פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור המוסד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 2039/01; סגנית השופטת הראשית דיתה פרוזינין ונציגי הציבור מר קלינר ומר יערי), בו נפסק , כי המוסד "לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי לתובע (המשיב) שולמה גמלה שלא כדין מ-1972 ולא הובאו בפנינו ראיות כלשהן הנוגעות לתקופה זו. לפיכך משנקבע כי לתובע שולמה גמלה שלא כדין רק משנת 1989 על הנתבע להחזיר לתובע את הסכומים ששולמו בגין התקופה מ-1972 ועד 1989". 2. להלן המסכת העובדתית כפי שפורטה על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו: א. התובע ואשתו נשאו בשנת 1972. ב. לבני הזוג תעודת זהות ישראלית. ג. התובע קיבל קצבת ילדים מ-6.72 עד לחודש 9.92. ד. ביום 1.8.92 הופסק תשלום הקצבה וביום 14.2.94 החליט הנתבע לשלול את קצבתו של המערער רטרואקטיבית מ-6.72. ה. התובע הגיש תביעה נוספת לקצבת ילדים וב-1.01 אושרה תביעתו רטרואקטיבית מחודש 11.98 מאחר שהוכר כתושב החל ממועד זה. ו. חידוש הקצבה בהתאם להחלטה הנ"ל זיכה את התובע בסך של 71,707 ש"ח. מסכום זה קיזז הנתבע סך של 58,507 ש"ח ששולמו לתובע, לטענת הנתבע, שלא כדין. 3. לגבי זכאות המשיב לקצבת ילדים מלפני חודש 11.98 כנטען על ידו, קבע בית הדין קמא, כי "מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה, אם כן שהתובע לא התגורר בתחום ישראל גם מ-1992 ועד 1998, ולא עלה בידו לשכנענו בנכונות גירסתו". לאור זאת נדחתה התביעה לגבי הזכאות הרטרואקטיבית מלפני 11.98 לתשלום קצבת ילדים. לגבי טענת הקיזוז בגין החוב שנוצר בעקבות שלילת הקצבה רטרואקטיבית מ-6.72 ועד 9.92, פסק בית הדין קמא כי אמנם חוק ההתיישנות לא חל בעניינינו, אולם בהעדר ראייה להודעה על אותו חוב ומשהוכח, כי המשיב לא התגורר בתחומי ישראל מ-1989 "לא עלה בידי הנתבע לבסס החלטתו כי היה מקום לניכוי הקצבה בגין שנים כה רבות". 4. המוסד ערער על פסק הדין ועיקר טיעונו היה: א. בית הדין קמא נתפש לכלל טעות בסברו שהמשיב טען, כאילו הוא זכאי לקצבה בעד השנים 1989 - 1972. טענת המשיב לגבי תקופה זו לא הייתה אלא, כי המערער אינו רשאי לנכות את הקצבה ששולמה בעד השנים כאמור משחלה תקופת ההתיישנות. ב. בנסיבות המקרה עמדו בפני כב' בית הדין קמא ראיות המצביעות על כך שהמשיב לא התגורר בתחומי ישראל בשנים 1989 - 1972. ג. תשלום הקצבה הופסק עוד בשנת 1992 משהתברר שהמשיב אינו מתגורר בתחומי ישראל. אחר זאת המשיב לא פנה למערער אלא בחלוף 7 שנים, ולכן לא יכול שיהיה בידי המערער להביא ראיה על מושבו של המשיב לגבי תקופה שתחילתה כ-20 שנים קודם לכן, זאת גם מעבר לעולה מהודעות שהוגשו לכב' בית הדין קמא, לעולה מסיכום החקירה ולטענת המשיב עצמו בשנת 1993 כי הוא זכאי לקצבה כמי שעבר להתגורר בשטחים. ד. בנסיבות העניין משנותק הקשר עם המשיב, לא היה למערער אפשרות להודיע לו הודעה כלשהיא, לפיכך לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו בשנת 2000 והתברר, כי הוא שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל ניתן היה להודיעו על חובו ועל ניכוי החוב מהקצבה לה הוא זכאי. 5. תמצית תשובת המשיב לנטען הייתה: א. המוסד לא שלח למשיב את ההחלטה לגבי ביטול תושבותו ולא ביקש ממנו להחזיר תשלום כלשהו עבור התקופה החל מחודש 6.72 עד סוף 9.92, אלא רק בעקבות ביצוע תשלום קצבת הילדים בשנת 2001. ב. צדק בית הדין קמא עת קבע, כי המערער לא הצליח להוכיח טענותיו לגבי החוב הנטען, מאחר ולא הובאה על ידו ראייה רלבנטית לעניין תושבותו מלפני שנת 1989. ג. נטל ההוכחה לגבי ביטול הזכאות לקצבת הילדים רובץ על שכם המערער והוא לא עמד בו. ד. השתהות המערער בהחלטתו לגבי החוב לא מאפשרת למשיב להתגונן כראוי בפני טענה זו. 6. לאחר עיון בחומר התיק ובחינת טענות הצדדים פוסקים אנו כזאת: א. זכות המוסד לקיזוז קצבת הילדים ששולמה למשיב בין השנים 1972 - 1992 תלויה קודם כל בשאלת זכאותו לאותה קצבה, ושאלת זכאותו לאותוקצבה תלוייה בשאלת תושבותו. ב. משקבע בית הדין קמא לגבי תביעת המשיב לתשלום קצבת ילדים לפני 1998, שדין תביעתו זו להידחות באשר הוכח שכבר ב- 1989 הוא לא היה תושב ישראל; אזי ברי, שמכתב הדחייה של המוסד כי המשיב לא זכאי לקצבת ילדים בין השנים 1972 - 1992 לא יכול היה להגיע לידי המשיב, שהרי הוא לא גר בישראל באותה עת. ג. מאז 1992 ועד שנת 2000 לא הגיש המשיב למוסד תביעה לתשלום קצבת ילדים כתושב, ומעולם הוא לא טען כנגד הפסקת הקצבה הזו בשנת 1992, עובדה שבהכרח הייתה ידועה לו מאז הפסקת הקצבה באותה שנה. ד. כיוון שיש להניח שעובדת הפסקת תשלום קצבה הילדים היתה ידועה למשיב מאז 1992, אזי ראוי גם להניח, כי עובדת טענת הקיזוז והיווצרות החוב בגין תשלום קיצבה שלא כדין בין השנים 1972 ל-1992 נודעה למשיב אך ורק עם שובו ארצה ולאחר הגשת תביעתו המחודשת לתשלום קצבת ילדים בשנת 2000. ה. בנסיבות העובדתיות האמורות, כששאלת זכות הקיזוז מקצבת הילדים ששולמה למשיב בין השנים 1972 עד 1992 תלויה בשאלת תושבותו - היה על המשיב לטעון ולהוכיח כי הוא היה תושב ישראל עוד מלפני 1991, אלא שלא כך נטען על ידו. ו. בכתב תביעתו טען המשיב לזכאות רטרואקטיבית לקצבת ילדים מעבר לשנת 1998 וביטול קיזוז בלתי חוקי וללא הסבר סביר (סעיף 6 לכתב התביעה). בכתב ההגנה טען המוסד שכבר בשנת 1992 הופסק תשלום הקצבה לתובע ונשללה זכאותו לקצבת ילדים החל משנת 1972 ועד 1992. (סעיף 2 לכתב ההגנה). לאור המחלוקת בין הצדדים באשר לקיזוז נקבעה פלוגתא בדיון מיום 9.12.01, לאמור - "האם החוב שנוצר בגין תשלום קצבאות ילדים בשנים 1972 עד 1992 התיישן ואין לקזזו מהקצבאות העתידיות לאחר ההכרה מחדש בזכאות הקצבאות". לאור האמור, המחלוקת באשר לשאלת הקיזוז, לא סבה על העדר זכאות לקיזוז בשל היות המערער תושב ישראל הזכאי לתשלום קצבת הילדים, אלא על שאלת אפשרות ביצוע קיזוז לגבי קצבה שנטען לגביה ששולמה שלא כדין למעלה מ-7 שנים לפני קום הזכאות החוזרת לקצבת ילדים עקב התביעה החדשה לתשלומה. ז. המשיב היה ער להגדרת המחלוקת שבין הצדדים כאמור לעיל (סעיף 6(א) לסיכומיו) ולאי היותו תושב ישראל בין השנים 1972 ל-1991 על פי קביעת המוסד (סעיף 3 לתצהירו, בו הוא טוען למעשה לתושבות רק החל משנת 1991 ולא לפני כן). ח. משהמשיב לא חלק על החלטת המוסד בדבר אי היותו תושב ישראל בין השנים 1972 עד 1991, ומשבית הדין קמא פסק בניגוד לטענת המשיב לתושבות מאז 1991, ומשהוכח שלפחות מאז 1989 הוא לא היה תושב ישראל - אזי בדין קוזז חוב הקצבה ששולמה שלא כדין בין השנים 1972 ל-1992, זאת אף אם נתעלם מההודעות נ/5 ו-נ/3 מהן משתמע, כי לאחר נישואיו לאשתו בשנת 1972 עברו בני הזוג להתגורר בשטחים. ט. סוף דבר - לאור האמור דין ערעור המוסד להתקבל, ובדין שולמה למשיב בגין תביעתו משנת 2000 קצבת הילדים מאז 1998 תוך קיזוז הקיצבה ששולמה שלא כדין בין השנים 1972 ל-1992. י. אין צו להוצאות. קטיניםקצבת ילדיםקיזוזביטוח לאומי