פיטורי בכירים

פסק דין בפנינו תביעה להורות לנתבעים להותיר את התובעת בעבודתה או 27/02/06 לחילופין לשלם לה פיצויים בגובה 2,350,000 ש"ח. העובדות הצריכות לעניין 1. 1. התובעת מועסקת כעובדת בכירה במשרד התחבורה מזה 34 שנה, מהם 17 שנים כמנהלת אגף בכירה בענף מערכות מידע והינה בת 61. החל מיום 14/05/97 מועסקת התובעת בחוזה עבודה אישי המיועד לעובדי מדינה בכירים. 2. 2. חוזה הבכירים נחתם עם התובעת לפרק זמן בן 4 שנים. לאחר שנחתם בפעם הראשונה, בא החוזה אל סיומו ביום 30/04/01 והוארך רטרואקטיבית עד ליום 30/04/05. 3. 3. הנתבע 1, משרד ממשלתי, אשר הנתבע 3, מר סלמן בן ציון כיהן בו כמנכ"ל משנת 2000. מר בן ציון סיים את עבודתו אצל הנתבע 1 ביום 19/09/05. 4. 4. ביום 04/08/05 החליט הנתבע 2, נציב שירות המדינה שלא להאריך את חוזה ההעסקה של התובעת. החלטה זו נתקבלה לאחר שלתובעת נערך שימוע בפני המשנה לנציב שירות המדינה, מר יעקב ברגר (להלן: המשנה לנציב או מר ברגר). 5. 5. בשימוע שנערך לתובעת, נאמר לה כי הנימוק אשר ניצב בבסיס ההחלטה שלא להאריך את חוזה העסקתה, הינו לאור יכולותיה הניהוליות אשר אינן מספקות. טענות התובעת 6. 6. התובעת טוענת כי תפקידה הובטח למר ציון כספי, מקורבו של שר התחבורה ועל כן ההחלטה לפטרה מבוססת על שיקולים שאינם ממין העניין ועל כן דינה בטלות. התובעת מפנה לעדותו של מר כספי אשר לשיטתה ניתן ללמוד ממנה כי שר התחבורה הבטיח את התפקיד למר כספי, התערבות שהינה אסורה על פי כללי נציבות שירות המדינה. 7. 7. התובעת טוענת כי החלה לחוש בשינוי בעמדתו של הנתבע 3 כלפיה, וכי לשיטתה הנתבע 3 "תפר תיק" כנגדה בכדי להביא לסיום עבודתה. 8. 8. העובדות שהציג מנכ"ל משרד התחבורה בפני נציבות שירות המדינה, ובפרט העובדות הנוגעות לתפקודה של התובעת אינן אמת ונועדו להביא לדבר אחד - סיום העסקתה במשרד התחבורה. 9. 9. התובעת טוענת כי עובדות אלו באות לידי ביטוי בכל הליך הפיטורים. כך לדוגמא, טוענת התובעת כי השימוע שנעשה לה לא היה "בלב פתוח ובנפש חפצה" וכי תוצאתו הייתה ידועה עוד לפני שהחל. התובעת מציינת כי הטענות שהושמעו כלפיה במהלך השימוע היו בחלקן חסרות כל בסיס ובחלקן מנוגדות לחוק. 10. 10. התובעת טוענת כי הערכות העובד אשר מולאו ביחס לעבודתה על ידי מר בן ציון מולאו באופן מגמתי ובכדי להגיע למסקנה ידועה מראש. התובעת מציינת כי הערכותיו של מר בן ציון עומדות בסתירה גמורה להערכות העובד אשר מולאו על ידי מר בן אבו, מנכ"ל משרד התחבורה שקדם לו. 11. 11. התובעת מציינת כי בניגוד לאמור בתקשי"ר, על אף שההערכות בחוות דעתו של מר בן ציון היו נמוכות, לא פירט הוא בפניה את הכשלים אשר מצא הוא בתפקודה. יתרה מזאת, בפגישות שנערכו בינה לבין מר בן ציון, לא הציע לה מנכ"ל המשרד, דרכים לשיפור ובכך מוצאת היא ראיה לכך שאין ממש בטענות הנתבעים לגבי תפקודה כמנהלת. 12. 12. פיטוריה של התובעת נעשו כתוצאה מאפליה על רקע של גיל, מין וותק, התובעת מוצאת תימוכין לכך בדברים שנאמרו בשימוע שנערך לה על ידי המשנה לנציב. 13. 13. הנתבעים לא הרימו את נטל הראיה הנדרש בכדי להוכיח כי התובעת לא הופלתה על ידם, נטל המוטל על שכמיהם לאור האמור בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988 (להלן:חוק שוויון ההזדמנויות). טענות הנתבעים 14. 14. הנתבעים טוענים כי ההחלטה שלא להאריך את חוזה העסקתה של התובעת התקבלה כדין והליך הפיטורים היה כראוי. לתובעת ניתנה ההזדמנות לטעון כנגד החלטת הפיטורים בעל פה ובכתב והחלטת הפיטורים נתקבלה לאחר שנשקלה באופן מעמיק על ידי המשנה לנציב, מר יעקב ברגר. 15. 15. התובעת חתומה על הסכם בכירים, אשר משמעותו הינה תנאי שכר טובים יותר לעובד, בתמורה לפגיעה בביטחון התעסוקתי וקיום אפשרות נוחה יותר לסיום ההעסקה מטעם המעביד. 16. 16. מסלול ההעסקה בחוזה אישי משמעה, מתן "גמישות ניהולית" למעביד לקדם ולשמר עובדים איכותיים יותר ומאידך לסיים את העסקתם של עובדים וקבלת עובדים אחרים תחתיהם. 17. 17. סמכותו של בית הדין להתערב בהחלטה לסיים את העסקת התובעת הינה בהתאם לכללי המשפט המינהלי, המאפשרים התערבות בהחלטה מינהלית אך ורק כאשר ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית. בכל מקרה אחר, לא ישים בית הדין את שיקול דעתו במקום שיקול הרשות המקצועית. 18. 18. הנתבעים טוענים כי ההחלטה שלא להאריך את חוזה העסקתה של התובעת, לא הייתה נגועה בשיקולים זרים, אלא התקבלה משיקולים ענייניים בלבד. התובעת לא פוטרה לאור גילה או וותקה ואף לא מכיוון שתפקידה הובטח למקורב השר. ההחלטה לסיים את העסקתה של התובעת התקבלה מכיוון שהתובעת נעדרת את הכישורים המתאימים להמשיך ולנהל את אגף המחשוב במשרד התחבורה. הכרעה 19. 19. ביום 15/12/05 החלטנו להוציא צו אשר ימנע את פיטוריה של התובעת עד להכרעה בתיק זה. בהחלטתנו קבענו כי התובעת הביאה די ראיות בכדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים, בכדי שיראו כי התובעת לא הופלתה על ידה בהליך פיטוריה. 20. 20. לאחר ששמענו את העדויות, קראנו את תצהירי העדים ועיינו במסמכים אשר צורפו על ידי הצדדים לתיק בית הדין, הגענו לכלל מסקנה כי הליך פיטוריה של התובעת היה פגום מן המסד ועד הטפחות ויש מקום להפוך את הצו הזמני לקבוע ולהורות על ביטול פיטוריה של התובעת והשבתה לעבודה, הכל כפי שיפורט להלן. התשתית הנורמטיבית 21. 21. כפי שציינו עוד בהחלטתנו בסעד הזמני, החלטה של רשות מינהלית עליה לעמוד בכללי המינהל הציבורי. אכן, בדין טוענים הנתבעים כי בית הדין לא ימהר להמיר את שיקול דעת הרשות המינהלית בשיקול דעתו שלו. יחד עם זאת, מצב בו רשות ציבורית תשתמש ללא כל צידוק בעובדת היותה רשות ציבורית, כדי להתנער בהתחייבויות אשר נטלה על עצמה, אינה מתקבלת על הדעת. 22. 22. כאשר עוסקים אנו בחוזים שכרת גוף ציבורי, ההיבט הציבורי מטיל על גופים ציבוריים חובות נוספות על החובות הקיימות בדין הפרטי. אומנם לצד חובות אלו יכול הגוף הציבורי, כאשר טובת הציבור מחייבת זאת, להשתחרר מהחוזים הללו, אך לשם כך עליו לעמוד בתנאי הלכת ההשתחררות (לעניין זה ראו עוד:ע"א 6328/97 עזרא רגב ואח' נ' משרד הביטחון פ"ד נד(5), 506). 23. 23. החובות המיוחדות המוטלות על גוף ציבורי כוללות בחובן חובות מוגברות של תום לב, איסור לנהוג בשרירות ואיסור להפלות. לחובות אלו התייחסנו עוד בהחלטתנו בסעדים הזמניים (ראו עוד: בג"צ 852/86 ח"כ שולמית אלוני ואח' נ' שר המשפטים פ"ד מא(2), 1). 24. 24. ג. שלו בספרה דיני חוזים, הוצאת דין ירושלים מהדורה שניה, התשנ"ה בעמ' 644 מציינת כי: "...כל חוזה-רשות טומן בחובו היבטים ציבוריים ופרטיים, שלטוניים ומסחריים. הדין המהותי של חוזי-רשות הוא דין אחיד, והוא בעיקרו דין-החוזים, בתוספות ובשינויים הנובעים מן המשפט הציבורי. בהיות חוזה רשות יציר כלאיים, חלות עליו בו-זמנית ובמשולב, שתי מערכות דינים: מערכת דיני-החוזים ומערכת דיני המנהל הציבורי. דיני-החוזים חלים מחמת מהות הפעולה המשפטית הנדונה (חוזה), ואילו כללי המשפט המנהלי חלים מחמת מיהות הגוף המתקשר (רשות). כל אימת שמתקשרת רשות בחוזה, תיבחן פעולה זו באספקלריה כפולה: סמכויותיה הציבוריות, מסגרת כוחה ותקפות פעולותיה, ייבחנו על פי המשפט הציבורי: ואילו תוקף החיובים אשר נטלה על עצמה הרשות, זכויותיה וחובותיה כלפי המתקשר, ביצוע החוזה ופקיעתו, וכיוצא באלה שאלות "אזרחיות" או "מסחריות" - יופנו אל המשפט הפרטי..." 25. 25. חובת תום הלב המוטלת על הרשות הציבורית, הנה רחבה ומחמירה עוד יותר מחובת תום הלב המוטלת על צדדים לחוזה מכוח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים). חובה זו מקורה בחובות ההגינות שחבה הרשות כלפי הציבור לאור מעמדה כנאמן כלפי הציבור. לעניין זה יפים הדברים שאמרה השופטת דורנר בבג"צ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'. פ"ד מז(3), 853 ,בעמ' 860: "...חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. ואולם, חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום-הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי, ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי..." 26. 26. אם לא היה די בכך, עוסקים אנו ביחסי עבודה, בהם נקודת המוצא הינה כי העובד הינו בעמדת נחיתות ביחס למעביד: "...כאשר מדברים ביחס עובד-מעביד המדובר בקטיגוריה משפטית, שהחברה מחילה על מערכת עובדתית לשם השגת מטרותיה. על-פי רוב, יחסי הכוחות בין עובדים למעבידים אינם מאוזנים, והצדק החברתי מחייב התערבות להגן על העובד. דיני עבודה נועדו אפוא למנוע ניצולם של עובדים ולהגן על מעמדם, משום שאילו הדבר הושאר ל"כוחות השוק" ולדיני החוזים, מעמדם של העובדים היה עלול להיפגע..." (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נ(4), 628 ,641). 27. 27. מהאמור לעיל רואים אנו כי על הנתבעים חלות חובות מוגברות של תום לב ואיסורים שאינם קיימים על מעביד מהמגזר הפרטי, שגם עליו קיימות חובות שאינן קיימות על צד לחוזה סתם. עוד רואים אנו כי על בית הדין לבחון והכריע בשאלות העולות בתחום יחסי העבודה, מבלי להתעלם מאי השוויון בין הצדדים. שיקולים זרים 28. 28. כלל נקוט הוא כי החלטה של רשות מינהלית יכול שתתקבל אך ורק על בסיס שיקולים ענייניים. כך גם בענייננו, ההחלטה על אי הארכת חוזה העסקתה של תובעת היה עליה להתקבל אך ורק כתוצאה משיקולים ענייניים וכשרים. 29. 29. יחד עם זאת, פעמים רבות עצם הוכחת העובדה כי בקבלתה של החלטה מסוימת היו מעורבים שיקולים זרים, הינה כמעט ובלתי אפשרית. בעקבות זאת, הן בפסיקה והן בחקיקה ניתן משקל לעובדה זאת על ידי הקלת נטלי הראיות המוטלים על שכם התובע או לחלופין העברתם, בהתקיים נסיבות מסוימות אל שכם הנתבע. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בבג"צ 6840/01 פלצמן בל (יפה) נ' ראש המטה הכללי - צבא ההגנה לישראל ואח' תק-על 2005(4), 219 ,228: "...בהעדר ראיות ישירות לשיקולי המעסיק שהביאו לפיטורי המועסק, קשה לעיתים לבחון האם החלטת הפיטורין מושתתת על שיקולים פסולים, אם לאו (רבין-מרגליות, המקרה החמקמק של הפלייה בעבודה - כיצד מוכיחים את קיומה, הפרקליט מד, 529, 531). ככלל, בחינת קיומם של שיקולים זרים בהחלטה מינהלית המבוססת על שיקול דעת סובייקטיבי קשה ביותר להוכחה באמצעות ראיות ישירות. לא אחת, תנסה הרשות להסוות את שיקוליה הפסולים תחת מצג של שיקולים כשרים... הקושי המובנה בהוכחת שיקול סובייקטיבי פסול, הביא להקלה מובנת בנטל הראייתי הנדרש לביסוס קיומו, והדבר משליך גם על ענין הקשר הסיבתי בין האמצעי הדרסטי שנקט מעסיק כלפי המועסק לבין תלונה שהוגשה כנגדו. בהקשר זה, די ביצירת ספק ממשי ביחס לכשרות שיקולי המעביד או הרשות הציבורית המוסמכת, כדי שנטל ההוכחה יעבור לפיתחם להוכיח כי שיקוליהם בפגיעה במועסק היו ענייניים (הר-זהב, שם, עמ' 471). בנסיבות כגון אלה, על הרשות לשכנע כי שיקולים אובייקטיביים וענייניים כבדי משקל הובילו להחלטתה להפסיק את עבודתו של המועסק במסגרתה (בג"צ 651/86 מלכה נ' שר המשטרה, פד"י מ(4) 645; בג"צ 392/72 ברגר נ' הועדה המחוזית, פד"י כז(2) 764). באשר לשיקול פסול של הרשות במינוי פוליטי נפסק בבג"צ 4566/95 דקל נ' שר האוצר, (פד"י מה(1) 28, 37)... 30. 30. בענייננו, סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע כי במקרים המנויים בסעיף 2 לחוק, יועבר נטל הראיה אל המעביד בכדי שיוכיח כי הסיבה לפיטורים איננה כתוצאה מהפליה, אלא מסיבות ענייניות. סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע כדלקמן: "(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון או היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, בכל אחד מאלה: (1) קבלה לעבודה ; ... (5) פיטורים או פיצויי פיטורים. ... (ב) לענין סעיפים קטנים (א) ו-(א1) רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין הענין. ..." 31. 31. רואים אנו כי המחוקק מצא לנכון להעביר את נטל הראיה בכל מקום בו מתקיימת הפליה מכל סוג שהוא אל שכם המעביד, כך שעל המעביד להוכיח כי החלטתו הייתה נקייה משיקולים זרים. 32. 32. כפי שהתייחסנו עוד בהחלטתנו בבקשה לסעדים זמניים, עובד המבקש להעביר את נטל הראייה למעביד לפי סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, עליו להביא ראשית ראיה להתנהגות פסולה מטעם המעביד (דב"ע נו/129-3 פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ פד"ע לג' 481). מן הכלל אל הפרט 33. 33. בהחלטתנו בבקשה לסעדים זמניים קבענו כי התובעת הביאה ראשית ראיה בכך שהצביעה על התנהגות פסולה של הנתבעים. עוד קבענו כי הונחה תשתית ראייתית לכאורה על ידי התובעת בכדי להעביר את נטל הראיה לנתבעים. 34. 34. לבסוף בהחלטה בסעד הזמני, הגענו למסקנה כי לכאורה לא ניתנה סיבה מניחה את הדעת לפיטוריה של התובעת. עוד קבענו כי הנתבעים לא הביאו ראיות לכאורה המרימות את הנטל הנדרש. הפליית התובעת כבסיס להעברת נטל הראיה 35. 35. בהחלטתנו מיום 15/12/05 הצבענו על מספר ראיות אשר הובאו על ידי התובעת והנתבעים וכן ראיות שעלו מחקירות העדים אשר הצביעו לשיטתנו על התנהגות פסולה המנוגדת לאמור בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. למען הסדר הטוב, לפני שנתייחס לראיות שהובאו בתיק העיקרי, נזכיר בקצרה את הראיות המרכזיות לדעתנו שעלו בתיק הזמני. 36. 36. בשימוע שנערך לתובעת ביום 09/05/05 (פרוטוקול השימוע מצורף כנספח ט"ו לכתב התביעה) אמר המשנה לנציב, מר ברגר, את הדברים הבאים לתובעת (עמ' 5 בנספח ט"ו): " את בתפקיד מ-88, האם במשרד לא ירצו לעשות שינוי. האם הגיוני שאדם יהיה מושלם במשך 20 שנה?" 37. 37. בסעיף 41 לתצהירו של מר אלישע שחף (המצורף לתשובת הנתבעים לבקשה לסעדים זמניים), המשנה למנכ"ל משרד התחבורה, צויינו הדברים הבאים ביחס לותק התובעת: "יודגש כי גילה של המבקשת מעולם לא עלה כשיקול לאי-הארכת חוזה העסקתה. בהתייחס לותקה של המבקשת הרי שכאשר עובד משמש באותו תפקיד 17 שנים, מתוכן 8 שנים בחוזה בכירים, התכלית של "הזרמת דם חדש" הינה תכלית ראויה. הדבר בא למנוע שחיקה של העובד, מחד גיסא, ומאידך, יצירת אפשרויות קידום במערכת, מניעת קפיאה על השמרים וצבירת כוח רב וריכוזו ביד עובד בכיר לתקופה ממושכת." 38. 38. בסעיף 37 לתצהירו (מצורף לתשובת הנתבעים לבקשה לסעדים זמניים) מציין מר ברגר את הדברים הבאים ביחס לוותקה של התובעת: "...אכן, המבקשת משמשת בתפקידה הנוכחי מזה שנים רבות, ובאופן טבעי, עשויה להיות לכך השפעה כזו או אחרת, על דרך התנהלותה האישית ודרך ניהולה את האגף. אולם מכאן ועד לטענה כי זהו הנימוק לסיום העסקתה - רחוקה הדרך. את ענין ותקה של המבקשת יש לבחון בהקשר הנכון, לאור אופי ההעסקה בחוזה בכירים, המאפשר למשרד "לרענן את השורות" ככל שהדבר דרוש..." 39. 39. כאמור, בעקבות ראיות אלו וראיות נוספות שהונחו בפנינו המצביעות על אותן המסקנות, החלטנו כי התייחסותם של הנתבעים לגיל או לותקה של התובעת, עוד לפני שהוגשה הבקשה, הינה התייחסות פסולה ומפלה הקובעת תנאים שאינם ממין העניין. 40. 40. כאשר שמענו את עדי הצדדים ועיינו בראיות אשר הוצגו בתיק העיקרי, נוכחנו לראות כי הראיות וההסברים שניתנו על ידם בתיק העיקרי לא הניחו את דעתנו וכי אין מקום לשנות את החלטתנו. 41. 41. בחקירתו של מר ברגר, בתשובה לשאלת ב"כ התובעת בקשר לאמור בתצהירו אשר צורף לתיק הזמני, אמר מר ברגר (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 09/02/06) את הדברים הבאים: "... הסברתי את הדבר גם באופן אישי לתובעת, ולקחתי את עצמי בתור דוגמא. אמרתי לה שאני משוכנע בזה שבתום 8 שנים בתפקידי למשל כסמנכ"ל משרד הבריאות אני לא הייתי בדיוק אותו אדם, שהייתי למשל באמצע התפקיד. לזה התכוונתי. ..." 42. 42. אין אנו סבורים כי הדוגמא האישית אותה מציג מר ברגר בעדותו יש בה כדי להעלות או להוריד לעניין שאלת הפליית התובעת. אכן השיקול של "רענון השורות" יכול שיהא שיקול לגיטימי, אם הדבר נעשה בהסכמת העובד או שיש בותק הרב שהוא צבר כדי להביא לפגיעה באיכות עבודתו. אך ככלל, סבורים אנו כי עובד ותיק הינו עובד מנוסה ויעיל אשר ניסיונו רב השנים ראוי שיעמוד לזכותו, בוודאי שלא יהא לו לרועץ. 43. 43. בענייננו, הנתבעים אינם מקשרים בין וותקה של התובעת לבין איכות עבודתה. הנתבעים סבורים כי התובעת מבצעת כהלכה את החלקים המקצועיים בעבודתה אך בכל הקשור ליכולותיה הניהוליות, טוענים הם כי עבודתה לוקה בחסר. אם סבורים הנתבעים כי כישוריה של התובעת כמנהלת נפגעו לאור ויתקה בעבודתה, כיצד לא נפגעו גם כישוריה המקצועיים? 44. 44. גם הסבריו של מר ברגר לעניין התרעננות בעבודה ומעבר לעבודות אחרות, כאשר בכלל זה הביא הוא את עצמו כדוגמא, איננה מעלה ומורידה לענייננו דבר. אכן, טוב הוא מצבו של אותו עובד אשר קיימת לו האפשרות לעבור מתפקיד לתפקיד, לעיתים קרובות תוך שיפור ברמת שכרו ובכך פחותה שחיקתו. 45. 45. אך אין זהו מצבה של התובעת. התובעת, בת 61, נמצאת במשרתה זו במשך 17 השנים האחרונות ועובדת אצל הנתבע 1 במשך למעלה מ-30 שנים. אין היא חפצה לעזוב את משרתה ולו יכפה עליה הדבר, תתקשה היא עד מאוד למצוא משרה הדומה בתנאיה למשרתה הנוכחית, בייחוד בהתחשב בעובדת היותה שנים ספורות לפני גיל פרישה. 46. 46. הנתבעים נתלים בבג"צ 5464/04 עו"ד יורם זריפי נ' שר המשפטים תק-על 2005(1), 1561 (להלן: עניין זריפי) ולמדים ממנו כי קיימת מגמה בנציבות שירות המדינה לקצוב את תקופת עבודתם של עובדים בכירים. 47. 47. אין אנו מקבלים טענה זו ואין אנו סבורים כי ניתן להשליך מעניין זריפי לענייננו. ראשית, עניין זריפי מתייחס לבעלי תפקידים סטטוטוריים שעניינם מוסדר על פי חוק. בענייננו, מדובר בעובדת אשר תנאי עבודתה מוסדרים בחוזה, אליו עוד נתייחס להלן, אך לעניין זה נציין כי החוזה עליו חתומה התובעת, קובע את תקופת עבודתה. על כן, משרתה של התובעת איננה שייכת לאותם מקרים אליהם התייחסה השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה הנ"ל. 48. 48. מעבר לכך, בנסיבות עניין זריפי מצא בג"צ כשלים מהותיים ביותר בהתנהלות המשיב, שר המשפטים. בפועל, הן בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והן בפסק דינו של הנשיא ברק מצוין כי אחד השיקולים המרכזיים בגינם בחר בית המשפט העליון שלא להתערב בהחלטת המשיבים בעניין זריפי, הייתה לאור הסכמתם לבטל את החלטתם ולהותיר את העותר בתפקידו. 49. 49. הנתבעים טוענים כי עמדת נציבות שירות המדינה משקפת את המגמה הקיימת במשרד המשפטים, אך התובעת איננה עובדת במשרד המשפטים. יתרה מזאת, הנתבעים לא הביאו בעניין זה בדל של ראיה, למעט הטענה שהועלתה בסעיף 39 לתצהירו של מר ברגר לפיה אפשרות זו איננה נהוגה, אלא אפשרות הנשקלת במשרד המשפטים. 50. 50. אין אנו נזקקים לטענותיהם של הנתבעים כי לא הייתה כוונה לפטר את התובעת מפאת גילה, או ויתקה. קיומה של הפליה תיבחן באופן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. אך לפני ימים אחדים התייחס לעניין זה בית המשפט העליון בבג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש הממשלה (טרם פורסם, פסק דין מיום 27/02/06) בקובעו את הדברים הבאים (עמ' 18 לפסק הדין): "...אכן, הפליה אסורה עשויה להתקיים גם בהעדר כוונה או מניע של אפליה מצד יוצרי הנורמה המפלה. לעניין ההפליה, די בתוצאה המפלה...המבחן לקיומה של אפליה הוא מבחן אובייקטיבי...השאלה אינה אם קיימת כוונה להפלות קבוצה זו או אחרת. השאלה הינה מהי התוצאה הסופית הנוצרת במציאות החברתית...". 51. 51. התוצאה הסופית לנו אנו עדים הינה מקרה בו מסתיימת העסקתה של עובדת אשר נאלצת להיאבק על המשך עבודתה ובפיה טענת הפליה, אשר מצאנו כי יש בה ממש. 52. 52. סיכום ביניים: קובעים אנו כי לצורך סעיפים 2 ו-9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה הביאה התובעת ראשית ראיה, ואף למעלה מכך, בכדי להוכיח כי הופלתה על ידי הנתבעים. 53. 53. בשולי הדברים נציין כי בסיכומיהם טענו הנתבעים כי דבריו של מר ברגר המצוטטים לעיל מפרוטוקול השימוע היו בתגובה לטענת התובעת כי היא נמצאת בתפקידה מאז שנת 1988. 54. 54. אין לנו אלא להצר על כך שדברים אלו נאמרו. בכך יש כדי להעיד על תום ליבם של הנתבעים, או ליתר דיוק על היעדרו. עיון בפרוטוקול השימוע מראה כי דברים אלו נאמרו ללא כל קשר לדברים שאמרה התובעת, כאשר המשפט שנאמר לפני כן על ידי התובעת היה בנוגע לטענתה כי משרתה הובטחה למר ציון כספי. האם הרימו הנתבעים את נטל הראיה 55. 55. כפי שקבענו לעיל, התובעת הרימה את הנטל הנדרש להוכחת הפליה כנדרש על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. לאחר ששמענו את ראיות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי הנטל שהוטל על הנתבעים לא הורם, ולא הוכח בפנינו כי ההחלטה שלא להאריך את חוזה העסקתה של התובעת לא הייתה נגועה בהפליה. 56. 56. הצדדים הביאו עדים שונים בכדי להוכיח האם התובעת הינה מנהלת מוכשרת אם לאו. שמענו את עדויותיהם של עדי התובעת, התובעת עצמה, מר כספי, מר קליפר והגב' פדן אשר תמכו בטענות התובעת ואת עדויות הנתבעים, הנתבע 3, מר ברגר, מר סלומון ומר נוימן. 57. 57. מוצאים אנו את עדויותיהם של מר ברגר ומר בן ציון כעדויות משמעותיות יותר ובעלות משקל רב יותר, מכיוון ששני עדים אלו היו בעלי ההשפעה המכרעת ביותר בקבלת ההחלטה האם להמשיך ולהעסיק את התובעת אם לאו. מר בן ציון, הנתבע 3, כמנכ"ל משרד התחבורה היה זה שהמליץ על פיטורי התובעת ומר ברגר, המשנה לנציב שירות המדינה, ערך לתובעת את השימוע והמליץ לנש"מ שלא להאריך את חוזה העסקתה. 58. 58. מבין עדויות אלו, ראיות התובעת עדיפות עלינו. מצאנו את עדותה הן בדיון בסעד הזמני והן בדיון בסעד הקבוע מהימנה יותר מראיות הנתבעים. ראיותיה תמכו בגירסתה ולא נמצאו בהם בקעים או סתירות. 59. 59. לעומת זאת, לא מצאנו מקום לקבוע ממצאים עובדתיים מעדויות הנתבעים. יתרה מזאת, בעדויות החשובות והמרכזיות ביותר, של הנתבע 3 ושל מר ברגר, נמצאו סתירות ובקיעים ולכן משקלן הראייתי היה נמוך ביותר. 60. 60. מר נוימן טען בתצהירו כי השירות אשר קיבל כמנהל תחום כלי שייט ומשיטים ברשות הספנות מאגף המחשוב במשרד התחבורה, לקה בחסר. לדבריו עניינים פשוטים לא סודרו בפרק זמן אשר לדעתו היה ראוי שיסודרו בו. 61. 61. מר סלומון טען בתצהירו כי התובעת לא יישמה המלצות אשר אימצה הנהלת המשרד בעקבות סקר שביעות רצון שבוצע במשרד התחבורה. מר סלומון העלה טענות נוספות המצביעות לדעת הנתבעים על כשלים בהתנהלות התובעת. אל טענותיו של הנתבע 3 עוד נתייחס בהמשך. 62. 62. ראיות אלו אין בהן כדי להוכיח דבר. ולמעשה העיתוי בו הובאו ראיות אלו ומשקלן הקטן יחסית מעיד כאלף עדים על הפגמים שנפלו בהליך פיטוריה של התובעת. שתי עדויות אלו אינן יכולות להוות משקל נגד ל-17 שנות עבודה, שלגבי רובו המוחלט של פרק זמן זה לא הובאו ראיות המצביעות על טענות הנתבעים, אלא היפוכו של דבר, הובאו ראיות המוכיחות את כישוריה. 63. 63. העובדה שהנתבעים הציגו ראיות אלו רק לאחר הדיון בבית הדין הארצי כחלק מתצהירי העדויות הראשית, יש בה כדי להפחית עד מאוד את משקלן של ראיות אלו. לו היו ראיות אלו מוצגות בפני התובעת בעת השימוע שנערך לה, או בסמוך לכך, ייתכן ומשקלן היה מהותי יותר. אך הנתבעים לא עשו זאת ואף לא הציגו ראיות אלו בדיון שנערך בסעד הזמני. 64. 64. זאת ועוד. לו היו מראים לנו הנתבעים כי קיימת הנחיה מינהלית הקובעת כי לגבי כל מנהל ומנהל בשירות המדינה, קיים פרק זמן בו הוא מכהן בתפקידו ולאחר מכן מתבצע "רענון שורות" ומנהל אחר - "דם חדש" - מחליף אותו, ייתכן והיה בכך כדי להוכיח כי יש בדבריהם אמת מסוימת. גם אם היו הנתבעים מוכיחים את קיומו של נוהג שכזה ייתכן והיה בכך די בכדי להרים את נטל הראיה הנדרש מהם. אך זאת לא נעשה, והרושם שנוצר בפנינו הוא כי נוהל "רענון השורות" נשלף "בצוק העיתים" בכדי להסביר את ההחלטה שלא להאריך את העסקת המבקשת מבלי שיש לכך צידוק מספיק. 65. 65. באשר לעדותו של הנתבע 3, מתקשים אנו שלא לתמוה כיצד טענות מפורשות אשר מופיעות בתצהירו והמעידות לטענתו על כשלי הניהול של התובעת, לא עלו בחקירתו במסגרת ההליך הזמני. התרשמותנו מעדותו של הנתבע 3 בהליך הזמני הייתה כי פרטים רבים הנוגעים לתיק זה, פרחו מזכרונו או שלא היו בידיעתו. לפתע, בתצהירו, זוכר הנתבע 3 פרטים ופרטי פרטים. ריפוי ההליך בדיעבד 66. 66. בסיכומי הנתבעים ובחקירתו החוזרת של מר ברגר (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 09/02/06) מתייחסים הנתבעים לדברים שנאמרו בבית הדין הארצי בערעור שהגישו הנתבעים על ההחלטה בסעד הזמני. על פי הנתבעים, היה עליהם לשוב לבית דין זה ולהציג ראיות התומכות בהליך הפיטורים. 67. 67. סבורים אנו כי הפגמים עליהם הצבענו בתיק הזמני יכול שיהיו ברי-ריפוי, רק אם יובאו ראיות חד משמעיות המוכיחות את טענות הנתבעים. עוד סבורים אנו כי היה על הנתבעים למסור הסבר מניח את הדעת מדוע ראיות אלו לא הוצגו בפנינו בהליך הזמני ומדוע לא ניתנה לתובעת הזדמנות ראויה להתייחס לטענות אלו בשימוע שנערך לה בפני מר ברגר. 68. 68. בעדותו (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 09/02/06), טען מר ברגר כי היו בידיו כל המסמכים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה וכי הוא אף הפנה את תשומת לבה של התובעת לאמור בהם. אם היו בידיו כל המסמכים הרלוונטיים לקבלת החלטה בעניינה של התובעת, מדוע לא קיימת התייחסות מצידו לכך בהליך השימוע? מדוע לא נמסרו הם לתובעת? 69. 69. בהחלטתנו בהליך הזמני, הראנו בפירוט כי הנתבעים לא הציגו סיבה משמעותית אחת, מתקבלת על הדעת, שיש בה כדי להצדיק את החלטתם. ההליך בו הוחלט שלא להמשיך ולהעסיק את התובעת נמשך על פני זמן רב וכלל תכתובת רבה, אשר חלקה הובא בפנינו. בטענות שהועלו בפני התובעת במסגרת הליכים אלו אין עדות לטענות המופיעות לפתע בהליך זה, בראיות הנתבעים. 70. 70. עתה, משקבענו בהחלטה בצו הזמני כי לא הובאו ראיות המצביעות על התנהלותה הקלוקלת של התובעת, פישפשו הנתבעים בכליהם, עד שמצאו את אותו רבב אשר הנתבעים סברו, ככל הנראה, כי ניתן להדביקו לתובעת. הנתבעים סבורים כי לו יציגו כעת את אותו הרבב בפנינו יהא בכך כדי להכשיר את הליך הפיטורין ולהוכיח כי אכן התובעת איננה מנהלת ראויה ובדין פוטרה היא מעבודתה. 71. 71. ויודגש, בית דין זה נעדר את המומחיות לשקול את יכולותיה הניהוליות של התובעת ואין אנו מתיימרים כלל לערוך בחינה מעין זו. כל שבוחנים אנו את הדרך בה נתקבלו ההחלטות אצל הנתבעים. בטלות יחסית 72. 72. טוענים הנתבעים כי גם אם נפל פגם בהליך שהביא לפיטורי התובעת, הרי שעל בית הדין להשתמש בכלל הבטלות היחסית ולא להשיב את התובעת לעבודתה לאור יכולת הניהול הלקויה של התובעת, כך לשיטת הנתבעים. 73. 73. אלא שלא מצאנו כי יש בראיות שהובאו בפנינו, כדי להצביע על פגם כלשהו בכישורי הניהול של התובעת. משנשמט הבסיס לטענה היחידה שמועלת באופן מעשי כנגד התובעת ולאחר שקבענו כי החלטת הנתבעים הייתה פסולה עד היסוד, טענה זו נדחית. 74. 74. למעלה מן הצורך נציין כי לו היה מקנן חשש בקרבנו לגבי יכולות הניהול של התובעת, הרי שלא היינו נעתרים לבקשתה בהליך הזמני. שמענו די ראיות הן בהליך הזמני והן בהליך העיקרי, ובכלל זה נציין את עדויותיהם של הגב' פדן, מר קליפר ואת חוות הדעת שמילא מנכ"ל משרד התחבורה הקודם מר בן אבו, המצביעות על יכולתה של התובעת לנהל את אגף המחשוב. הליך השימוע 75. 75. בהחלטתנו לעניין הסעדים הזמניים קבענו כי בהליך השימוע שנערך לתובעת נפלו פגמים מהותיים וכי הוא לא נערך בלב פתוח ובנפש חפצה. לדאבוננו, בתיק העיקרי חיזקו הנתבעים מסקנתנו זו. 76. 76. בסעיף 28 לתצהירו מיום 07/02/06 כתב הנתבע 3, את הדברים הבאים ביחס לעובדה שהתובעת סירבה לעבור שימוע בפניו, את הדברים הבאים: "...בטענותיה אלו של התובעת לא היה כל ממש, הואיל ובאותה עת טרם החלטתי על ההמלצה שאמסור לנציב שירות המדינה בדבר הארכת חוזה העסקתה של התובעת, ולא התכוונתי להחליט בטרם אשמע את התובעת בעניין זה" 77. 77. בעדותו בפנינו אמר הנתבע 3 את הדברים הבאים, לעניין חוות הדעת אשר מילא ביחס לעבודתה של התובעת ולעניין כוונותיו באשר להמשך העסקתה של התובעת (עמ' 29-30 לפרוטוקול הדיון מיום 09/02/06): "ש. אתה כתבת פה וחזרת על דבריו של מר שחף - בסעיף 46 - "הערכות העובד אודות התובעת...למטרות מסוימות" מה הכוונה שהערכות עובד ת. ההערכה הראשונה נועדה כדי להעבירה לחוזה בכירים ב- 97, ב- 98 לצורך קיצור פז"מ. ש. כלומר מעבר למתן הערכת עובד באופן אובייקטיבי יש להערכה כזאת גם מטרות של הכותב ת. הערכות שהיו לצורך חוזה בכירים כי נדרשו לפני חתימה על חוזה בכירים שתהיה הערכה כזאת, וכן גם לפני קיצור פז"מ. ש. בדקת שהם ניתנו למטרות האלה? ת. שאלתי במשרד, כן. או שהעוזר שלי עוזי יצחק או צחי חבושה או אולי סמנכ"ל. כי היו מיועדות ל-2 דברים - כמו שאמרתי. ש. מה הייתה המטרה שלך? ת. להפסיק את החוזה עם העובדת. גם של נספח ז', של שתי חוות הדעת. 2 חוות דעת זה חלק מהבסיס של אולי הפסקת שירותה של העובדת, שתיהן באו לייצג מצב תפקודה של העובדת במשרד התחבורה. המטרות לתת הערכת עובד מבוססת על יכולתה של העובדת לתפקד במשרד, הכל רשום שם מבחינת תפקודה הלקוי של העובדת..." 78. 78. כלומר, הנתבע 3 מציין במפורש כי מטרתו עוד בחוות הדעת הראשונה מיום 29/02/04 הייתה להביא לסיום העסקתה של התובעת. על יסוד מטרה זו הגיש הנתבע 3 את המסמכים הרלוונטיים לסגן נציב שירות המדינה, מר ברגר, בכדי שיערוך לתובעת שימוע. 79. 79. מן הראוי להדגיש כי גם בפעולותיו של מר ברגר בהליך השימוע מצאנו פגמים, אשר התייחסנו אליהן עוד בהחלטה בהליך הזמני. מתקשים אנו להבין כיצד הגיע מר ברגר למסקנה שיש לפטר את התובעת על יסוד הטענות אשר הוא עצמו הציג בפניה, כאשר לא ניצבה בפניו ולו ראיה משמעותית אחת המוכיחה כי כישוריה הניהוליים של התובעת לוקים בחסר. מתקשים אנו להבין כיצד על יסוד החומר שהונח בפנינו בבקשה לסעד זמני החליט מר ברגר כי אין להאריך את חוזה העסקתה של התובעת. 80. 80. יתרה מזאת, בעדותו בפנינו ציין מר ברגר כי הוא התבסס בצורה מלאה ומוחלטת על חוות דעתו ועל המסמכים אשר מסר לו הנתבע 3. מאחר שדעתו של הנתבע 3 הייתה מנויה וגמורה עוד בעת שכתב את חוות הדעת הראשונה ומאחר ועל כך הסתמך מר ברגר בשימוע, הרי שגם זהו פגם היורד לשורשו של עניין. 81. 81. נוסיף ונאמר, כי הדרך בה התנהלו הנתבעים בהליכים אלו כנגד התובעת יש בה לכשעצמה, כדי להוות ראיה כנגדם. לו חפצו הנתבעים לקיים את הליך סיום העסקת התובעת כהלכתו, נדרשו הם, בסך הכל, לבצע זאת בתום לב ובהגינות. היה עליהם להשמיע את הטענות אשר הועלו כאן כנגדה באופן מפורט ולאפשר לתובעת להשיב כנגד הטענות נגדה. אך זאת לא נעשה. לאורך כל הדרך עדים אנו להתחמקויות, לטענות כלליות, לטענות הנטענות בדיעבד, לחצאי אמיתות ואף גרוע מכך. 82. 82. לנתבעים היו את כל הכלים בכדי לקיים הליך ראוי ולאפשר לתובעת לאפשר לתובעת לעבור הליך ראוי והוגן, זהו המינימום אותו היו הם מחויבים לה, לאחר שנות שירות רבות כל כך וזאת לא נעשה ואין לנו אלא להצר על כך. חוזה בכירים 83. 83. זהו טיעון מרכזי בטיעוני הנתבעים, שגם בו לא מצאנו ממש. הנתבעים סבורים כי נפקות קיומו של חוזה בכירים הינה, בקליפת אגוז, תשלום שכר גבוה יותר לעובד, בתמורה ל"גמישות ניהולית", הווה אומר, הליך פיטורים קל יותר מאשר הליך פיטורי עובד המצוי בסטטוס של עובד קבוע. 84. 84. הנתבעים שבים ומעלים טענות הנוגעות לכללי ההתערבות של בית הדין בהחלטות מינהליות בכלל ובחוזה בכירים בפרט ומפנים את בית הדין למתחם הסבירות. לעניין זה טוענים הנתבעים כי מידת ההתערבות של בית הדין כאשר מדובר בחוזה בכירים תהא מועטה עוד יותר, לאור אותה מהות שהזכרנו לעיל. 85. 85. אך גם דין טענה זו להידחות. אין אנו נזקקים להיכנס לעומקו של עניין באשר לחוזה הבכירים. די בכך שנציין כי העובדה שהתובעת חתומה על חוזה בכירים, איננה מאפשרת לנתבעים, שלא להאריך את חוזה העסקתה בצורה שרירותית. 86. 86. סעיף 4 לחוזה הבכירים קובע כדלקמן: "...תוקף החוזה הוא ל-4 שנים...ויוארך בתום תקופה זו לתקופה של 4 שנים כל פעם - לאחר המלצת הממונה הישיר ואישור נציב שירות המדינה, או עד שימלאו לעובדת 65 שנים, הכל לפי התאריך המוקדמם יותר, אלא אם הודיע אחד הצדדים למשנהו על אי רצונו בהארכה..." 87. 87. עוד מצוין בסעיף 4(א) כי: "על אף האמור בסעיף 4 לעיל, רשאי נציב שירות המדינה או מי שהוסמך על ידיו לעניין סעיף זה להפסיק את שירותה של העובדת בכל עת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב שלושה חודשים מראש או על ידי תשלום משכורת של שלושה חודשים, לפי בחירת הנציב. עובדת תוכל לפנות באמצעות נציב שירות המדינה לוועדת השירות בטענה שהפסקת עבודתה היא שרירותית או נובעת משיקולים פוליטיים" 88. 88. מעיון בלשונו של סעיף 4, רואים אנו כי יש לשלול מכל וכל את פרשנות הנתבעים כי לתובעת אין כל זכות מוקנית להארכת החוזה. מלשונו של סעיף 4 רואים אנו כי ככלל, יוארך חוזה העסקתה של התובעת. טענת הנתבעים כי בכל ארבע שנים בא חוזה הבכירים לסיומו, אין לה על מה שתסתמך, לאור לשון סעיף 4 לחוזה. 89. 89. אומנם, סעיף 4(א) מסייג את הארכת החוזה, אך סייג זה הינו בגדר תנאי מפסיק, ומשמעותו הינה כי כל עוד לא יתקיים תנאי זה, תמשיך העסקתה של התובעת, בהנחה שיתקבלו האישורים הנדרשים. 90. 90. הזכות המוקנית לתובעת להארכת החוזה מצויה בחובות תום הלב המוטלות על הנתבעים, הן כצד לחוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 והן כמעביד ציבורי. 91. 91. היה וחפצים היו הנתבעים לסיים את חוזה העסקתה של התובעת בהתאם לאמור בסעיף 4(א) לחוזה, הרי שעליהם לעשות זאת בתום לב ובדרך מקובלת, לצערנו, נוכחנו כי הדבר לא נעשה. 92. 92. באשר לפסיקה שהובאה על ידי הנתבעים מצאנו כי לא ניתן להשליך מאותם מקרים לנסיבות המקרה דנא. בע"ע 1352/04 גדעון כהן נ' מדינת ישראל עבודה ארצי, לג (80), 58 (להלן: עניין גדעון כהן), נקבע מבחינה עובדתית כי היה מקום לפטר את העובד לאור תלונות רבות שהוגשו נגדו זאת לאחר שהוצגו ראיות חד משמעיות על אי התאמתו לעבודתו. בענייננו, אין זה המצב, התלונות הקונקרטיות, והבודדות יש לציין, כנגד התובעת הופיעו כבאורח פלא לאחר החלטתנו מיום 15/12/05 ולאחר פסק דינו של בית הדין הארצי בערעור על החלטה זו. אל מול תלונות אלו הציגה התובעת ראיות איכותיות ובעלות משקל מהותי לעניין איכות עבודתה. 93. 93. גם מהציטוט שהביאו הנתבעים מפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין גדעון כהן, אין בה כדי לסייע להם. אין אנו מתייחסים לשאלת התאמתה של התובעת לתפקידה, אלא בוחנים אנו את הליך פיטוריה ואת הדרך בה קיבלה הרשות המינהלית את ההחלטה. באמרת אגב נאמר, כי לאחר שהנתבעים לא הביאו כל ראיה המצביעה כי במשך 17 שנות עבודתה כמנהלת אגף המחשוב הייתה בעיה עם התאמתה לתפקיד, לטעון כעת כי היא איננה מתאימה לתפקידה, יש משום חוסר תום לב. 94. 94. בעניין ע"ע 1382/04 מדינת ישראל נ' אברהם טולדו תק-אר 2004(3), 121, אכן מחייבת אותנו עמדת בית הדין הארצי, אלא שבענייננו קבענו כי החלטת הנתבעים הייתה מפלה, חסרת תום לב ונגועה בשיקולים זרים. 95. 95. באשר למהות ההתקשרות בחוזה בכירים ולפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 312/05 מדינת ישראל נ' חלאילה ואח', אין אנו חולקים על הנתבעים כי החתימה על חוזה הבכירים אינה עניין טכני, כי אם מהותי. אך בכך אין כדי להכשיר את פעולת הנתבעים. 96. 96. פסק הדין של בית הדין הארצי בע"ע 1339/02 נתן מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, לקוח מהפד"ע-אור) המאמץ את פסק דינו של בית הדין האזורי בע"ב 301470/99, עוסק בשאלת תחולת הוראות מהסכם קיבוצי על הסכם בכירים. אין זו הסוגיה העולה לדיון בענייננו והציטוט אשר הביאו הנתבעים מפסק דינה של השופטת ליבנה, אין בו כדי להעלות או להוריד בשאלות שעמדו בפנינו. 97. 97. חובת הנתבעים לנהוג בהגינות, בתום לב, לא להפלות ולשקול אך ורק שיקולים ענייניים הינן חובות המוטלות עליהם לאור האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האמור בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האמור בחוק החוזים, מכוח כללי המינהל הציבור ומכוח האמור בסעיף 4(א) לחוזה שהנתבעים עצמם כרתו עם התובעת. התובעת לא תבעה כל זכות שהיא הנובעת ממעמדה הקודם. סיכומו של דבר 98. 98. התביעה מתקבלת במלואה. 99. 99. באשר לסעד הנתבע, לאחר שמצאנו כי נפל פגם בהליך הפיטורים וכי השיקול שניצב בבסיסו הינו שיקול פסול מצאנו כי יש מקום לאכוף במקרה זה את יחסי העבודה ולהורות על הותרתה של התובעת בתפקידה. אנו קובעים כי הליך הפיטורים מבוטל. 100. 100. כפי שפירטנו באריכות לעיל, לאחר שמיעת ראיות הצדדים בתיק העיקרי, אין אנו סבורים כי יש מקום לשנות את החלטתנו מיום 15/12/05 והצו הזמני יהפוך לקבוע. אנו קובעים כי הראיות אשר הובאו בהליך זה לעניין כישוריה של התובעת כמנהלת משקלן הראייתי חלש, ומשהובאו בדיעבד ומשלא נימקו הנתבעים מדוע הן הובאו בדיעבד, אין אנו מוצאים מקום לתת להן משקל ראייתי משמעותי. 101. 101. אנו סבורים כי החלטת הנתבעים שלא להאריך את חוזה העסקתה של התובעת נגועה בשיקולים זרים ויש בה כדי להפלות את התובעת. התרשמנו כי ההליך בו הופסקה העסקת התובעת היה פסול, כי לא ניתנה לה הזדמנות ראויה להתגונן בפני הטענות שהועלו כנגדה וכי הליך השימוע לא היה "בלב פתוח ובנפש חפצה". 102. 102. לאחר הדברים שאמרנו בסעד הזמני לעניין סעד האכיפה אין אנו מוצאים מקום להרחיב בעניין זה, לאור העובדה כי מדובר בשאלה משפטית בעיקרה. רק נדגיש כי לאור היות הנתבעים חלק מהרשות הציבורית ולאור הוראות סעיפים 2, 9, ו -10 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תוצאה זו הינה ראויה, צודקת ויעילה בנסיבות העניין. 103. 103. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. פיטורים