קבע לגבי חיילים בשרות הקבע בצה"ל אין הוראה בחוק השוללת או מצמצמת את סמכות בתי הדין לעבודה. מן העבר האחר, לא ניתן לראות את משרתי הקבע בצה"ל כמי שעובדים ב"סטטוס" של כפיה. אין ספק שלמציאות חקיקתית זו יש משמעות לעניין היקף סמכות השיפוט של בית הדין לעבודה בעניינם של משרתי הקבע בצה"ל. מן הראוי לציין כי קיימת הצעת חוק להסדרת מעמדו ושירותו של משרת הקבע בצה"ל (הצעת חוק צבא הגנה לישראל (שירות קבע) תשט"ו-1955, הצ"ח 228, תשט"ו, עמ' 82) ובה הוראה מפורשת השוללת את קיומם של יחסי עובד ומעביד: "לגבי חייל בשירות קבע אין נוהגים לפי הכללים החלים על פי הדין ביחסים בין עובד ומעביד". בית הדין לעבודה פסק כי זוהי הוראה גורפת אשר, אם היתה נחקקת, היתה שוללת מכל וכל את סמכות השיפוט של בית הדין בעניינם של משרתי הקבע. אלא שהצעה זו נותרה כשהיתה ולא התגבשה לכלל חוק מחייב. עצם קיומה של הצעת חוק שלא הבשילה לכדי חוק מחייב, מותירה ומדגישה את סמכות השיפוט של בית הדין במלוא היקפה ותוקפה, בלא שנגרע ממנה דבר. עוד נפסק כי הוראות הפקוד העליון של הצבא אינן הוראות חוק. הוראות אלה ניתנו אמנם מכח סעיף 3 לחוק השיפוט הצבאי תשט"ו-1955 הקובע כי מעמדן של פקודות הצבא הינו כשל דין, אלא שבאותו סעיף נאמר במפורש שהוראותיו מוגבלות לחוק זה, היינו - לעניין חוק השיפוט הצבאי. מבלי להיכנס לשאלת מעמדן המדויק של הוראות הפיקוד העליון, לכל היותר ניתן לראות בהן חקיקת משנה. עם זאת, כלל ידוע הוא בכל שיטה משפטית מתוקנת, כי - בהעדר הסמכה חוקית מפורשת - חקיקת משנה אינה יכולה לגרוע או למעט מהוראת חוק מפורשת. נמצא אפוא כי בהעדר חוק המסדיר את מעמדו של משרת הקבע בצה"ל ובהעדר הוראה מפורשת בחוק השוללת או מצמצמת את סמכותם של בתי הדין לעבודה, עומדת סמכות השיפוט של בתי הדין לעבודה בעינה לגבי מי שמתקיימים בו יחסי עובד-מעביד, וחייל בשרות הקבע בכלל זה. בית הדין לעבודה ובית המשפט הגבוה לצדק ניתן להשקיף על עניין זה גם מזוית אחרת: שלילת סמכות שיפוט של בתי הדין לעבודה מצמיחה סמכות שיפוט לבג"צ. שאלה היא למי משתי ערכאות השיפוט הללו - בתי הדין לעבודה או בג"צ - עדיפות סגולית לדון בעניין תנאי שרותם של משרתי הקבע בצה"ל. על "תחרות" זו הביע דעתו השופט מישאל חשין בפרשת חלמיש (בג"צ 1214/97, בעמ' 663), לאמור: "המסגרת השיפוטית המיוחדת של בית הדין לעבודה - מסגרת ייחודית ליחסי עבודה רגילים - אינה מתאימה להחלתה על עניינים מסוימים בחייהם המקצועיים של שוטר ושל סוהר, וביניהם: קבלה לעבודה, פיטורים, הצבה לתפקיד וכיו"ב נושאים. כך, למשל, הרכבו של בית הדין לעבודה - יושבים בו, כידוע, נציגי עובדים ונציגי מעבידים - וה'אווירה' השוררת בבית הדין, 'אווירת יחסי-עבודה' היא. בית הדין לעבודה הוכשר - מעיקרו - לשפוט בסכסוכי עבודה אינדיווידואליים, בסכסוכי עבודה קיבוציים ובמשפט הביטחון הסוציאלי, והכשרה זו אינה מתאימה בהכרח למקטעים מסוימים בחייהם של שוטר וסוהר". בתי הדין לעבודה הוקמו כדי לשפוט, בין השאר, בענייני שכר ותנאי עבודה. גם משרת הקבע מקבל שכר וגם לו תנאי עבודה. בית הדין אינו רואה כל טעם ענייני או צידוק מיוחד שענייני שכרו ותנאי שרותו של המשרת הקבע יתברר בבג"צ בעוד עניינים שכאלה של עובד מדינה יתבררו בבית דין לעבודה. נשאלת השאלה מדוע מתאים בית הדין לעבודה לדון בזכויותיו של עובד מדינה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) ואין הוא מתאים לדון בזכויותיו של משרתי קבע לפי חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות)? האם שיתופם של נציגי ציבור בדיונים בבית הדין לעבודה גורע מרמת השיפוט? ראשית - מדובר בערכאה מקצועית אשר לה מומחיות מיוחדת בתחום העבודה ובמיגוון העניינים הכרוכים בו. שנית - הדיון בבתי הדין לעבודה - בשונה מבג"צ - מתקיים במלואו, תוך שמיעת עדויות, חקירת עדים וקבלת ראיות, שלישית, בשונה מבג"צ, מערכת בתי הדין לעבודה כוללת ערכאת בירור וערכאת ערעור, דבר המאפשר למצות את זכות הערעור ורביעית - מערכת בתי הדין לעבודה כפופה לביקורתו של בית המשפט העליון. אכן, קיימים נימוקים ענייניים המעניקים יתרון ברור לסמכות שיפוטם של בתי הדין לעבודה על פני זה של בג"צ בעניינים הנוגעים לעבודה וליחסי עבודה. צבאשירות קבעחיילים