פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה למתן הצהרה על זכות חיבור דרך פרטית לכביש אזורי. ב. רקע עובדתי במקורה עתירה זו נדונה במסגרת הליך של המרצת פתיחה בפני בית משפט השלום ברחובות. השופטת ד. גנות העבירה את ההליך לבית משפט זה בשל העובדה שהפלוגתאות שעלו במסגרת המרצת הפתיחה נופלות בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. התיק הועבר לאחר שהסתיים הליך ההוכחות ואף הוגשו בו סיכומי הצדדים. בדיון שנערך בפני בית משפט זה ביום 23.4.02 הסכימו הצדדים כי: "מקובל עלינו שכל החומר שהיה חלק מכתבי הטענות והמוצגים הלגיטימיים וכל ההחלטות של ביהמ"ש קמא, לרבות הסיכומים יהיו בפני בימ"ש זה והוא ייתן על-פיהם את פסה"ד". (עמ' 3 לפרוטוקול) העותרים מחזיקים במשק מס' 2 במושב משמר איילון בגוש 4166 (להלן: "המשק"). המשיבה היא רשות ממשלתית. משקם של העותרים גובל בצדו הצפוני של כביש מס. 424, שחוצה את מושב משמר איילון ממערב למזרח. לבתי משק רבים לאורך הכביש, כמו למשק העותרים, יש דרכי גישה פרטיות המתחברות לכביש 424. כמו כן לאורכו של הכביש ישנם בתי עסק שונים שהגישה אליהם עוברת דרך אותם חיבורים ישירים. ממשקם של העותרים ישנה דרך נוספת לכביש 424 העוברת דרך כביש פנימי למושב איילון, זה כביש המתפצל מתוך כביש 424 וגובל בצדו הצפוני של משק העותרים, הצד בו עומד ביתם. לפי עדותו של העותר 1 מאז ראשית שנות השבעים, היה קיים חיבור ישיר בין כביש 424 לבין משקם של המבקשים. בראשית ינואר 2001 המשיבה הרסה את הדרך, שנסללה באספלט, המחברת בין משק העותרים לבין כביש 424. ג. הפלותאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם התחייבו העותרים על כך שידוע להם שההתחברות הישירה לכביש 424 אסורה? - האם בידי העותרים היתר לחיבור משקם לכביש 424? - האם רשאית המשיבה לחסום את דרך הגישה שבין משק העותרים לכביש 424? ד. האם התחייבו העותרים על כך שידוע להם שההתחברות הישירה לכביש 424 אסורה? כתנאי למתן היתר להקמת גדר אבן, דרשה המשיבה שהעותרים יתחייבו בפניה לגבי מספר עניינים. לבית המשפט הוגשו שני העתקים של אותה התחייבות, שניהם חתומים ע"י העותר 1 ומחייבים אותו באמירת אמת כתצהיר (נ/4 ו- נ/5). כמו כן הוגשו שני מסמכים, שעל פניהם נחזים כמסמכים שנשלחו במסגרת מו"מ לקביעת נוסח ההתחייבות (נ/6 ו- נ/7). בכתב ההתחייבות נ/4 נקבע כי: "3. אין כניסה ו/או יציאה מהשטח ישירות אל דרך מס' 424 אלא רק מדרך הפנים של היישוב והכל בכפוף לדין ולחוק לרבות חוקי התכנון והבניה". בכתב ההתחייבות נ/5 אין זכר להתחייבות בדבר איסור החיבור הישיר לכביש 424. העותר 1 טען שהנוסח עליו הוכרע לבסוף כנוסח הקובע היה הנוסח המופיע ב - נ/5. לעומתו טענה המשיבה שנוסחו של נ/4 הוא הנוסח הקובע. תאריך אישורו של נ/4 הוא, ככל הנראה, ה - 9.2.94 ואילו נ/5 נחתם, ככל הנראה, ביום 22.1.95, כך שלכאורה הנוסח האחרון של ההתחייבות הוא זה המופיע ב נ/5. יחד עם זאת עולה מהראיות שגם לאחר מועדים אלו המשיכו הצדדים במו"מ בדבר נוסח ההתחייבות (נ/6 ו- נ/7). כיון שלפני מסמכים סותרים, אני קובעת שהמשיבה לא הוכיחה את טענתה בדבר התחייבות מצדו של העותר 1 לפיה הוא מסכים שלא יהיה חיבור ישיר בין משקו לבין הכביש. יחד עם זאת יש בדברים ללמד על התנגדות מסויימת אצל הרשות באשר לאותה דרך גישה ישירה לכביש 424 ועל ידיעה בדבר אותה התנגדות אצל העותרים, כבר בשנת 1994. ה. האם לעותרים היתר לחיבור משקם לכביש 424? העותרים טענו לשלושה מקורות מהם ניתן ללמוד על כך שברשותם זכות להתחבר ישירות לכביש. ראשית טענו העותרים שהם זכו בהיתר לגישה ישירה לכביש, בהיתר בניה שניתן להם. לטענתם בשנת 1995 קיבלו היתר להקמת בניית גדר אבן שתעבור בגבול שבין משקם לבין כביש 424, וכן היתר לבניית שני שערים, לכניסה ויציאה של רכב, לאורכה של אותה גדר. המשיבה טענה שההיתר הנדון ניתן רק להקמת גדר האבן ללא היתר כלשהו לבניית שערים ולפיכך לא כלל במובלע, כטענת העותרים, היתר לחיבור המשק לכביש בדרך שתעבור בין השערים הנ"ל. מעדותו של העותר 1 עלה שדרך גישה, ללא היתר, חיברה בין משקו לבין כביש 424 מאז שרכש את המשק בראשית שנות השבעים. (עמ' 6) לפיכך בעת קבלת ההיתר להקמת הגדר הייתה קיימת דרך שחיברה בין המשק לכביש. יחד עם זאת, עצם ההיתר לבנות גדר אבן אין בה כדי להוות היתר חוקי לדרך הגישה הפרטית לכביש או אשרור חוקיותה בדיעבד. בבקשתו להיתר לביצוע עבודה (נ/3), שהגיש העותר 1, תיאור העבודה המבוקשת עניינו רק הקמת גדר אבן, ללא כל אזכור של דרכים ו/או שערים. גם בנוסח ההתחייבות של העותר 1 כלפי המשיבה, הוא הנוסח הקובע בין הצדדים אליבא ד-העותר 1 נ/5, מדובר רק על היתר לבניית גדר אבן. אם רשאים היו העותרים לבנות את גדר האבן כך שבה שערים ומעברים, גם מבלי שעניין השערים עצמו אוזכר בהיתר, הרי שעניינו של ההיתר הוא בהקמת גדר אבן בלבד ואין ללמוד ממנו במשתמע על היתר בדבר חיבור המשק לכביש שיעבור דרך שערים בגדר. אשר על כן ההסתמכות על מקור זה, לא מקנה לעותרים מאומה. שנית טענו העותרים שזכותם להיתר נובעת מהעובדה שחיבורים דומים קיימים בין הכביש לבין משקים אחרים במושב איילון, חיבורים שלטענתם אין המשיבה מתכוונת לחסום. לדעת העותרים מצב עניינים זה, בו רק דרך הגישה שלהם יכולה להחסם ורק דרך האספלט שלהם נהרסה, נגוע באפליה, שיש בה כדי לפסול את כוונות המשיבה לחסום את הגישה שלהם לכביש וגם להצמיח להם זכות להיתר לאותה דרך גישה. עצם קיומה של אפליה במסגרת אכיפה שמבצעת רשות שלטונית אינה מנקה כשלעצמה אי-חוקיות ואינה מצמיחה זכות להיתר לעשות מעשים בניגוד לדין. יחד עם זאת, מקום בו הרשות מבצעת פעולות אכיפה מטעם כלשהו רק כנגד אלמוני בעוד שאותו הטעם חל גם על פלוני, לגביו אין אוכפים את הדין, יתכן ויש בכך ללמד שהטעם לפעולה אינו טעם של ממש אלא אמתלא, או נובע משרירות בהפעלת שיקול הדעת השלטוני. המשיבה טענה בכתב תשובתה והדבר לא נסתר שלצד חסימת דרך הגישה של העותרים היא חסמה התחברויות בלתי חוקיות אחרות. יש בדברים אלה ללמד על כך שבכוונתה להפעיל קריטריון דומה גם כלפי משקים אחרים במושב איילון, שמצבם דומה לזה של העותרים, ולמנוע התחברויות שלא כדין לכביש. (ר' סעיף 17 לתשובת המשיבה להמרצת הפתיחה). כמו כן העיד מר שלמה גולדשטיין בבימ"ש השלום לגבי חיבורים אחרים לכביש: "הנגישות לא רשמית, ואנחנו נמנענו מלסגור את הכניסות עד שלא מסיימים את הנושא הזה - נושא החיבור של מר גרין". (עמ' 11) למרות שמר גולדשטיין הנו רק יועץ חיצוני למשיבה, נדמה, בהתחשב שבעבר היה עובד שלה ובהתחשב בקשר שלו אליה, שיש בדבריו כדי ללמד על כוונותיה. בכל מקרה, כאמור לעיל, אין אפליה כשלעצמה מעמידה זכות לנהוג שלא כדין. לבסוף טענו העותרים שזכותם להיתר לגישה ישירה לכביש נובעת מפרקטיקה של שימוש ומעצם קיומו של אותו חיבור ישיר לכביש 424 במשך מספר שנים רב. לדעתם מהמחדל של הרשות במניעת אותה פרקטיקה ניתן ללמוד על היתר ועל הסכמת הרשות בשתיקה לקיומו. מקום בו קיים מצב בלתי חוקי, כגון חיבור לכביש ללא היתר, גם אם זה קיים זמן רב, רשאית הרשות המנהלית המוסמכת למנוע את המשך אותו מצב. יחד עם זאת מקום בו התפתח עם השנים נוהג, אל לה לרשות לפגוע ברשת ההסתמכות שהתגבשה סביבו מבלי לתת את הדעת למשמעויות הדבר. גם אם רשאית ומוסמכת הרשות לעשות כן חייבת היא לקחת בחשבון במסגרת שיקוליה את העובדה שבמחדלה בעבר נתנה מעין הסכמה או מעין היתר לאותו נוהג ויצרה הסתמכות בקרב האזרחים על אותו מצב עובדתי. האינטרס בשמו בחרה המשיבה לסטות מהנוהג הנ"ל הוא האינטרס לו היא טוענת ככל הנראה כבר מימי המו"מ בדבר ההתחייבות במסגרת מתן ההיתר להקמת גדר האבן. זהו אינטרס הבטחת בטיחות הנסיעה בכביש 424. באשר לסבירותה של טענה זו בדבר הסכנה לבטיחות הנסיעה בכביש בשל חיבורים לאורכו יפים דבריו של השופט ת' אור בבג"צ 6083/93 צביה רבאון ו-2 אח' נ' מדינת ישראל .תק-על 94(2), 551 שם קבע: "אותן דרכי גישה שהמדינה דאגה לסלילתן באו להבטיח גישה לשערים ופתחים, תוך עמידה על כך שמספר ה"ירידות" מהכביש לדרכי הגישה ו"העליות" מהן לא תהיינה מעבר לנדרש. כל "ירידה" או "עליה" כזו יש בה להפריע לתנועה בכביש, אשר הינו כביש דו מסלולי המחזיק שני נתיבים בכל מסלול, ומטעמי בטיחות יש להימנע מריבוין." (שם, עמ' 552) . האם במקרה דנן עמדתה של הרשות בדבר קיומו של סיכון בטיחותי בחיבור לכביש 424 נופלת בגדר מתחם הסבירות של שיקול דעתה המקצועי? שלמה גולדשטיין, שהנו יועץ לענייני זכויות דרך במחוז ת"א של מע"צ, העיר בסעיף 20 לתצהירו: "שהתחברות המבקשים לכביש מס' 424 מהווה סיכון בטיחותי חמור לציבור המשתמשים בדרך ולבטיחות התנועה בכביש". כנגד טענו העותרים שהעובדה שעד כה רק כנגדם נאכפה המדיניות הנ"ל בדבר צמצום מספר החיבורים הישירים לכביש, מעידה שאין ממש בטענת המשיבה בדבר הסיכון הבטיחותי. אין בעצם השתהותה של המשיבה כדי להוות סתירה לטענתה המהותית בדבר סיכון בטיחותי. נזכיר גם שכבר לפני מספר שנים עלתה כבר התנגדותה של המשיבה לדרך הגישה בה עסקינן ולפיכך נדמה שאין מדובר בהעלאת חששות בעלמא אך ורק לצורכי משפט זה. כל זאת, בתוספת לעדותו של מר גולדשטיין, מחייבים את המסקנה שהאינטרס בדבר בטיחות התנועה לו טענה המשיבה הוא אינטרס של ממש ולא הוכחה התעמרות שרירותית בעותרים לה נרמז בכתבי טענותיהם. ודוק, מאן דהוא, צריך להיות ראשון בהפעלת מדיניות הרשות, והעובדה שהרשות לא פועלת בבת אחת כנגד כל מקורות הסיכון, אינה מעידה בהכרח על אפליה, אלא עשויה לעלות בקנה אחד עם תכנון מסוים, כפי שנרמז בעדויות. בהפעלת הרשות את סמכותה להפר את הנוהג הקיים ולשלול את המעין היתר שבשתיקה שניתן לעותרים, יש לתת את הדעת לאיזון האינטרסים הראוי בהפעלת סמכות זו. האיזון הרלוונטי לענייננו הוא זה שבין אינטרס העותרים בשימור המצב הקיים ובהגנה על הסתמכותם עליו לבין האינטרס של המשיבה בהגברת רמת הבטיחות בכביש. אינטרס העותרים בשימור המצב הקיים לו הם טענו ואת הגנתו הם ביקשו, הוא בעיקרו אינטרס של נוחות. לדברי העותרים רגילים הם ובני משפחתם, כבר שנים רבות, לעשות שימוש בחיבור זה לכביש 424 וחסימת הכניסה מהכביש על המשק שלהם תיפגע בנוחות זו לה התרגלו, כיון שתאלץ אותם לנסוע בדרך חלופית שהיא ארוכה יותר. מכתבי הטענות של המשיבה עולה שלדעתה העותרים חפצים בחיבור ישיר לכביש בעיקר לצורכי המחסן העסקי שהם מפעילים, ככל הנראה, במגרש שבבעלותם. עם זאת טענה זו לא הועלתה ע"י העותרים ובית המשפט לא יבחן את סבירות שיקול דעתה של המשיבה ביחס לאינטרס זה. למדנו שחלק מבתי המשק האחרים במושב איילון הנם בעלי חיבור ישיר לכביש 424. לפחות בעבור חלק מבתי המשק הללו חיבורם היחיד לעולם החיצוני הוא דרך אותו חיבור ישיר לכביש 424. אם מטעם זה אי חסימת דרכם לכביש אינה מעידה על אפלייה כנגד העותרים, כיון שמדובר ביחס שונה לשונים. איזון האינטרסים במקרה שלהם אינו האיזון בין אינטרס הנוחות של העותרים לבין האינטרס הציבורי בבטיחות אלא הוא איזון שבין הבטיחות לבין עצם האפשרות לניידות כלשהי. זהו איזון שונה בתכלית, והמשיבה לא חרגה ממתחם סבירותה כשבחרה בנקודת איזון שונה בין המקרה של העותרים לבין המקרים האחרים מהטיפוס הנ"ל. יתכן שנקודת איזון אחרת ראוי שתמצא גם בין האינטרס בטיחות הנסיעה בכביש לבין מי שהאינטרס שלו בגישה הישירה לכביש קשורה במשלח ידו. מחקירתו הנגדית של מר שלמה גולדשטיין עלה שישנם בתי משק אחרים במושב איילון להם, בדומה לעותרים, גישה ישירה וסלולת אספלט לכביש 424, שכנגדם טרם ננקטו הליכי חסימה או הריסה כלשהם. לא ברור האם אותו חיבור ישיר אכן מהווה דרך גישה יחידה לכביש בעבור כל אותם בתי משק. באשר לבתי המשק שדומים במצבם ובאינטרסים שלהם הכרוכים בדרך הגישה לעותרים, ראוי להפעיל איזון אינטרסים ושיקול דעת דומה לזה שמופעל במקרה של העותרים, וכפי שציינתי לעיל "הבחירה" להתחיל במשקם של העותרים, אינה מעידה דווקא על כוונות אפליה מצד הרשות. באשר לאיזון הנכון במקרה של העותרים יפים דבריו של השופט לנדוי שקבע בבג"צ 261/68 השעמון נ' שר העבודה, (פ"ד כ (4) 768) שם קבע: "כאמור, גורם הניתוק אי נוחות ניכרת לעותרת ולמבקריה, אבל שקילת הגורם הזה כנגד הגורמים הכלליים של הבטחת תנועה מהירה ובטוחה בכביש נתונה לשיקול דעתה של הרשות האחראית לסלילת הכביש ולשיפורו, ואינני מוצא שום חוסר סבירות בכך שהיא העדיפה את טובת הכלל על האינטרס של העותרת, למרות זכות הראשונים שיש לעותרת במקום זה". (שם, עמ' 770). זהו האיזון הסביר והראוי גם במקרה דנן. החלטתה של הרשות המנהלית לראות באינטרס הבטיחות הציבורית כגובר על אינטרס הנוחיות הפרטית ועל ההסתמכות רבת השנים של העותרים על המצב שיצרה הרשות בשתיקתה, נופלת בגדר מתחם הסבירות של שיקול הדעת המנהלי. כך נכון הן לעניין הרס דרך הגישה הסלולה והן באשר לעצם המשך קיומה של גישה כלשהי. מדבריה של ב"כ המשיבה עולה שאין התנגדותה נוגעת לעצם קיומו של חיבור ישיר בין משקם של העותרים לבין הכביש, אלא היא מלינה בראש ובראשונה על חיבור בדרך של כביש אספלט. בדיון מיום 22/03/01 אמרה ב"כ המשיבה: "לגבי השביל אין לנו עניין, ואנו לא מונעים מהמבקשים לצאת ולהיכנס לכביש 424 מהשביל למעט האפשרות שנפעל להרחבת הכביש בכפוף להתחייבות שהציב מר גרין עוד בשנת 95 שהוא יהרוס את השביל ואת הגדר". (עמ' 2 לפרוטוקול). יחד עם זאת מכתבי הטענות השתמע שיתכן ובכוונת המשיבה, שאמונה על אינטרס הבטחת בטיחות הנסיעה בכביש, לחסום את דרך הגישה כליל ובכל מקרה כנגד כוונה זו עתרו העותרים, שביקשו סעד שיכריז על זכותם לחיבור ישיר לכביש 424, בין בדרך אספלט ובין בדרך עפר, ועל איסור המשיבה לחסום דרך זו. זאת למדנו גם מהערתה של השופטת ד. גנות שם אמרה: "עו"ד שחורי הבהירה בכל הדיונים שהיו עד כה וכן בביקור במקום שהיה, כי אין למבקשים כל מניעה שהחיבור לכביש לא יהיה סלול באספלט, וכל הכוונה בהגשת הבקשה היא אי מניעת הכניסה והיציאה לכביש 424 מאותו שביל." (עמ' 7 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין לעותרים היתר פוזיטיבי לדרך גישה ישירה לכביש, תהה זו דרך סלולה או אחרת. כמו כן לא נמצא פגם בכוונת המשיבה להרוס את דרך האספלט. ו. סוף דבר דין העתירה להידחות, העותרים לא הצליחו להוכיח שיש להם היתר או זכות להיתר לגישה ישירה ממשקם לכביש 424. בנסיבות העניין מן הדין שכל צד יישא בהוצאותיו הוא. כביש