בפסיקת בתי המשפט בישראל נפסק כי "תושבות" היא "יצור כלאיים" שאופיו קונסטיטוטיבי ודקלרטיבי. על בסיס הכרה קונסטיטוטיבית בדיעבד בתושב קבע, מורה סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי, על תחולתן הפרוספקטיבית של זכויות המבוטח לגמלה ממועד המצאת המסמכים למשרד הפנים להוכחת זכותו של המבוטח לרשיון ישיבת קבע. בסעיף 405 לחוק הביטוח לאומי שכותרתו "הוראה מיוחדת לגבי תושב קבע" נקבע כך: "על אף הוראות כל דין, ניתנו לאדם אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לא תשולם לו גמלה לפי חוק זה בעד התקופה שקדמה ליום שבו המציא למשרד הפנים את הראיות שמכוחן ניתנו לו האשרה והרישיון האמורים, אף אם התקופה כאמור היתה לפני יום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003)" הוראתו של סעיף 405 לחוק מתייחדת בתנאי התגברות מכוחו גוברות ההוראות שבאותו סעיף "על אף הוראות כל דין". מכוחו של תנאי ההתגברות מותנית הקניית הזכות לגמלה בהכרה בתושבות, כאשר הזכאות לגמלה אינה בעלת תוקף רטרואקטיבי כי אם פרוספקטיבי בלבד. לפי שנקבע בסעיף 405 לחוק מותנית הזכאות לגמלה בהכרה בתושבות קבע של מבקש הגמלה, ומועד תשלום הגמלה הינו ממועד ההכרה בתושבות הקבע למן ה"יום שבו המציא המבקש למשרד הפנים את הראיות שמכוחן ניתנו לו האשרה והרישיון האמורים" ואילך. ובאשר למשקל הראיות, קבע בית הדין לעבודה כי לעניין הוראתו של סעיף 405, די בהיותן של הראיות שהוגשו בעלות משקל ממשי בקבלת ההחלטה, ויש בכך כדי להגשים תכליתו שהיא להסדיר נושא תשלום הגמלאות למי שתושבותו הוכרה בדיעבד. תכלית הוראתו של סעיף 405 מצאה ביטויה בדברי ההסבר להצעת החוק בהם נאמר כי הכרה באדם כתושב ישראל בדיעבד עשויה להביא לתשלום גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי בדיעבד, בעד תקופות ארוכות, אף שמטרת הגמלאות האמורות הוא מתן מענה לצרכים שוטפים. לפיכך, מוצע לקבוע כי לא תשולם לאדם שהוכר כתושב ישראל בדיעבד גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי אלא בעד התקופה שתחילתה במועד שבו הגיש למשרד הפנים את הראיות שמכוחן הוכר כתושב ישראל. האמור בדברי ההסבר מתיישב עם המגמה הקיימת בדין לפיה, תשלום גמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, נועד למימון הצרכים השוטפים והמיידיים של הנזקקים לגמלאות, ולייחוד המשאבים המוגבלים העומדים לרשות המוסד. ביטוי לכך נמצא בהוראות הכלליות שבפרק י"ד לחוק הביטוח הלאומי שעניינן בתשלום גמלאות, ובסעיף 296 לחוק, בו נקבעו מועדים קצובים לתביעת גמלת כסף, והתקופות בעדן תשולם. כאשר, בנדון זה, נפסק כי התניית תשלום הגמלה, במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד, עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגמלה לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח; כך שאין לראות באותה התניה משום חקיקה רטרואקטיבית שוללת זכות. דברים אלה יפים הם ונכוחים אף להוראתו המפורשת של סעיף 405 לחוק. בעצם התניית מועד תשלום הגמלה במועד המצאת הראיות למשרד הפנים מכוחן הוכר מעמדו של המבקש כתושב קבע, יש משום צמצום הזכות לגמלה לתקופה שקדמה להכרה בתושבות. אולם, התניה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות ומשתלבת בתכלית תשלומן של גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי. במיוחד כן, כאשר הדעת נותנת, כי מבוטח העונה על אמות המידה שבדין להכרה בתושבות, לא ישקוט על שמריו, ויפעל בשקידה הנדרשת למימוש זכויותיו מוקדם ככל האפשר. כזאת יעשה בהמצאת הראיות הנדרשות למשרד הפנים, באופן שיוכל לבסס תביעתו לגמלה מכוח ההכרה בתושבות. ביטוי להנחה זו, נמצא, כאמור, אף בבסיס הצעת החוק ודברי ההסבר לה. תושב קבע / מעמד קבעמשרד הפנים