פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיאה השופטת דיתה פרוז'ינין כדן יחיד; בל 11881/01), בו נקבע כי אין לראות את המערער כמי שהיה תושב ישראל בתקופה שמ-1.1.94 ועד 30.9.03, ומשכך, לא היה זכאי לקצבת ילדים עבור תקופה זו. 2. במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בתיק הודיעו ב"כ הצדדים על בקשתם, כי טיעוניהם כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון וכן נימוקי הערעור ישמשו כסיכומים בכתב, וכי התיק יועבר למתן פסק דין על ידי המותב, על יסוד הסיכומים בכתב וכלל החומר שבתיק. 3. נציין בפתח הדברים כי אין, ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי בבעלות המערער דירה בשכונת אלעזרייה, הנמצאת מחוץ לתחום ירושלים. אף לא הייתה מחלוקת כי ילדי המערער למדו במוסדות חינוך בתוך תחום ירושלים. 4. פסק הדין של בית הדין האזורי בפסק הדין שבערעור עמד בית הדין האזורי על כך שהשאלה שבמחלוקת כפי שנקבעה בשלב ראשון לבירור, התייחסה לתושבותו של המערער בירושלים בתקופה שמ-1.4.99 ועד 30.4.2004. בשלב מאוחר יותר קיבל בית הדין את בקשת המוסד לביטוח לאומי לתיקון כתב ההגנה, כך שהתקופה כפי שהועמדה לבירור והכרעה הינה מיום 1.1.94 ועד ליום 30.4.2004. בפסק דינו דחה בית הדין קמא את טענת המערער כי במשך כל התקופה שבמחלוקת התגורר בתוך תחום ירושלים, במקומות שונים כפי שפירט בתצהירו. בית הדין מצא סתירות רבות בגרסת המערער ובנושאים רבים. כך, בנוגע לשנה בה נבנה ביתו שבאלעזרייה; בטענה להעדר מגורים בכלל בבית שבאלעזרייה בתקופות מסוימות, לעומת חשבונות חשמל שהעידו על צריכת חשמל בו; תקופות המגורים להן טען המערער בדירת אימו, דירת בן דודו ודירת חמיו. בהתייחסו לטענת המערער בדבר לימודיהם של ילדיו במוסדות חינוך בתוך תחום ירושלים ציין בית הדין כי מאחר שמדובר במרחקים קצרים, אין בכך כדי לתמוך בגרסת התובע. בית הדין קבע כי משהתגלו סתירות משמעותיות ביותר בגרסת התובע, לא עלה בידו לשכנע כי התגורר אצל אימו ואצל חמיו בתקופה שמ-1994 ועד 2004 . בשים לב לכך שיש לו בית באלעזריה והייתה בו צריכת חשמל בלתי מוסברת, המסקנה המתבקשת היא כי התובע לא התגורר במקומות כפי שטען. עם זאת בית הדין קיבל את טענת התובע, כי הוא מתגורר בשכירות בשכונת א-טור מ-1.10.03. נוכח כל האמור קבע בית הדין האזורי כי משהתובע לא היה תושב ישראל בתקופה מ-1.1.94 ועד 30.9.03, הוא לא היה זכאי לקצבת ילדים עבור תקופה זו, ומששולמה לו הקצבה, נוצר לו חוב בגין תשלום קצבת ילדים לאותה תקופה. עיקרי הטענות שבערעור 5. המערער טוען כי בית הדין שגה בהחלטתו בשורה של עניינים, ובהם, קביעתו בדבר סתירות בתאריכים שמסר; התעלמותו מן העדים שאימתו את גרסתו; קבלת בקשת המוסד לביטוח לאומי להרחבת חזית המחלוקת לעניין תקופת התושבות ואי מתן משקל לעדות חמיו. לטענת המערער, גרסתו נתמכה בהוכחות רבות משקל המעידות שהתגורר בתוך תחום ירושלים בכל התקופה הרלבנטית, ואילו למוסד לביטוח לאומי לא הייתה גרסה היכן התגורר בכל התקופה. 6. המשיב הודיע כי הוא תומך בפסק הדין של בית הדין האזורי, מנימוקיו. לטענתו, מדובר בערעור על קביעות עובדתיות בהן בית דין זה אינו נוהג להתערב. טענות המערער שבערעור נסתרו בפני בית הדין קמא. באשר להרחבת הפלוגתאות - לאחר שניתנה החלטת בית הדין האזורי בדבר תיקון כתב ההגנה והרחבת חזית המחלוקת ניתנה למערער שהות לעבות את ראיותיו בפני בית הדין, אלא שהוא לא ראה צורך לעשות כן. 7. לאחר שנתנו דעתנו לפסק הדין, לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ולא נמצאה טעות משפטית המצדיקה התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ה-1995 . על האמור נוסיף ונטעים דברים אחדים כמפורט להלן. 8. אכן, בפתח הישיבה הראשונה שנקבעה להוכחות בבית הדין האזורי, ביקשה ב"כ המוסד לביטוח לאומי להרחיב את הפלוגתא שבמחלוקת, כך שהפלוגתא שתעמוד לבירור תהיה תושבות המערער בישראל מאז 1994 , במקום מ-1999 , כפי שנקבע קודם לכן. לפי טענתה, לאחר בדיקה מדוקדקת של התיק, לרבות הצלבת מידע וחקירות ישנות, מבקש המוסד לביטוח לאומי לטעון, כי המערער אינו מתגורר בתחום ירושלים מאז שנת 1994. ב"כ המוסד טענה עוד לביסוס בקשתה, כי "התצהירים (תצהירי התובע ר.ר.) מתייחסים לתקופה הזאת, התובע הצהיר היכן התגורר בשנים הללו, ואם לא ננהל את התיק היום אז ננהל אותו בעוד כמה חודשים, כי החלטת המחלקה לתושבות תקבע שהוא לא תושב". בית הדין קמא קיבל את בקשת המוסד לביטוח לאומי על אף התנגדות המערער. בית הדין עמד על כך כי הבקשה במהותה הינה בקשה לתקן את כתב הגנה, וכי ככלל, בית הדין נוהג בגמישות בבקשות מעין אלו, ואין המקרה הזה מצדיק סטייה מן הכלל. עקב האיחור שבהגשת הבקשה חייב בית הדין את המוסד לביטוח לאומי בתשלום הוצאות. כמו כן, לא התחיל בית הדין בשמיעת ההוכחות מיד באותו מועד. תחילתו של הדיון להוכחות נדחתה בכחודשיים ימים. 9. אין אנו מוצאים טעות בהחלטת בית הדין שאיפשר למוסד לביטוח לאומי לתקן את כתב ההגנה. ממילא התייחסו תצהיריו של התובע לתקופה "הנוספת" שהוכנסה בגדרה של המחלוקת, ודחיית הבקשה לתיקון כתב ההגנה באותו שלב, אך היתה "יוצרת" הליך חדש בין הצדדים כשאותן ראיות המשמשות בהליך זה יעמדו בבסיסו של ההליך הנוסף. כאמור, המוסד לביטוח לאומי חויב בתשלום הוצאות לזכות התובע (בלי קשר לתוצאות) ואף לא נמנע מן התובע להשלים ולעבות ראיותיו בקשר לתקופה הנוספת. המערער, שהסתפק בראיות שכבר הביא בפני בית הדין קמא, לא מצא לנכון לבקש השלמת ראיות מטעמו בקשר לתקופה שנוספה. 10. נציין, כי שלא כפי שטוען המערער, בית הדין האזורי כן התייחס בפסק דינו לטענותיו בדבר לימודיהם של ילדיו במוסדות חינוך בתחום ירושלים, בקובעו כי המרחק שבין מוסדות החינוך הללו לבין בית התובע באלעזריה אינו מרחק רב, ועל כן אין בעובדה זו כדי לבסס את טענות התובע בדבר מגוריו בתחום ירושלים. אף אנו סבורים, כי בעובדה זו אין בנסיבות העניין כדי לתמוך בגרסת המערער. 11. בעיקרו של דבר, טענותיו של המערער לגופו של פסק הדין הינן טענות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, וכנגד התרשמותו של בית הדין מן העדים שהעידו לפניו. באלו, כרגיל, ערכאת הערעור לא תתערב, ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בהן בהליך זה. בית הדין האזורי ניתח בהרחבה את גרסת המערער והראיות השונות שהוצגו בפניו לביסוסה, ומסקנתו בדבר הסתירות שבגרסה, והקושי לתת בה אמון מעוגנת היטב בתשתית הראייתית כפי שנפרשה בפניו. 12. אשר על כן, ונוכח כל האמור, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. קטיניםמשרד הפניםקצבת ילדיםתושבות