פסק דין סגנית הנשיא נילי ארד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 2477/07) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה בנוגע לזכאותה לגמלת ניידות, תוך שקבע כי בנה עונה על הקריטריונים הקבועים בהסכם הניידות להכרה בו כ"קרוב משפחה" "מורשה נהיגה" ברכב של אמו. על כן נפסק כי פלונית זכאית להמשיך ולקבל גמלת ניידות ואין לחייבה בהחזר ההלוואה עומדת. תמצית העובדות הרלבנטיות לענייננו 2. נקדים ונציין כי בהחלטה מיום 8.3.2010 הורה בית דין זה על איסור פרסום שמותיהם של המשיבה ובנה בשל חשיפת "מחלתו חשוכת המרפא של הבן, בזיקה למחלוקת שבערעור". 3. המשיבה (להלן: פלונית) ילידת 1945, אלמנה מזה 12 שנה, הוכרה כבעלת 100% נכות ומקבלת קצבת זקנה ושאירים. לפלונית עשרה ילדים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי ומתגורר עמה בביתה. פלונית מוגבלת בניידות ואין ברשותה רישיון נהיגה. אי לכך, ולבקשתה, הכיר המוסד לביטוח לאומי באחד מבניה של פלונית כנהג מורשה לנהוג ברכבה, בהתאם לאמות המידה הקבועות בהסכם הניידות ובמסגרתו. אותו בן הוא חולה איידס ומתגורר בדירה שכורה במרחק אווירי של 1,577 מטר מבית אמו - פלונית (להלן: בנה של פלונית או הבן). 4. המוסד לביטוח לאומי (הוא המערער; להלן גם: המוסד) הודיע לפלונית במכתב מיום 3.5.07 כי "חדלו להתקיים התנאים המזכים בגמלת ניידות ונוצר מועד קובע להחזר הלוואה עומדת". החלטת המוסד התבססה על בדיקה שערך ועל הצהרת בנה של פלונית לפיה הרכב נמצא ברשותו והוא אינו גר עמה בקביעות. פסק דינו של בית הדין האזורי - הכרעה בתובענה ללא שמיעת ראיות 5. פלונית ערערה בפני בית הדין האזורי על החלטת המוסד שלא להכיר בבנה כנהג מורשה לפי הסכם הניידות, וכתוצאה מכך, על חיובה בהחזר ההלוואה העומדת. בהסכמת באי כוח הצדדים, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, במותב דן יחיד, על סמך טיעוני הצדדים בכתבי בי-דין בלבד לרבות סיכומים בכתב, תצהירי עדות ראשית של פלונית ובנה והודעות שמסרו לחוקר המוסד, מבלי שמי מהם נחקר נגדית. בית הדין האזורי קיבל את תביעתה של פלונית ובהסתמך על החומר שהובא לפניו, כאמור, הגיע למסקנה כי התקיימו דרישות הסכם הניידות וכי יש להכיר בבנה כ"קרוב משפחה" "מורשה בנהיגה" לפי הסכם הניידות. בהתאם, נדחתה תביעת המוסד מפלונית להחזר ההלוואה העומדת. בפירוט טעמי החלטתו התייחס בית הדין האזורי ל"תמונה העובדתית" כפי שמצאה ביטויה בתצהיריהם של פלונית ובנה ובהודעות שמסרו לחוקר המוסד, תוך שקבע כך: הבן לא ישן דרך קבע בבית אמו, אינו עובד ו"נמצא עימה בבית רוב שעות היום, הוא אוכל בביתה, ישן במהלך היום בביתה, מתקלח בביתה, ומחליף בגדיו"; הבן "מסייע לאימו בכל הדרוש לה, מסיע אותה לקניות, לביקורי משפחה ולסידורים. בביתה מוקצה לו חדר עם ארון בגדים והוא אף מארח ידידים בביתה". בית הדין הוסיף וציין את תשובתה של פלונית לחוקר התואמת את גרסת הבן, ולפיה "בנה ישן אצלה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, אבל כל יום הוא אצלה בבית, וכי הוא זמין עבורה בכל עת". בהתייחס לדו"ח חקירה מטעם המוסד בו נמצא כי ב"מספר ביקורים" שקיים החוקר במקום "לא נראה הרכב בחניית ביתה" של פלונית ולא נמצא סמוך לדירת אחד מבניה המתגוררים בעיר, קבע בית הדין, כי אין להסיק מכך שהשימוש נעשה שלא כדין "שהרי יתכן ובאותה עת היו התובעת ובנה בסידורים והשתמשו ברכב כדין". על כן לא ניתן משקל לדו"ח החקירה בקשר להחלטת המוסד. על בסיס כל אלה, הגיע בית הדין למסקנה "כי מרכז חייו של הבן נמצא בבית אימו, וכי זהו מקום המגורים המהותי שלו, אף אם מבחינה פורמאלית בחזקתו דירת מגורים אחרת". על כן קבע, כי "התקיימו התנאים להכיר במגורים המשותפים של האם ובנה, ובכך התקיימו דרישות ההסכם לנהג מורשה כדין". 6. בקשה שהגיש המוסד לעיכוב ביצוע פסק הדין התקבלה בבית דין זה. הערעור טענות הצדדים 7. בערעורו ביקש המוסד לביטוח לאומי להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי. זאת מן הטעם שבבנה של פלונית, אין מתקיימת אף אחת משלושת החלופות האפשריות בהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הניידות. חלופת ה"מגורים בקביעות" אינה מתקיימת מן הטעם שמושגים של "מרכז חיים" ו"מקום מגורים מהותי" אינם תחליף לדרישת המגורים בקביעות עם המוגבל בניידות. מגרסת הבן כפי שהתקבלה הוברר כי הוא ישן רוב הזמן בדירתו, ואין לראות בביקוריו בבית אמו מדי פעם לצורך אכילה ושינה, "כמגורים בקביעות עם המוגבל באותו בניין". אף אין מתקיימות בפלונית ובנה החלופות האחרות שבהסכם הניידות. הדירה בה מתגורר הבן נמצאת במרחק העולה על קילומטר וחצי ממקום מגורי אמו, ולא במרחק של 500 מטר, כנדרש בהסכם הניידות. אף לא נשמעה טענה לקיומה של החלופה השלישית בדבר מגוריהם של הבן ואמו ב"בניינים הקרובים ביותר באותו יישוב". הוסיף המוסד וטען, כי ההטבות מכוח הסכם הניידות מוענקות למוגבל בניידות הזכאי להן, ולא לקרובי משפחתו. לפיכך, מחלתו הסופנית של הבן והעובדה שאינו עובד, אין בהן די כדי להשפיע על המחלוקת שבדיון, שעניינה בתנאים המזכים את פלונית בגמלת ניידות, בכל הנוגע להכרה בבנה כמורשה נהיגה עבורה. משלא עמדה בתנאים הנדרשים בהסכם הניידות מן הדין להכיר בתביעת המוסד להחזר ההלוואה העומדת. 8. פלונית תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו תוך שחזרה וטענה כי בנה שוהה בביתה "במרבית שעות היממה" ובאותו זמן "הוא זמין באופן מוחלט לצרכי אימו, והוא זה המסיע אותה והמסייע בידיה בכל צרכיה"; וכי בכך שלבנה מקום מגורים "רשמי" משלו אין כדי לשלול את קיומה של חלופת המגורים "בקביעות". עוד טענה כי מבחן הזכאות על פי הסכם הניידות "אינו מבחן טכני של מטרים או דקות, אלא מבחן מהותי שנועד להגשים את מטרת ההסכם - סיוע לנכה בניידות" וכי לפי מבחן מהותי זה מתקיימת החלופה של מגורים בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מטר, גם בנסיבות בהן קיים מרחק האווירי של 1,577 מטר בין דירתה לבין דירת בנה. דיון והכרעה 9. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית הדין האזורי, לטענות הצדדים, למכלול הראיות ולכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של המוסד להתקבל. טעמינו לכך, נפרט להלן. 10. בפתח הדברים ייאמר, כי המקרה שלפנינו אינו ממין המקרים בהם הובאה להכרעת בית הדין שאלה משפטית "נקייה" הדורשת הכרעה, אף לא הייתה הסכמה בין הצדדים על התשתית העובדתית. בנסיבות אלה, מן הדין היה לקיים דיון כהלכתו, בפני מותב תלתא, ולברר את המחלוקת העובדתית לגופה, בדרך של שמיעת ראיות, לרבות חקירה נגדית של פלונית ובנה על תצהיריהם ועל ההודעות שמסרו לחוקר המוסד, ולהימנע מקביעת התשתית העובדתית והמסקנות המשפטיות, בהתבסס על הכתובים בלבד. אולם, לאור מהות הראיות שבתיק, ומשהצדדים היו מיוצגים וניתנה הסכמתם לניהול ההליך ללא שמיעת ראיות, ומשלא השיגו על ההסדר הדיוני אף בערעור לפנינו, הריהם בבחינת מי שסברו וקיבלו. אי לכך, הכרעתנו בערעור תינתן על סמך התשתית העובדתית כפי שהובררה מחומר הראיות ובהתאם לדין החל בנסיבות העניין. המחלוקת - הכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה של המוגבל בניידות 11. עיקרו של הערעור בשאלה האם בנה של פלונית עונה על התנאים הנדרשים להרשאתו כ"קרוב משפחה" "מורשה נהיגה" כפי הגדרתם בסעיפים 2 ו- 5 להסכם הניידות (להלן גם: ההסכם). ככל שהבן יוכר כ"מורשה נהיגה", הדואג לצרכי אמו והמסיע אותה דרך קבע למען צרכיה היום-יומיים בכפוף לדרישות הסכם הניידות, תישמר זכאותה של פלונית להמשיך ולקבל גמלת ניידות ואין לחייבה בהחזר ההלוואה העומדת, לתקופה בה הבן הוא שנהג ועשה שימוש ברכב. המסגרת הנורמטיבית 12.ראשית דבר יוטעם כי תנאי הכרחי להענקת הגמלה הוא מצב בריאותו של המוגבל בניידות ועמידתו בכל הדרישות שבהסכם הניידות. "שינוי המצב הנוגע לתנאי הזכאות משפיע במישרין על הזכאות עצמה. אם חדל להתקיים תנאי מתנאי הזכאות, מפסיקה הזכאות, בין לחלוטין ובין לתקופת שינוי המצב" וככל שיימצא כי המוגבל בניידות אינו עונה עוד על דרישות ההסכם, ייצא מגדר תחולתו של ההסכם. לאור המחלוקת מושא הערעור בדבר מעמדו של הבן כ"קרוב משפחה" "מורשה" נהיגה נפנה להוראות הרלבנטיות בהסכם המתייחסות למונחים אלה, ולתנאים הנדרשים להכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה, לאור הפרשנות התכליתית של המונח "מורשה קרוב משפחה" בהסכם הניידות, שהוא בגדר חיקוק. בסעיף 5 להסכם הניידות נקבע כך: " למוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה בר-תוקף, תינתן הלוואה עומדת לרכישת רכב, אם נקבעו לו לפחות 60% מוגבלות בניידות ומתקיימים בו שני אלה: (1) הועדה הרפואית קבעה שלמוגבל בניידות צרכים יום-יומיים שלסיפוקם יש הכרח להסיעו באורח קבע; (2) יש לו מורשה קרוב משפחה או מטפל כאמור בסעיף 7(ב)(2), הדואגים לצרכיו, המסוגלים ומתחייבים להסיעו באורח קבע למען צרכיו היום יומיים והמוסד אישר כי קרוב המשפחה או המטפל, לפי העניין, ינהג ברכב. ככל שלמוגבל בניידות שאינו נוהג אין "מורשה" נהיגה כהגדרת ההסכם, עליו להחזיר את ההלוואה העומדת שניתנה לו ותשלום גמלת הניידות ייפסק. 13. הסכם הניידות מתיר לקרוב משפחה להסיע את המוגבל בניידות "כך שאפילו נכה שאינו מסוגל לנהוג בעצמו יתגבר על מגבלותיו, ובלבד שקרוב המשפחה יענה על התנאים הנדרשים ויינתן אישור המוסד לכך". ההכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה "שבידו רישיון נהיגה בר תוקף" לפי סעיף 5(2) להסכם, מותנית בתנאים המבטיחים זמינותו של קרוב המשפחה למוגבל בניידות למילוי צרכיו ולכך ש"יסיעו באורח קבע למען צרכיו היום יומיים". דרישות אלה הן בבחינת תנאי הכרחי אך לא מספיק. כך, בנוסף לתנאים החיוניים להבטחת זמינותו של מורשה נהיגה לצורכי המוגבל בניידות, נדרש תנאי מצטבר נוסף להכרה ב"קרוב משפחה" אשר יכול ויהיה בן של המוגבל בניידות, כמורשה נהיגה - והוא הדרישה לקרבה פיזית במקום מגוריהם של מורשה הנהיגה והמוגבל. זאת, בהתאם לאחת משלוש החלופות בסעיף 2 להסכם הניידות לפיהן: קרוב משפחה המורשה והמוגבל בניידות "גרים בקביעות באותו בניין, או בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו ישוב". ה-ratio legis שבבסיס שלושת חלופות המגורים הינו הבטחת זמינותו של מורשה הנהיגה למוגבל בניידות בכדי לדאוג לצרכיו באופן ש"קרוב המשפחה יתגורר קרוב - מבחינה גיאוגרפית - לנכה, הן משום שצריך הוא לסייע בידו ולעמוד לשירותו, והן כדי לצמצם עד כמה שניתן את החשש, שמא הרכב לא ישמש את הנכה בלבד". קביעה בדבר התקיימותה של אחת משלושת חלופות המגורים בסעיף 2 להסכם, הינה קביעה נורמטיבית המבוססת על נתונים שאינם שנויים במחלוקת בין בעלי הדין, או על ממצאים עובדתיים שביסוד חומר הראיות. ודוק. קיומה של אחת משלושת חלופות המגורים בסעיף 2 להסכם הינה תנאי חיוני להבטחת זמינותו של קרוב המשפחה ומהווה נדבך נוסף בדאגה לצרכיו של המוגבל, המצדיקה הכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה לפי סעיף 5(2) להסכם. לפיכך, אין להסתפק בזמינות בפועל של קרוב המשפחה תוך התחייבות לסייע ולהשתמש ברכב רק לצרכי המוגבל ונדרשת גם קיומה של אחת משלושת חלופות המגורים הקרובים. בחינת ההסדר החקיקתי שביסוד הסכם הניידות ותכליתו בכל הנוגע להכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה מעלה, כי התנאי למגורים קרובים על פי החלופות בסעיף 2 להסכם הניידות, הינו רכיב בִּלְתוֹ אָיִן בדאגה לצרכיו של המוגבל. זאת, כדי להבטיח זמינותו של קרוב המשפחה למוגבל בניידות מחד גיסא, ומאידך - לאפשר פיקוח המוסד על השימוש שייעשה ברכב לצרכיו של המוגבל בלבד. על כן יש לפרש החלופות המנויות בסעיף 2 להסכם הנידות באופן דווקני ומצמצם. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האינטרסים הסוציאליים החברתיים שההסכם נועד להגשים ועם ההלכה לפיה אין בית הדין יכול להעניק זכויות לפי שיקול-דעתו, אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו" על פי לשונו ותכליתו. מן הכלל אל הפרט העובדות כפי שהובררו מחומר הראיות 14.הלכה פסוקה היא כי ייקל לערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות "כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שכן במקרים כגון אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור" . הדברים יפים למקרה שלפנינו. בנסיבות בהן הכרעתו של בית הדין האזורי התבססה על הראיות כפי שהובררו מן הכתובים בלבד, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אי לכך, ובשים לב לטיעוני הצדדים בערעור ולאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה אחרת מזו אליה הגיע בית הדין האזורי, בכל הנוגע להסדרי הלינה של הבן בבית אמו - פלונית וזמינותו לעמוד לרשותה. טעמינו לכך נפרט להלן. 15. פלונית ובנה טענו בתצהיריהם כי הבן שוהה מרבית שעות היום בבית אמו. בהתייחס להרגלי מגוריו טען הבן בתצהיר עדות ראשית: "אני מתגורר בדירה השכורה על ידי לבדי. אין לי בת זוג". לפי שהוברר מתצהירו, דירתו נמצאת במרחק הליכה של "דקות ספורות" (לכל היותר 10 דקות) מבית האם ובמרחק של כ- 5 דקות נסיעה מביתה. בנוסף אישר: "נכון שישנם לילות שאני לא ישן בבית אמא, אלא ישן בדירה השכורה שלי. גם אז, באותם לילות, ככל שמתעוררת בעיה - אמא מזעיקה אותי ואני מגיע תוך דקות ספורות". פלונית בתצהירה העידה אף היא כי "ישנם לילות" בהם בנה לא ישן בביתה ו"באותם לילות הוא ישן בדירה שהוא משכיר קרוב מאוד" לביתה. שונים פני הדברים כפי שהובררו מעיון בהודעות שגבה חוקר המוסד ואשר התקבלו ללא עוררין. לפי שהוברר מאותן הודעות, בנה של פלונית אינו מתגורר עם אמו, באופן שיש בו די כדי לענות על הנדרש בחלופות המגורים שבסעיף 2 להסכם הניידות. כך, בהודעתו בפני חוקר המוסד מיום 16.1.07 התייחס בנה של פלונית להימצאותו בבית אמו ולסידורי הלינה שלו באלה הדברים: "אני אוכל שם צהריים, אני לן שם צהריים. אבל בלילה, רוב הזמן אני ישן אצלי בבית במצדה." אשר לשימוש ברכבה של אמו אמר בנה של פלונית דברים אלה: "הרכב של אמא שלי אצלי כל הזמן, אבל אני כל הזמן זמין לאמא שלי". "ואני נוסע רוב הזמן בעיר, אין לי לאן לנסוע בכלל רק אם אני צריך לשתות קפה בקניון, אז אני נוסע לאמא שלי ולנסוע לבית שלי ולחזור לאמא שלי, זה השימוש שיש לי ברכב". "חוץ ממני אף אחד לא נוהג ברכב, רק אחי ... לפעמים, אם אני לא יכול לקחת את אמא שלי לסידורים". פלונית, בהודעתה לחוקר המוסד, שנגבתה אף היא ביום 16.1.07 התייחסה לסידורי הלינה של בנה באלה הדברים: "הוא גר אצלי, הוא לא תמיד ישן אצלי יש לו חברה שגרה לא רחוק ממני בדרך הנשיאים, לא יודעת בדיוק כתובת". "ש: כמה פעמים בשבוע הבן ישן בבית. ת: הבן ישן שלוש או ארבע פעמים בשבוע בבית, אבל הבן כל יום אצלי בבית עם חברה שלו...". בתשובה לשאלות החוקר בנוגע למיקום הרכב השיבה פלונית כך: "ש: היכן הרכב חונה כל יום. ת: או ליד הבית שלי או ליד הבית של הבן אם הבן לא ישן בבית אז הרכב אצלו". 16. לפנינו איפוא שוני בין הגרסה שמסרו פלונית ובנה לחוקר המוסד לבין הגרסה שנמסרה בתצהיריהם. בנסיבות מעין אלה, הלכה פסוקה היא כי ככלל, בית הדין יעניק משקל רב יותר לגרסה כפי שנמסרה בהודעה המקורית לחוקר המוסד לביטוח לאומי, על פני גרסה מאוחרת. שכן, ניסיון החיים מלמד שגרסה ראשונית היא המשקפת את האירועים כהווייתם. כפועל יוצא ובענייננו, הודעות פלונית ובנה בפני חוקר המוסד לא תאמו באופן מלא את הגרסה שהציגו בתצהיריהם בכל הנוגע לסידורי הלינה והמגורים של בנה של פלונית. במצב דברים זה, בהערכת המהימנות של הראיות יש ליתן משקל מכריע להודעותיהם בפני חוקר המוסד. יישום הדין על נסיבות המקרה 17. בכך שהבן זמין בפועל עבור צרכי אמו אין די כדי לענות על התנאים הנדרשים בחלופות המגורים בסעיף 2 להסכם לצורך הכרה בו כקרוב משפחה מורשה נהיגה. מסקנה זו עולה ממכלול חומר הראיות על עיקריו עמדנו לעיל, וכמבואר להלן. 18.אין מתקיימת החלופה הראשונה לפיה פלונית ובנה "גרים בקביעות באותו בניין". בהודעתו לחוקר המוסד השיב הבן כי רוב הזמן הוא ישן בדירתו בלילות. חיזוק לכך נמצא אף בהודעתה של האם לחוקר המוסד, בה אישרה כי הבן ישן בביתה כמחצית השבוע בלבד. וכבר נפסק כי מקום לינה אף אם הוא קבוע, אינו "מקום מגורים" כמשמעותו בהסכם הניידות. קל וחומר במקרה שלפנינו בו הוברר, כי הבן לא התגורר דרך קבע עם אמו וכי סידורי הלינה בביתה לא היו קבועים. בנסיבות אלה, לא עלה בידי פלונית להוכיח כי בנה מתגורר עמה "בקביעות באותו בית" או באותו בניין. 19. אף אין מתקיימות שתי החלופות האחרות לפיהן קרוב המשפחה המורשה והמוגבל בניידות גרים "בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו ישוב". זאת, נוכח המרחק האווירי של 1,577 מטר בין ביתה של פלונית לבין הדירה השכורה בה מתגורר הבן. ולאור תכליתו של הסכם הניידות ותכלית ההכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה ציין בית המשפט העליון בעניין שהינו כי "גם לפי קנה מידה של מגורים במרחק מסוים וקבוע מדירת הנכה יקרו מקרים, שלא יהיו כלולים במסגרת המרחק שייקבע, ופלוני נכה עלול להיפגע בגלל שיעור של מטר אחד ואף פחות מכשיעורו". 20. על האמור נוסיף כי מן ההודעות שנמסרו לחוקר המוסד הוברר כי כאשר הבן אינו שוהה בביתה של פלונית, נמצא רכבה ברשותו ומשמש אותו גם לצרכיו והוא זה הנושא בעיקר הוצאות הדלק. בכך החטיא הבן את מטרת ההסכם המכוונת כל כולה לענות על צרכיו של המוגבל בניידות, לרבות העמדת רכב לרשותו ולשימושו בלבד. בנסיבות אלה, אין ניתן להכיר בבן כקרוב משפחה מורשה על פי ההסכם. 21. לאור כלל האמור לעיל, ולאחר שבחנו את מכלול נסיבות המקרה וחומר הראיות הגענו למסקנה, כי בדין הודיע המוסד לביטוח לאומי לפלונית כי "חדלו להתקיים התנאים המזכים בגמלת ניידות" עבור התקופה שנבחנה על ידי המוסד וכי עליה להחזיר את ההלוואה העומדת, כפי שנדרשה. לעניין זה, אנו ממליצים למוסד כי יתחשב, ככל הניתן, בנסיבותיה המיוחדות של פלונית. 22. סוף דבר - מתקבל הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי. אין צו להוצאות. השופט עמירם רבינוביץ 1. המקרה נשוא ערעור זה הוא מקרה קשה. אם לעשרה מוגבלת בניידות במאת האחוזים, אחד מן הילדים שהוא מורשה הנהיגה חולה איידס, ילד אחר סובל מפיגור שכלי. אין ספק שמבחינת לשון הסכם הניידות אין בנה של פלונית עונה על ההגדרה של "קרוב משפחה" המצויה בסעיף 2 להסכם הניידות. לבן דירה משלו, המרוחקת מדירת האם כקילומטר וחצי ועיקר לינת הבן היא בדירתו שלו. אציין כי שהות בצהריים בדירת האם, ואפילו מספר פעמים בשבוע אינה מגורים או לינה, ואין היא עונה על ההגדרה הלשונית של "קרוב משפחה" בהסכם הניידות, הכוללת גם את גדרי תנאי המגורים. מאידך ניתן לסבור, כי בנה של פלונית הוא בבחינת קרוב משפחה הדואג לצרכיה, המסוגל ומתחייב להסיעה באורח קבע למען צרכיה היום יומיים, גם אם אינו ממלא אחר כל תג ותג מהוראות הסכם הניידות בעניין זה. השאלה המתעוררת במקרה זה היא שאלה משפטית ,ויהיה מי שיאמר גם שאלה פילוסופית. השאלה היא, האם התנאים היוצרים את הזכאות להלוואה עומדת על פי הסכם הניידות הם פרטים טכניים, שאם אין הם מתקיימים בצורה דווקנית, לא נוצרת זכאות להלוואה, או שמא די בכך שהתמלאו תנאים אלה בקירוב כדי ליצור את הזכאות להלוואה. בית הדין האזורי הלך בדרך השנייה, בכך שראה במכלול הנסיבות מילוי מספיק של תנאי הזכאות להלוואה מבחינת תכליתם, גם אם אין הנסיבות תואמות אחת לאחת את הדרישות על פי הסכם הניידות. 2. ההחלטה בין הפירוש הדווקני לשוני לפירוש רחב יותר קשה במקרה זה במיוחד, בגלל הנסיבות הקשות של המשפחה. התלבטות זו שלי הייתה בכל הכבוד גם מנת חלקו של בית המשפט העליון בבג"צ שהינו שנזכר בחוות דעתה של חברתי, סגנית הנשיא נילי ארד (ה"ש 8). בית המשפט העליון קבע כי "אכן, סבירה היא הדרישה, שקרוב המשפחה יתגורר קרוב - מבחינה גיאוגרפית - לנכה, הן משום שצריך הוא לסייע בידו ולעמוד לשירותו, והן כדי לצמצם עד כמה שניתן את החשש, שמא הרכב לא ישמש את הנכה בלבד. אך הבטחת מטרות אלה ניתנת להשגה בדרכים סבירות ונכונות אחרות. אחת האפשרויות היא, דרך משל, על-ידי דרישה שקרוב המשפחה יתגורר במרחק מסוים וקבוע מדירת הנכה, שלא יעלה על כך וכך מטרים, בין אם מרחק זה הוא בתוך הבניין שבו גר הנכה, בין בבניין שממול לדירת הנכה, ובין בבניין שלצד דירת הנכה. תנאי כזה מבטיח, מצד אחד, באופן מירבי, מניעת החשש שהרכב לא ישמש את הנכה בלבד, ומצד שני יפה הוא ושווה הוא גם לציבור הנכים שמקום מגוריו בבית חד-קומתי, וביצועו סביר הוא לגבי כל הנכים, גם אלה הגרים בבניין שמצויות בו עוד מספר דירות, אך הן תפוסות ואינן ניתנות לפינוי. דרך כגון זו היא הדרך הסבירה השומרת על האיזון הראוי בין צורכי המדינה מחד לבין צורכי ציבור הנכים כולו מאידך. ...גם לפי קנה מידה של מגורים במרחק מסוים וקבוע מדירת הנכה יקרו מקרים, שלא יהיו כלולים במסגרת המרחק שייקבע, ופלוני נכה עלול להיפגע בגלל שיעור של מטר אחד ואף פחות מכשיעורו, שעה שמן הצדק היה, לפי הרגשתנו, שעוול זה הנגרם לו על לא עוול בכפו יימנע הימנו. אך כך דרכה של תורת המשפט, שיש שעיקרון מסוים, שבדרך כלל טוב הוא לכשעצמו וטוב לבריות הימנו, שגורם הוא במקרה קונקרטי מסוים לעוול; תופעה מעין זו אין מנוס הימנה, ואין בה כדי להצדיק התערבותנו בה (ראה בג"צ 156/75 [3] הנ"ל). וכך מצאנו במשנת חכמים, והדבר בא לכלל הדגשה יתרה במעשה הידוע עם ר' ירמיה (בבא בתרא, כג, ב]) 'ניפול (גוזל רך) הנמצא בתוך חמישים אמה (של שובך) - הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו... בעי ר' ירמיה:ברגלו אחת (של הגוזל) בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא (ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המרש על שום 'שהיה מטריח עליהם' - רש"י, בבא בתרא, כג, ב, ד"ה 'ועל דא אפקוהו')'. וכל כך למה? כי - 'כל מידת חכמים כן היא! בארבעים סאה טובל (מקוה שיש בה ארבעים סאה מים, כשרה לטבילה), בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן' (כתובות, קד, א]; 3. אכן ההחלטה במקרה הנוכחי קשה,מפני שבעיקרו של דבר המרחק במכונית מדירת הבן לדירת האם בממדים של זמן בטלה בשישים, וניתן להשיג את תכלית ההסכם גם במרחק כזה, מאידך דרך פירוש זו לא תואמת את לשון התנאי כפי שנקבע בהסכם הניידות, ובמקום שלשון ההסכם ברורה ולא בלתי סבירה בעליל, מהו כוח סמכותינו להקים זכויות שאינן קיימות על פי לשון ההסכם. זאת ועוד, הרחבת מתחם הזכאות בדרך פירוש זו עלולה לפתוח פתח לזכאות בלתי מוגדרת במידה מספקת הפוגעת בוודאות הפרשנית. אשר על כן לאחר התלבטות הגעתי למסקנה, שאין מנוס מלהגיע למסקנה שהגיעה חברתי, השופטת ארד, ולקבל את הערעור. הנשיא סטיב אדלר הנני מצטרף לפסק דינה של סגנית הנשיא נילי ארד. נציג ציבור מר איתן כרמון אני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא נילי ארד. נציג ציבור מר יורם בליזובסקי אני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא נילי ארד על נימוקיה. סוף דבר - על דעת כל חברי המותב מתקבל הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי. אין צו להוצאות. משפט תעבורהניידותמורשה נהיגה