פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר אפרים פוסט ומר אברהם חיימוביץ; בל 12870/05) בו נדחתה על הסף תביעתם של המערערים לקבלת הפרשי קצבת הבטחת הכנסה בשל מעשה בית דין והתיישנות. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער 1 (להלן גם המערער) והמערערת 2 (להלן גם המערערת) הינם בעל ואישה. תביעתם לבית הדין האזורי הוגשה על רקע קיזוז שביצע המוסד לביטוח לאומי בקצבת הבטחת ההכנסה שלהם בשל שומה שנערכה לנכס בו הם מתגוררים. לטענתם, השומה האמיתית של הנכס קטנה בהרבה מהשומה שבוצעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לדחות את התביעה על הסף משתי סיבות: ראשית, מחמת מעשה בית דין שנוצר בפסק הדין בתיק בל 2274/00 שניתן ביום 1.7.01 (להלן גם פסק הדין הראשון) בו נקבע כי אישור הגימלה למערער הינו בניכוי של כ-1,800 ₪ המהווה את הכנסתו הרעיונית מהנכסים שבבעלותו; ושנית, מחמת התיישנות מאחר שהתביעה הוגשה למעלה מארבע וחצי שנים לאחר קבלת הודעת המוסד לביטוח לאומי בעניין. אין חולק, כי המערערת לא היתה צד בהליך בפסק הדין הראשון, אולם התביעה להבטחת הכנסה נשוא ההליך שם הוגשה כתביעה של שני בני הזוג. על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, הנכס נשוא המחלוקת הינו אותו הנכס שנדון בפסק הדין הראשון, והוא שייך למערער מכוח ירושה . 3. בית הדין האזורי דן בסוגיית קיומו של מעשה בית דין והגיע למסקנות כדלקמן: א. פסק הדין הראשון התבסס על הודעת המוסד לביטוח לאומי שהסתמכה על חוות דעת השמאי וזיכתה את המערער בתשלומים. חוות דעת השמאי היתה ברורה ופשוטה והתייחסה לחלקו של המערער בנכס שבמחלוקת. לאחר שניתן פסק דין על פי הודעת המוסד לביטוח לאומי, הגיש המערער, אשר היה מיוצג, בקשה לתיקון פסק הדין אשר התקבלה. לפיכך, נקבעה בפסק הדין הראשון קביעה עובדתית בהסכמתו של המערער היוצרת השתק מובהק לגבי חלקו של המערער בנכס וההכנסה הרעיונית ממנו. ב. באשר לשאלת קיומו של השתק כלפי המערערת בגין אותו נכס ואותה חוות דעת - משנקבעה בפסק הדין הראשון קביעה עובדתית באשר לנכס, התייחס הנכס ליחידה המשפחתית ולא רק למערער. על פי ההודעה שקיבלה תוקף של פסק דין נוצרו למערערת זכויות וחובות, ולכן היא מנועה ומושתקת לטעון כנגד אותו פסק דין. הרציונל של סופיות הדיון קיים בנסיבות אלו גם כלפי המערערת, כחלק מהיחידה המשפחתית עם המערער. גם אם בתביעה הראשונה הופיע אחד מבני הזוג כתובע אף שהתביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה על ידי שני בני הזוג, מושתקים שני בני הזוג. 4. באשר לשאלת ההתיישנות, קבע בית הדין האזורי כי התביעה הוגשה לבית הדין בחלוף למעלה מ-4 שנים לאחר מועד מתן פסק הדין הראשון וידיעתו אודות החלטת המוסד לביטוח לאומי. על פי תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969, המועד להגשת תובענה הינו תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים, ועל כן גם בסוגיית ההתיישנות קבע בית הדין האזורי כי דין התביעה להידחות על הסף. מכאן הערעור שבפנינו. 5. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. ב"כ המערערים טוען בפנינו כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח כי אכן מדובר באותם נכסים בשני ההליכים, ולכן אין זהות בפלוגתאות. לטענתו, בבנין באבו טור ישנן 3 קומות, כאשר בבעלות המערער דירה בקומה השניה בה מתגורר בנם הנשוי של המערערים, ודירה בקומה הראשונה שהמערער קיבל בירושה מאביו המנוח, ובה הם מתגוררים. על פי הטענה, בפסק הדין הראשון נכס המערער נישום על פי חלקו בירושת אביו בבנין כולו ובהליך הנוכחי טענו המערערים שבבעלותם שתי דירות. ב"כ המערערים מציין כי אמנם רשימת הדירות המיוחסות למערער מצויה בחוות דעת השמאי, אך פסק הדין הראשון נתן תוקף להודעת המשיב ולא לחוות הדעת ויש הבדל בין פירוט הדירות בחוות הדעת לבין הפירוט בכתב התביעה בהליך הנוכחי. כן נטען כי חל שינוי בנסיבות באשר לשווי הנכסים. עוד מוסיף ב"כ המערערים, כי פסק הדין הראשון אינו מבסס השתק משום שלא ניתנה בו הכרעה בסכסוך בממצא פוזיטיבי, וכי חישוב המשיב על סמך חוות הדעת הינו שגוי. כן נטען כי לא השתמע מהסכמת המערער בפסק הדין הראשון שהערכת המשיב לגבי ההכנסה הרעיונית תחול גם בהליכים משפטיים עתידיים. בנוסף, מלין ב"כ המערערים באשר לקביעה בדבר התיישנות, וטוען כי פסק הדין הראשון אינו מתחיל את מרוץ ההתיישנות, ולחילופין עילת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה מתחדשת מדי חודש. 7. ב"כ המשיב, מנגד, תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתה, פסק הדין הראשון ניתן בהסכמת המערער, אשר כוללת הסכמה בשאלת הבעלות בנכסים ובשאלת שווים. בעצם מתן תוקף של פסק דין להסכמה, נקבע מפורשות שיעור הניכוי מגמלת המערער שנגזר מזכויותיו בנכסים ומשווי הנכסים. כן מוסיפה ב"כ המשיב, כי המערער מציג בהליך זה גירסה עובדתית הסותרת את הגירסה שהתקבלה בפסק הדין הראשון ואת צו הירושה . לטענתה, המקרה דנן מתאים להחלת כללי ההשתק וסופיות הדיון, ומצביעה על כך שהמערער לא הציג כל תימוכין לטענותיו בדבר שינוי בבעלות או בשווי הנכס. דיון והכרעה: 8. לאחר שעיינו במכלול טענות הצדדים, בתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו, בלפסק דינו של בית הדין האזורי ובפסק הדין הראשון, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 9. ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים - השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה. השתק פלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה. התנאים המצטברים לביסוס טענה של השתק פלוגתא הובאו בפסק הדין בע"ע 1521/04 עמיר רונן נ' כלל (ישראל) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 4.4.2006): "א. פלוגתא זהה בשני ההליכים, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיימה התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון בין אותם צדדים. תנאי זה דורש זהות בין הצדדים בשני ההליכים. הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת 'זהות אינטרסים' בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין בהליך השני, (ראו יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמודים 1193-1194 והאסמכתאות שם). לתנאי הדורש התדיינות באותה פלוגתא יש לבחון האם לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית במשפט" ביחס לאותה פלוגתא. לערכאה השיפוטית נתון שיקול דעת. עליה לקבוע באילו נסיבות יוחל הכלל של השתק פלוגתא. יש לבחון את הנסיבות. יש לבחון האם לבעל הדין שמבקשים להשתיקו היתה הזדמנות מלאה להתדיין באותה פלוגתא ולהציג את עמדתו בצורה נרחבת. עתים ניתן לראות השתק פלוגתא בין צדדים שונים כאשר במקום בעלי הדין במשפט הראשון באים חליפיהם הנכנסים לנעליהם כגון קונה הבא בנעלי מוכר, יורש הבא בנעלי מוריש. ואילו אלה שיש להם זהות אינטרסים עם בעלי הדין במשפט כפופים להשתק אם בפועל היה להם יומם במשפט הראשון (יעקב קדמי, שם עמוד 1195). ג. ההתדיינות הראשונה מסתיימת בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא תוך קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. ד. יש לבחון את מידת חיוניות ההכרעה בפלוגתא הנדונה לצורך מתן פסק הדין בהליך הראשון (ראו נינה זלצמן, "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), עמוד 141; ע"א 246/66, 247/66 קלוז'נר נגד שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583-584; דב"ע נג/32-3 גדי לוין נגד בנק איגוד לישראל בע"מ - לא פורסם; דב"ע נה/ 13-3 הנרי אסלוב - עיריית טבריה, פד"ע כח 231)". כן יודגש, כי גם פסק דין שניתן בהסכמה אינו מונע קיומם של כללי השתק. 10. מניתוח המקרה דנן, על פי ההלכה, עולה כי מתקיימים כל המבחנים לקיומו של השתק פלוגתא ומעשה בית דין, המצדיק את דחיית תביעתם של המערערים על הסף. אין חולק כי בפסק הדין הראשון ובהליך שבפנינו עסקינן באותו הנכס. כך גם הפלוגתא בשני ההליכים הינה זהה, ונעוצה בשאלה של הערכת שוויו של הנכס לצורך שיעור הזכאות של המערערים לקצבת הבטחת הכנסה. המערערים לא טוענים בפנינו כי מדובר בנכס שונה, אלא מתמקדים בטענה כי קיים שינוי ב"תיאור זכויות המערער" בין שני ההליכים. כן טוענים כי חלוף השנים מספיק לקיום שינוי בנסיבות לעניין שווי הנכס. בטענות אלה אין ממש, ואין בהן כדי ליצור הבחנה בין הפלוגתאות בשני ההליכים. כן יודגש, כי ב"כ המערערים לא הציג בפנינו, כמו גם בפני בית הדין האזורי, כל אסמכתא המצביעה על שינוי בנסיבות ובשיעור זכויותיו של המערער בנכס. תמוה בעינינו כיצד טוען ב"כ המערערים כי חישוב השמאי בחוות דעתו היה שגוי, כאשר המערער עצמו הסכים לאותו החישוב בהליך הראשון, על ידי מתן הסכמה להודעת המוסד לביטוח לאומי בעניין. פסק הדין הראשון יצר מעשה בית דין מובהק, היוצר השתק כלפי המערערים. בפסק הדין האמור, בגרסתו הראשונה מיום 1.7.01, נתן תוקף של פסק דין להודעת המשיב, אשר קבעה את שיעור הניכוי מגמלתו של המערער על פי חוות דעת השמאי שקבעה את שיעור הכנסתו הרעיונית מהנכס שבמחלוקת. חוות דעת השמאי התבססה על טענת המערער עצמו, בכתב תביעתו המתוקן, לפיה הוא זכאי ל-2/14 מערך הנכס. ב"כ המערער בהליך הראשון, בהודעתו לבית הדין האזורי ביקש לתקן את הודעת המשיב באשר לתקופת התשלום עבורה נכנס סכום לחשבונו של המערער, ובכפוף לכך הוא נתן את הסכמתו המפורשת לבקשה וביקש לשנות את פסק הדין בהתאם. פסק הדין תוקן ביום 31.7.01, ויצר השתק ברור לגבי הפלוגתא שנדונה בהליך הראשון. כל המבחנים לקיומו של השתק פלוגתא מתקיימים בענייננו - ראשית, מדובר בפלוגתא זהה, עובדתית ומשפטית, ותיאור שונה של הזכויות בנכס אינו יוצר הבחנה בין שני המקרים; שנית, למערער היה את יומו בבית הדין האזורי באשר לפלוגתא, והוא נתן את הסכמתו המפורשת להודעת המשיב בעניין; שלישית, פסק הדין הראשון קבע ממצא פוזיטיבי באשר לנכס נשוא המחלוקת, וזאת בעקבות הסכמת הצדדים; ורביעית, ברי כי הכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך מתן פסק דין בהליך הראשון. 11. ובאשר לטענה כי המערערת לא היתה צד בהליך הראשון, הרי שדינה להידחות. המערערת הגישה את התביעה יחד עם המערער גם בהליך הראשון, אלא שבחרה שלא להצטרף להליך בבית הדין האזורי. אין באי הצטרפותה של המערערת להליך הראשון כדי לאפשר לה לפנות בתביעה ביחד עם המערער בשנית, זאת במיוחד לאור העובדה שקיימים ביניהם זהות אינטרסים, קשר מחייב, וקרבה משפטית ועניינית. בשולי הדברים יצוין, כי אם אכן חל שינוי בנסיבות הנוגעות בחלוקת הזכויות בנכס או בשווי הנכס, פתוחה בפני המערער הדרך להגיש תביעה חדשה בעניין למוסד לביטוח לאומי. באשר לטענותיו של ב"כ המערערים ברכיב של טענת ההתיישנות, מקובלים עליו הכרעתו ונימוקיו של בית הדין האזורי. מכל הנימוקים לעיל, אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 12. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה