מטפל סיעודי זר - עבודה 7 ימים בשבוע (עבודה בשבת)

פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. משך שישה חודשים עבד המערער, אזרח רומניה, כמטפל סיעודי של המשיב. לאחר סיום עבודתו הגיש תביעה לבית הדין האזורי, בה עתר לחייב את המשיב לשלם לו שכר בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר שלטענתו לא קיבל בגין חלק מתקופת העבודה, פדיון ימי חופשה, שכר בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בגין הפסד השתכרות. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי ציבור מר אברהם דוד ומר יחזקאל הכהן; עב 7163/02) נעתר באופן חלקי בלבד לתביעה, וחייב את המשיב בתשלום כולל בסך 5,338.44 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה ושכר עבודה עבור חלק מהתקופה בה לא הוכח ששילם את שכרו של המערער. כנגד דחיית יתר רכיבי התביעה (גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכר בגין עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בגין הפסד השתכרות) מוסב הערעור שלפנינו, אשר התנהל על דרך סיכומים בכתב, לפי החלטת רשמת בית דין זה. מתכונת עבודת המערער אצל המשיב 2. המערער הגיע לישראל בינואר 2002, מתוקף אשרת כניסה ורשיון שהיה ארעי, שנופקו לו לשם עבודה סיעודית אצל המשיב, עורך דין במקצועו המרותק לכסא גלגלים. בכתב התביעה שהגיש טען המערער, כי הועסק "סביב השעון", תמורת סכום חודשי של 650 דולר. לטענתו, בסוף חודש מאי 2002 הודיע למשיב כי לנוכח הפרת זכויותיו, עבודתו הקשה ואי מתן חופשה שבועית, יעזוב את משרתו בתחילת חודש יולי 2002. ואכן, ביום 9.7.2002 עזב המערער את עבודתו אצל המשיב וזאת מבלי ששולם לו, לגרסתו, שכר בגין העבודה בתקופה שבין 11.1.2002 ל-28.1.2002 וכן בגין התקופה שבין 29.6.2002 ועד 9.7.2002. בתצהיר עדותו הראשית טען המערער, בהתייחס למתכונת עבודתו אצל המשיב את הדברים הבאים: "עבדתי בכל ימות השבוע, 7 ימים, בכל יום משעה 07:00 בבוקר עד לשעה 23:00-24:00 וזאת כולל הפסקה בת שעתיים אותה הייתי מקבל מידי מר דוידוביץ בכל יום, בשעות משתנות, לפי המועד בו הוא היה נח בעצמו. עמדתי לרשותו 24 שעות 7 ימים בשבוע. סה"כ עבדתי 14 שעות בפועל בכל יום, והיו ימים שאף יותר, אך עמדתי לרשותו 24 שעות". 3. המשיב, בחקירתו הנגדית בבית הדין, עמד אף הוא על מתכונת עבודת המערער בחודשים בהם טיפל בו, אותה תיאר באופן הבא: "בבוקר בין 7:15 אני מתעורר, העובד [המערער - ע.ר] אמור לגשת לחדרי, למיטתי, להניח על אפי מסיכת אנילציה [צ.ל. אינהלציה], זה לוקח כ- 5-7 דקות, העובד מרים אותי אח"כ למקלחת, לרחוץ אותי, להחזיר אותי לחדרי, לשים אותי על מיטתי, עליה הוא מלביש אותי, הוא מרים אותי שוב לכסא הגלגלים, משם אני ניגש לחדר של בני, משחק איתו עד שהוא הולך לגן, אוכל ארוחת בוקר לפעמים, מגיע למשרד שלי שהוא בערך 4 דקות הליכה עם כסא גלגלים, עם העובד. אני נמצא במשרד ואני עובד, אני מדבר על ימים שאין בית משפט וכאלה. כשאני הולך לבתי משפט בחלק מהמקרים העובד מתלווה אלי. בחלק מהמקרים הוא כן התלווה אלי, בחלק מהמקרים הסתדרתי לבד. חוזרים בצהריים הביתה, נפגשים עם האישה והילד. העובד חוזר איתי או מגיע בכוחות עצמו הביתה כי הוא בטיולים בעיר ומגיע לטרוף את ארוחת הצהריים. אחרי ארוחת הצהריים נחים. העובד מוריד אותי מהכיסא למיטה. בעיות גב, עברתי ניתוח בגיל 18 בגב. אחרי שאני נותן מנוחה לגבי אני מורם שוב בכיסא הגלגלים וחוזר למשרדי עד 19:00 יחד עם העובד. ב-19:00 אני נועל את משרדי וחוזר לביתי ושוהה עם משפחתי עד שאני מחליט שאני יורד למיטה ואז העובד מוריד אותי למיטה... על פי רוב שעות השינה מסודרות, בסביבות 22:00 אני במיטה". 4. בית הדין האזורי ביכר את גרסת המשיב על פני זו שהציג המערער בכל הנוגע למתכונת עבודתו. פסיקתו של בית הדין האזורי נומקה במילים הבאות: "אין חולק כי הנתבע נדרש לעובד סיעודי במשך 24 שעות ביממה. אין בכך כדי לומר כי אכן מעסיק הוא את עובדו 24 שעות ביממה. אף שהתובע בתצהירו ניסה לטעון למסגרת שעות קבועה וברורה - עולה מעדותו כי בפועל לא כך היה. הוברר לנו מעדותו כי אף שניסה להוותר במסגרת סכמטית - אישר מיניה וביה - כי, בפועל, לא כך היה...לא שמענו, ומכל מקום לא שוכנענו, כי בכל דקה בשעות אלה נדרש הוא להיות צמוד לנתבע. למדנו כי במשרדו - יכול הנתבע להעזר באנשים נוספים, יכול בעצמו (אף כי באיטיות) לבצע פעולות מסויימות, כך גם בביתו - לא נדרש התובע להיות צמוד לנתבע. בשעות בהן נח הנתבע או ישב במשרדו בפגישות, בשעות בהן הוא עם בני ביתו - לא הוכח כי נדרש הוא לתובע, ולא הוכח כי בכל 14 השעות ביום (כגרסתו) עמד הוא לרשות הנתבע. לא נסתרה עדות הנתבע (גם לא מעדות התובע) לפיה התובע לא הועסק על ידו במסגרת השעות שנטענה ע"י התובע". 5. בערעור ושהגיש חזר המערער, בעיקרו של דבר, על הטענות שטען בבית הדין האזורי והדגיש כי המשיב שמרותק, כאמור, לכיסא גלגלים היה זקוק להשגחה ולטיפול סביב השעון. עוד טען המערער, כי בענף הסיעוד הגם שהעבודה בפועל עבור המטופל אינה נמשכת יותר ממסגרת השעות הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) נזקק המטופל להשגחה פסיבית לאורך כל שעות היממה. 6. המשיב מצידו טען, כי במקרה הנוכחי אין לסטות מן הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. עוד טען המשיב, כי על המערער "כמי שמוציא מחבירו" מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות הנוספות שעבד וכזאת לא עלה בידיו לעשות. 7. השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה היא, האם זכאי המערער לגמול בגין עבודה שעות נוספות. הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר-אדון פד"ע ד' 39; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט - שותפות פד"ע ח' 343). יחד עם זה, נפסק, כי כאשר עסקינן בעובדים בענף הסיעוד המועסקים במסגרת שעות לא שגרתית ניתן להתגבר על הקושי בהוכחת מספר השעות הנוספות שעבד העובד "בכך שנוותר על הצורך להוכיח באופן פרטני את העבודה בפועל בכל אחד מימי העבודה ובכל אחת משעות העבודה, ונסתפק בקבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה...על יסוד המבנה המוסכם של עבודתה מידי יום, תאור התפקידים המוטלים עליה והשעות בהן נדרשה לבצע אותם" (ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין צבי ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 25.1.2004 ; עתירה לבג"צ נמחקה בג"צ - 3469/04 יוהאנה טודוראנג'אן - בית הדין הארצי לעבודה ואח', לא פורסם, ניתן ביום 8.9.2005). 8. עמדה על כך אף חברתי, השופטת נילי ארד, בפרשת לאחאטו (ע"ע 1151/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוח וקטוריה בן בנימין ז"ל, טרם פורסם, ניתן ביום 24.3.2005) בציינה, כי אין לחייב את המערערת באותה פרשה שהייתה אף היא עובדת סיעודית להוכיח את תביעתה בדרך של כִּמוּת השעות הנוספות הנתבעות, אחת לאחת. ודי כי תוכיח את "מתכונת העבודה בכללותה" (וראו לעניין זה גם : ע"ע 1333/04 Bayolo Teresita - יוסף לוגסי ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 6.2.2006). 9. במקרה שלפנינו, טען, כאמור, המערער כי עמד לרשות המשיב 14 שעות ביממה. תמימי דעים אנו עם מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה לא הוכיח המערער כי הועסק במתכונת קבועה, בה עבד כל יום בפועל במשך 14 שעות. מן העדויות עולה, כי בשעות הבוקר, לאחר שליווה את המשיב למשרד עורכי הדין בו הוא עובד, ועד לשעת הצהריים בה שב לביתו, לא נדרש המערער לעמוד לרשותו של המשיב, והוא היה חופשי לעשות כרצונו, שעה שהמערער הסתייע בעובדי המשרד. כך היו פני הדברים אף בשעות אחר הצהריים, בהן שב המשיב לעבודה במשרדו. המסקנה העולה מכך היא, כי המערער לא השכיל להצביע על כך שהועסק במתכונת עבודה קבועה, בה נדרש לעמוד לרשות המשיב מספר שעות שיש בהן כדי לזכותו בתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. סבורים אנו, כי מחומר הראיות עולה כי במשך עבודתו של המערער אצל המשיב היו "חללים" אשר לגביהם לא ניתן לומר כי המערער עמד לרשות המשיב. משאלו הם פני הדברים, דין תביעתו לגמול שעות נוספות להידחות. העסקה ביום המנוחה השבועי 10. עוד טען המערער, כי הועסק במשך שבעה ימים בשבוע, לכן זכאי הוא לגמול בגין עבודתו ביום המנוחה השבועי. בהקשר זה הפנה המשיב לחוזה העסקתו של המערער, שעל פי תרגומו לעברית "המטופל יאפשר למטפל 24 שעות מנוחה שבועיות. המטופל יקבע את רצף השעות ומועדן. המטופל רשאי להחליט, כי במקום לצאת לחופשה כאמור, יקבל העובד מדי שבוע פדיון חופשה בסך של 30$". המערער מצידו הכחיש כי חתם על החוזה האמור, אולם בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה, לפיה החוזה אותו הציג המשיב "הוא הסכם העבודה להעסקת התובע". בדחותו את התביעה הנוגעת לעבודה במהלך המנוחה השבועית ציין בית הדין: "גם בעניין זה אין בפנינו ראיות כי אכן מדי שבת עבד [המערער], או כל השעות בשבת עבד. על פי ההסכם זכאי היה התובע ל-24 שעות שבועיות. מעבר לכך - לא הוכח בפנינו כי חופשה זו לא "נפדתה" בתשלום, כאמור בהסכם וכעולה אף מעדות התובע עצמו! או בשעות שקיבל במהלך השבוע". 11. ההסדר הקבוע בחוזה העבודה של המערער, ולפיו יוכל המשיב לחייבו לעבוד שבעה ימים בשבוע, ובתמורה ישלם לו "פדיון חופשה בסך של 30$" נוגד את תכלית הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה. כבר נפסק על ידי בית דין זה, כי בהמרתה של המנוחה השבועית בפועל בפיצוי כספי יש משום סיכול התכלית החקיקתית הניצבת בבסיס חוק שעות עבודה ומנוחה, ועלולה היא להוביל למצב בו יוותרו עובדים מרצונם על מנוחתם השבועית, בהעדיפם תמורה כספית (ראו: ע"ע 300175/97 דניאל כהן - עיריית נהריה, פד"ע לז 49). אולם, אין חולק, כי עובד המועסק ביום המנוחה השבועי זכאי לתשלום שכר בגין העסקתו ביום זה. בהקשר זה טען המערער כי במשך כל תקופת עבודתו אצל המשיב עבד ביום המנוחה השבועי. המשיב בחקירתו נגדית הודה למעשה כי לא העניק למערער יום מנוחה אחת לשבוע. כשנשאל האם הסכים המערער לצורת העסקה זו השיב : "אכן כך. הוא קיבל את זה בשעות ביום. הוא קיבל יותר מ-24 שעות אבל לא ביום אחד". מדבריו אלה של המשיב, ניתן ללמוד כי אכן לא הוענקה למערער מנוחה שבועית בת 24 שעות, וכי המערער הועסק גם ביום המנוחה השבועי לו היה זכאי, הן מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה והן מכוח הסכם העבודה. אשר על כן , זכאי המערער לשכר בגין העבודה ביום מנוחה זה. יחד עם זה, אין לפסוק לזכותו שכר עבור 24 שעות עבודה כמבוקש על ידו בכתב התביעה שהגיש. משנפסק כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עבד במתכונת קבועה העולה על שעות העבודה המותרות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה זכאי המערער לתשלום שכר עבור 8 שעות עבודה ביום המנוחה השבועי לפי החישוב הבא : 21 (ימי המנוחה בהם עבד המערער על פי כתב התביעה) X 8 (מספר שעות העבודה ביום) X 17.56 (ערך שעה לפי כתב התביעה) X 150% (גמול עבור עבודה ביום המנוחה על חוק שעות עבודה ומנוחה) ובסך הכל 4425 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.7.2002 (יום ניתוק יחסי העבודה) ועד התשלום בפועל. לא שוכנענו כי במקרה דנן יש לפסוק פיצויי הלנה וזאת לאור ההוראה הקבועה בחוזה העבודה של המערער בו ניתנה האפשרות למשיב לפדות את החופשה המגיעה למערער ביום המנוחה השבועי. תשלום שכרו של המערער 12. לגבי שתי תקופות טען המערער בבית הדין האזורי, כי המשיב לא שילם את שכרו: התקופה הראשונה, בין 11.1.2002 ועד 28.1.2002; התקופה השנייה, בין 29.6.2002 ועד 9.7.2002. המשיב הכחיש טענה זו, וטען מצידו כי שילם למערער את שכרו במלואו, ואף עמד על כך שברשותו מסמכים שבכוחם להוכיח את גרסתו. ואולם, כפי שציין בית הדין האזורי, "מסמכים אלה לא הוגשו". על כן, חייב בית הדין האזורי את המשיב לשלם למערער שכר בגין תקופות אלה, בסך כולל של 3,933.44 ש"ח. יצוין, כי המשיב לא הגיש ערעור כנגד חיובו זה. בסיום פסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי "משקבענו כאמור - על פי נטלי הוכחה, אין מקום לחייב בפיצויי הלנה". המערער הלין במסגרת ערעורו על כך שבית הדין האזורי נמנע מלהשית על המשיב תשלום פיצוי הלנה בגין אי תשלום שכרו במועד. בנקודה זו דין הערעור להתקבל. המשיב לא טען, וממילא לא הוכיח, כי בנסיבות העניין קיים טעם המצדיק את הפחתת פיצוי ההלנה, בשל טעות כנה או נסיבה עליה לא היתה לו שליטה. חילוקי הדעות בדבר עצם קיומו של החוב הוכרעו על ידי בית הדין האזורי, שקיבל את עמדת המערער. יוצא, איפוא, שלטענת ה"פרעתי" שנטענה על ידי המשיב לא היה מלכתחילה בסיס ובית הדין האזורי לא קיבל אותה. ברם, נוטים אנו להאמין שהמשיב האמין בטענתו, אך לא הצליח להוכיחה. על כן, בשוקלנו את כלל נסיבות העניין, יש לטעמנו לחייב את המשיב בתשלום פיצוי הלנה מופחת, בשיעור שנתי של 50%, שיתווסף לסכום בסך 3,933.44 ש"ח אותו פסק בית הדין האזורי, וזאת לפי החלוקה הבאה: סך של 2,388.16 ש"ח, בגין החוב עבור 17 ימי עבודה בחודש ינואר 2002, ישא פיצוי הלנה בשיעור שנתי של 50% החל מיום 1.2.2002 ועד לתשלום בפועל. סך של 1,545.28 ש"ח, בגין החוב עבור 11 ימי עבודה בחודשים יוני-יולי 2002, ישא פיצוי הלנה בשיעור שנתי של 50% החל מיום 1.8.2002 ועד לתשלום בפועל. תביעת המערער בנוגע להפסד השתכרות 13. כפי שעולה מחומר הראיות החזיק המשיב בדרכונו של המערער במשך תקופה העסקתו והעבירו למשטרת ישראל רק ביום 18.8.2002, כחודש וחצי לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. לטענת המערער, אי העברת הדרכון לידיו עם סיום יחסי העבודה גרם לו להפסד השתכרות, שכן בהעדר הדרכון לא יכול היה לחפש מעסיק אחר. 14. נקדים ונאמר, כי עיכוב דרכונו של עובד זר בידי מעבידו הוא בלתי חוקי בעליל. עמדנו על כך בהרחבה בפסק הדין בפרשת בוצ'ימן, בה קבענו מפורשות: הוראות החוק הפלילי כמו גם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית אוסרים על המעביד להחרים את דרכונו של העובד הזר, אף לא לעכבו תחת ידיו, והנוהֶג בדרך פסולה זו הינו בחזקת עובר עבירה פלילית, על כל הכרוך בכך והמשתמע הימנו" (עע 1459/02 בוצ'ימן - בסט ייזום ובנייה בע"מ, פד"ע לח 824, 829). חומרה יתרה בהתנהגותו הפסולה של המשיב רואים אנו בכך שהמשיב הוא עורך דין פעיל, כטענתו, אשר החרים שלא כדין את דרכונו של העובד בתקופת עבודתו והמשיך והחזיק בדרכונו של המערער גם לאחר סיום עבודתו. עם זאת, משקבע בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המערער להוכיח שנגרם לו הפסד השתכרות בתקופה בה עוכב דרכונו בידי המשיב, לא נתערב בפסיקתו של בית הדין, לפיה נדחתה תביעת המערער ברכיב זה. לא למותר לציין, כי לו היה תובע המערער פיצוי בגין נזק לא ממוני אפשר שתביעתו ברכיב זה הייתה מתקבלת לאור נסיבות העניין. 15. סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי, בכל הנוגע לתשלום בגין עבודה ביום המנוחה השבועי ותוספת פיצוי הלנת שכר. יתר ראשי הערעור נדחים. לנוכח תוצאת הדברים, ישלם המשיב למערער הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. עבודה בשבת / חג