פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר מחלב ומר קליינר; בל 10911/07) בו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום קצבת נכות כללית מהטעם כי לא הוכח שהיה תושב ישראל בעת שמלאו לו 18 שנה או במועד פציעתו ביום 2.4.94. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, יליד 23.9.76, נפגע מירי בחברון ביום 2.4.94 בעקבותיו נותר משותק ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור של 100%. תביעתו למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית נדחתה מהטעם שהמערער אינו תושב ישראל ולא היה תושב ישראל במועדים הרלוונטיים לתביעתו. 3. תביעה ראשונה שהגיש המערער לבית הדין האזורי נדחתה מחמת שיהוי, אך בערעור בבית דין זה הסכימו הצדדים כי פסק הדין של בית הדין האזורי יבוטל ועניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון, על סמך כל החומר שהובא בפניו (לאחר שהתיק שוחזר), בשאלת תושבותו של המערער בהגיעו לגיל 18. 4. המערער טען כי הוא תושב ירושלים מגיל שנתיים, מרכז חייו הינו בירושלים, ומעולם לא התגורר בירדן או בחברון דרך קבע, למרות שלמד בחברון עד לכיתה העשירית. בית הדין האזורי ניתח את המסמכים שהובאו בפניו והגיע לממצאים הבאים: א. המערער למד בחברון במשך כל שנות לימודיו בבית הספר. המסקנה המתבקשת מגרסת המערער, לפיה במרבית ימי השבוע הוא לן בחברון, היא כי מרכז חייו לפחות עד שעזב את בית הספר היה בחברון. אולם, מעדויות המערער והעדים מטעמו עולה כי במשך כל תקופת לימודיו המערער התגורר בחברון. יש לייחס משקל רב לדבריהם של עדי המערער בעניין. המערער לא נתן הסבר משכנע מדוע למד בבית ספר בחברון אם התגורר בבית חנינה. ב. משנקבע כי המערער התגורר בחברון למשך תקופה ארוכה, הנטל להוכיח כי עבר לאחר מכן להתגורר בישראל מוטל עליו. ג. בשאלה מדוע הפסיק את לימודיו והאם היה לכך קשר עם פציעתו, מסרו עדי המערער גרסאות שונות אשר אינן מתיישבות זו עם זו. עדי המערער לא אישרו את גרסתו לפיה עזב את חברון לפני הפציעה - העד סאמר ג'ית אמר כי המערער עזב את לימודיו בשל הפציעה. ד. העובדות כי התביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה 5 שנים אחרי הפציעה, ולאחר פציעתו טופל בבתי חולים מחוץ לתחום ישראל, מעידות על כך שהמערער עצמו ובני משפחתו ידעו כי הוא אינו מבוטח על פי חוק הביטוח הלאומי בשל תושבותו ואין לו ביטוח בריאות בישראל. ה. הרישום בתעודת הזהות ומתעודת עבד ציבור מיום 26.5.02 לפיה כתובתו של המערער בבית חנינה משנת 1992 אינו מהווה משקל נגד לעדויות שנשמעו בפני בית הדין. כן יש ליתן את הדעת לדבריו של חוקר המוסד לביטוח לאומי אשר העיד כי בחקירה שערך בבית הסב לא נמצא כל זכר לילדים. מהנימוקים הנ"ל, נדחתה תביעתו של המערער. מכאן הערעור שבפנינו. 5. בהסכמת הצדדים בדיון קדם הערעור שנערך בפני, הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. ב"כ המערער טוענת בפנינו כי בית הדין האזורי טעה בקביעת העובדות ובהערכת הראיות. לדבריה הסתירות שנתגלו בעדויות אינן בגדר סתירות מהותיות, והמערער הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התגורר בישראל בתקופה הרלוונטית. ב"כ המערער מוסיפה כי היה מקום לייחס משקל מכריע לתעודת עובד הציבור של משרד הפנים לפיה כתובתו של המערער היא בבית חנינה משנת 1992, והיה מקום לקבל את האמור בתעודה כראיה לאמיתות תוכנה, משהמשיב לא ביקש לחקור את עורכה. כן מציינת כי מחלקת הגביה של המוסד לביטוח לאומי פנתה למערער בדרישה שישלם דמי ביטוח מאז הגיעו לגיל 18, והוא משלם דמי ביטוח לאומי עד היום, ויש בכך משום הודאת בעל דין. 7. ב"כ המוסד לביטוח לאומי מנגד, תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי על נימוקיו. לדבריה הוגשו לבית הדין ארבע הודעות מסבו של המערער שנגבו על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי ובאף אחת מהן לא הוזכר שמו של המערער כמי שגר אצל סבו. כן מצביעה ב"כ המוסד לביטוח לאומי על סתירות שנגלו בגרסת המערער ובין גרסת המערער לגרסאות העדים מטעמו. לטענתה, הרישום ותעודת הציבור ממשרד הפנים אינם מעידים על תושבותו של המערער שכן מדובר אר ורק בראיה לכאורה. דיון והכרעה: 8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב, ולא שוכנענו מטיעוניו של המערער כי מתקיימת בענייננו עילה לחרוג מכלל זה. בית הדין האזורי ניתח היטב את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, והסיק מהן כי המערער לא עמד בנטל הוטל עליו להוכיח כי היה תושב ישראל בתקופה הרלוונטית לתביעתו. הוכח בענייננו כי המערער התגורר בחברון במשך כל תקופת לימודיו בבית הספר, ומהעדויות והמסמכים השונים לא עלה בידו להוכיח כי עבר להתגורר בירושלים לאחר מכן. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה הרישום בתעודת עובד הציבור מהווה ראיה לכאורה בלבד, ויש ליתן משקל מכריע לעדויות השונות שנשמעו ולמסמכים כפי שפורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי. כך גם אין ליתן משקל מכריע, בנסיבות העניין, לטענה לפיה המוסד לביטוח לאומי דרש ממנו תשלום דמי ביטוח לאומי בהגיעו לגיל 18. המערער לא הציג בפנינו כל טעם חריג או מיוחד המצדיק התערבות בקביעה עובדתית מובהקת של בית הדין האזורי, ולפיכך אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 9. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. נכות כלליתנכות