פסק דין השופטת ורדה וירט ליבנה מהו היחס בין הוראה המסדירה את מנגנון הפיטורים בחוזה ההעסקה שבין עיריית נצרת, לדובר העירייה, לבין הוראת פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות), הקובעת מנגנון פיטורים שונה מן האמור בחוזה ההעסקה; לשון אחר, האם מועצת עירית נצרת, והיא בלבד, תהא רשאית לדון בפיטורי המשיב (להלן גם - מר גרוס), כאמור בחוזה ההעסקה שבין הצדדים, או האם תהא זו ועדת הפיטורים של העירייה, המוסמכת לדון בפיטורי מר גרוס, כאמור בסעיף 171א לפקודת העיריות. זוהי השאלה העומדת לפתחנו בערעור זה. 5. 1. ביום 30.04.96 חתמו עיריית נצרת ומר גרוס, דובר העירייה, על חוזה העסקה. עניינו של סעיף 7 לחוזה ההעסקה הוא תוקף החוזה בין הצדדים והודעה מוקדמת. בהתאם לסעיף 7 לחוזה ההעסקה יפוטר המשיב על פי החלטת מועצת הרשות המקומית, ובהתאם לסעיף 171 לפקודת העיריות וסעיף 144 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א - 1950 (להלן - צו המועצות המקומיות). וזו לשונו של סעיף 7 לחוזה ההעסקה: "7. א. תוקף חוזה זה הוא החל מיום 01.02.96. ב. ב. לא יפוטר העובד, אלא על פי החלטת מועצת הרשות המקומית, ובהתאם לאמור בסעיף 171 לפקודת העיריות או בסעיף 144 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א - 1950. ג. ג. החלטת המועצה בדבר פיטורי העובד תתקבל בישיבת מועצת הרשות המקומית, ולאחר שניתנה הודעה כדין לכל חברי המועצה שדבר הפיטורים יידון באותה ישיבה, וניתנה לעובד הזדמנות להשמיע לפני המועצה את טענותיו בעניין הפיטורים. ד. ד. והיה והחליטה הרשות על הפסקת עבודת העובד כדובר, ינוהל משא ומתן עם ועד העובדים על מציאת תפקיד חלופי הולם לעובד במסגרת הרשות. באם לא ימלא תפקיד חילופי הולם לדובר, תופסק עבודתו בכפוף לסעיף 7ה. ה. ה. החליטה מועצת הרשות בדבר פיטורי העובד, ולא נמצא לו תפקיד חילופי בכפוף לסעיף 7ד. תינתן לו הודעה מוקדמת של חודש ימים ואז יבוא הסכם זה לידי סיום. אם העובד יכהן בתפקיד מעל לשנה יהיה זכאי בעת הפסקת עבודתו לתקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. ו. ו. האמור בסעיפים קטנים (א) עד (ה) אינו בא לגרוע מסמכותו של בית הדין למשמעת לפי חוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח - 1978, לפסוק בדבר פיטורין של העובד בשל עבירת משמעת כמשמעותה בחוק. ז. העובד רשאי להפסיק את עבודתו בכל עת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב של שלושה חודשים מראש..." 6. 2. המשיב הגיש בבית הדין האזורי בקשה דחופה למתן צווים זמניים כנגד המערערים, עובר להגשת תביעתו העיקרית לסעדים כספיים שונים. במסגרת בקשתו למתן סעדים זמניים, ביקש המשיב את הסעדים הבאים: א. א. לאסור על עיריית נצרת לפטרו או להעבירו מתפקידו, לרבות מתן צו שימנע את כינוס ועדת הפיטורים שאמורה להתכנס ולדון בפיטוריו. ב. ב. לאסור על המערערים, לרבות על מליאת המועצה, לדון בפיטוריו או בהעברתו מתפקידו. ג. ג. לאסור על המערערים מלנקוט כל פעולה שעניינה פגיעה בסמכויותיו, לרבות הצרת צעדיו, התנכלות, לרבות עקיפת סמכויותיו. ד. ד. לאסור על המערערים מלהעבירו מתפקידו לתפקיד אחר בעיריית נצרת עד להכרעה בתביעה העיקרית בבית הדין האזורי (עב 2510/05). ה. ה. לאסור על המערערים למנות אדם או גוף, למטרת העברת סמכויותיו ותפקידו אל אותו אדם או גוף. ו. ו. לקבוע, כי אם תדון ועדת הפיטורים לפני הדיון בבקשה, הרי שאין תוקף משפטי להחלטתה. 7. 3. בנוסף לצווים אלו, ביקש מר גרוס, כי בית הדין ייתן צו עשה זמני, אשר יורה על השבת הסמכויות אשר נשללו ממנו. במהלך הדיון בבית הדין האזורי הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה: "אנו מסכימים שהמחלוקת בה יש לדון בשעה זו היא סמכותה של ועדת הפיטורים לדון בפיטורי המבקש, ואנו מסכימים שבית הדין יכריע בסוגיה זו על סמך כל החומר המצוי בתיק, לרבות טיעונינו כאן היום." 8. 4. סעיף 7 לחוזה ההעסקה מחיל על המשיב, כאמור, את מנגנון הפיטורים הקבוע בסעיף 171 לפקודת העיריות וסעיף 144 לצו המועצות המקומיות. סעיף 171 לפקודת העיריות דן בפיטורי עובדים בכירים בעירייה, כגון: המנהל הכללי של העירייה, היועץ המשפטי לעירייה ומבקר העירייה. סעיף 171א לפקודת העיריות דן בפיטורי "עובדים אחרים", היינו עובדים שאינם בכירים ושאינם מהעובדים המנויים בסעיף 171 לפקודת העיריות. בהתאם לסעיף זה, קודם לתיקונו בחוק יסודות התקציב (תיקון מספר 31 והוראת שעה) התשס"ד - 2004, עובדי עירייה שאינם עובדים בכירים פוטרו על ידי ראש העירייה, באישור מועצת העירייה או ועדה שהמועצה מינתה לשם כך. 9. 5. תיקון חוק יסודות התקציב שינה את המצב הקיים, והיום סעיף 171א לפקודת העיריות קובע, כי הגורם המוסמך לפטר עובד עירייה שאיננו עובד בכיר, היא ועדת הפיטורים אשר חברים בה גזבר העירייה, המנהל הכללי של העירייה, ובאין מנהל כללי - מנהל כח האדם בעירייה והיועץ המשפטי של העירייה. נעיר, כי התיקון לסעיף 171א לפקודת העיריות לא גרע מסמכותו של ראש העירייה לפטר עובד שאינו עובד בכיר, מקום בו הפיטורים נעשים על פי החלטת בית הדין למשמעת. 10. 6. המערערים טענו בבית הדין האזורי, כי מאחר והמשיב אינו מנוי על העובדים הבכירים המנויים בסעיף 171 לפקודה, יש להחיל בשאלת פיטוריו את המנגנון הקבוע בסעיף 171א לפקודת העיריות. משתוקן סעיף זה עם השנים, יש להחיל השינוי גם על פיטוריו של מר גרוס. רוצה לומר, הגורם הבלעדי המוסמך כיום לפטר את מר גרוס היא אותה ועדת פיטורים, אשר חבריה הם גזבר העירייה, המנהל הכללי של העירייה, ובאין מנהל כללי - מנהל כח האדם בעירייה והיועץ המשפטי של העירייה. יחד עם זאת, הצהירה עיריית נצרת בתגובתה לבקשה למתן סעדים זמניים, כי "בכל מקרה בכוונתה להצהיר הצהרת גור אריה, ככל שהמבקש יגיש בקשה התוקפת את החלטת וועדת הפיטורים, וככל שזו האחרונה תחליט על סיום עבודתו בעירייה." המשיב, מצידו טען, כי רק מועצת העירייה היא המוסמכת לדון בפיטוריו, כאמור בחוזה העסקתו. 11. 7. יצויין, כי במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, לא היה חולק על כך שהמשיב, מר גרוס, איננו נמנה על העובדים הבכירים, המפורטים בסעיף 171 לפקודת העיריות, ואף לא לאלו המנויים בסעיף 144 לצו המועצות המקומיות. נכון היה הדבר גם ביחס לשנת 1996, בה נחתם חוזה ההעסקה. פסק דינו של בית הדין האזורי 12. 8. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר יוסף לוי ומר דני מיבר; בש"א 1071/06; עב 2510/05) בחן את ההלכה הפסוקה באשר לתנאים למתן סעד זמני, כמו גם את משקלה של הצהרת גור אריה שהצהירה עיריית נצרת. בנסיבות העניין, פסק בית הדין האזורי, כי אין מקום להסתפק בהצהרת גור אריה שהצהירה עיריית נצרת, מאחר שקיימת מחלוקת בשאלת מנגנון הפיטורים אשר יופעל במקרה זה. לגופו של עניין, קבע בית הדין האזורי כי "אומד דעת הצדדים, עת נחתם החוזה, היה להעניק למבקש יותר ממה שהחוק מחייב, ובמידה מסויימת להכפיף אותו לנוהל פיטורי העובדים הבכירים." חיזוק למסקנה זו מצא בית הדין בעובדה שבסעיף 7 לחוזה ההעסקה בחרו הצדדים להרחיב ולהוסיף אף מעבר לקבוע בסעיף 171 לפקודת העיריות וסעיף 144 לצו המועצות המקומיות. עוד קבע בית הדין, כי העובדה שהעירייה בחרה להתייחס למר גרוס בחוזה העסקתו באשר להליך פיטוריו, לכל הפחות, כעובד בכיר, לא יכולה להשתנות רק בשל "שינוי העתים", הנטען על ידה. משכך, ולאור ההלכה לפיה מקום שהסכם מיטיב עם עובד, יש לילך בהתאם לאותו הסכם, פסק בית הדין האזורי כי יש לקבל את בקשתו של המשיב, באופן חלקי. כך, אם תעמוד עיריית נצרת על רצונה בפיטורי המשיב, עליה לפעול בהתאם למנגנון עליו סיכמה עימו בחוזה ההעסקה. דהיינו, העירייה תהא מנועה מלהפעיל את ועדת הפיטורים כדי להכריע בשאלת פיטוריו של המשיב, ותהא רשאית להפעיל את מועצת העירייה לשם כך. יתר רכיבי הבקשה נדחו, בהתחשב במהותם, בהלכה הפסוקה, ובהצהרת גור אריה שהצהירה עיריית נצרת. טענות הצדדים בערעור 13. 9. הערעור שבפנינו, לאחר מתן רשות, נסוב על החלטתו של בית הדין האזורי בבקשת המשיב לסעדים זמניים. לפי החלטת בית הדין האזורי, כאמור, מנועה ועדת הפיטורים בעיריית נצרת להכריע בשאלת פיטוריו של מר גרוס. טוענים המערערים, כי טעה בית הדין האזורי עת קבע כי מועצת העירייה היא המוסמכת לדון ולאשר את פיטורי המשיב. מקום בו תוקנה פקודת העיריות, ומשבוטלה סמכות מועצת העיר לדון בפיטוריהם של עובדים שאינם סטטוטוריים, אין בידי בית הדין היכולת להשיב למועצת העירייה סמכות שהופקעה ממנה בחקיקה ראשית. עוד טוענים המערערים, כי צדדים לחוזה אינם יכולים להעניק סמכות אשר אינה מוענקת על פי הדין, וכי יש להתאים את פרשנות החוזה לשינויים אשר חלו בחוק. לדידם של המערערים, די היה בהצהרת גור אריה שהצהירה עיריית נצרת בנסיבות המקרה, כדי לדחות את בקשת המשיב למתן הסעדים הזמניים שביקש. 14. 10. המשיב, מצידו, טוען כי פרשנות דווקנית של תיקון 31 לחוק יסודות התקציב מעלה, כי על צדדים לחוזה העסקה לא חל איסור לקבוע מנגנון סיום יחסי עבודה, אשר יהא שונה מן הקבוע בפקודת העיריות, לאחר תיקונה. כן טען בא כוחו של המשיב בפנינו, כי ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת תיקון 31 לחוק יסודות התקציב, כי התיקון אמור לחול רק מקום בו מדובר בפיטורי צמצום, וכי הוא נועד לאפשר לרשויות מקומיות בקשיים כלכליים, המבקשות להצטרף לתוכנית הבראה, לפטר חלק מעובדיהם גם באמצעות וועדת פיטורים; מלשון הסעיף, לפיו "רשאית" וועדת הפיטורים לפטר עובד, לא ניתן ללמוד, כי זכותה של מועצת הרשות המקומית לדון בפיטורי עובדים כדוגמת המשיב, נשללת; הפרשנות הרחבה אותה מציעים המערערים לתיקון 31 לחוק יסודות התקציב, עלולה לפגוע בהסכמי העסקה של עובדים רבים, בהם נקבעו מנגנונים שונים לצורך פיטורים. לסיכום, תומך המשיב בהחלטתו של בית הדין האזורי על טעמיה, וטוען כי גם באם יידחה הערעור, שמורה למערערים הדרך הקבועה בחוזה ההעסקה לפטר את המשיב. 15. 11. הואיל ובהליך זה עולה שאלה אשר יש בה ובהשלכותיה עניין ציבורי, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליך. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.02.06, טען בא כח היועץ המשפטי לממשלה כי ההוראה בדבר הגוף המוסמך לפטר עובדים כדוגמת המשיב הינה הוראה קוגנטית, אשר אין להתנות עליה בהסכם. משכך, אין מקום לדון בשאלה האם סעיף 7 לחוזה ההעסקה עם המשיב הוא הוראה המטיבה עימו, שכן מכל מקום לא היה בידי הצדדים הכושר המשפטי להסמיך גורמים אשר אינם קבועים בחוק לצורך פיטורי עובד. דיון והכרעה 16. 12. נקדים ונאמר, כי לאחר ששקלנו את כלל טענות הצדדים והחומר שהיה בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל. לאמור, הגורם המוסמך לדון בשאלת פיטוריו של המשיב, ככל שזו תעלה לדיון, יהא ועדת הפיטורים. זאת, בהתאם לסעיף 171א לפקודת העיריות, כפי שתוקנה בתיקון 31 לחוק יסודות התקציב. 17. 13. השאלה העומדת בפנינו לדיון, הינה האם רשאית עיריית נצרת לקבוע בחוזה בינה לבין עובד, דובר העירייה, מנגנון אשר אינו שווה לזה המוסדר בחקיקה כללית, והאם שינוייה של החקיקה הרלוונטית תשפיע גם על החוזה עליו חתמו הצדדים בטרם שונתה החקיקה. המצב הנורמטיבי במועד החתימה על חוזה ההעסקה 14. במועד החתימה על חוזה ההעסקה שבין עיריית נצרת והמשיב היה הגורם המוסמך לפטר עובד במעמדו של המשיב, על פי סעיף 171א לפקודת העיריות (שלפני התיקון) - ראש העירייה, באישור המועצה או ועדה שהמועצה מינתה לכך. וזה היה לשונו של סעיף 171א לפקודת העיריות, עובר לתיקון: "171א. עובד העיריה שאינו מהעובדים המנויים בסעיף 171 - (1) (1) יפטרו ראש העירייה על פי החלטת בית דין למשמעת לפי חוק המשמעת. (2) (2) רשאי ראש העירייה לפטרו באישור המועצה או ועדה שהמועצה מינתה לכך - אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירת משמעת כמשמעותה בחוק המשמעת." בחוזה ההעסקה קבעו הצדדים, כי פיטוריו של המשיב יהיו "על פי החלטת מועצת הרשות המקומית, ובהתאם לאמור בסעיף 171 לפקודת העיריות או בסעיף 144 לצו המועצות המקומיות". על פני הדברים, עולה כי בהפנייה לסעיף 171 לפקודת העיריות ולסעיף 144 לצו המועצות המקומיות ביקשו הצדדים להחיל על המשיב את מנגנון הפיטורים הקיים ביחס לעובדים בכירים, המפורטים בסעיפים אלו. זאת, חרף העובדה שאיננה במחלוקת, כי המשיב לא נמנה על אותם עובדים בכירים. בעניין זה יצויין, כי מנגנון הפיטורים הקבוע בסעיף 171 לגבי העובדים הבכירים איננו אחיד, והוא שונה ביחס לכל אחד מהם. כך לדוגמא, היועץ המשפטי לעיריה או הגזבר, לא יפוטר אלא לפי המלצת ראש העיריה, ובאישור המועצה ברוב של שני שלישים מחבריה, לאחר שניתנה הודעה כדין לכל חברי המועצה. לעומתם, מבקר העירייה לא יפוטר אלא באישור המועצה, ברוב של שלושת רבעים מחבריה, לאחר שניתנה הודעה כדין לחברי המועצה. התיקון לפקודת העיריות 15. כאמור, סעיף 171א לפקודת העיריות תוקן במסגרת תיקון 31 לחוק יסודות התקציב. בהתאם לתיקון זה, במקום אישור מועצת הרשות המקומית או הועדה שהמועצה תמנה, תקום ועדה מקצועית, אשר תחליט על פיטורי עובדים, "מתוך ראייה כללית של צורכי הרשות המקומית" (מתוך דברי ההסבר להצעת החוק, הצעות חוק 108, מיום 07.06.04, עמוד 497, 507). וזו לשונו של סעיף 171א לפקודת העיריות דהיום: "171א. עובד העיריה שאינו מהעובדים המנויים בסעיף 171 - (1) (1) יפטרו ראש העיריה על פי החלטת בית דין למשמעת, לפי חוק המשמעת. (2) רשאית לפטרו ועדת פיטורים שחבריה הם: גזבר העירייה, המנהל הכללי של העיריה ובאין מנהל כללי - מנהל כוח האדם בעיריה, וכן היועץ המשפטי של העיריה - אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירת משמעת כמשמעותה בחוק המשמעת." ויוטעם, תיקון 31 לחוק יסודות התקציב בא להחליף את ההסדר אשר היה קבוע ביחס לפיטורי עובדים עד לתיקון, ולא להוסיף עליו, כפי שטען בפנינו בא כוחו של המשיב. כך עולה מלשונו של סעיף 171א, אשר באה במקום לשון הסעיף לפני התיקון, כמו גם מדברי ההסבר להצעת החוק. כל פרשנות אחרת, המותירה בידי ראש העיריה או מליאת המועצה את הסמכות המקבילה לפיטורים לא תעמוד בקנה אחד עם תכלית החקיקה, אשר ביקשה ליטול מראש העירייה את סמכות זו. 16. כעת, עולה השאלה האם הוראת סעיף 171א המתוקנת תיסוג, מקום בו קיים כבר מנגנון פיטורים אחר, מכח חוזה שבין הרשות המקומית לבין ע?בד?. סבורים אנו, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ודוק. טענת המשיב העומדת בפנינו היא, כי יש להחיל בעניינו את מנגנון הפיטורים הקבוע בחוזה ההעסקה, כפי שקיים ביחס לעובדים בכירים (סעיף 171), ולא את זה שהיה קבוע במועד החתימה על חוזה ההעסקה, קודם לתיקון, לגבי עובדים שאינם בכירים (סעיף 171א שלפני התיקון). עקרון חוקיות המנהל 17. כבר נפסק, כי רשות מקומית, כגוף משפטי שנוצר על ידי החוק, אין לו קיום אלא על פי החוק. העקרון הכללי הוא, כי כל רשות מינהלית חייבת לפעול בתוך ד' אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה (ראה בג"צ 241/60 כרדוש נ' רשם החברות, פ"ד טו 1151, 1162). לא זו אף זאת, במענה על השאלה אם חרגה הרשות המקומית מסמכויותיה, יש לבחון, האם עניין זה הותר באופן מפורש על פי פקודת העיריות, ולא די בכך שלא נאסר (ראה בג"צ 36/51 חת - עיריית חיפה, פ"ד ה 1553, 1557; בג"צ 98/54, 105 לזרוביץ ואח' נ' המפקח על המזונות, ירושלים, פ"ד י, 40; בג"צ 347/84 עיריית פתח תקווה - שר הפנים, פ"ד לט(1) 813, 817). נכון הדבר גם באשר לסמכות הרשות המקומית לפטר את עובדיה בהתאם לפקודת העיריות או לצו המועצות המקומיות. כדברי בית המשפט העליון בבג"צ 36/51 חת - עיריית חיפה, 1557: "בבואנו לשקול אם דבר מסויים חורג מסמכויות המועצה אם לא, המבחן אינו, אם פקודת העיריות אוסרת את הדבר, בפירוש או מכללא, אלא אם הדבר מותר לפיה. לשון אחר, לא די בכך שהדבר אינו אסור; הוא צריך להיות מותר, כדי להיות כשר בעיני החוק. החוק אינו משאיר, כביכול, חלל ריק, שמותר למלאותו לפי הרצון." בהתאם לעקרון חוקיות המנהל שבמשפט הציבורי, בהעדר מקור חוקי, המסמיך באופן מפורש את הרשות המנהלית לבצע מעשה כלשהו, אין בכוחה להוציאו אל הפועל. זאת ועוד, מעשיה של הרשות המנהלית חייבים להיעשות בהתאם להוראות כל דין אחר, לרבות הלכת בית המשפט, המנחה ומבקרת את הפעלת הסמכות (ראה י' זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך א), 49, 51; ע"א 1644/04 עיריית רמלה - מרכז סליקה בנקאית בע"מ, מיום 28.11.05). לעתים קרובות, עשוי חוזה שבין רשות מקומית לעובד, להיות מושפע ממעשה חקיקה כללי, אשר לא כיוון לסיכולו של החוזה דווקא, אך יחול גם על המנגנונים המוסדרים בחוזה. דוגמא מובהקת לכך, היא החוקים שנועדו לייצוב המשק במסגרת התוכנית הכלכלית, או כפי שנעשה במקרה שבפנינו, בתיקון לחוק יסודות התקציב. בנסיבות העניין, סבורים אנו כי מקום בו הוראת פקודת העיריות, המסדירה את מנגנון הפיטורים של עובד העירייה שאיננו בכיר, נוגדת את ההוראה החוזית הקבועה בחוזה שכרתה הרשות המקומית עם אותו עובד, יש להעדיף את ההוראה החוקית על פני זו החוזית, קרי, הוראת סעיף 171א לפקודת העיריות, לאחר תיקונה, תגבר על סעיף 7 לחוזה ההעסקה. יתירה מזאת, סבורים אנו כי עוד במועד החתימה על חוזה ההעסקה עם המשיב, ועוד קודם לתיקון, כפופה היתה העירייה להסדרים הקבועים בפקודת העיריות, הנוגעים לפיטורי עובדים, בכירים ושאינם בכירים. קביעה זו מבוססת על ההלכה האמורה, לפיה מעשיה של העירייה, ככל רשות מקומית, מצריכים הסמכה שבחוק. משכך, סמכותה של עירייה לנקוט פעולה, מוגבלת לאותן פעולות אשר המחוקק התיר לה לנקוט בהן (ברוח זו פסק גם בית המשפט העליון בע"א 1644/04 עיריית רמלה - מרכז סליקה בנקאית בע"מ, מיום 28.11.05). 18. בית הדין האזורי קבע, כי אומד דעת הצדדים, עת נחתם החוזה, היה להעניק למשיב יותר ממה שהחוק מחייב, באופן שיפעל לטובתו ולהיטיב עימו. בהתאם לכך, קבע בית הדין האזורי, כי מקום שהסכם מיטיב עם העובד יש לילך לפיו, וכי העובדה שנוהל פיטורי עובדים שאינם בכירים ש?נה, אין בו כדי להשפיע על חוזה העסקתו של המשיב. בעניין זה מקובלים עלינו טענותיה של עיריית נצרת, לפיהן הוראה בחוזה, המעניקה למועצת העירייה סמכות לדון ולהחליט בפיטורי עובד, אין בה בהכרח כדי להיטיב עם העובד. משכך, סבורים אנו, כי טעה בית הדין האזורי בהנחת יסוד זו, ובמסקנות הנובעות ממנה. 19. זאת ועוד, אין בידינו לקבל את טענתו של בא כח המשיב, לפיה תיקון 31 לחוק יסודות התקציב נועד לאפשר לרשויות מקומיות בקשיים כלכליים, המבקשות להצטרף לתוכנית הבראה, לפטר בפיטורי צמצום חלק מעובדיהם גם באמצעות וועדת פיטורים. הוראת סעיף 171א לפקודת העיריות לא הוגבלה רק לרשויות מקומיות אשר מצויות בתוכנית הבראה, ובהתאם ללשונה של ההוראה, חלה היא על כל הרשויות המקומיות, ועל כל הליך פיטורים של עובדים שאינם עובדים המנויים בסעיף 171 לפקודה. 20. לנוכח כל האמור לעיל, הרינו קובעים כי הערעור מתקבל בזאת. ככל שמבקשת עיריית נצרת לפטר את המשיב, תהא רשאית לעשות כן בהתאם לסעיף 171א לפקודת העיריות, באמצעות ועדת פיטורים, כדין. התיק יושב לבית הדין האזורי, על מנת שימשיך לדון בתביעתו העיקרית של המשיב, המצויה בפניו. סוף דבר - הערעור מתקבל. המשיב ישא בהוצאות הערעור בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום. חוזה עבודהחוזהעירייהפקודת העיריות