פסק דין 1. המוסד לביטוח לאומי מערער על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת הראשית רונית רוזנפלד כדן יחיד; בל 11131/04; בל 11132/04; בל 11133/04 בל 11744/05), בו התקבלה תביעתם של המשיבים לתשלום גמלאות זיקנה ונכות כללית מכח חוק הביטוח הלאומי, החל בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1999 ואילך. 2. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים, מנומק כדבעי במסקנותיו המשפטיות וראוי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991, ומשכך הוא דין הערעור להידחות. טעמינו לכך נפרט להלן. העובדות 3. התובעים בני שלוש משפחות המתגוררים כולם בישוב כפר עקב, החזיקו מאז שנת 1967 בתעודות זהות של תושבי השטחים. לטענת המשיבים, לאחר שעיריית ירושלים החלה לחייבם בתשלום מיסים ובהם ארנונה ואגרות טלביזיה, פנו למשרד הפנים בבקשה לקבל רישיון ישיבת קבע בישראל. בפנייתם למשרד הפנים בחדשים ספטמבר - אוקטובר 1998, טענו המשיבים, כי התגוררו ברצף בבתיהם, למצער משנת 1967 וכי הבתים נמצאים בתחום השיפוט של מדינת ישראל ובתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים. להוכחת טענתם צירפו התובעים ראיות ובהן, בין היתר, צילום אווירי של השכונה משנת 1967 ובו סימון הבית; מפת הבניין בו הם מתגוררים; הסכמי שכירות; אישורי העירייה על תשלומי ארנונה; אישורי רישום במס רכוש; ותצהירי שכנים. 4. משהתארך תהליך הבירור במשרד הפנים עתרו המשיבים לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק להכיר במעמדם כתושבי ישראל מאז שנת 1967 (בג"צ 4009/00; בג"צ 3726/00; בג"צ 3725/00). במהלך בירור העתירות הסתיימה בדיקתו של משרד הפנים ובסופו של דבר ניתנו רישיונות לישיבת קבע בישראל, לחלק מן המשיבים משנת 11.2.03 ולחלקם מנובמבר - דצמבר 2004, ואילך. 5. תהליך הבדיקה במשרד הפנים, כלל שימוע שנערך למשיבים בשנת 2000, ובשנת 2001; בחודש יולי 2002 התקיים סיור בשטח שהופסק מטעמי ביטחון; ב-4.8.02 התקבלה במשרד הפנים, לבקשתו, חוות דעת מרכז מיפוי ישראל בקשר למיקום בתי התובעים; בתאריך 26.2.2000 התקיים סיור נוסף בשטח. לאחריו ניתנו החלטות משרד הפנים בדבר הענקת רישיונות קבע למשיבים והעתירות שהוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק, נמחקו בהסכמה. 6. בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נדרש אף הוא לדון בעתירה שהגישו בני משפחת באדר (המשיבים 6 ו-7 לפנינו) לרשום אותם במרשם התושבים בישראל (עת"מ 568/04 מיום 8.7.04). לאור מכלול הראיות שהציגו המשיבים לתמיכה בטענתם, העדיפה סגנית הנשיא השופטת מוסיה ארד, את גרסתם לפיה התגוררו בבית בשנת 1967. לענייננו יצוין, כי הראיות שהכריעו את הכף בעתירה המינהלית הן אלה שהגישו המשיבים למוסד לביטוח לאומי במצורף לבקשה לתשלום קצבת זיקנה, וכי כיום אין עוד מחלוקת לעניין מגוריהם באותו בית עובר לשנת 1967. 7. לפי שקבע בית הדין האזורי, המחלוקת בין הצדדים הייתה בנוגע לשאלה, המועד בו יש לראות את התובעים, כמועד שבו המציאו את הראיות שמכוחן ניתנו להם אשרות ישיבת הקבע בישראל" וזאת, בהתאם להוראתו של סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן גם - החוק). לשיטתו של המוסד לביטוח לאומי המועד הרלבנטי הוא מועד הסיור האחרון שקויים בתאריך 26.11.02 בשטח, בעקבותיו קיבלו התובעים את הרישיונות לישיבת קבע. על כן, יש לראות במשיבים כמי שישבו שלא כדין בישראל בכל המועדים הרלבנטיים לתביעותיהם ודין תביעתם להידחות. המשיבים מצידם טענו, כי המועד הרלבנטי הוא בשנת 1999, בעת הגשת הראיות למוסד לביטוח לאומי לביסוס תביעתם. 8. לתיק בית הדין האזורי הוגשו שתי תעודות ציבור של מר אבי לקח, מנהל לשכת אוכלוסין של משרד הפנים במזרח ירושלים, בהן התייחס לטיפול משרד הפנים בעניינם של המשיבים. לא התבקשה חקירתו של מר לקח על התעודות הללו, ופסק הדין ניתן על יסוד החומר שבתיק והסיכומים בכתב שהגישו הצדדים. 9. נדחתה טענת המוסד לפיה אין בסמכותו של בית הדין לעבודה להתערב בהחלטת משרד הפנים לעניין מועד מתן הרישיון לישיבת קבע. בנדון זה, הסתמך בית הדין האזורי על פסיקתו של בית דין זה, מפי השופט שמואל צור, בעניין מג'נון לפיה בסמכותו של בית הדין לעבודה לבחון ולבקר את החלטות משרד הפנים, לרבות החלטות שיש בהן השלכה על בחינת שהותו של אדם בישראל אם כדין הוא, אם לאו (עב"ל 372/04 מרים מג'נון - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 1.8.05). הלכה זו עומדת על מכונה, והיא מקובלת על דעתנו ואנו חוזרים ומאשרים את האמור בה. 10. מקובלת עלינו פרשנותו של בית הדין האזורי לסעיף 405 לחוק לפיה מטרתו ותכליתו להסדיר נושא תשלום הגמלאות למי שתושבותו הוכרה בדיעבד. לכך הסכים המוסד גם בטיעונו לפנינו. נותרה שאלת יישומה בפועל של הוראת סעיף 405 לחוק. עיינו בתעודת עובד ציבור שהגיש מר לקח, ובמיוחד בזו מתאריך 9.5.06, והשתכנענו, כי צדק בית הדין האזורי בקביעותיו לפיהן התשובות שהשיב מר לקח אינן מספיקות ואינן ענייניות. כך, ולשם הדוגמא, נאמר על ידי מר לקח כי במהלך הסיור שהתקיים בתאריך 26.11.02 "נערך שימוע לבני משפחה נוספים, לשכנים ככל שהזדמן ועלו ראיות ונתונים חדשים שרק תודות להם הצלחנו להגיע להחלטה כפי שמפורטת במכתבו של עו"ד דניאל סלומון מ-15.1.03 לבג"צ והם הראיות האחרונות על פיהם קבלנו את ההחלטה". דא עקא, ש"הראיות" ו"הנתונים" בהם מדבר מר לקח ועליהם סומך המוסד לביטוח לאומי טיעוניו, נותרו סתומים ועלומים, בפני המשיבים, בפני בית הדין האזורי ובפנינו. עוד ציין בית הדין האזורי, כי מר לקח אישר כי "אכן הוגשו מסמכים, אלא שאין ביכולתו לקבוע איזה מסמכים בדיוק הוגשו". בנסיבות אלה צדק בית הדין האזורי בקביעתו לפיה "כל המסמכים, כפי שפורטו על ידי ב"כ התובעים, אכן הוגשו למשרד הפנים ובמועד כנטען על ידי התובע". 11. כללו של דבר- מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי אותה נביא כלשונה: "לעניין הוראתו של סעיף 405, די בהיותן של הראיות שהוגשו בעלות משקל ממשי בקבלת ההחלטה, ויש בכך כדי להגשים תכליתו. נקבע בזאת לעניין הוראת ס' 405 לחוק, כי המועד בו הומצאו למשרד הפנים הראיות שמכוחן ניתנו לתובעים האשרה והרשיון לישיבת קבע בישראל הוא ספטמבר 1999 לגבי משפחת עפאנה ואיברהים, ואוקטובר 1999 לגבי משפחת בדר". 12. משלא נמצא טעם משפטי, כאמור, להתערבותנו בפסיקתו של בית הדין האזורי, נדחה הערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי. בתוך 30 יום מהיום ישלם המוסד למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. קצבת זקנהשטחי יהודה ושומרון