מגורים מחוץ לשטחי מדינת ישראל - קצבת זקנה

פסק דין השופט עמירם רבינוביץ פתח דבר בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; בל 11496/04) אשר דחה את תביעתו של המערער לקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) בנימוק שהמערער התגורר מחוץ לשטחי מדינת ישראל מספר שנים ולא השלים את תקופת האכשרה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן : החוק). המחלוקות וההכרעה בהן העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן אלה: המערער, יליד 1933, התגורר בבית בעקבת אסראיה בעיר העתיקה בירושלים (להלן : הבית בירושלים). בשנת 1967 קיבל המערער אזרחות ישראלית. בשנת 1978 עזבו המערער ומשפחתו את הבית בירושלים בעקבות צו של עירית ירושלים המגדיר את בית המשפחה כ"מבנה מסוכן" המיועד להריסה. המערער התגורר מחוץ לתחומי מדינת ישראל משנת 1981 ועד לחודש 4/2002. גרסאות הצדדים חלוקות ביחס למגורי המערער בתקופות שבין 1967-1981 ומחודש 4/2002 ואילך. ברם, יש לומר כבר בשלב זה, כי לגבי התקופה 1967- 1978 מצביע חומר הראיות בוודאות מספקת, כי המערער התגורר בירושלים, וכי רק בעקבות אזהרת עיריית ירושלים, כי חלק מהמבנה בו הוא מתגורר בירושלים, הוא מבנה מסוכן הצפוי להריסה, אם לא יתוקן, עזבו המערער ומשפחתו את הבית בירושלים. יוצא איפוא, כי בתקופה זו (חלק משנת 1967- חלק משנת 1978) במשך כ-11 שנים צבר המערער חלק מתקופת האכשרה, מכח מגוריו בירושלים. קיימת אכן מחלוקת בין הצדדים לגבי התקופה שבחלק משנת 1978 - 1981. (להלן : התקופה הראשונה שבמחלוקת). לטענת המערער, לאחר שנאלץ לפנות את הבית בירושלים בשנת 1978 עבר עם משפחתו לגור בשכירות אצל מר טוויל בבאב חוטה בעיר העתיקה בירושלים, וכי רק בשנת 1981 עזב את ביתו של טוויל ועבר לגור בביתו שבנה בסמיר-אמיס הנמצא מחוץ לתחומי מדינת ישראל (להלן- הבית באזור או הבית בסמיר -אמיס). המערער ניסה לבסס את טענתו זו על תשלומים אשר קיבל מעירית ירושלים כהשתתפות בשכ"ד כפיצוי לאחר פינוי הבית בירושלים. ביחס לתקופה זו הוסיף וטען המערער, כי בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים בתיק בל 13356/04 בעניינו של בנו (חוסאם), הוכרה תושבותו של הבן ביחס לתקופה הראשונה במחלוקת, ופסיקה זו מהווה מעשה בית דין כלפי המוסד המשתיק אותו מלטעון טענות הסותרות פסיקה זו. המוסד טען, כי עם פינוי הבית בירושלים בשנת 1978 עברו המערער ובני משפחתו לגור בבית באזור, שמחוץ למדינת ישראל, כפי שעולה מדברים שאמר לחוקר המוסד בחקירתו מיום 23/7/91. עוד טען המוסד לעניין הפסיקה בתיק בל 13356/04 בעניינו של הבן חוסאם, כי המערער אינו יכול לטעון למעשה בית דין, היות והוא עצמו לא היה צד לפסק הדין, ובכל מקרה פסק הדין ניתן בהסכמה ללא דיון לגופו של עניין, כאשר הסתבר בדיעבד, כי הסכמת המוסד לפסק הדין בתיק הנ"ל בטעות יסודה שנבעה מהטעיה. בית הדין האזורי, לאחר שעיין בחומר הראיות ושמע את המערער ואשתו קבע, כי המערער לא היה תושב ישראל בין השנים 1978-1981, היינו בתקופה הראשונה שבמחלוקת. בית הדין נימק את קביעתו זו על סמך הודעת המערער בפני חוקר המוסד מיום 23.7.91, לפיה עבר לגור בבית באזור כבר בשנת 1978. "הודעת התובע כאמור עומדת בסתירה לטענתו לפיה עבר לגור בביתו שבנה בסמיר-אמיס רק בשנת 1981". יתרה מזו, בית הדין האזורי לא האמין לגרסת המערער וקבע כי "כל העובדות שציין התובע בחקירתו בקשר למגוריו בבאב חוטה כאמור, היו רוויות סתירות ובלתי מהימנות" וכן כי "עיון בדבריו אלו של התובע (בעיקר באשר למגורים המשותפים של 9 ילדים, בנים ובנות בגילאים בוגרים) מותירים כאמור רושם של חוסר מהימנות, הן באשר לגרסתו בקשר לשנים של עד 1981 והן באשר לגרסתו בכלל". עוד קבע בית הדין האזורי, כי "לא ניתנה כל הוכחה פוזיטיבית למגוריו במקום הנטען על ידו (בשטח ישראל). התובע הודה כי לא חתם עם מר טוויל על חוזה שכירות, כמו כן עדותו בקשר לאופן התשלום של שכה"ד הייתה מבולבלת ולא עקבית", ובנוסף לכך "נתגלו גם סתירות בין גרסאותיו של התובע לגרסת אשתו כפי שנמסרה בפני בית דין זה". קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה לא היה המערער תושב ישראל בתקופה הראשונה שבמחלוקת, מקובלת עלינו. היא מעוגנת היטב בחומר הראיות ומבוססת על התרשמות בית הדין האזורי ממנו. המסקנה, לפיה לא היה המערער תושב בתקופה הראשונה, אכן מתבקשת בנסיבות אלה, ואין לנו אלא לאשר קביעה זו. לא למותר לציין, כי לאור קביעות נחרצות אלה, ברור שהפסיקה לפשרה בעניינו של בנו של המערער אינו יכול להוות מעשה בית דין, לא רק משום שהמערער לא היה צד לו, ולא רק משום שלא היה דיון לגופה של השאלה שבמחלוקת, אלא משום שהתשתית העובדתית עליה התבסס מוטעית בעליל. מאידך יודגש שוב למען מנוע ספק, כי לדעתנו היה המערער תושב ישראל החל משנת 1967 ועד לחלק משנת 1978. בין הצדדים נטושה מחלוקת נוספת בשאלה, האם היה המערער תושב ישראל בתקופה שהחל מאפריל 2002 ואילך (להלן : התקופה השנייה). לטענת המערער, בחודש אפריל 0022 עזב את ביתו שבאזור ועבר להתגורר בדירה אשר שכר בג'בל מוכבר (להלן גם : המושכר). המערער מבסס את טענתו למגוריו במושכר החל מחודש אפריל 2002 בחוזה שכירות שיש לו לגבי המושכר, בעדות המשכיר על השכרת המושכר, בצריכת החשמל במושכר בתקופה זו ובחקירות שערך המוסד המצביעות על מעברו של המערער ואשתו בתקופה זו למושכר. המוסד טען, כי המערער שכר את הדירה בג'בל מוכבר אך ורק לצורך קבלת קצבת הזקנה. המוסד מבסס את טענתו זה על כך, שמדובר בדירה בת חדר אחד, מטבחון ושירותים בשטח של כ - 15 מ"ר, במבנה בלוקים ללא טיח עם רצפת בטון. בדירה היו שתי מיטות, ארון 3 דלתות מעץ ומקרר כמעט ריק, בעוד שאת כל הריהוט, הבגדים ומכשירי החשמל השאירו המערער ואשתו בבית בסמיר -אמיס. נתונים אלה מעידים על כך, שהמערער המשיך להתגורר בסמיר-אמיס גם לאחר חודש אפריל 2002, ולא העתיק את מגוריו למבנה שבקושי ראוי למגורים, לאדם מבוגר ולא בריא כמערער. 11. בית הדין האזורי קבע לגבי תקופה זו, כי "העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין בעניין זה, מותירים ספק רב באשר לאמיתות הטענה", לפיה התגורר המערער במושכר בתקופה זו. בית הדין ביסס קביעה זו בין היתר על העובדות הבאות: הסתירות הרבות שנמצאו בין עדות המערער לעדות אשתו; המערער ואשתו המשיכו להחזיק בבית בסמיר-אמיס, השאירו בו את כל הריהוט, מכשירי החשמל והבגדים; התנאים הפיזיים, הגודל והריהוט בדירה בג'בל מוכבר כפי שעלו מעדויות המערער ואשתו ומדו"ח החקירה שביצע המל"ל; נתוני צריכת החשמל בבית בסמיר-אמיס לא פחתו לאחר חודש אפריל 2002 ואף היו גבוהים מצריכת החשמל בדירה בג'בל מוכבר. כל אלה, לדידו של בית הדין האזורי, מצדיקים את דחיית התביעה גם לגבי התקופה השנייה. אכן בכף הזכות של המערער לגבי טענתו להיותו תושב ישראל בתקופה השנייה עומדים חוזה השכירות של המושכר, צריכת החשמל בו, עדות המשכיר, וחקירה סביבתית של המוסד על העתקת מקום מגוריו מהאזור למושכר. ברם, כנגד כל אלה עומדים הנתונים, לפיהם המיר המערער, איש מבוגר ולא בריא, מדור פאר בסמיר אמיס בנכס עלוב למדי של המושכר. דברים אלה רחוקים מלהתקבל על הדעת. נוסיף לכך, כי המערער ואשתו לא נכחו במושכר בעת שביקר בו לראשונה חוקר המוסד. באותו ביקור התגלה אבק ולכלוך בכניסה למושכר, נתון שאינו מעיד על מגורים קבועים. לעומת זאת הבית בסמיר אמיס היה מטופח מוחזק, ורעיית המערער אף הודתה שהיא נוסעת לבית זה מדי פעם כדי לנקותו ולהשקות את הצמחים. עוד הודו המערער ואשתו, שהם מתגוררים בבית בסמיר אמיס מדי פעם. מסקנת הדברים היא, שגם אם התגוררו המערער ורעיתו במושכר מדי פעם באופן ארעי, הרי מרכז חייהם לא הועתק אליו. המערער ורעייתו פסחו באותה תקופה על שני הסעיפים, ומן הסתם העדיפו מגורים לעיתים קרובות יותר בנכס מטופח ונוח על פני מושכר חסר כל נוחיות בכלל ובפרט באופן יחסי לנוחיות בנכס בסמיר אמיס. מסקנה זו מביאה לתוצאה שיש לדחות את ערעור המערער בו טען כי היה תושב ישראל כבר החל מחודש אפריל 2002. לא למותר לציין, כי לאחר שחדל להתגורר בתחומי מדינת ישראל, לא שינה המערער את כתובתו שנשארה כתובת הבית בירושלים, לפיכך נסתרה החזקה שתעודת הזהות של המערער משקפת נאמנה את מקום מגוריו, ועל שכמו הנטל להוכיח מתי התגורר בישראל, נטל שכאמור לא עמד בו. יחד עם זה, מאחר שאין מחלוקת שהמערער היה לתושב החל מחודש יוני 2005 נשאלת השאלה האם לא צבר תקופת אכשרה כבר באותה עת. 12. שאלנו את עצמנו את השאלה, האם צבר המערער זכויות לתקופת אכשרה מכח תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל) התשמ"ז-1987 (להלן- תקנות 1987). אכן, אילו היו תקנות אלו בתוקף, במועד בו היה זכאי המערער לקצבת זקנה, היה ניתן, לכאורה, להסתמך עליהן. ברם, משבוטלו תקנות אלו (סעיף 378(ג) לחוק, ס"ח 1522, ט"ו באייר תשנ"ה, 15.5.1995, עמוד 293), באופן שתחולתן לגבי הזכאות לקצבת זקנה נמשכה לא יאוחר מאשר תוך שנתיים מיום התחילה שהוא 21.12.1994- לא זכאי היה המערער על פי תנאים אלו של החוק ונתוניו האישיים לצבור תקופת אכשרה מכוחן. 13. סוף דבר- הערעור נדחה ללא צו להוצאות. לא למותר לציין כי על פי הודעת המוסד זכאי המערער לקצבת זקנה כבר מחודש יוני 2005. קצבת זקנה