פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי ציבור מר יוסף לוי ומר שמריהו ברט; ב"ל 1856/06) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בתאונה שארעה לו כבתאונת עבודה. על עובדות המקרה אין חולק ולהלן עיקרן: המערער עורך דין במקצועו ומנהל משרד לעריכת דין בכפר כנא. יום עבודה של המערער מתחיל בשעה 08:00 בבוקר ומסתיים בדרך כלל בשעה 19:00; יום העבודה כולל הפסקה לצורך ארוחת צהריים בין השעות 14:00 עד 16:00 בערך. בדרך כלל המערער סועד ארוחת צהריים בביתו בכפר כנא, הנמצא בקרבת מקום למשרדו. ביום 1.3.05 התחיל המערער את עבודתו במשרד בסמוך לשעה 08:00 בבוקר ויצא ממשרדו בסמוך לשעה 15:00 לצורך ארוחת צהריים בביתו בכפר כנא. לאחר ההפסקה, המערער יצא מביתו בסמוך לשעה 16:30 בדרך למשרדו לצורך המשך יום עבודתו, אולם בעת יציאתו החליק ונפל במדרגות ביתו. כתוצאה מהתאונה הנ"ל אושפז המערער בבית החולים נצרת אי.מ.מ.ס. לאחר סידרה של בדיקות אובחן אצלו שבר מרוסק בקרסול שמאלי ובוצע לו גבס מעל קרסול שמאלי והומלץ לו במהלך האשפוז על מנוחה מוחלטת. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי התאונה אשר ארעה למערער לא ארעה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו כעורך-דין, אלא בחזרה מזמן הפסקה שהמערער נוהג לעשות בביתו. אין חולק כי התאונה ארעה במדרגות ביתו הפרטי בשטח מעונו, ולכן לא ניתן לראות בה כתאונת עבודה לפי סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). טענת המערער להכיר באירוע על בסיס סעיף 80 (4) לחוק לעניין הפסקת אוכל לגבי מבוטח שהוא בגדר עובד נדחתה, משבית הדין האזורי שדן בתביעת המערער סבר אחרת משנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי עליו נסמך המערער בטיעונו, ובייחוד נוכח העובדה שסעיף 80 (4) לחוק מתייחס למבוטח שהוא עובד. המערער בטיעונו בפנינו חזר למעשה על טיעונו שלא התקבל על דעת בית הדין קמא בפסק דינו, ואילו המוסד תמך טיעונו בהנמקתו של בית הדין קמא. לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים סבורים אנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. לאור האמור, דין הערעור להידחות. חרף זאת, לא נצא ידי הנמקת הדין מבלי לעמוד על העניינים הבאים: משהמערער הינו בגדר מבוטח שהוא עובד עצמאי, עליו חובת ההוכחה כי נפגע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, על פי סעיף 79 א' לחוק. משהמערער הינו עורך דין עצמאי, ומקום עבודתו הינו משרדו, אזי עיסוקו במשלח ידו הינו בעקרו של דבר בתחומי משרדו, אלא אם כן עליו לצאת את משרדו לטיפול בענייני לקוחות המשרד. ביתו של המערער אינו מקום עבודתו. משהמערער נוהג כדבר שבשגרה להפסיק עבודתו במשרדו למשך שעה וחצי עד שעתיים מדי יום, ולשהות אותה עת בביתו, אזי אותה שהייה בבית אינה בגדר עיסוק במשלח יד או עקב עיסוק במשלח יד. צדק בית הדין קמא בנסיבות המקרה עת קבע כי המערער עבד למעשה יום עבודה מפוצל. התאונה ארעה למערער ברשות היחיד שלו בטרם יצא לרשות הרבים. לפיכך, נפילתו לא ארעה לו עקב סיכוני הדרך. סעיף 80 (4) לעניין פעולת אכילה נלווית שראויה להיחשב כתאונת עבודה ככל שמדובר בהפסקת אוכל אינו רלוונטי לענייננו, לא רק משום שהמערער אינו בגדר עובד אלא עובד עצמאי, ולא רק משום שהסעיף מתייחס לסעודת עובדים במקום העבודה להבדיל משליחת כל עובד לביתו, אלא גם משום שבנסיבות המקרה כאמור אין מדובר בהפסקת אוכל תוך כדי עבודה, אלא בהפסקת עבודה עם צאת המערער את משרדו לאחר שהייתו שם בבוקר ועשייתו לעצמו בביתו במשך כל הזמן שלאחר מכן עד שובו אליו ממעונו. ההפסקה במקרה זה אינה חלק מעיסוקו במשלח ידו. 8. משאלה הם פני הדברים, הערעור נדחה ללא צו להוצאות. תאונת עבודה