פיטורים אחרי חצי שנה

פסק דין 1. זהו פסק דין בעניינו של התובע, מהנדס בנין במקצועו, אשר הגיש תביעה לסעדים כספיים שונים בגין עבודתו אצל הנתבעת, חברה קבלנית לבנין. התביעה מתייחסת לתקופת עבודה של כ - שישה חודשים (מאוגוסט 1990 ועד ינואר 91), אשר הסתיימה בפיטוריו. 2. בטרם יכנס בית הדין לגוף התביעה, יקדים בית הדין ויבהיר את השתלשלות העניינים בתיק ו"ההיסטוריה" הארוכה שלו. א. התביעה הוגשה לבית הדין ב - 30/7/91. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד. בשלב זה התקיימו בבית הדין שלושה דיוני קדם משפט, ובסופם נתן כב' השופט הראשי (כתוארו אז), י. נויגבורן צו למתן תשובות לשאלון. ביום 7/4/94 (לאחר הסכמת הצדדים לדחות את ההוכחות עד לאחר קבלת התשובות לשאלון) - המציאה הנתבעת את התשובות לשאלון. ב. לאחר קבלת התשובות - לא נעשה דבר בתיק. אף אחד מן הצדדים לא פנה למזכירות בית הדין, או לכב' השופט, לברר מדוע אין התקדמות בתיק, ורק ב - 30/10/03, לאחר שהתברר כי התיק לא טופל - פנה בית הדין, מיוזמתו, לצדדים וביקש לברר תוך 30 יום האם למי מהצדדים יש עדיין ענין בתיק, לאור הזמן הרב שחלף. ב - 24/3/04 (לאחר חלוף המועד שקבע ביה"ד), הודיע התובע כי מעוניין להמשיך בתביעתו, (מבלי שנתן הסבר מספק מדוע השתהה שנים רבות כל כך, ולא פנה משך שנים לברר מה עלה בגורל תביעתו). ג. היות והתובע הודיע כי עומד על תביעתו, הגישה הנתבעת לבית הדין בקשה למחיקת התביעה מחוסר מעש, לאור הזמן הרב שחלף, ולאור העובדה שחלפו למעלה מ - 10 שנים מהיום שבו המציאה תשובות לשאלון. כב' השופט נויגבורן נעתר לבקשה, ומחק את התביעה מחוסר מעש. ד. התובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי. ביום 9/5/05, קיבל ביה"ד הארצי את הערעור, והחזיר את התיק לדיון בבית דין זה, על מנת שהענין יתברר לגופו של ענין. היות וכב' השופט נויגבורן פרש בינתיים, הועבר התיק לטיפולי. ה. ביום 1/6/05 התקיים בפני דיון מוקדם, במסגרתו גובשו המוסכמות והפלוגתאות, אשר יפורטו בהמשך. ו. ביום 14/6/05 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה. בקשה אשר נדחתה ע"י בית הדין ביום 12/7/05. על החלטה זו ערער התובע לבית הדין הארצי, ערעור אשר נדחה ביום 6/6/05. ז. ביום 1/8/05 נתן בית הדין החלטה, לפיה יתאפשר לתובעת שכנגד להמשיך את הליכי התביעה שכנגד, באופן ששתי התביעות, העיקרית והתביעה שכנגד, תישמענה בו זמנית. ח. ביום 11/9/05 נשמעה פרשת ההוכחות. לאחר קבלת סיכומי שני הצדדים (כולל סיכומי תשובה מטעם התובע), ניתן פסק דין זה. 3. להלן המוסכמות והפלוגתאות שגובשו בתיק: מוסכמות: א. נספח ב' לכתב התביעה מהווה את הסכם העבודה שבין הצדדים (להלן: "ההסכם"). ב. התובע קיבל מכתב מיום 31/12/90, אשר צורף לכתב התביעה לעניין הפסקת עבודתו. פלוגתאות: א. א. האם זכאי התובע לפרמיה של 7% מתוך המענקים שהתקבלו במשרד השיכון, ללא כל תנאי שהוא כטענת התובע, או שנכונה טענת הנתבעת שעל פי מערכת היחסים וההסכם ובנסיבות הפסקת עבודתו, התובע אינו זכאי לסכומים הנתבעים על ידו. ב. בנוסף, ולאור התביעה שכנגד - קיימת פלוגתא נוספת לענין טענות הנתבעת שכנגד, כנגד התובע: האם גרם הנתבע שכנגד, לנזקים המיוחסים לו, והאם תהיה זכאית התובעת שכנגד לסכומים הנתבעים על ידי בכתב התביעה שכנגד, (טענות שהועלו גם כטענות קיזוז). למען הסדר הטוב יקרא התובע והנתבע שכנגד בשם: "התובע או "מר קרשין". הנתבעת והתובעת שכנגד תיקרא להלן בשם: "הנתבעת" או "החברה". 4. טענות התובע, בתמצית: א. א. החברה קיבלה מענקים ממשרד הבינוי והשיכון, היות וכך, ועל פי ההסכם זכאי הוא לפרמיה בשיעור 7% מסך כל המענקים (תמריצי זירוז בנייה), שקיבלה הנתבעת ממשרד הבינוי והשיכון. ב. ב. התובע זכאי לפיצוי נוסף נוכח פיטוריו שלא בתום לב, היות והוא פוטר, אך ורק כדי להימנע מתשלום חלקו של התובע בפרמיות. ג. ג. כן, זכאי התובע, לטענתו, לפיצויי הלנה לתקופת שלושת השנים הראשונות של ההליך המשפטי בתיק זה. 5. טענות הנתבעת, בתמצית: א. א. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, היתה עליה גדולה ממדינות חבר העמים, וניתנו מענקים לחברות אשר עבדו בבניה באופן מזורז. החברה אכן רצתה לבנות באופן מזורז, על מנת לקבל את המענקים ממשרד השיכון. היות והתובע הינו מהנדס בנין, התקשרה איתו החברה, במטרה לבנות איתו את פרוייקט "נאות אשקלון" באופן מזורז, לפיכך גם הסכימה לשלם לו 7% מהמענקים (כאמור, תמריצי זירוז בנייה). ב. ב. ההסכם, כפי שנוסח, מהווה, למעשה, רק עיקרי ההסכמות בין הצדדים. הוא טומן בחובו גם תנאי מכללא, של ניהול הפרויקט, מתחילתו ועד סופו, באופן מהיר, יעיל ומקצועי, לשביעות רצון הנתבעת. זו הסיבה היחידה שהסכימה לשתף אותו במענקים של תמריצי זרוז בניה, מעבר למשכורתו, שהיתה, יחסית לאותה תקופה, משכורת טובה. ג. ג. בפועל, התברר לחברה, בשלב מוקדם יחסית, כי מר קרשין עובד בחוסר יעילות וחוסר זריזות, ולפיכך לא היתה ברירה אלא לפטרו, על מנת שמישהו אחר יכנס במקומו. זאת על מנת להספיק לבנות, באופן שיזכה אותה במענקים ממשרד הבינוי והשיכון, ולא להיקלע למצב של אי קבלת מענק כלל, במידה ולא יעמדו בקצב בניה זריז דיו. בשל סיבה זו - אין התובע זכאי לתשלומי הפרמיה הנתבעים על ידו. בכל מקרה, וככל שבית הדין יקבע כי זכאי לתשלום כלשהו, מבקשת לקזז את הנזקים הכספיים שנגרמו לחברה, לטענתה, לאור ניהול הפרויקט בצורה איטית וכושלת על ידו (נזקים שנתבעו גם בתביעה שכנגד). ד. ד. בנוסף, טוענת החברה כי יש לחייב את מר קרשין בהוצאות ניכרות, וזאת לאור ניהול ההליך המשפטי בתיק זה, לרבות זניחת התיק במשך למעלה מ-10 שנים, באופן שנגרם לה נזק כספי ונזק ראייתי כבד. 6. דיון והכרעה: א. מטעם התובע, העיד בפני בית הדין התובע עצמו. מטעם הנתבעת, העידו שני עדים: מר מיכאל קריכלי, אחד ממנהלי הנתבעת, ומר שמעון כהן-צדוק, מנהל עבודה אצל הנתבעת. ב. להלן עיקרי תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת, כפי שנכללו בהסכם העבודה: - משכורת - 3,000 ₪ (נטו) וכן תנאים סוציאליים (ביטוח מנהלים). - בנוסף, אש"ל, פרמיות וכד' - 1,000 ₪, ללא תנאים סוציאליים. (סכום אשר אינו נחשב כחלק ממשכורתו של התובע) - במידה ומקום העבודה יהיה מחוץ לירושלים, ועל פרויקט זה ישלם משרד הבינוי והשיכון פרמיות לחברה, אזי תשלם הנתבעת לתובע סך של 7% מסכום הפרמיות. - - חופשה לפי המקובל בענף הבניה - 12 יום בשנה. ג. שתי שאלות עומדות בפני הדין וכרוכות זו בזו. האחת - האם זכאותו של התובע לפרמיה הנטענת, מותנית בטיב העבודה ובזירוז הבניה, או שזכאי לקבל זאת ללא כל תנאי, והשניה - במידה וביה"ד יקבל את הטענה כי הזכאות הינה פונקציה של שביעות רצון ויעילות בעבודה - כיצד עבד בפועל, ובהתאם לכך, האם זכאי לפרמיה (כולה או חלקה). שאלות נוספות שמתעוררות הן: האם נכונה טענת התובע כי פוטר במתכוון, על מנת שלא יהיה זכאי לחלקו מהמענקים, על פי החוזה , וכי יש לתת לו את חלקו למרות (ואולי דווקא בגלל), פיטוריו. כמו כן, האם זכאי לפיצוי נוסף בגין פיטורין אלה, כנתבע על ידו. בנוסף, במידה וביה"ד יקבע כי זכאי התובע לחלקו מהמענקים האם יהיה זכאי לפיצוי הלנה, כנטען על ידו. ד. בית הדין יתייחס, תחילה לפרשנות ההסכם וכוונת הצדדים במועד ההתקשרות. ההסכם, כפי שנוסח בין הצדדים, היה הסכם קצר, שנוסח על ידי נציג הנתבעת (על פי הנחזה, לא על ידי עו"ד), וקבע את עיקרי ההסכמות שבין הצדדים לענין תנאי העסקתו. מעדותם של העדים, מכתבי הטענות ומהחומר שהוגש לתיק בית הדין, ניתן ללמוד כי שני הצדדים מבקשים, למעשה, ליצוק תוכן להסכם, תוך מתן פרשנות שונה של כל אחד מהצדדים ללאקונות בהסכם זה, ולמצבים שלא נלקחו בחשבון, על ידי שני הצדדים, בעת כריתת ההסכם. על פי הפסיקה, כפי שנקבע בפרשת אפרופים, (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט 2, 265), במצבים מעין אלו, כאשר אומד הדעת הסובייקטיבי של כל אחד מהצדדים שונה זה מזה, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף ולפיכך: "... החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים שבהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוונטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת לפני השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים..."(השופט בך בע"א 552/85 [13] הנ"ל, בעמ' 245; ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי ואח' [45], בעמ' 20). זהו "שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והגונים"...(השופט חשין בע"א 5795/90 [4] בעמ' 819). בגיבוש התכלית האובייקיטיבית יש להתחשב ביעילות עסקית, וכיוצא בהם שיקולים "כפי שצדדים הוגנים, המגינים על האינטרסים הטיפוסיים, מעצבים אותה" (ע"א 779/89 [46] הנ"ל , בעמ' 229). "זוהי תכלית שצדדים סבירים והוגנים היו שואפים להשיג". (השופט אור, שם, בעמ' 237)". אין חולק על כך כי בכל חוזה עבודה, בין עובד ומעביד, באשר הוא, נכלל תנאי מכללא, לפיו מצופה מן העובד לעבוד במהירות, חריצות, שקידה, מיומנות, מקצועיות וכו' לשביעות רצון המעסיקה. נראה כי במקרה שלפנינו, תכונות אלו בעלות משקל רב יותר. היות ועל פניו, (גם אם הדבר לא נרשם במפורש בהסכם) המענק ממשרד השיכון לנתבעת, היה פונקציה של הספק הבניה, והדבר היה בעל משמעות בהתקשרות שבין התובע לנתבעת. בענייננו, בית הדין שקל את הראיות והעדויות שהוצגו, והגיע לכלל מסקנה כי הפרשנות הסבירה והראויה, אותה יש לתת להסכם, אינה כפרשנותו של התובע מחד אך גם אינה כפרשנותו של הנתבעת מאידך, אלא ב"שביל זהב" בין שתיהן. בית הדין סבור כי על פי כללי החוזים יש לבדוק את אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים, הן בהתאם לערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מסוג זה נועד להגשים, הן בהתאם לשכל הישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים והן בהתאם לחומר הראיות שהוצג בפניו. משבית הדין בודק, איפוא, את עמדות שני הצדדים, אין בית הדין סבור - כפי שיובהר בהמשך - כי דין אחד לכל המענקים שהתקבלו, אלא שיש לאבחן בין אלו שהתקבלו כשהיה בפועל בעבודה, (ובתקופה בה טרם היו כנגדו כל טענות שהן), לבין מענקים אחרים, שניתנו לאחר סיום הפרוייקט, (ובגין תקופת עבודה בה נטענו כלפיו טענות על חוסר יעילות ועמידה בזמנים). לגבי התקופה הראשונה - סבור בית הדין כי הצדק עם התובע, אשר מבקש את חלקו ממענקים אלו (וכפי שיובהר בהמשך מדובר ב - 7% מתוך 20,000 ₪ בניכוי המע"מ). מדובר בתקופה בה נטל התובע חלק בבניה, והמענקים שקיבלה החברה הינם פועל יוצא גם של עבודתו. עיקר המחלוקת היא, איפוא, לגבי המענקים הנוספים בגין העבודה על המשך הבניה. משמיעת העדויות מקבל ביה"ד כי המענקים נשוא המחלוקת שלפנינו, הינם מענקים, שהיו אמורים להיות משולמים כתמריץ לזירוז הבנייה, בהתאם לטבלה מדורגת, על פי משך חודשי הבנייה (נספח א' לכתב התביעה). לפיכך, התנאי הבסיסי לקבלת חלקו של התובע מהמענקים, היתה שביעות רצון של הנתבעת מתיפקודו המקצועי, ובמיוחד יעילות וזריזות בעבודה. בית הדין אינו מקבל לענין זה את פרשנותו הדווקנית והמצומצמת של התובע, על פיה היות ולא נרשם במפורש כי הפרמיות הן פונקציה של שביעות רצון וזירוז הבניה - הרי שהפרמיות מגיעות לו בכל מקרה, וללא קשר לטיב העבודה, גם אם חלק ניכר מהבניה נעשה לאחר הפסקת עבודתו. מאידך, ואף שבית הדין משלים, למעשה, לאקונה זו, לא ניתן להתעלם מחלקה של הנתבעת בפרשה זו, כאשר לא הכלילה בהסכם, ובאופן מפורש, כיצד ישולם חלקו של התובע, במצבים שונים, כמו זה שבפנינו, כגון - במצב של סיום יחסי העבודה בטרם סיום הפרוייקט במלואו, וכדומה. ו. אופן עבודתו של התובע: השאלה הנשאלת היא, האם עבד התובע באופן המזכה אותו בפרמיה, וכפועל יוצא מכך - האם נכונה טענתו כי הפיטורין, שלושה חודשים לאחר התחלת העבודה באשקלון, מלמדת על רצון למנוע ממנו את הפרמיה, או שנכונה לענין זה טענת החברה - כי הפיטורין נעשו בשל עבודתו האיטית, וחוסר שביעות רצון. לאחר שביה"ד שמע את העדויות, מעדיף ביה"ד את טענת החברה, שנתמכה גם בעדותו של מר שמעון כהן - צדק, כי מר קרשין לא עמד בדרישות החברה וכי לו היה עובד בקצב הדרוש - לא היתה מפטרת אותו. טענת התובע, לפיה פוטר רק בשל רצונה של הנתבעת לחמוק מתשלום חלקו במענקים, אינה עומדת בקנה אחד עם ההיגיון העסקי המקובל. ביה"ד שוכנע כי החברה אכן היתה מוכנה ומזומנה לשאת בתשלום חלקו של התובע (7%) ובלבד שתזכה בחלקה (93%). דהיינו - בית הדין שוכנע כי אילו היה התובע עומד בקצב הנדרש, ולא היה חשש שמא תפסיד הנתבעת, כליל, את זכאותה למענקים ממשרד השיכון בשל אי עמידה בזמני הבניה, (המזכים במענקים) - הרי שלא היתה מפטרת את התובע, ואף היתה משלמת לו את אותם 7% עליהם סוכם, בגין הבניה המזורזת, בה נטל חלק. בית הדין, מקבל כאמור, את עמדת החברה כי בפועל לא היתה שבעת רצון מתיפקודו של התובע, ובודאי שלא מקצב הבניה ומיעילותו, וחלק ניכר מהמענקים שקיבלה, לא נבעו מתרומתו שלו לזירוז הבניה. ז. האם הפיטורין היו שלא כדין? כפי שעולה מכל האמור לעיל, סבור ביה"ד כי במועד בו התקשרו הצדדים בהסכם עבודה ביניהם, ולאור הלחץ שהיה באותה תקופה, לסיים את הפרוייקטים, היתה לשניהם כוונה אמיתית וכנה, כי התקשרותם תהא, לכל הפחות, עד לסיום פרוייקט הבניה (העדויות שהובאו בפני בית הדין אף תומכים במסקנה זו). יחד עם זאת, כאשר הנתבעת לא היתה שבעת רצון מקצב הבנייה, תוך חשש שמא תפסיד לא רק את המענקים הגבוהים ביותר אלא את הזכאות לקבלת מענקים בכלל - עשתה היא שימוש בפררוגטיבה שלה כמעביד, ובחרה להפסיק העסקתו של התובע, בשלב מוקדם יחסית, על מנת להקטין נזקיה. פיטורי התובע נעשו, כאמור, בשלב מוקדם יחסית (כאשר ההודעה המוקדמת לפיטוריו ניתנה תוך 5 חודשים מיום תחילת העסקתו, וכארבעה חודשים לאחר התחלת הפרוייקט באשקלון בשטח). מהעדויות שהובאו בפני בית הדין עולה כי אין מחלוקת שהתובע שובץ לפרויקט מחוץ לירושלים - פרויקט בנייה "נאות אשקלון" באשקלון, לאחר חודשיים, בהם עבד בירושלים. ראה לעניין זה עדות התובע: "ש... חודשיים לא עשינו כלום בפרויקט הזה, חודשיים הייתי רק בירושלים לא הייתי באשקלון." (ר' לענין זה עמ' 4 לפרוטוקול באמצע, וכן עמ' 7 בסוף וכן בעמ' 17 באמצע ובעדויות הנתבעת: עמ' 14 באמצע). דווקא הפיטורים המהירים, מלמדים כי החברה חששה לאבד זמן, והיה חשוב לה להמשיך בפרויקט באופן מהיר. זו גם הסיבה שהביאה, לשטח, לאחר מכן, עובד אחר, על מנת שלא לאבד את הסיכוי לקבל את הפרמיות. היות וכך - שוכנע ביה"ד שאין מדובר בפיטורין שלא כדין, ועל כן לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין פיטוריו. ח. זכאות התובע לפרמיות: כפי שנאמר לעיל מבחין בית הדין שני סוגי מענקים שהתקבלו אצל הנתבעת. הראשון - סכום של 20,000 ₪ בתחילת הבניה, כאשר לכל הדעות היה אז מר קרשין עובד הנתבעת, ונטל חלק בבניה. השני - מענקים שניתנו לנתבעת זמן רב לאחר שהתובע כבר לא עבד אצלה (אם כי, חלקם ניתנו בעבור תקופה שהתובע עבד אך לא בקצב הרצוי). יובהר כי לגבי מענקים אלו - בית הדין שוכנע כי מדובר בפרוייקטים שתרומתו הממשית של התובע בעבודות אלו היתה קטנה ולא משמעותית (כאשר עבד, כאמור בסה"כ 4 חודשים בפרוייקט זה, בטרם פוטר). חשוב להדגיש, כי מהעדויות שהובאו בפני בית הדין, לרבות מעדות התובע, עולה מפורשות כי בעת פיטורי התובע, היו שלושת הבניינים בתחילת בנייתם בלבד (כאשר הבנין הראשון והשני היו בשלב מתקדם יותר מהבנין השלישי). ראה עדות התובע, עמ' 9 בסוף: (בתשובה לשאלה, האם הוא זוכר באיזה מצב היו הבניינים כשפוטר) "... התחילו להתרומם. היסודות היו גמורים, המקלטים ... של כל השלושה, אולי השלישי לא, יש לי ספק לגביו". ובעדות מר קריכלי, מנהל הנתבעת בעמ' 2- בסוף: "בגלל שאתה עיכבת אותנו. אף בניין אתה לא גמרת ... הבניינים האלה אתה לא התחלת לעבוד יחד וגרמת לנזק, מתוך 124,000 ₪ קיבלת פרמיה רק 20,000 ₪ כשאתה עבדת, וזה רק 20% מכל הדבר הזה, ואני באתי והזזתי את הפרוייקט בעקבות זה ...". ובעדות מר שמעון כהן-צדק, בעמ' 22 לפרוטוקול למעלה, כאשר נתבקש לתאר את שראה כאשר הגיע לפרוייקט: "כשהגעתי לשם כל הפרוייקט היה צריך להיות 3 מבחנים, כשהמבנה הראשון היה בשלבים של אחרי יסודות ופשוט העבודה לא התקדמה ... הבניין השני בכלל לא התחילו בזה, אפילו יסודות לא היו, והבניין השלישי בכלל לא. רק הבניין הראשון שרק התחילו שם ...". במצב דברים זה סבור בית הדין כי התובע זכאי לקבל לידיו את חלקו, על פי הסכם, כפרמיות בגין המענקים, שהתקבלו בעודו עובד (20,000 ₪), בעוד אינו זכאי לקבלת פרמיות בגין המענקים שניתנו לחברה בגין זירוז הבניה - בעוד הוא כמעט לא נטל חלק בזירוז זה, אלא להיפך - עבד בקצב שלא קידם את הבניה. ט. פיצויי הלנה ביה"ד אינו סבור כי בגין הפרמיות המגיעות למר קרשין זכאי לפיצויי הלנה. בנסיבות שתוארו, ולאור חוסר שביעות הרצון מתיפקודו, אכן היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים, האם בכלל זכאי לפרמיה זו. לאור זאת יופחתו פיצויי הלנה לגובה של ריבית והצמדה. י. התביעה שכנגד וטענות הקיזוז: החברה טוענת כנגד מר קרשין כי באופן בו פעל בחברה, גרם לה לנזקים, כמפורט בטענות הקיזוז שבכתב התביעה ובתביעה שכנגד ועל כן יש לקזז מכל סכום שיפסק, את הנזקים שגרם. כידוע, נטל ההוכחה הן בטענת קיזוז והן בתביעה שכנגד אינו שונה מהנטל שיש לתובע בתביעה העיקרית. מהחומר שבתיק עולה כי החברה לא ביססה תביעתה, בראיות ו/או במצג עובדתי, אשר יהא בהם כדי להרים את הנטל הראייתי המוטל על כתפיה. העובדה שביה"ד מקבל את טענתה כי התובע לא פעל לשביעות רצונה, אין בה די כדי לעמוד בנטל לענין נזקים שגרם לה, נזקים שגובהם לא הוכח, ובודאי שלא ברמה המצדיקה תשלום בפועל על ידי מר קרשין. משסברה החברה כי מר קרשין אינו עומד בציפיותיה, רשאית היתה לפטרו, כפי שאכן עשתה, אולם, כאמור, לא הוכיחה, ולו לכאורה, זכאות לקבלת הסכומים הנתבעים בתביעה שכנגד, ואף לא על דרך של קיזוז. התביעה שכנגד, נדחית איפוא, במלואה, (וכן טענות הקיזוז). י. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,207 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/2/91 על פי החישוב דלהלן: תמריצים בגין התחלת הבנייה : 20,000 ₪ הסכום הכולל, בניכוי המע"מ : 17,241 ₪ חלקו של התובע הינו 7% : 1,207 ₪ למען הסר ספק מובהר כי חלקו של התובע, בגין המענקים, ששולמו לאחר תחילת הבנייה, חושב לאחר ניכוי המע"מ מהתשלום שהתקבל אצל הנתבעת היות ומדובר במס, המועבר לרשויות המס, ואין לצד כלשהו רווח הימנו. ולענין ההוצאות: תביעתו של התובע התקבלה באופן חלקי ביותר, ועל כן ראוי היה להשית עליו הוצאות ראויות בגין אופן התנהלות התיק על ידו, (לרבות בגין ערעור בארצי, לענין תיקון כתב תביעה) והימשכות ההליך באופן כה חריג. מאידך - גם הנתבעת הגישה תביעה שכנגד שלא הוכחה כלל, אף לא לכאורה, והיה מקום לפסוק גם כנגדה הוצאות. בית הדין לוקח גם בחשבון כי הנתבעת לא השכילה לנסח את ההסכם ולכלול בו מפורשות את תנאי קבלת חלקו מהמענקים, במצבים שונים, ולרבות במצב שבו תופסק עבודתו של התובע בטרם סיום הפרוייקט עד תומו. לו היתה עושה כן - יתכן ותביעה זו לא היתה מגיעה לפיתחו של בית הדין. היות וכך, קובע ביה"ד, כי כל צד ישא בהוצאותיו. ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. פיטורים