פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. האם על המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלת שמירת הריון בשל היעדרות חלקית מעבודה בתקופת הריון, המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון, והמסכן את חיי האישה או את עוברה? זו השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה. 2. על עובדות המקרה אין חולק, ולפיהן צמצמה המשיבה את היקף משרתה במהלך הריונה ל-80% בחודש יולי 2006, ולאחר מכן ל-60% בחודש אוגוסט 2006, עד ללידה שאירעה ביום 20.8.2006. 3. המוסד דחה את תביעתה של המשיבה לגמלת שמירת הריון מיום 11.2.2007, מן הטעם שלא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון, בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995 (להלן- החוק). המשיבה הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב- יפו כנגד החלטה זו של המשיב (להלן- המוסד). 4. בית הדין האזורי (השופטת מיכל לויט כדן יחיד; ב"ל 5810/07), קיבל את תביעתה של המשיבה, בהסתמכו על פסק הדין שניתן בעב"ל 1152/01 המוסד לביטוח לאומי - אל על משעני (להלן - פרשת משעני). בית הדין קבע, כי לא היה מקום לדחות את תביעתה של המשיבה לגמלת שמירת הריון חלקית על הסף, מבלי לבחון את האישורים הרפואיים שהגישה. לפיכך הורה בית הדין האזורי למוסד לבחון את תביעת המשיבה לגופה. על כך הגיש המוסד את הערעור שבפנינו. הוראות החוק הרלבנטיות 5. גמלת שמירת הריון (להלן- הגמלה) משולמת על פי הוראות סימן ה' לפרק ג' לחוק. בסעיף 58 לחוק מוגדרת "שמירת הריון" כך- "היעדרות מהעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל... מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את חיי האישה או את עוברה". בסעיף 59 לחוק נקבעה הזכאות לתשלום הגמלה והיא מותנית בהיות מבוטחת "בשמירת הריון 30 ימים רצופים לפחות ובעד כל תקופה נוספת של 14 ימים רצופים לפחות שבהם הייתה בשמירת הריון, והכל לפי אישורים רפואיים, כלליים תנאים ומבחנים שקבע השר...". יחידת הזמן אם כן להקמת הזכאות לגמלת שמירת הריון, נמנית בימים ולא בשעות. בסעיף 60 לחוק נקבע שיעור הגמלה ולפיו: "הגמלה לשמירת הריון לכל יום היא בסכום השווה לשכר העבודה הרגיל של המבוטחת לפי סעיף 54, דהיינו הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת ברבע שנה קודם ליום הקובע כ-90. לעניין שכר רגיל - היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת הריון". על פי סעיף זה יחידת הזמן לתשלום הגמלה אף היא נמנית בימים ולא בשעות, בהתאם ליחידת הזמן המקימה את הזכאות. בתקנות הביטוח הלאומי (גמלה לשמירת הריון), התשנ"א-1991 (להלן- התקנות) מדובר בתקנה 3 על תקופת העבודה וחובת הודעת התובעת למוסד על הדברים הבאים: (1) "המועד בו הפסיקה בפועל לעבוד בשל שמירת הריון". (2) "המועד שבו חודשה עבודתה בתקופה שלגביה ניתן האישור הרפואי". הפסקת העבודה בפועל וחידושה, על פני הדברים, נמנית בימים. בסעיף 61(א) לחוק נקבע, לעניין תשלומי כפל, כי ככל שקמה למבוטחת זכאות על פי הסדר אחר בעד התקופה שהיא נמצאת בשמירת הריון - "לא תשולם לה גמלה לפי סימן זה בעד אותה תקופה". כלל זה סויג בסעיף 61(ב) לחוק, בו נקבע, כי "על אף האמור בסעיף קטן (א) לא תישלל זכאותה של מבוטחת לגמלה לשמירת הריון לפי סימן זה בשל זכאותה לדמי מחלה לפי סעיף 7(ג)(1) לחוק עבודת נשים ובלבד שלא ישולמו לה דמי מחלה וגמלה לשמירת הריון בעד אותה תקופה" (יצוין, כי סעיף 61(ב) הוסף בתיקון 99 לחוק ותוקפו מיום 7.9.2007). הערעור 6. המוסד טען בערעורו, כי פסיקתו של בית הדין האזורי מתעלמת מלשון החוק ומכוונת המחוקק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי ההסבר לתיקון סעיף 58 בחוק, ממנו עולה כי הגמלה מיועדת רק למי שנעדרה מעבודתה היעדרות מלאה ואינה משתכרת כלל בתקופה זו, משום שמצבה הרפואי הנובע מהריונה מסכן אותה או את עוברה. על כוונה זו ניתן ללמוד גם מכך שהמחוקק קבע תקופת היעדרות בת 30 ימים רצופים לפחות לקבלת הגמלה, וגם מלשון הוראות סעיף 60 לחוק המסדיר את שיעור הגמלה, המתייחסות לתגמול המחושב על פי יום של היעדרות מוחלטת מן העבודה, ולא לפי חלק של יום. כאשר רצה המחוקק להתיר תשלום חלקי, עשה זאת מפורשות, כפי שעשה למשל בסעיף 102 לחוק לגבי עובד שנפגע בעבודה וצמצם את שעות עבודתו עקב הפגיעה. 7. המשיבה בסיכומיה סמכה טיעונה על נימוקי פרשת משעני, והוסיפה, כי אין להפלות בין אישה שאינה יכולה להגיע לעבודתה כלל עקב מצב הריונה, לבין אישה שמפחיתה את שעות עבודתה בכל יום עקב מצבה, ובלבד שמצב זה נמשך לפחות 30 יום ברציפות. זאת, לאור היותה של הגמלה לשמירת הריון גמלה מחליפת שכר, שהרי שכרה של אישה בשמירת הריון נפגע גם כאשר היא עובדת באופן חלקי. 8. בסיכומיה טענה ב"כ המוסד, כי פרשת משעני לא קבעה הלכה לעניין הכרה בשמירת הריון חלקית, שכן התביעה באותו עניין נדחתה לגופה. ב"כ המוסד תמכה בדעת המיעוט שהובעה בפרשת משעני, בה באה לידי ביטוי כוונת המחוקק כרוחה- לשלם את הגמלה לשמירת הריון בשל היעדרות מוחלטת מעבודה בת 30 ימים רצופים לפחות. בדברי ההסבר לחוק הסביר המחוקק, כי המטרה בקביעת הגמלה היא להגן על העובדת ולשמור על זכויות הוותק שלה. על כך העירה ב"כ המוסד, כי כאשר עובדת האישה באופן חלקי, ממילא זכויות הוותק שלה אינן נפגעות, וכי לאחר תיקונו של סעיף 58 הועלו מספר הצעות חוק, אשר ביקשו להוסיף גם שמירת הריון חלקית, אולם אלו לא נתקבלו. 9. לאחר הגשת סיכומי הצדדים וטרם הדיון בפנינו, ניתן פסק הדין בתיק עב"ל 165/08 המוסד לביטוח לאומי - רחל בלומנטל (ניתן ביום 10.9.2009; להלן- פרשת בלומנטל) בו נפסק בדעת הרוב של השופטת נילי ארד (כתוארה דאז), אליה הצטרפו נציגי הציבור מר יהודה בן הרוש ומר דוד רג'ואן, כי יש להכיר בגמלת שמירת הריון חלקית, וכי יש לשלם למשיבה גמלה באופן יחסי לצמצום עבודתה בפועל. זאת, כנגד דעתי החולקת, אליה הצטרף נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר. 10. בדיון בפנינו טען ב"כ המוסד, כי ההלכה שנקבעה בפרשת בלומנטל טרם השתרשה, וכי היא מבוססת על פרשת משעני, אשר המוסד אינו מכיר בה כהלכה מחייבת, כפי שנכתב בדעת המיעוט בפרשת בלומנטל. דיון והכרעה 11. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי לדעתנו אין להסתמך על דעת הרוב בפרשת בלומנטל, וכי אין לקבוע זכאות לגמלה בגין שמירת הריון חלקית. על הטעמים לכך עמדתי בדעתי בפרשת בלומנטל, ואשוב ואעמוד עליהם בהמשך דברי. 12. בפרשת משעני לא נדרש בית דין זה להכריע בשאלת הגמלה החלקית. חברי השופט רבינוביץ' ואף אנוכי עמדנו על כך בחוות דעתנו. באותה פרשה השאלה הייתה- האם הגב' משעני הייתה במצב שהצדיק שמירת הריון מעבר לשבועיים ימים חרף האישורים הרפואיים שבידה לשמירת הריון לתקופה של 30 יום. לגבי שאלה זו התקבל פה אחד ערעור המוסד על סמך חוות דעת המומחה מטעם בית הדין. אולם באותו פסק דין הובעה דעה, כי הגמלה לשמירת הריון הינה גמלה מחליפת הכנסה, ולכן תכלית החקיקה מצדיקה תשלומה אף במקרה של צמצום שעות העבודה היומית, להבדיל ממקרה של היעדרות. לא כך סברתי אני באותה פרשה, ואף עתה אין אני סובר כי תכלית החוק מחייבת פרשנות מעין זו. על תכליתו של החוק והפרשנות הראויה להינתן לו אעמוד בהמשך. 13. עם זאת, פסק הדין בעניין בלומנטל, מהווה הלכה. בפרשת בלומנטל הסתמכה חברתי השופטת נילי ארד על פרשת משעני, בקובעה כי מדובר בהלכה המהווה תקדים מחייב. דעתה הפכה לדעת הרוב בפרשת בלומנטל, משהצטרפו אליה שני נציגי הציבור שישבו בדיון בתיק, וזאת כנגד דעתי החולקת, אליה הצטרף נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר. מקרה מעין זה, בו נקבעת הלכה על פי דעתו של שופט אליה מצטרפים נציגי הציבור ובניגוד לדעתם של שני השופטים האחרים שישבו בדיון, מדגים את הצורך הדחוף בשינוי החקיקה, כך שתהיה אפשרות לנשיא בית הדין לקבוע דיון במותב מורחב על פי שיקול דעתו. 14. אמנם, כאמור, אף שפרשת משעני איננה מהווה הלכה, מהווה פרשת בלומנטל הלכה, על פי הנקבע בדעת הרוב. אולם, הלכה זו לא ניתנה בתמימות דעים, אלא כנגד דעתי החולקת, אליה הצטרף כאמור נשיא בית הדין. זאת ועוד. ההלכה בפרשת בלומנטל ניתנה אך זה מכבר, לפני שבועות ספורים, וטרם הספיקה להשתרש וליצור הסתמכות של מבוטחים עליה. מטעמים אלה, מצאנו כי יש מקום לשנותה, ולקבוע הלכה אשר תסדיר את עניין מתן הגמלה בשל היעדרות חלקית מהעבודה, ותמנע בלבול והעלאת טענות דומות באשר לענפי הביטוח האחרים, לאור השלכות בלתי רצויות שעלולות להיות לנפסק בפרשת בלומנטל. 15. אמנם, שיקולי מדיניות ויציבות השפיטה מחייבים כי בית הדין הארצי יפסוק בהתאם לתקדימים שלו עצמו. אולם, לבית הדין הארצי סמכות לסטות מתקדימים שלו, במקרים בהם שיקול הדעת השיפוטי מחייב זאת. כך קובע סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה בנוגע להלכה פסוקה: "(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון." ובהתאמה, יש להחיל סעיף זה גם על בית הדין הארצי, אשר פסיקותיו אמורות להנחות את בתי הדין האזוריים, אולם אין פסיקותיו והלכותיו מחייבות אותו עצמו. 16. על עניין כגון דא פסק השופט רובינשטיין, בשבתו בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כנגד בית הדין הארצי בעניין כוכבי, בו סטינו מהלכה קודמת שלנו: "בית הדין הארצי לעבודה שינה את דעתו ב-2006 בסוגיה המשפטית הנדונה בפסק הדין נשוא העתירה לעומת ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' נהרי, פד"ע לה, תש"ס, 318, שניתן בשנת 2000, הכל כמתואר על-ידי חברתי ובפסק הדין. דבר זה אירע ויארע, וכך ראוי לה למערכת משפט הגונה, שתבדוק את עצמה בכל עת, בין בשל שיקול נוסף ובין בשל טעות; מערכת שיפוטית יכול שתסטה מהלכה קודמת שלה, אף שאין הדבר פשוט (ראו א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית (2004), 247-239). בפרשת השבוע (שמיני, בספר ויקרא) שנקראה בשבת זו מסופר על כעסו של משה בעקבות מה שראה כמעשה לא נכון של אחיו אהרן ובניו אלעזר ואיתמר (ויקרא, י', ט"ז-י"ח); אך לאחר שהסביר אהרן את הדבר (שם, י"ט) אומרת התורה (פסוק כ') "וישמע משה וייטב בעיניו", וכדברי רש"י שם "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". מדרש רבה מסביר, שמשה "הוציא כרוז לכל המחנה ואמר, אני טעיתי את ההלכה, ואהרן אחי בא ולימד לי..." (ויקרא רבה, שמיני י"ג, א'). אומר על כך הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין במאה הי"ט), בפירושו הרחב דבר (ויקרא י', כ') "וטעם העברה זו (שמשה העביר קול במחנה שטעה- א"ר) ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים שלא יהיה אדם גדול בוש ונרתע טעות הוראה, שהרי משה רבינו גם כן טעה". (בג"ץ 6522/06 מרים כוכבי - ביה"ד הארצי, ניתן ביום 22.4.2009). 17. באשר לסטייה של בית המשפט העליון מתקדימיו שלו, קבע הנשיא ברק (כתוארו דאז) בבג"ץ עוף העמק כך: "מקובל עליי, כי מקום שפסק-דין קודם של בית-משפט זה אינו נכון, יש לסטות ממנו. "עדיין יתכנו מקרים בהם יהיה בית-המשפט משוכנע שהתקדים אינו נכון ומן ההכרח לשנותו". ... במצב דברים זה אין השופט רשאי שלא לסטות מההחלטה הקודמת. חובתו "המוסרית והמשפטית" גם יחד היא לתקן את הטעות ולהעמיד הלכה על נכונותה" (בג"ץ 547/84 עוף העמק אג' חקלאית רשומה נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ'(1) 113, בעמ' 145). בעניין אחר קבע השופט אור, בשאלה דומה, כך: "השאלה, אם ומתי ראוי שבית המשפט העליון יסטה מתקדים שנקבע על-ידיו, עניין של מדיניות שיפוטית הוא. על-פי המדיניות השיפוטית הראויה יוכרע גם, אם המדובר ב"מקרה קשה", המצדיק עיון מחדש בהלכה, וגם אם ראוי לסטות מההלכה הקודמת אם לאו. קביעת המדיניות בכגון דא ויישומה על עובדותיו של המקרה, בו על בית המשפט להחליט אם לסטות מתקדים אם לאו, קשים הם. מעורבים בהם שיקולים בעלי אופי שונה - נורמאטיביים מוסדיים ובין-מוסדיים - שיקולים שהמשקל היחסי של כל אחד מהם עשוי להשתנות ממקרה למקרה..." (ע"פ 2251/90 חוסאם חג' יחיא נ' מד"י, פ"ד מ"ה(5) 221, בעמ' 235). וממשיך השופט בך באותו עניין ומונה את השאלות שעל שופט הבא לסטות מתקדים מחייב לשאול עצמו, וביניהן השאלות הבאות: "א. באיזו מידה משוכנע השופט, כי ההלכה שנקבעה בתקדים הקודם הינה מוטעית? בה במידה שהשופט בטוח בעמדתו בנדון, הרי גוברת הזכות והחובה לעמוד על דעתו. ... כפי שמסכים אני לקביעתו המפורסמת של הנשיא זמורה בע"א 375/48 [20], בעמ' 254:"ברי לי שאין אני מזלזל בחשיבותו של עיקר יציבות-ההלכה במתן פסקי-דין. אבל, אמת ויציב - אמת עדיף". .. ב. מהי התוצאה המעשית של פסק הדין, בו שוקל השופט לצרף את דעתו לעמדה שאינה מקובלת עליו, ביחס למתדיינים באותו משפט? באיזו מידה סבור השופט, שעלול להיגרם עיוות-דין כתוצאה מ"ההליכה בתלם"? ג. מהי התקלה הציבורית העלולה להיווצר בשל אי הוודאות לגבי המצב המשפטי בסוגיה הנדונה, ומהי חומרתה של תקלה אפשרית זו לעומת התקלה שבהשארת אותה הלכה, הנראית לשופט שגויה, בתוקפה? ד. האם יש להלכה בה מדובר, לדעת השופט הנוגע בדבר, נגיעה ל"ציפור הנפש" של שיטת המשפט שלנו? בה במידה שתשובת השופט על שאלה זו היא בחיוב, הרי תתחזק אצלו ההכרה, כי לא רק רשאי הוא במקרה כזה לחרוג מתקדים קודם, הנראה לו מוטעה, אלא מחובתו לעשות כן. ה. האם המדובר בהלכה שהכתה שורשים במשך תקופה ממושכת ושציבור המשפטנים והמתדיינים הפוטנציאליים נהג על פיה כל אותה עת, או שמא שנוי הנושא במחלוקת והובעו בעניין דעות לכאן ולכאן? ו. וכפי שהזכרתי לעיל, תיתוסף לכל הנקודות האלה לבסוף גם השאלה, האם ניתן פסק הדין הקודם על-ידי הרכב רגיל של בית המשפט, או שמא ניתן על-ידי הרכב מורחב, שהורכב לצורך קיום "דיון נוסף" או בשל חשיבותה של ההלכה השנויה במחלוקת?" (שם, בעמ' 251). 18. ואכן, כאמור, במקרה שבפנינו מצאנו לנכון לסטות מההלכה שנקבעה בפרשת בלומנטל, משמדובר, לטעמנו, בהלכה שאינה נכונה, הנוגדת את פרשנותו של החוק ועלולה להיות בעלת השלכות רחבות על ענפי הביטוח האחרים. זאת ועוד. אין מדובר בהלכה יציבה אשר נשתרשה עם הזמן, אלא בהלכה חדשה שטרם יבש הדיו עליה, ואשר ניתנה תוך חילוקי דעות ולא בתמימות דעים. 19. להלן נעמוד על תכלית החוק באשר לתשלום גמלת שמירת הריון, כפי שביארנוה בפרשת בלומנטל. נחזור אך על עיקרי הדברים, לשם הבהרת דעתנו, לפיה אין לשלם גמלת הריון חלקית. לשם עמידה על תכלית החוק, יש לבחון, ראשית, את החוק עצמו: על פי סעיף 60 לחוק, הגמלה לשמירת הריון לכל יום היא בסכום השווה לשכר העבודה הרגיל המחושב על פי שכר יומי. מכאן ברור שמדובר בגמלה מחליפת שכר המשתלמת על בסיס יומי ולא אחר. משהגמלה משתלמת על בסיס יומי אזי בהכרח הזכאות לה אף היא חייבת להיות על בסיס יומי, שכן חייבת להיות התאמה בין הזכאות לתשלום; ואכן, על פי סעיף 59 לחוק, מבוטחת שהייתה בשמירת הריון כאמור 30 ימים רצופים לפחות, תהיה זכאית לגמלה בעד התקופה האמורה- דהיינו, של שלושים הימים. באשר לשאלה- מהי אותה שמירת הריון, אשר מבוטחת שהייתה 30 ימים רצופים לפחות במצב כזה, תהיה זכאית לתשלום גמלה בעד הימים הללו; הרי שבכך עוסק סעיף 58 לחוק. לפי אותו סעיף שמירת הריון מוגדרת כהיעדרות מהעבודה בתקופת הריון בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את חיי האישה או עוברה. מן האמור עולה בבירור, שהחוק נועד ליתן גמלה למבוטחת הנמצאת 30 ימים רצופים במצב רפואי של סיכון חייה או סיכון חיי עוברה עקב הריון, ושנעדרה עקב זאת באותו פרק זמן מעבודתה. רק מבוטחת שכזאת, תהא זכאית לגמלה מחליפת הכנסה לאותם 30 ימים לפחות, שיחושבו על בסיס שכרה היומי. 20. המסקנה הבלתי נמנעת על פי הקשר הדברים, לאור האמור, הינה, כי היעדרות מהעבודה לעניין שמירת הריון בגין מצב רפואי המסכן חיי האישה או עוברה, היא היעדרות מהעבודה על בסיס יומי ולא על בסיס צמצום היקף שעות העבודה בכל יום. 21. חברי הנשיא כבר עמד על כך בפסק דין המוסד - ענת רוורט (עב"ל 180/98), בו נקבע, כי "תכלית תשלום גימלת שמירת הריון היא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין סיבוך והריון ולשהות בביתה מבלי שתפגע הכנסתה". 22. אותה תכלית נלמדת, באופן שאינו משתמע לשני פנים, מהצעת החוק. בהצעת החוק נאמר, כי "התיקון המוצע בחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב בו אישה הינה בהריון בעל סיבוך גבוה ונזקקת להשגחה תמידית, מצב הידוע כשמירת הריון". על פני הדברים ברור, כי מצב של היזקקות להשגחה תמידית, אינו מצב של עבודה חלקית. 23. לא רק מהחוק עצמו ומהצעת החוק עולה כי תכליתו היא תשלום גמלה למבוטחת המפסיקה עבודתה ולא עובדת חלקית, אלא שכך נאמר ברחל בתך הקטנה בתקנות, המשלימות בהרמוניה את הדין בכללותו. על פי התקנות, על המעביד ליתן אישור לתובעת על תקופת עבודתה, ועל התובעת להודיע בכתב למוסד על "המועד בו הפסיקה בפועל לעבוד בשל שמירת הריון והמועד בו חידשה עבודתה..." (תקנות 3 ו-4). אישור המעביד על תקופת עבודה והודעת התובעת על הפסקה בפועל לא יכולה להימנות אלא בימים. 24. הנה כי כן, מכלל הוראות הדין עולה, כי גמלת שמירת הריון נועדה להשתלם במצבים של הפסקת עבודה לחלוטין והיעדרות ממנה, כאשר תקופת ההיעדרות בשל מצב רפואי הנובע מההיריון והמצדיק היזקקות להשגחה מתמדת עקב סיכון חיי האישה או עוברה- נמנית בימים. 25. משזוהי תכלית החוק, לא ניתן להוציאה מהקשרה על-ידי פרשנות נוגדת חסרת כל תימוכין, לפיה - היעדרות מהעבודה עקב שמירת הריון משמעה גם מצב בו המבוטחת מפחיתה את שעות עבודתה או היקף משרתה בתקופת ההיריון. לפיכך, ההלכה שנקבעה בפרשת בלומנטל בדעת הרוב, הסוברת, שהיעדרות מהעבודה עקב שמירת הריון משמעה גם היעדרות שעתית, הינה בלתי הגיונית ונוגדת את תכלית החוק. בחוות דעתי בפרשת בלומנטל הבאתי כדוגמה להמחשת האמור, מקרה, בו עובדת הייתה בשמירת הריון למשך 29 יום ברציפות, שאז - לא תשולם לה גמלה באשר הזכאות מותנית על פי סעיף 59 לחוק בהיעדרות רצופה של 30 יום. לעומת זאת חברתה, שבמשך 30 יום החסירה מדי יום שעה משעות עבודתה - תשתלם לה אותה הגמלה. תוצאה זו בלתי מקובלת על הדעת, שכן, אם נניח ששתי הנשים הללו עבדו קודם לשמירת הריון 8 שעות ביום ו- 25 ימים בחודש; אזי על פי החישוב של היעדרות שעתית, העובדת שנעדרה 29 ימים כלומר 192 שעות עבודה לחודש - לא תשולם הגמלה, אך חברתה שנעדרה רק שעה ביום כלומר 25 שעות באותו חודש - תשולם לה הגמלה. 26. ההלכה שנקבעה בפרשת בלומנטל בדעת הרוב המציאה מחדש, למעשה, את הוראות הפרק בחוק הביטוח הלאומי לעניין תשלום גמלה לשמירת הריון. משהזכאות לאותה גמלה ותשלומה נקבעה בחוק על בסיס יומי, ממילא הגישה הפרשנית המבקשת לבסס אותה זכאות על בסיס שעתי - אינה אפשרית מהיותה מנוגדת לחוק ותפיסתו פשוטו כמשמעו. 27. זאת ועוד. יצירת זכאות לגמלה לשמירת הריון שעתית מנוגדת לא רק לתפיסת החוק לעניין הגמלה לשמירת הריון, אלא היא מנוגדת גם לתפיסת חוק הביטוח הלאומי בכללו על שלל גימלאותיו. יותר מכך. לחלוקת הגמלה מעבר ליחידת הזמן הבסיסית, שהיא, כאמור בחוק, יומית, עלולה להיות השלכה רחבה לכלל סוגי הגמלאות על פי החוקים השונים, לגביהם ניתן יהיה לטעון שתכליתם תתקיים גם בתשלום שלא על פי יחידת הזמן הבסיסית. כך, למשל, ניתן יהיה לטעון לזכאות לתשלום עבור חצי יום תאונה בענף ביטוח נפגעי תאונות, חצי יום אבטלה, חצי יום דמי לידה או תשלום גמלת הבטחת הכנסה עבור מחצית החודש בלבד בו התייצב המבוטח. הגמלה היחידה מכל הגימלאות שלגביה נחלקה יחידת הזמן הבסיסית של יום, היא גמלת דמי פגיעה, אשר לגביה, עד שלא נחקק סעיף 102 לחוק לעניין תשלומה המופחת, לא קמה, על פי ההלכה העקבית משך עשרות בשנים, הזכות לדמי פגיעה חלקיים, לא לעובד עצמאי ולא לעובד שעבד רק חלק מהיום בשל אי כושרו לעבוד יום שלם. סעיף דומה לא נחקק בעניין גמלת שמירת הריון. 28. 28. טרם סיום נעיר, כי המקרה שלפנינו מדגים בעיה נוספת העלולה להתעורר במצב בו תוכר גמלת שמירת ההריון החלקית. המשיבה במקרה זה, עבדה מספר שעות שונה בכל יום במהלך התקופה עבורה תבעה את גמלת שמירת ההריון החלקית, כאשר חלק מהשעות שהחסירה בעבודתה השלימה בעבודה מביתה. עובדה זו מעלה את הבעייתיות בחישוב הגמלה באופן יחסי למספר שעות עבודתה בפועל בכל יום. 29. 29. סיכומם של דברים- דין ערעור המוסד להתקבל, מן הטעם שענף ביטוח אמהות שבחוק הביטוח הלאומי איננו מקנה זכאות לגמלת שמירת הריון חלקית. השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. מצטרפת אני לחוות דעתו של חברי השופט יגאל פליטמן. לאמור בחוות דעתו אוסיף מספר הערות: לשון החוק והתקנות בכל הקשור לפרק הדן בזכות לגמלת שמירת הריון הן ברורות וחד משמעיות. מלשון החוק עולה, כי הזכאות לגמלת שמירת הריון נמדדת בימי היעדרות ולא בשעות היעדרות. לשון זו של "ימי היעדרות" ולא "שעות היעדרות" משתלבת היטב עם פרקי החוק האחרים הדנים בזכאות לגמלאות שונות. רק בנושא אחד המחוקק מצא לנכון לתקן את החוק. זאת בסעיף 102 לחוק- והוא במקרה של זכאות לדמי פגיעה עקב תאונה בעבודה. המחוקק קבע מפורשות, כי בתנאים מסוימים תהא זכאות לנפגע בעבודה לקבל דמי פגיעה חלקיים, זאת כפי שהובהר היטב בחוות דעתו של חברי. ומכאן, כאשר המחוקק רוצה להכיר בזכאות לגמלה חלקית הוא עושה זאת בדרך של אמירה מפורשת. 2. מסכימה אני עם חבריי שתומכים בדעה, כי יש להכיר בזכאותה של אישה לגמלת שמירת הריון חלקית, כי המצב הרצוי הוא שכך יהיה. זאת לאור המציאות הקיימת בה נשים נאלצות לעתים לצמצם את שעות עבודתן במהלך חודשי ההריון. אולם את המציאות הזו יש להסדיר בחוק ובתקנותיו באופן שתכלית החוק להגן על אותן נשים תיושם על פי כללים קבועים ומוסדרים מראש, באופן שרק הנשים הזקוקות לגמלה הזאת, באופן אמיתי, תקבלנה אותה. כך גם יש להסדיר את האופן בו ייקבע היקף הצמצום ביום עבודה, האם די בהפחתה של שעה אחת ביום או שמא הפחתה של מחצית היום לפחות, באלו מצבים אכן נדרשת השמירה החלקית וצמצום היקף שעות העבודה וכיצד הדברים יבדקו. לצורך כך יש להפנות את הסוגיה למחוקק על מנת שישקול הסדר חקיקתי מפורש ומפורט שיחול על אותן נשים עובדות, הנדרשות לצמצם את היקף משרתן בתקופת ההריון, כפי שעשה בנושא של דמי פגיעה בגין תאונה בעבודה. ובאשר להלכות הקודמות שכבר נפסקו בבית דין זה: 3. אכן בית הדין הזה כבר דן בסוגייה הזו הן ב"פרשת משעני" והן ב"פרשת בלומנטל". באשר ל"פרשת משעני" קיימת מחלוקת בין חברי השופט יגאל פליטמן לבין חברתי סגנית הנשיא נילי ארד, אם לראות בה הלכה מחייבת. אין אני נדרשת להכריע במחלוקת זו, הואיל וב"פרשת בלומנטל" דעת הרוב הייתה כדעתה של סגנית הנשיא נילי ארד, אליה הצטרפו נציגי הציבור וכנגד דעתם החולקת של השופט יגאל פליטמן והנשיא סטיב אדלר. ולכן כאשר בא בפנינו הערעור דנן עלתה שאלת הסטיה מהלכה פסוקה בבית הדין הזה מחד, ומנגד האינטרס לשמור על יציבותה של ההלכה הפסוקה היוצאת מבית דין זה. חברי השופט יגאל פליטמן פירט היטב את הנימוקים המצדיקים את הסטייה מן ההלכה, בערעור שבפנינו, ומנימוקיו אלה מצטרפת אני לדעתו. 4. 4. סיכומם של הדברים הוא, כי דינו של ערעור המוסד לביטוח לאומי להתקבל כך שדין תביעתה של המשיבה לגמלת שמירת הריון חלקית - להידחות. דעתי היא, כי יש להפנות את הנושא של זכאות לגמלת שמירת הריון חלקית למחוקק שישקול הסדרתו המפורשת בחוק. הנשיא סטיב אדלר אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט פליטמן מנימוקיה. באשר לעמדתה של חברתי השופטת וירט-ליבנה אוסיף, כי סוגיית זכאותה של עובדת לגמלת שמירת הריון חלקית אינה פשוטה כלל ועיקר, וכרוכים בה שיקולים רבים. משכך, אינני מוצא לנכון לחוות דעה באשר למצב החקיקתי הרצוי בעניין זה. ככל שהמחוקק יבקש להסדיר את הסוגיה בחקיקה, יהא עליו לבחון את כלל השיקולים הכרוכים בעניין, הן באשר לגמלת שמירת ההריון עצמה, והן באשר להשלכות העלולות להיות לכך על גמלאות אחרות. נציג עובדים מר עוזר כרמי הנני מצטרף לחוות דעתו של השופט פליטמן מהטעם שצוין על ידו, היינו שענף ביטוח אמהות בחוק הביטוח הלאומי אינו מקנה זכאות לגמלה על שמירת הריון חלקית. נציג מעבידים מר אורן צבי שחור דעתי כדעת הנשיא סטיב אדלר והשופט פליטמן, מהנימוקים כפי שפורטו על ידי השופט פליטמן. סוף דבר ערעורו של המוסד לביטוח לאומי מתקבל בזאת. אין צו להוצאות. הריוןשמירת הריוןחוק עבודת נשים