ורטיגו תנוחתי כתאונת עבודה

מומחה מטעם בית הדין לעבודה התבקש להשיב לשאלות הנוגעות למחלתBPPV - ורטיגו תנוחתי אשר התובע אובחן כסובל ממנה לאחר האירוע בעבודה. על כך הוא השיב, כי הינתקות הגבישים באוזן הפנימית, שהיא הגורם למחלה, מתרחשת בדרך כלל באופן ספונטני ולעיתים נדירות לאחר חבלת ראש, וכי לא סביר, לדעתו, כי מצב של חרדה ופניקה יגרום להינתקות זו של הגבישים. להלן פסק הדין בערעור 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 1221/00) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בגין אירוע שהתרחש במהלך עבודתו ביום 25.8.2002, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 2. להלן עיקרי העובדות, כפי שקבען בית הדין האזורי בפסק דינו "1. התובע הינו יליד 1969. 2. התובע הוא חוקר פרטי, בעל עסק למתן שירותי חקירות, מעקבים ומידע כלכלי. 3. ביום 25.8.02 ביצע התובע מעקב יחד עם חוקר נוסף (להלן: "דרור"). 4. החל משעות הבוקר המוקדמות ובמהלך כל אותו יום עקב התובע אחר נשוא החקירה שהוזמנה אצלו, ובשעות הצהריים הצטרף אליו - דרור. 5. הואיל ודרור היה אמור לעזוב את המקום לצורך אסיפת הורים, ביקש ממנו התובע להחליפו לזמן קצר על מנת שיוכל לנוח מעט בתוך הרכב. 6. בשעה 18:00 לערך, יצא דרור מהרכב בו ישבו השניים על מנת לבדוק את מפלס מי הקירור של המנוע, שכן מד החום הראה כי מנוע הרכב מתחמם. 7. כשסיים את בדיקת מי הקירור של המנוע, טרק דרור את מכסה המנוע בעצמה, והתובע, שנמנם אותה שעה, נבהל מעצמת החבטה עד כדי חרדה ופאניקה, קפץ קדימה במושב הרכב, והחל לחוש סחרחורות, בחילות והקאות (להלן: "התאונה"). 8. בסמוך לאחר התאונה הקיא התובע מספר פעמים ונשאר במקום האירוע כשעתיים עד שנרגע מעט. 9. למחרת, משלא חלפה תופעת הסחרחורות, הבחילות וההקאות המרובות, פנה התובע לבדיקה אצל רופא מומחה בתחום אף-אוזן-גרון, וכן פנה לבדיקות נוספות במרכז הרפואי קפלן, שם אושפז לצורך ביצוע בדיקות. 10. מאז התאונה ובמשך כשלושה וחצי חודשים סבל התובע גם מכאבי ראש, איבוד שווי משקל, סחרחורות קשות ובחילות, כאשר במהלך תקופה זו לא עבד התובע וכמצוות רופאיו נח בביתו". 3. בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את פרופ' אבינועם רכס (להלן- פרופ' רכס), אשר התבקש לקבוע, האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין מחלת המערער לבין התאונה הנטענת, או שמא מדובר במצב שהיה למערער עוד קודם לה. פרופ' רכס חיווה דעתו כי המערער סובל, ככל הנראה, מהפרעה בתפקוד מערכת שיווי המשקל באוזן הפנימית, בדרגת חומרה קלה, וכי אין קשר, לדעתו, בין ההפרעה במנגנון שיווי המשקל לבין האירוע בעבודתו של המערער, שכן "חרדה ופניקה" וקפיצה קדימה בתוך הרכב אינם יכולים לגרום למחלה זו. 4. פרופ' רכס התבקש להשיב לשאלות הבהרה הנוגעות למחלתBPPV (ורטיגו תנוחתי) (להלן - BPPV), אשר המערער אובחן כסובל ממנה לאחר האירוע בעבודה. על כך הוא השיב, כי הינתקות הגבישים באוזן הפנימית, שהיא הגורם למחלה, מתרחשת בדרך כלל באופן ספונטני ולעיתים נדירות לאחר חבלת ראש, וכי לא סביר, לדעתו, כי מצב של חרדה ופניקה יגרום להינתקות זו של הגבישים. עוד השיב פרופ' רכס, כי לא סביר בעיניו ששינוי התנוחה הפתאומי הביא להופעת המחלה, וכי, התהפכות במיטה, למשל, אינה גורמת לתופעת הורטיגו באנשים בריאים, אך אנשים הלוקים כבר ב-BPPV מתלוננים על ורטיגו בעת התהפכות כזו. עוד הוסיף פרופ' רכס, כי המחלה אינה נגרמת מבעיה נפשית, לחץ או טראומה. 5. בית הדין האזורי מינה כמומחה רפואי נוסף את ד"ר ברקו (להלן- ד"ר ברקו), אשר חיווה דעתו, כי לאור העובדה שהמערער לא נחבל בראשו בעת שקפץ קדימה במכונית, הסחרחורת לא הופיעה על רקע סיבה הקשורה קשר ישיר לעבודתו, וכי ייתכן שהיה מפתח סחרחורת, מסיבה אחרת, גם אם היה שרוי באותה עת במנוחה מוחלטת. 6. לאור חוות דעתו של ד"ר ברקו, דחה בית הדין האזורי את התביעה. 7. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי (עבל 293/06), אשר פסק, כי עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שיורה לד"ר ברקו להשיב על אותן שאלות הבהרה שהופנו לפרופ' רכס לפניו. 8. בתשובותיו לשאלות ההבהרה, חזר והדגיש ד"ר ברקו, כי הופעת הסחרחורת בשינוי תנועה פתאומי, הוא לא הגורם למחלה, אלא תוצאה של המחלה, או סימפטום שלה. מסקנתו הייתה, כי באדם בריא, שינויים פתאומיים בתנוחת הראש לא אמורים לגרום לסחרחורת, ודאי שלא ממושכת. הופעתה של הסחרחורת אצל המערער קשורה בכך שהחל, כנראה, לסבול ממחלת ה-BPPV עוד קודם לאירוע, ואילו האירוע היה רק הסימן הראשון למחלה. באותה מידה, יכלה המחלה, למשל, להתחיל בשנתו של המערער. עוד ציין ד"ר ברקו, כי אמנם המחלה יכולה להיגרם, בין השאר, על ידי טראומה, אולם במקרה דנן, לא הייתה כל טראומה, שכן המערער לא נחבל בראשו. 9. בית הדין האזורי קבע, כי שתי חוות הדעת של המומחים היו מפורטות ומנומקות, וכי המומחים ענו על השאלות שהופנו אליהם בצורה סבירה, ועל כן אין מקום לפסילתן. במיוחד אמורים הדברים בתשובותיו של ד"ר ברקו לשאלות ההבהרה, שהיו חד משמעיות, בקובען כי הופעת הסחרחורת בשינוי תנוחה פתאומי הוא לא הגורם למחלה אלא תוצאה וביטוי של המחלה, וכי אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודתו של המערער לבין הופעת הסחרחורות. לפיכך, דחה בית הדין האזורי את התביעה. 10. תמצית טענות המערער א. המערער לא סבל מעולם מסחרחורות לפני התאונה, ואף לא הוצגה בפני בית הדין כל ראיה או תיעוד רפואי אשר יש בהם כדי להעיד על כך שהמערער סבל מתופעות דומות קודם לתאונה. שני המומחים שמונו בתיק זה לא ידעו להצביע על גורם אחר, לבד מן התאונה, אשר היה בו כדי להביא למחלה. לפיכך, יש לקבוע כי מחלת ה-BPPV ממנה סובל המערער, נגרמה כתוצאה משינוי התנוחה הפתאומי של ראשו של המערער בעת האירוע. ב. מינויו של המומחה הראשון, פרופ' רכס, היה שגוי, שכן מדובר בנוירולוג, בעת שהיה צריך למנות בעניינו של המערער מומחה אף, אוזן וגרון. ג. פרופ' רכס קבע, כי המחלה עלולה להיגרם באופן ספונטני או מחבלת ראש. אם כך, אין זה ברור מדוע לא סביר שהמחלה תיגרם כתוצאה מקפיצה בבהלה מתוך פניקה וחרדה, כפי שאירע למערער. ד. קביעתו העובדתית של ד"ר ברקו לפיה למערער לא נגרמה כל טראומה, שגויה, שכן בעקבות קפיצתו של המערער קדימה במכונית, נגרם לו זעזוע של הלבירינת באוזן הפנימית. ה. בית הדין האזורי התעלם מעדותו של ד"ר משען, שהוא מומחה למחלות אף, אוזן וגרון, אשר בדק את המערער ב"זמן אמת", לפיה מדובר בפגיעה בעבודה, וכי לחץ ואפקט פוסט טראומטי בהחלט יכולים להוות גורמים לתופעת הסחרחורת. ו. גם אם נקבע כי מחלתו של המערער לא נגרמה כתוצאה מהאירוע, היה מקום לקבוע, לפחות, כי מצבו הוחמר בעקבות התאונה, לפחות לתקופה מסוימת, לאור פסיקה דומה בעניין זה. ז. שגה בית הדין האזורי כאשר התעלם מסמיכות הזמנים שבין קרות התאונה לבין תחילת הופעת הסחרחורות. 11. בישיבת קדם הערעור הוחלט, כי ב"כ המוסד יכתיב סיכומיו לפרוטוקול, ואילו ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל החומר שבתיק. 12. ב"כ המוסד טען, כי שני המומחים שמונו בתיק זה קבעו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי אין קשר בין האירוע לבין המחלה ממנה סובל המערער. מחוות דעתו של ד"ר ברקו עולה, כי המחלה יכלה להיגרם גם לולא הקפיצה של המערער קדימה במכונית. 13. בסיכומיו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טיעוניו בערעור. 14. דיון והכרעה א. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. ב. נוסיף, כי שני המומחים שמונו על ידי בית הדין האזורי היו תמימי דעים כי האירוע בעבודתו של המערער כפי שתואר, לא יכול לגרום להופעת הסחרחורות, אלא הופעת הסחרחורות במועד זה הייתה סימפטום או תוצאה של המחלה, ולא הגורם לה. ד"ר ברקו שב והדגיש נקודה זו בתשובותיו לשאלות ההבהרה. ג. זאת ועוד. חוות דעתו של ד"ר ברקו ותשובותיו לשאלות ההבהרה, הייתה חד משמעית, מנומקת, בהירה ומפורטת, ולא השאירה כל מקום לספק כי הופעת הסחרחורת בקפיצה קדימה בבהלה היא תוצאה של המחלה, ולא הגורם לה. ד. צדק בית הדין האזורי כאשר קבע, כי מומחה יועץ רפואי אשר מתמנה מטעם בית הדין אינו חייב להצביע על מקור אחר למחלה, ודי בכך שהוא שולל את הקשר שבין התאונה בעבודה לבין המחלה. ה. לאור האמור, לא ראה בית הדין האזורי כל סיבה אשר בגינה אין להסתמך על חוות דעתם של שני המומחים בתיק, ובמיוחד על תשובותיו של ד"ר ברקו לשאלות ההבהרה, ואף אנו לא מצאנו כל טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו. 15. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה