בנושא עיכוב שכר גישת פסק בית הדין לעבודה כי אין למעביד זכות או סמכות לעכב תחת ידו שכר עבודה או פיצויי פיטורים המגיעים לעובד תמורת עבודתו. אי תשלום במועד של מלוא זכויות אלה לידי העובד, מעמיד את המעביד בפני אפשרות חיובו בתשלום פיצויי הלנה, שתכליתם היא עונשית בעיקרה. לבתי-הדין לעבודה ולהם בלבד, מסורה הסמכות והחובה שהוענקה להם בסעיפים 18 ו-20 (ד) לחוק הגנת השכר, להפעיל את שקול-דעתם ולקבוע האם יש מקום לשלול או להפחית את פיצויי ההלנה, זאת בשים לב למכלול נסיבות העניין. ישנה חובת תשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועדים שנקבעו לכך בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. דרך המלך שנקבעה בחוק הינה, ששכר או פיצויי פיטורים יש לשלם במועדים שנקבעו ועל סכומים שלא שולמו במועדם יש, לכאורה, להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק. המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים. פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנובע לקופת גמל. סעיף 18 לחוק. קובע מתי ניתן להפחית פיצויי הלנה. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית פיצויי ההלנה. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה. לפי הפירוש המקובל לסעיף 18, נדרש בית הדין להחליט: ראשית, האם התקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף להפחתת פיצוי ההלנה; שנית, וככל שמתקיים תנאי כזה, באיזה שיעור ראוי להפחית את פיצוי ההלנה. כך, אם לא מתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 18 אין בית הדין רשאי להפחית את פיצוי ההלנה. אכן, במספר פסקי דין לא דק בית הדין פורתא באבחנה בין התקיימותם של התנאים להפחתת פיצוי הלנה לבין קביעת שיעור ההפחתה הראוי. אולם לדידי, גישה זאת אינה מעוגנת בהוראות החוק. אין מקום להידרש לשיעור הפחתת פיצוי ההלנה, מבלי שנקבע תחילה כי התקיימו התנאים, או מי מהם, הקבועים בחוק להפחתת פיצוי ההלנה. בפסיקת בית הדין הארצי הסתמנו גישות שונות לפרוש התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק. הגישה המחמירה מחייבת פירוש מצמצם של הסעיף, וזאת כדי להרתיע מעבידים לבל ילינו שכר עובדיהם. גישה אחרת מצדדת באי-התערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי באשר לעצם הפחתת פיצוי ההלנה ושיעורם. לטעמי, הגישה הראויה היא זו של מתן פירוש רחב לנסיבות בהן ניתן להפחית את פיצוי ההלנה, וזאת במטרה להעניק לבתי הדין האזוריים מרחב שיקול דעת, תוך התייחסות למכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יצוין, כי המחוקק ובית הדין לעבודה קבעו כלים נוספים, שמטרתם להתאים את הפיצוי הקיצוני שנקבע בחוק עם מציאות החיים, כגון: התיישנות מהותית, תקופת התיישנות מקוצרת וצמצום הגדרת המונח 'שכר' לצורך קביעת 'שכר מולן'. כך, ככל שתביעת שכר התיישנה היא תישא ריבית והפרשי הצמדה בלבד. ככל שהתשלום המולן אינו 'שכר' הוא לא ישא פיצוי הלנה. הלנת שכר