פסק דין 1. מחלוקת בדבר תשלום דמי תיווך הגיעה לבית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופט ע' שחם), אשר פסק כי המתווך (המשיב) אינו זכאי לקבלת דמי תווך על פי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1966 (להלן - "חוק המתווכים"), בשל העדר מסמך היוצר קשר ישיר בין המתווך לבין המוכרת (המבקשת). ברם, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי, "בין על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין על פי עקרון תום הלב, יש לחייב את הנתבעת בתשלום ראוי או בפיצוי ראוי על טובת ההנאה שהופקה בטרחתו של התובע" (עמ' 6 לפסק הדין מיום 8.11.04 בת"ק 3696/04). בפועל, פסק בית משפט קמא לזכות התובע דשם (המשיב בפנינו), סך של 6,200 ש"ח , על פי אומדן, בעוד התביעה המקורית היתה על סך 8,805 ש"ח, שהם 1% בתוספת מע"מ מסכום המכירה של הדירה (שהיה 168,000$). 2. המבקשת פנתה בבר"ע לבית משפט זה, ועתרה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כאשר הדגש שבטיעוניה הוא כי יש להקפיד על דרישת הכתב האמורה בסעיף 9 לחוק המתווכים, וכי העדר כתב גורר עמו העדר זכאות של המתווך לדמי תיווך. כן הוסיפה בטיעוניה בכתב, ועל כך חזר גם ב"כ המבקשת , עו"ד אלי גולן, בטיעוניו בעל פה בפניי, כי המשיב נטל חלק בעריכת זכרון הדברים, ועל כן אין הוא זכאי לדמי תיווך, בשל הוראות סעיף 12 לחוק המתווכים. 3. המשיבה חתמה ביום 20.8.03 על מסמך הנושא כותרת "הזמנת שירותי תיווך במקרקעין", כאשר בשורה מתחתיו מודפס כי "חתימה על טופס הזמנת שרותי תיווך נדרשת על פי חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו - 1966". הטופס הינו של רי/מקס הבירה (סוכנות תיווך, המצוייה במרכז המסחרי, הגבעה הצרפתית, ירושלים). לאחר ציון שמם של המוכרים (המבקשת ובעלה), וכתובת הדירה, כתוב כדלקמן: "מזמינ/ים בזאת שרותי תיווך במקרקעין מעליזה X ת.ז. X מס' רשיון X ממשרד: רי/מקס הבירה ו/או כל מתווך מורשה אחר שהוסמך על ידו/ה, לפעול לביצוע הזמנה זו (להלן - המתווך). הזמנתי/נו מתייחסת לפרטים שלהלן, או לכל עסקת מקרקעין שתתפתח מהזמנה זו". הקטע האמור מודפס כולו, פרט לשם עליזה X, ת.ז. שלה ומספר הרישיון, שהוספו בכתב יד. 4. בית משפט קמא קבע כי הוא מאמין לתובע, אשר עדותו עשתה עליו רושם מהימן, מה שלא ניתן לומר ביחס לעדות הנתבעת (כלשון השופט, בעמ' 4, שורה 15 לפסק הדין), ואף קבע כי "לא נסתרה גרסת התובע כי בפועל הוא שהיא [כנראה צ"ל: שהביא] את הקונים אשר רכשו את הדירה וכי מעורבותו תרמה תרומה מכרעת לקשירת העסקה" (עמ' 4, שורות 4-3 לפסק הדין). אך מסקנתו המשפטית של בית המשפט לתביעות קטנות היתה, כי מאחר ולא הוצג לבית משפט כל מסמך היוצר קשר בין התובע לבין הנתבעת, אין לתובע עילה מכוח חוק המתווכים. בית המשפט לא קיבל את גישת התובע כי אין צורך במסמך כזה, נוכח הסכם שיתוף הפעולה בינו לבין התובעת השנייה חיה ברש, שעבדה במסגרת רי/מקס (עמ' 5 , פיסקה ב, לפסק הדין). 5. בדיון שהתקיים בפניי, הוברר כי בעולם התיווך, בכלל, וביחס לרי/מקס, בפרט, יש מעין קבלני משנה, אשר פועלים באופן הבא: המוכר או הקונה פונה לרי/מקס ומוחתם על הזמנת שירותי תיווך, כאשר בטופס מופיע כשם המתווך הגב' עליזה X (הוצג בפניי גם טופס ריק "בלנקו" בו מצויין שמה של הגב' X); בפועל, טיפלו בעיסקה הגב' ברש חיה מסוכנות רי/מקס (תובעת 2 בכתב התביעה המקורי, ששמה לא נכלל בין המשיבים בפניי, אך התייצבה לדיון בבית משפט זה), וכן התובע, שעבד בעבר בסוכנות רי/מקס. טיבם המדוייק של היחסים בין התובע לבין הגב' X או בין התובע לבין סוכנות רי/מקס בעת העיסקה נשוא הבר"ע, לא היו ברורים דיים, לי לפחות. מכל מקום, המבקשת, מרצונה הטוב והחופשי וללא כל כפייה חתמה על הזמנת שירותי תיווך במקרקעין, ובכך נטלה על עצמה את החובה לשלם דמי תיווך, כאמור בסעיף 9 לחוק המתווכים. אכן, בטופס הנ"ל נאמר כי שכר טרחתו של המתווך יהיה במכירה 2% ממחיר המכירה, אך כל הצדדים הסכימו כי היתה הסכמה, בעל פה, על כך שדמי התיווך יהיו 1% בלבד. 6. אני סבור כי בנסיבות אלה מולאו דרישות סעיף 9 לחוק המתווכים בדבר הכתב . בתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז - 1977, מצויין כי יש חובה לכלול בהזמנה בכתב את הפרטים המופיעים באותו תקנות. הטופס שהוצג בפני בית משפט קמא ובפניי ממלא גם אחר דרישות התקנות האמורות. הפגם היחיד שמצאתי הוא כי סכום דמי התיווך שהוסכם בעל פה סותר את האמור בכתב. ברם, מאחר ובמקרה שלפנינו אין חולק על כך שסכום דמי התיווך המוסכם הוא 1% (במקום 2% ככתוב בטופס המודפס), והסכום המוסכם בעל פה הינו פחות מאשר נאמר במסמך בכתב, אין בכך פגם המצדיק איון המסמך או העדר הזכאות של המתווך לגבות דמי תיווך מכוחו, שכן, מבחינת הצרכן (המבקשת שבפניי) ההסכמה בעל פה רק שיפרה את מצבה ולא הרעה אותו. 7. העובדה כי במסמך הזמנת שירותי תיווך במקרקעין, מופיעה במסגרת השורה המיועדת לשם המתווך/ת הגב' עליזה X, ובפועל בוצע התיווך על ידי התובע, אין בה כדי לפגוע בזכאותו של התובע לדמי תיווך, במיוחד כאשר בטופס המודפס נאמר מיד לאחר שמה של הגב' X כי המתווך יכול להיות "כל מתווך מורשה אחר שהוסמך על ידו/ה לביצוע הזמנה זו". לא היה חולק כי התובע (המשיב שבפנינו) היה בעל רישיון תיווך בר תוקף, שהוצג לפני בית משפט קמא בשלב הראיות (ראה עמ' 2, שורות 9-8 לפרוטוקול). ההסמכה שניתנה לגב' X למנות מתווך אחר מטעמה, כאמור בקטע שצוטט לעיל מתוך הטופס, הינה בגדר הסמכה מפורשת, המתגברת על ההנחה שברישא של סעיף 16 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965, הקובע כי "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו אלא אם הוא הורשה לכך במפורש או מכללא". אומנם לא הוכחה באופן מסודר שרשרת ההסמכה מהגב' X לגב' חיה ברש (התובעת השנייה) ומשם לתובע, אך די בנסיבות כפי שעולות מהסיטואציה עצמה, כולל החזקת הטופס בידי התובע והיותו הגורם היעיל בעיסקה, כדי שהתוצאה המשפטית תהיה כי על המבקשת לשלם לתובע את דמי התיווך בסך 1%. למותר לציין כי מסכים אני להערת בית משפט קמא כי מן הראוי היה שהמתווך יחתים את הלקוח על טופס שבו הוא המתווך המוזכר ולא שם אחר, אך בחלק מן המקצועות שבו מתקשר לקוח מופיע לעיתים שם של אדם אחד, והשירות ניתן על ידי אדם אחר באותו משרד או הקשור לאותו משרד (כמו במשרדי עורכי דין). 8. לפיכך, אם התיק היה בא בפניי, כערכאה ראשונה, הייתי מחייב את הנתבעת במלוא סכום התביעה, מכוח הקביעה המשפטית כי קיים הסכם תיווך בר תוקף בחתימת המבקשת, ועליה לשלם את דמי התיווך בסך 1%. 9. ברם, בית משפט קמא חייב את המבקשת בסכום נמוך מסכום זה, מכוח עקרונות משפטיים אחרים, ועל כך לא הגיש המשיב ערעור. משאלה הם פני הדברים, אין בית משפט זה מוסמך לחייב את המבקשת ביותר מאשר חויבה בבית משפט קמא, וזאת על פי העקרונות המקובלים שלפיהם, בית משפט לערעורים אינו מוסמך להתערב בפסק דין של בית משפט דלמטה אם לא הוגש ערעור, מצד אותו צד שזכה באופן חלקי, אף שבית המשפט לערעורים סבור שלאותו צד מגיע יותר מאשר נפסק לזכותו בערכאה הראשונה. 10. לאור מסקנתי זו, אינני רואה צורך להתייחס לשאלה המשפטית העקרונית - אשר מכוחה פסק בית משפט קמא את אשר פסק לזכות התובע - האם במקום שבו אין הסכם בכתב (וכזכור אני קבעתי שיש הסכם בכתב), יש מקום להשתמש בעקרונות עשיית עושר ולא במשפט או בעקרונות תום הלב כדי להגיע לתוצאה דומה או קרובה. נושא זה נדון בפסיקת בתי משפט השלום, שחלקם הובאו על ידי הצדדים. סוגיה זו מחיבת עיון וניתוח של ערך הכתב בחוק המתווכים, והשוואתו לחוקים אחרים, ולא ראיתי לנכון להידרש לסוגיה זו, לאור מסקנתי הנ"ל. אין בכך כדי לקבוע עמדה לכאן או לכאן, בשאלה זו, וכאשר יהיה צורך לדון בה, כדי להכריע בתוצאות המשפט, אעשה כן. 10. טענה נוספת של המבקשת היא כי המשיב אינו זכאי לשכרו עקב הוראות סעיף 12 לחוק המתווכים, אשר קובע סנקציה זו: "מתווך במקרקעין לא יערוך ולא יסייע לערוך מסמכים בעלי אופי משפטי הנוגעים לעסקה במקרקעין ולא ייצג לקוח במשא - ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה; מתווך המפר הוראת סעיף זה לא יהיה זכאי לדמי תיווך". לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בפרוטוקול בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי אכן התובע השתתף במשא ומתן לקראת חתימת העסקה ואף קרב את הצדדים בתחום המחיר וזמן הפינוי. ברם, לא הוכח כלל ועיקר כי המשיב ערך או סייע לערוך מסמכים משפטיים. בעיניי, סעיף 12 לחוק המתווכים קובע תוצאות כלכליות משמעותיות, דהיינו: העדר זכאות לדמי התיווך, ויש להפעילו בזהירות מירבית, וזאת רק לאחר שהיסוד העובדתי של ביצוע הפעולות המשפטיות על ידי המתווך, יוכח כדבעי. הוכחה כזו לא היתה בפני בית משפט קמא ולא בפניי, ועל כן אני דוחה טענה זו של המבקשת. 11. התוצאה היא כי בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשלם למשיב (שלא היה מיוצג) הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. דמי תיווךתיווךעשיית עושר ולא במשפט