פרישה כפויה מחמת גיל

המחוקק הישראלי בחר בגיל פרישה כרונולוגי כמועד הפרישה. זאת בניגוד לשיטות משפט אחרות, דוגמת ארצות הברית, בהן קביעת גיל פרישה כרונולוגי חובה נחשבת כהפרת עיקרון השוויון או הפרה של זכות חוקתית לשוויון. מנגד וכאמור, המחוקק הישראלי ובתי המשפט הכירו בפרישה כפויה מחמת גיל. בסעיף 18 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (בנוסחה כיום) נקבע, כי נציב שירות המדינה חייב להחליט על יציאתו לקצבה של עובד בתום החודש שבו "העובד הגיע לגיל פרישה חובה כמשמעותו בחוק גיל פרישה". במועד הרלוונטי להליך זה היה הנציב מחויב להוציא לגמלאות כל עובד שהגיע לגיל פרישה. בדומה, בהוראה סעיף 2(א) לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל פרישה), התשכ"ט - 1968 נקבע כי הגיל שמעבר לו לא ניתן להאריך שירותו של עובד הוא גיל 70. כיום קובע חוק גיל פרישה (בסעיף 4) כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". כאמור לעיל, חוק זה נחקק לאחר הגשת ההליך דנא אולם, בית הדין האזורי קבע כי הוא מאמץ עקרונות שנקבעו בחקיקה קודמת. בפרשת רקנט נידונה השאלה האם גיל פרישה כפויה יוצר הפליה בין עובדים מחמת גיל, אף שהיא לא נדרשה להכרעה. השופט חשין קבע: "..במשפט ישראל אין איסור לקבוע גיל פרישה כפויה על עובדים. וקביעת גיל פרישה אין רואים בו - כהיום הזה - הפליה מחמת גיל" השופטת בייניש הוסיפה: "המסקנה היא, כי על פי הנורמות החברתיות המקובלות כיום בישראל, קביעת גיל פרישה כפויה, שהיא בגדר הנורמה המקובלת הן בחקיקה והן בהסכמי העבודה הקיבוציים, אינה הפליה פסולה אלא הבחנה עניינית מותרת מחמת גיל. מעביד המבחין לעניין פרישה בין עובדיו שהגיעו לגיל הפרישה המקובל לבין אלה שטרם הגיעו לגיל זה, לא ייחשב כמי ש"מפלה בין עובדיו", כמשמעות מונח זה בסעיף 2(א) לחוק" בדיון הנוסף בעניין רקנט קבע השופט ברק כי מדובר בשאלה סבוכה אולם הוסיף: "כי הנחתי הינה אפוא כי קביעת של פרישת חובה בגיל 65 באל על היא כדין". המסקנה המתבקשת היא, כפי שמסביר השופט זמיר בעניין רקנט, שהמשפט מחלק את בני האדם לקבוצות, לצורך עניינים שונים. החובה לנהוג בשוויון חלה בכל עניין במסגרת הקבוצה שנקבעה לאותו עניין. אין זו הפליה אם אותה זכות נשללת מאדם שאינו נמנה עם הקבוצה. לאמור, אם המחוקק החליט שגיל הפרישה הוא 67 הרי שמעסיק לא יחשב למפלה אם הוא אינו מקבל לעבודה מי שמלאו לו 73 שנים. בנוסף לאמור יש להזכיר את ההסכמים הקיבוציים במשק בהם נקבע גיל פרישה כרונולוגי חובה, והמצביעים על הסכמת השותפים החברתיים לשיטה זאת. גישת בית הדין לעבודה היא כי קביעת גיל פרישה כרונולוגי אכן פוגע בזכויות חוקתיות, כגון חופש העיסוק וכבוד האדם, אולם הוא נעשה לתכלית ראויה. ומה היא אותה תכלית ראויה? מתן הזדמנות הוגנת למשתתפים חדשים בשוק העבודה. בית הדין לעבודה ציין בפסיקתו כי הסבר אפשרי לאי-קביעת גיל פרישה כרונולוגי בארה"ב הוא, ששם ניתן לפטר עובד בכל רגע, כל עוד הפיטורים נעשים על בסיס ענייני ולא מטעם המפר את החוקה (היינו - אפליה על בסיס גזע, מין וכדומה). מנגד, בארץ קשה יותר לפטר עובד והמחוקק ביקש למנוע מקרים בהם מעסיק אינו יכול לפטר עובד מטעמים עניינים. זאת ועוד, בארץ נקבע גיל הפרישה בהסכמה בין ארגוני העובדים וארגוני המעסיקים וזאת במסגרת הסכמים קיבוציים שונים. אכן, יש להעניק כבוד מלא לאזרחים הותיקים ואף להגן על זכויותיהם שנוצרו במקומות עבודתם ואף לאחר שפרשו ממקומות עבודתם. בית הדין לעבודה פסק כי זכות האדם לקיום בכבוד בהיותו אזרח ותיק נובעת מהזכות החוקתית של כבוד האדם. אין משמעות לזכות החוקתית של גימלאי לכבוד האדם אם אין לו דרך להגן על הכנסתו. החברה קבעה מסגרת של חקיקה במישור משפט העבודה הקיבוצי והאישי על מנת להגן על זכויות עובדים, וככל שהדבר תואם את תכליתה של החקיקה יש לפרשה כך שהעובד כולל גם גימלאי. בסופו של דבר, דרך אחת להגדיר חברה חופשית הינה כאשר חבריה חופשיים לקדם את האינטרסים שלהם במסגרת קיבוצית. חופש השביתה, הקיים במסגרת המשא ומתן הקיבוצי, מבטא את הזכות של קבוצות לקדם את האינטרסים שלהן, וזאת כחלק מתהליכי השינויים החברתיים המתרחשים במדינה. עוד נפסק כי האזרחים הותיקים תרמו רבות לבניית המדינה. עם זאת, גם האזרחים הצעירים תורמים לבניית הארץ ומשקה ועל כן גם הם זכאים להזדמנות להיקלט בשוק העבודה, כאשר יתכנו בהחלט מקרים לא מעטים בהם על מקום עבודה אחד פנוי יתמודדו מספר רב של עובדים בני כל הגילאים. לסיכום פסק בית הדין לעבודה כי שתי השיטות - זו של הפרישה הכרונולוגית וגם זו של הפרישה התפקודית - עונות על המבחנים החוקתיים המיועדים להבטיח שוויון ואף שוויון הזדמנויות בעבודה ואין מקום לפסול כלא חוקתית את השיטה שנבחרה על ידי המחוקק הישראלי. פרישה