עילת הנטישה כעילת פינוי דייר עילת הנטישה הוספה ע"י בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילת הנטישה אינה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר, אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לחייב את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על הדיירים כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בתי העסק שלהם כל עוד הם עומדים בדרישות שנקבעו בחוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש את המושכר עבר מן הסתם למקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחילופין מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק. נטל השכנוע לקיומה של עילת נטישה מוטל לפתחו של התובע (הבעלים) בעילת הפינוי מתחילת הדיון ועד סופו ועליו להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין על מנת שלא לשוב אליו עוד. הבעלים הטוען כי הדייר נטש את המושכר חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: (1) יסוד עובדתי - פיזי: הדייר עזב את המושכר. (2) יסוד נפשי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור אל המושכר. כוונת הדייר לחזור אל המושכר מורכבת משני יסודות מצטברים - הרצון לחזור והסיכוי הממשי לכך. רוצה לומר, אין די בהבעת רצון ערטילאית לחזור למושכר ביום מן הימים, אלא הדייר חייב להראות רצון ממשי לחזור למושכר המלווה במעשים גלויים. על מנת לקבוע התגבשות עילת נטישה כנגד דייר, על בית המשפט להיות משוכנע שאותו דייר לא רק שנטש את המושכר אלא גם ובעיקר שהוא נוטש אותו נפשית כמקום מגוריו. השאלה מה סוג הכוונה הדרושה על מנת שלא תהיה נטישה היא שאלה של חוק ולא של עובדה, להבדיל מהשאלה האם אכן הייתה כוונה כזו. נטישה בבית עסק בבתי עסק לא מקפידים על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו, כפי שנוהגים להקפיד בדרך כלל על הקשר שבין הדייר לבין דירת מגוריו. הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה בפני נטישה, ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. נטישת המושכרדייר מוגן (הגנת הדייר)