פסק דין מהות העתירה 1. בעתירה זו מבקש העותר לבטל את החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבניה בירושלים (להלן - הוועדה) מיום 24.9.03 (להלן - החלטת הביטול), שבגידרה ביטלה את היתר הבניה להקים שער חשמלי בפתחו של מגרש החניה המצוי במקרקעין הידועים כחלקה 192 בגוש מס' 30024, שניתן לעותר ביום 8.4.03 (להלן - היתר הבניה). רקע 2. העותר הינו הבעלים של דירה מס' 14 בבית המשותף שברחוב האלוף שמחוני 14 בירושלים (להלן - בניין מס' 14 או הבית המשותף) ומשמש כיו"ר נציגות הבית המשותף. המשיב 2 (להלן - המשיב) מתגורר בבית מס' 5 באותו רחוב ומכהן בנציגות הבית המשותף. מגרש החניה, שבפתחו הותקן המחסום החשמלי, מצוי בקצהו של הרחוב, שהינו רחוב ללא מוצא (להלן - מגרשהחניה או המגרש). אין מחלוקת כי עד להתקנת המחסום בפתחו, שימש מגרש החנייה את דיירי בניין מס' 14 ואת דייריי הבתים האחרים שבאותו רחוב. 3. בחודש יולי 2002 הקימו הדיירים המתגוררים בבניין מס' 14 מחסום חשמלי בכניסה למגרש החניה (נספח ה/1 לכתב התשובה של המשיב). עקב כך פנו דיירים המתגוררים בבניינים האחרים שבאותו רחוב בתלונה לעיריה ודרשו להסיר את המחסום, משום שלטענתם הרחוב לכל אורכו (כולל מגרש החניה) הינו כביש שבבעלות ציבורית והפקעת חלקו האחרון ע"י הדיירים שבבניין מס' 14 - במטרה להופכו לחניה פרטית - נוגדת את החוק. בנוסף, טענו אותם דיירים, כי חסימת הכביש יצרה בעיה בטיחותית קשה לכל דיירי הרחוב: חסימת המגרש מונעת מרכב שנכנס לרחוב לבצע סיבוב במגרש ולחזור בנסיעה לפנים, אלא מאלצת אותו לצאת בנסיעה אחורנית. כן טענו, כי סגירת המגרש לחניית הציבור מגדילה את צפיפות החניה ברחוב עצמו ואת הסיכון שבנסיעה אחורנית, במונעה גם אפשרות להסתובב באמצעיתו (שם). 4. לאחר שהעיריה בדקה את העניין ומצאה כי תלונות הדיירים מוצדקות, הורתה על הסרת המחסום, שפורק על ידי עובדיה ביום 29.8.02 (ראו מכתבו של הממונה (בפועל) על הפיקוח העירוני מיום 2.9.02, נספח ה/4 לתשובת המשיב, ומכתבו מיום 1.10.02 של ראש העיריה דאז, מר אהוד אולמרט, למתלוננים, שם, נספח ה/3). 5. ביום 21.1.03 הגיש העותר בקשה להיתר בניה ל"התקנת שער בכניסה לחניית הבנין (מחסום)" (נספח ג לעתירה). ביום 13.2.03 החליטה רשות הרישוי המקומית ליתן לעותר, בשם דיירי הבית, היתר בניה "להתקנת מחסום חשמלי לחניה" (נספח ד לעתירה). לאחר הוצאת ההיתר הותקן המחסום החשמלי בפתחו של מגרש החניה. בעקבות התקנת המחסום, שוב פנו לעיריה דיירים המתגוררים בבניינים האחרים שברחוב בדרישה להסיר את המחסום, בחוזרם על הטענות שהעלו שנה קודם לכן ובציינם את עובדת ההתקנה הקודמת שבוטלה (ראו נספח ב/1 לתשובת המשיב). לאחר שתלונות הדיירים נבדקו, בין היתר, על ידי "מתכנן תנועה, מח' להסדרי תנועה ומנהל מדור ביצוע, מחלקה לבטיחות בדרכים באגף שפ"ע" (מכתב מיום 28.7.03, נספח ז לתשובת המשיב), נמצא כי מיקום המחסום מגביל את שדה הראיה וכי המחסום מהווה סיכון, משום שרכב המגיע עדיו איננו יכול להסתובב חזרה ונאלץ לחזור בנסיעה מסוכנת לאחור. לפיכך, המסקנה היתה, כי הצבת המחסום "אינה בטיחותית לתושבים ולמשתמשים בדרך". כך גם הודיע מנהל האגף לשיפור פני העיר ליועץ המשפטי לעיריה, לאמור, כי לאחר התקנת המחסום באישורה של העיריה התברר כי הוא "מסוכן בהיבט הבטיחותי וכן שההיתר ניתן בטעות (היתה טעות בתכנית המדידה שהיוותה בסיס להיתר)" וכי בעקבות זאת הגישה העיריה לוועדה בקשה לביטול ההיתר (ראו מכתבו מיום 29.7.03, שם, נספח ג). ביום 8.9.03 דנה הוועדה בבקשה לביטול היתר הבניה והחליטה לבטלו (נספח א לעתירה). זאת "מאחר והמחסום מהווה סכנה בטיחותית, היות והמכוניות חייבות לנסוע לאחור (רוורס) לאורך כל רחוב האלוף שמחוני ע"מ לצאת מן הרחוב, ומאחר והמחסום הוקם על שטח שהוא עפ"י התב"ע דרך ציבורית או חניה ציבורית" (שם; ההדגשות שלי - ד'ח'). בעקבות ההחלטה נפתח המחסום והנוסעים ברחוב חזרו להשתמש במגרש. 6. ביום 20.10.03 הגיש העותר את עתירתו, ביחד עם בקשה דחופה לצו מניעה זמני נגד הוועדה, שבה נתבקשה מניעת הריסתו של המחסום החשמלי עד להחלטה בעתירה. בדיון שהתקיים ביום 11.11.03 הוצאתי צו ארעי, שבו הוריתי לוועדה להימנע מהריסת המחסום (לאחר שב"כ העותר הודיע כי הפעלת המחסום הופסקה), וזאת עד למתן החלטה אחרת. כן הוריתי על צירופם של המתנגד או המתנגדים למתן היתר הבניה בהליכים שהתקיימו לפני הוועדה. בעקבות החלטתי זו צורף המשיב 2 כמשיב נוסף לעתירה. עיקרי טענות הצדדים והדיון בהן 7. לטענת העותר כל הפרטים שצוינו בבקשה להיתר הבניה נבדקו ע"י הוועדה ואושרו כנכונים. העותר מוסיף וטוען, כי בהחלטת הביטול גם לא נאמר כי מסר פרטים לא נכונים. לפיכך, ולאור סעיף 158 יא לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), הוועדה לא היתה רשאית להורות על ביטול ההיתר. מנגד טוענים המשיבים, כי התקנת המחסום נוגדת את הוראת סעיף 12 לתקנון תכנית עיר מפורטת 1436 (נספח ד/1 לתשובת המשיב; להלן - התכנית), שקבעה כי מגרש החנייה ישמש הן את דיירי בניין מס' 14 והן את הציבור, ולכן מלכתחילה לא היה מקום ליתן אותו. לטענת ב"כ הוועדה, בבקשת ההיתר נאמר כי מדובר בבקשה ל"התקנת שער בכניסה לחניית הבניין (מחסום)", אך זהו פרט בלתי נכון, לנוכח הוראת סעיף 12 לתכנית, וכי אילו היו ידועות העובדות לאשורן לא היה ניתן ההיתר, שהרי התקנת המחסום שוללת את החנייה מן הציבור. ב"כ הוועדה הוסיפה, כי רשות הרישוי אינה נוהגת להזמין מתנגדים, שזומנו לראשונה לישיבת הוועדה, ולאחר שמיעת התנגדויותיהם החליטה על ביטול ההיתר. המשיב טוען כי העותר היטעה ביודעין את רשות הרישוי בהעלימו ממנה עובדות, בנסחו את הבקשה בנוסח דלעיל ובהימנעו מלציין כי ההיתר חורג מן התכנית ומנוגד לה. לטענתו, העותר ניצל לרעה את הליכי הרישוי המקוצרים, הנהוגים ברשות הרישוי המקומית, תוך הטעיית הרשות כדי להימנע מהתנגדויות ומבדיקת הבקשה על ידי גורמי התכנון. המשיב מציין גם כי הפקיד האחראי הודה בפניו שהוטעה לחשוב כי מדובר בחניה פרטית, ולכן לא בדק את התכנית החלה על השטח ולא ראה מניעה ליתן את ההיתר (סע' 25 לכתב תשובתו). לאור כל אלה טוען המשיב, כי ההטעיה וההליך המקוצר גרמו לכך שלא נעשו הבדיקות הנדרשות ולא ננקטו הליכי פרסום להגשת התנגדויות, כדרישת סעיף 149 לחוק, וממילא לא הוגשו ולא נדונו התנגדויות בטרם ניתן ההיתר. המשיב מוסיף וטוען, כי העותר נמנע מלצרף לעתירה את המסמכים שהגיש בבקשה להיתר כדי שלא ניתן יהיה ללמוד על ההטעיה. 8. בין אם היתה כאן הטעיה ביודעין ובין אם לאו, עובדה היא כי בבקשת ההיתר לא צויינה התכנית החלה במקום (למרות שבטופס הבקשה להיתר יועדה לכך משבצת מיוחדת) וכן לא צויין בה שמדובר בחנייה המשמשת גם את הציבור (ראו נספח ג לעתירה). כך שהרשות טעתה לחשוב כי מדובר בחנייה פרטית. לפיכך, צדקה הוועדה בבטלה את ההיתר - לאחר שנודעו לה הפרטים הנכונים - כפי שהיתה מוסמכת לעשות מכוח סעיף 158 יא(1). שכן, אילו ידעה אותם, לא היתה נותנת את ההיתר להתקנת המחסום. אמנם, הוועדה לא אמרה מפורשות בהחלטת הביטול כי הפרטים שנמסרו בבקשה לא היה נכונים וכי אילו ידעה את העובדות לאשורן ההיתר לא היה ניתן, אך הדברים נלמדים מהחלטת הביטול. כזכור, העותר ביקש היתר ל"התקנת שער בכניסה לחניית הבנין (מחסום)", מבלי לציין כי החנייה משמשת גם את דיירי הבתים האחרים ברחוב. העותר גם לא צירף לעתירתו את המסמכים שצירף לבקשה, שלטענת המשיב היו מלמדים על הטעיית הרשות. עם זאת, ראיתי לומר, כי טעותה של רשות הרישוי במקרה זה יש בה כדי להעיד על התנהלות בלתי תקינה. סעיף 158ז(3) לחוק קובע, כי רשות הרישוי תחליט בבקשה להיתר אם "הבקשה תואמת את הוראות החוק והתקנות שלפיו, ואת התכניות החלות בשטח ואינה סוטה מהן ...". אפילו לא ציין העותר את התכנית החלה במקום, אין הרשות פטורה מלבדוק מיוזמתה היא את התכנית, כדי לוודא שאכן הבקשה תואמת את התכנית, ואין לעשות את הבדיקה לאחר שניתן ההיתר. יפים לכאן דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה (פ"ד לו(1) 317, בעמ' 331): "מן הראוי הוא שהמינהל יקבע לעצמו סדר בדיקה ובחינה, שיאפשר לו לגבש עמדתו מראש, בטרם ניתן הרישיון. זו שיטה פסולה ומסוכנת מבחינה מנהלית ליתן תחילה רישיון ורק לאחר מכן לבדוק, אם היה לכך צידוק". יתרה מכך, כזכור, אך מספר חודשים קודם לכן הסירה העיריה את המחסום לאחר שמצאה כי הדיירים שהתנגדו להתקנתו צודקים בטענותיהם - הן בעניין שלילת החניה והדרך מהציבור והן בעניין הסכנה הבטיחותית. הכיצד נעלם מידע זה מעיני הרשות? הכיצד לא בדקה רשות הרישוי המקומית את התוכנית החלה במקום עובר למתן ההיתר? לרשות פתרונים. 9. זאת ועוד אחרת: המשיב מוסיף וטוען, כי ההיתר שניתן בטל מעיקרו גם משום שניתן בחוסר סמכות, שכן יש בו חריגה מן התכנית החלה על המקרקעין. לטענתו, רשות רישוי מקומית איננה מוסמכת ליתן היתר החורג או סוטה מן התכנית החלה על השטח, ובנוסף, הוא טוען, כי בנסיבות אלה גם לא ניתן להגיש בקשה להיתר בדרך מקוצרת. אכן, במקרה הנדון מדובר בחריגה מהוראות התכנית - מהוראת סעיף 12. רשות הרישוי המקומית מוסמכת ליתן היתרים, כאמור לעיל, רק כאשר הבקשה להיתר תואמת את הוראות התוכנית החלות בשטח ואינה סוטה מהן (סע' 158ז(3) לחוק). הלכה היא, כי היתר בניה שניתן בניגוד לתכנית בניין עיר בת תוקף, "כמוהו כאין וכאפס, מפני שהוא ניתן בחוסר סמכות" (ע"א 615/83 אלמרז נ' מדינת ישראל, פד"י מא(3) 601, בעמ' 609). לפיכך, צודק המשיב בטענתו כי ההיתר שניתן במקרה זה בטל מעיקרו. 10. לאור הדברים האלה, אינני נדרש להכריע במחלוקת הבטיחותית שבין הצדדים, באשר די לי בכך שההיתר בטל, והדברים שאמרתי לעיל לעניין הבדיקה המאוחרת למתן ההיתר של התכנית החלה על המקרקעין, יפים גם לעניין הבדיקה הבטיחותית. 11. טוען העותר, כי טענת המשיבים, שהיתר הבניה בטל משום שהוא סותר את הוראת סעיף 12, דינה להידחות. כל כך, לאור העובדה שסעיף 12 עצמו בטל. לטענתו, סעיף 12 לתכנית נקבע ללא סמכות והוא מתיימר להפקיע שטח פרטי לשימוש ציבורי שלא בדרך הקבועה בחוק, ולפיכך, כל עוד לא בוצעה ההפקעה כדין לא ניתן לחייב את בעלי המקרקעין לאפשר שימוש בקניינם לאחרים. בנוסף, לטענתו, סעיף 63(8) לחוק מסמיך את הרשות לחייב בעל מקרקעין להרשות שימוש במקרקעין שבבעלותו לציבור, אך שימוש זה איננו כולל חניה. 12. טענה זו של העותר נסמכת על טענתו כי מגרש החניה מהווה חלק מן הרכוש המשותף של הדיירים ומצוי בבעלותם הפרטית (סע' 2 לסיכומיו), וכי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת לאור הסכמת הצדדים שלא לנהל הליך הוכחות בשאלת הבעלות (שם, סע' 3). כטענת המשיב, העותר לא צירף את המסמכים הנדרשים (מסמכי רישום הבית המשותף ותרשים הבית המשותף המעידים כי שטח החניה הינו רכוש משותף של דיירי הבית) להוכחת זכויותיו הקנייניות במגרש, ולפיכך, אין בידי לקבוע כי לדיירים זכויות קנייניות במגרש החנייה. 13. בכל מקרה טוען המשיב, כי זכותם הקניינית של הדיירים שבבניין 14 כפופה למגבלות שנקבעו בתכנית. העותר לעומתו טוען כאמור לאי חוקיות הוראת סעיף 12 לתכנית. משיבה על כך הוועדה באומרה, כי התכנית הוגשה ע"י משרד השיכון וקיבלה תוקף ביום 7.8.70. היא מציינת, כי שלוש מטרות היו לתכנית: איחוד חלקות, פיתוח השטח המאוחד לאחר הפרשה, ו"קביעת שטח שישמש לחניה פרטית וציבורית" (סע' 6 לתכנית). לטענתה, קביעת השטח לחניה ציבורית לא נעשתה בסעיף 12 בלבד, אלא הוא אחד משלוש מטרות התכנית, שניתן היה להתנגד לה בזמנו, וכי לאחר שאושרה והפכה לחיקוק רשאי הציבור לחנות במקום. לדבריה, התכנית הקפידה לחייב רישום הערת אזהרה בדבר ייעוד השטח גם לחנייה ציבורית. בנוסף, לטענתה, ייעוד השטח לחנייה גם לציבור איננו שווה להפקעה. גם המשיב טוען, כי משלא הוגשו השגות על התכנית בעבר, במסגרת ההליכים המתאימים לכך, מחוייבים הדיירים הנוכחים לתנאיה ומושתקים מלטעון כנגד תוקפן. לטענתו, דיירי הבניין הנוכחים רכשו את דירותיהם בכפוף למגבלות התכנוניות שבתכנית ומחירי דירותיהם מן הסתם משקפים אותן. לפיכך, הם מנועים מלטעון היום לפגיעה קניינית בשל הוראותיה. המשיב מוסיף וטוען, כי סעיף 69 לחוק, הדן בתכנית מפורטת (שהיא, כאמור, התכנית החלה על המקרקעין), מתיר לקבוע בה הוראות בדבר ייעוד מקרקעין לצורכי ציבור, כולל חניות, בהוסיפו, כי גם סעיף 63(1) לחוק מתיר קביעת הוראות בנושא בתכנית המתאר המקומית. 15. מקובל עלי כי הדיירים הנוכחים מנועים מלהתנגד לתכנית, שנכנסה לתוקף לפני למעלה משלושים שנה, וגם נהגו עפ"י הוראותיה במשך כל השנים. בנוסף, כטענת המשיב ובניגוד לטענת העותר, סעיף 69 לחוק, שעניינו בהוראות תכנית מפורטת, מתיר לקבוע בה הוראות לעניין ייעוד מקרקעין לדרכים ולשטחי חניה. הוראות סעיף 63 לחוק (שעניינו בתכנית מתאר מקומית) אינן ממצות את השימושים שהרשות רשאית לקבוע בתכנית, שהרי הוא קובע, כי ניתן לקבוע בתכנית המתאר הוראה בכל עניין שיכול להיות נושא לתכנית מפורטת וגם בעניינים שהוא מפרט. דהיינו, העניינים המפורטים בו אינם כל העניינים שניתן לקבוע בתכנית. 16. מוסיף העותר וטוען, כי בניגוד לאמור בסעיף 12 לא נרשמה הערה על ייעוד שטח החניה לשמש כחניה ציבורית, ולפיכך הוא בטל. משיב על כך המשיב: ראשית, כי העותר נמנע מלצרף לעתירה מסמכים המעידים על "מצבו הרישומי" של שטח החניה, ומן "הנסח המרוכז" שצירף העותר לא ניתן ללמוד אם נרשמו הערות בדבר ייעוד השטח לחניה פתוחה לציבור, כנדרש בתכנית, אם לאו. לטענת המשיב, אי צירוף מסמכים אלה (כמו גם מסמכי הבקשה לקבלת ההיתר) נעשה בחוסר תום לב ותוך כוונה להסוות את מעשה ההטעייה של העותר, תחילה בפני רשות הרישוי ועתה בפני בית המשפט. בנוסף, לדבריו, גם אם כטענת העותר לא נרשמה הערה בפנקסי המקרקעין, כדרישת סעיף 12, לא פוגע הדבר במעמדו של המגרש כמגרש חנייה ציבורי: ראשית, משום שתוקפה של התכנית ותחולת הוראותיה איננו מותנה ברישום בלשכת רישום המקרקעין, וגם המצב בפועל לאורך השנים תואם את הוראותיה. שנית, עפ"י סעיף 16 לתכנית, בעלי החלקות הם שהיו צריכים לבצע את רישום התכנית בספרי האחוזה והבעלים הנוכחיים, כחליפיהם, אינם זכאים לטעון לזכויות יש מאין בשל מחדלם לרשום הערות כנדרש. 17. אכן, כטענת המשיב, לא ניתן ללמוד מן המסמכים שצורפו אם נרשמה הערת אזהרה אם לאו. מכל מקום, אפילו לא נרשמה הערת אזהרה, אין בכך כדי לקבוע כי הוראת סעיף 12, שלפיו היתה צריכה להירשם ההערה, בטלה היא. אשר לחובת הרישום, הרי שלא כטענת המשיב, לא עולה מסעיף 16 לתכנית, כי החובה היתה מוטלת על בעלי החלקות: סעיף 16 דן בבעלי חלקות מס' 88, 89 ו-90 שחלקותיהם אוחדו, ולא בחלקה 192. גם עפ"י תקנה 27(א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969, שלפיה היה צריך לרשום את ההערה, וזו נרשמת לבקשת יו"ר "מוסד תכנון". דהיינו, לא בעלי החלקות שאליהם מתייחס סעיף 12 הם שהיו חייבים ברישום. אך, כאמור, אין באי רישום ההערה כדי לפגוע בתוקפה של הוראת סעיף 12, לפיה גם נהגו כאמור למן כניסת התכנית לתוקף. סוף דבר 18. א. העתירה נדחית והצו הארעי מבוטל בזה. ב. העותר יישא בהוצאות המשפט של המשיבים, ובנוסף לכך ישלם להם שכ"ט עו"ד כלהלן: למשיבה 1 (הוועדה) סך של 10,000 ₪, ולמשיב 2 סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. בניהשערהיתר בניה